יום שני, 7 במאי 2018

אורות הגבעה בחקותי תשע"ח


                                     



לזכות א"מ מרת הענא מרים בת חנה לברכה והצלחה בכל מעשי ידיה, אורך ימים ושנות חיים יחד עם אבי מורי שליט"א



"ונתנה הארץ יבולה"

שורש המלה יבול הוא "בלאי" דהיינו רקוב. השורש הזה קשור גם למילים "נבילה", "מבול", "יבלת", "נבול תבול" [הנאמר אצל משה רבינו]. איך כל זה מסתדר עם המשמעות של "יבול" שהוא פריחה ושגשוג ולא ריקבון, שנזרעים זרעים שצומחים ועולים עד שמגיע לשלב של פירות ויקרות בשלים, עסיסיים וטעימים?? וכי יש כאן בלאי וחיסרון?

ראיתי בס' הכתב והקבלה שכה כתב:  יבולה  שם בלה לרש״פ יורה על ההפסד הגמור, ונבנה ממנו שם מבול והוא חומר מים רבים המבלה ומרכיב את הכל, כמו מי מבול, יבלי מים, ועל יובל ישלח שרשיו, וכן שם נבלה, לא תאכלו כל נבלה, והוא גם כן מלשון בלוי ורקבון, וכן שם תבל המורה על העולם השפל כמו יושבי תבל, והוא העולם הגרמיי, ונקרא תבל על שם שהוא עלול אל הבלוי וההפסד בטבע, משא״כ העולם הרוחניי שקיים באיש ואינו מתקלקל ונפסד רק ברצון הבורא ביחוד, וכן שם יבול הוא לכלל הפרי הנזרע, על שם הבלוי והרקבון, שאין הזרע קולע ומצמיח עד שיבלה תחלה כנודע, ונקרא חדש חשון בול על שם שבו יתבלו וירקבו צמחי השדה, וכן שם יבלת [ויקרא כ״ב]  והוא מין בלוי ורקבון בעור הבשר עכ"ל.

ללמדנו שאין צמיחה בלי רקבון שקדם לה. וכלשון הזוה"ק [פ' תצוה] "דְּלֵית נְהוֹרָא אֶלָּא הַהוּא דְּנָפִיק מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא". אדם הרוצה לנסוע בכביש החיים חד וחלק, בלי רמזורים, בלי ניסיונות, בלי מצוקות, בתוספת שתי מנות גלידה ליום – יתאכזב מהר. אי אפשר להגיע לשום הישג משמעותי בלי קשיים. [אגב – היום אומרים שיוצאים "לבלות", שאין פירושו אלא ריקבון נשמתי. אע"ג דאיהו לא חזי, מזלייהו חזי....].

ומענין לענין באותו הענין: מה ההבדל בין "נבול פה" לבין "לשון הרע" כאן נקרא "נבול" וכאן נקרא "רע", כאן "פה" וכאן "לשון"? כאשר אדם מדבר רע על חבירו, המילים בעצמותן אינן פגומות. לדוגמה "הוא חסר דעה". המילים "הוא" "חסר" ו"דעה" הם אינן פגומות במהותן. אלא שבהקשר שנאמרו הן רעות, כי כוונו נגד בן אדם אחר. וכמו שנאמר בפסוק "חץ שחוט לשונם", הלשון שוחט כמו חץ. כשמדברים רע איש על רעהו, ה"לשון" שוחטת, כביכול. ומכאן הביטוי "לשון הרע".

כשמדברים ניבול פה, עצם המילים הן חסרי תוכן חיובי, הן מילים "מתות", ניבול מלשון נבילה [עי' מהרש"א פסחים קי"ג]. דיבור האדם חי – "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" – ואונקלוס מתרגם "רוח ממללא". ניבול פה עושה את האדם ל"נפש מתה".  וכדברי המהר"ל "ויש לך לראות ההפרש אשר יש בין לשון הרע ובין נבול פה, כי לשון הרע הוא מצד שמדבר בחבירו, ואין עצם הדבור רע, רק שיאמר פלוני עשה דבר זה, ונקרא לשון הרע, כי חץ שחוט לשונם, אבל נבלות הפה הוא על הדבור בעצמו, ולכך אף אם נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה מפני קושי הגזירה, לפי שחוטא בדבור שהוא קשה..." (חי' אגדות כתובות ח ב). ובמקום אחר כותב  "ומה שנקרא נבול פה ולא נבול לשון, כמו לשון הרע, ולמה אמרו לשון הרע ונבול פה, אף כי שניהם הם בדבור, אבל כי הלשון צורתו ותארו כמו דבר המכה, כמו החץ, וכמו שכתוב החיים והמות ביד הלשון, כתיב חץ שחוט לשונם, ולפיכך תולה מה שהוא פועל רע בלשון, וכן קראו חז"ל הלשון שהוא מחתך... ונקרא נבול פה, מפני שהדבור הוא נבול מבלי שיפעל באחר, ולפיכך נקרא נבול פה, כי יותר ראוי לתלות בפה, כי משם יוצא הדבור, וזה שאמרו בפרק במה מדליקין, אף על גב שכליות יועצין ולב מבין, ולשון מחתך, הפה גומר, הרי לך כי הפה הוא השלמת הדבור... ומפני שהוא מנבל הדבור אשר הוא השלמת האדם, מעמיקין לו גיהנם, שהוא הפך ההשלמה, והוא העדר האדם עד שמעמיקין לו גיהנם". (נתיב הצניעות פרק ד)



"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם..."

"ולא תגעל נפשי" - אין רוחי קצה בכם כל געילה ל' פליטת דבר הבלוע בדבר  וכו'. והתהלכתי בתוככם – אטייל עמכם בגן עדן.

יסוד נפלא לומדים מרש"י  - כאשר אנחנו הולכים בחקותיו ושמורים מצותיו, אנחנו כביכול בלועים בתוכו ורק כאשר אנחנו סרים, הוא יפלוט אותנו.

מה תכלית האדם ומה חובתו בעולמו? ליצור ולהדביק את החיבור בין הגוף לנשמה, שהתנתק עקב חטאו של אדם הראשון. לא יהיו שנים יותר, שכל אחד מושך לכיוון שלו, הגוף לתאוות עולם הזה, והנשמה, לרוחניות וקדושה, אלא יתאחדו והיו לאחד. רצון אחד יהיה לגוף כמו לנשמה והוא לעשות רצון קונם, רצון ה' להשכין בתוכם. דוד המלך ע"ה אמר [תהלים פ"ד ג] 'לבי ובשרי ירננו אל קל חי, לבי' היינו רוחניות, נשמה, 'ובשרי' היינו הגוף. זיכוך הגוף יהיה כ"כ חזק שגם הבשר ממש יכסוף לרנן אל א' חי, ואמר [שם ס"ג ב] 'צמאה לך נפשי כמה לך בשרי' נפשו של דוד היתה צמאה לה' וגם בשרו כמה לו. הבשר היה לו ממש תאוה לה'. לנו אין אף ציור ומבוא במציאות התאוה הגדולה הזאת של הבשר של דהמע"ה לבורא העולם. זהו איחוד של גוף ונשמה כאחת ותכלית עבודת האדם להגיע לאיחוד ביניהם.

הכתוב אומר 'אם בחקתי תלכו וכו' ונתתי משכני בתוככם' הייני בתוך כל אחד ואחד מבני ישראל. הנה זה סוד דרגת הכלל ישראל כדרגת אדה"ר עם גופו בגן עדן. וכן הוא אומר 'והתהלכתי בתוככם' – 'אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם' [לשון רש"י] זהו סוד בלוע שמזכיר רש"י נפשו של הקב"ה נשמתא דכולי עלמין יהי' כביכול בלוע בתוכנו ובלוע אף בתוך גופנו. דבר הבלוע בקדירה לא נשאר בחוץ כל ממש ואף בהבטה לא תראה כי אם בטעם תטעמנו חכו ממתקים וכולו מחמדים כי בלוע הוא והבליעה בתכלית הרי אחד הם. והבליעה כי לא תהיה בשלמות אם תהי' משהו מחוץ לקדידה על כתלי הקדירה ולא בתוכיותה הוא הנקרא גיעול, גיעול היינו פירוק הכרוכים ופירוד האחדים וניתוק החיבורים וכבר שנים הם וגם מרוחקים זה מזה רצון אחד כבר לא רצון שני. ולפעמים גם יקצה בו הוא אמרו ולא תגעל נפשי אתכם אין רוחי קצה בכם, רצה לומר לא אפרד מכם הבליעה תעמיד ותתקיים עד אחד ממש אחרי כי בחקתי תלכו אחרי כי רצוני רצונך הנה רצונך רצוני. [עפ"י דעת תורה לר' ירוחם ממיר עיי"ש שהאריך עפ"י קבלה].

ויש לצרף לדבריו את דברי בן דורו בעל השם משמואל זצ"ל שמבאר שע"י יגיעה בתורה מצרפים ומאחדים בין גוף לנשמה, ובין שכל למעשה. ובלכתו בדרך זו, ביאר גם את הצירוף הקטלני בין בלק לבלעם וקשרו לפרשה שלנו:

 בזוה"ק (קי"ב א) אם בחקותי תלכו וגו' ר' חייא פתח עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וכו' ומאריך בענין בלק ובלעם. ואינו מובן מה קישור וסמיכות יש בזה לענין הפרשה.

ונראה דהנה בחקותי תלכו פירש"י להיות עמלים בתורה יכול זה קיום המצוות כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו וגו' ובת"כ מסיים ועשיתם אותם הרי מצות אמורות. ועוד שם בת"כ אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. והנראה מענין הפרשה שהמבוקש שיהיו השכל והעשי' לאחדים ביד האדם, היינו להמשיך את השכל למעשה, ולא יהי' השכל והמעשה נפרדים, והיינו שמתבקש עמל התורה ולא הידיעה לבד, כי עמל התורה מזכך את הנפש והגוף עד שהוא ממילא נמשך אחר הוראת השכל, מה שאין ידיעת התורה בלי עמל בכח לעשות, כי ידוע בכתבי האריז"ל שעמל התורה והיגיעה מפרידין את חלק הרע מהאדם, ובסילוק חלק הרע ממילא הגוף נשמע אל הנשמה, כי הגוף בערך הנשמה הוא כערך הלבנה שמקבלת אור השמש, וחלקי הרע הם חוצצין ומאפילים את אור הנשמה שלא תאיר להגוף והוא כעין ליקוי הלבנה, ובסילוק הדברים החוצצים ממילא הגוף מקבל אור הנשמה ומבין שניהם יוצאים המחשבה הדיבור והמעשה כאחד, ולזה מקבילים היעודים הטובים, שלעומת התאחדות השכל שהוא הנשמה והגוף בעשיית המצוות זוכין שיהיו שמים וארץ מקבילים בלי שום חוצץ השמים יענו את הארץ, וכלשון הרמב"ן שיהי' שמים וארץ על מכונם, וזהו ענין כל הברכות כולן למדקדק בהן מרישא דכל דרגין עד סופא דכל דרגין:

והנה בזוה"ק דבלק ובלעם היו בקסם ונחש, בלק בקסם הוה רב מכל חכימין ובלעם בנחש, קסם ונחש תרין דרגין אינון קסם תליא בעובדא [במעשה], נחש לא תליא בעובדא אלא באסתכלותא ובמלה דפומא, ועצת מואב לקרוא לבלעם להשתתף עם בלק הוא לצרף כח בלעם ובלק, וכמו דאנן לאתערא קדושה עלאה בעובדא ובמלה הכי נמי אינון דאתיין מסטרא דמסאבותא בעיין לאתערא סטרא דלהון בעובדא ובמלה דפומא, ובאשר הרגישו מיעוט הכח שלהן נגד סטרא דקדושה ע"כ חשבו להשגב בכח הצירוף, וכבר אמרנו שהם חשבו שמאחר שמת אהרן שהי' בעובדא חסר לישראל כח הצירוף הזה.

ולפי דברינו הנ"ל שכל ענין הפרשה הוא צירוף השכל והעשי', ע"כ פתח פתחא להאי פרשתא מענין בלק ובלעם, שהרשעים הללו באשר ראו גודל כח ישראל לא מצאו עוז בנפשם לעמוד נגד ישראל אלא ע"י צירוף בלק ובלעם, ומזה יובן כמה גדול כח הצירוף הזה עד שאפי' בטומאה הי' לו כ"כ כח גדול. עד שהקב"ה חושב לרבותא מה שהפר עצתם ממילא מובן שעאכו"כ מדה טובה המרובה כמה הוא כחו גדול כ"כ עד שמביא לברכות עליונות אשר עדיין לא נתקיימו ומעותדין לימות המשיח".





"וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר"  (כו:מב).



סיום הפסוק שמפרט זכירת זכות האבות בציון זכירת הארץ – "וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" – הוקשה לבעל המשנה שכיר (כמו לרבים אחרים): מה עניינו כאן? על זה הוא משיב בהסתמך על ביטוי מסוים של האדמו"ר ר' שניאור-זלמן מלאדי באיגרת ששלח לרבי לוי-יצחק מברדיצ'ב עם בשורת שחרורו מהמאסר בפטרבורג, ביטוי המלמד שניתן להינצל מצרה "בזכות ארץ ישראל ויושביה".



"אבל לדברי רבינו (= רש"ז בעל התניא) ז"ל מובן היטב. כי עיין ברש"י, שם, שכתב: "למה נִמנו אחורנית? כלומר, כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי הרי אברהם עמו", עיי"ש. ועפי"ז יש להוסיף, דאף אם כולם אינם כדאיים, והיינו באופן דתמה זכות אבות ח"ו, אבל "והארץ אזכור", דזכות ארץ ישראל עומדת מעל לכל הזכויות שיש לנו, וגדולה אפילו מזכות אבות, ואף אם הם לא יועילו לנו, היא תגן עלינו לחלצנו ממיצר בכל עת שאנו נתונים בצרה, ר"ל.



גדולה אפוא זכותה של ארץ ישראל כשהיא לעצמה אפילו יותר מזכות אבות, ואף משזו האחרונה תמה, הרי הראשונה קיימת.



וברוח דומה - "הכוונה בזה שאם תהיה בישראל בחינת יעקב כללי האבות הכולל בתוכו כל המדריגות תורה גמילות חסדים ומסירות נפש בודאי שיהיו ראוים לגאולה וזהו 'וזכרתי את בריתי יעקוב' ואף אם לא תהיה בהם בחינת יעקב, אם רק תמצא בהם בחינת מסירות נפש שיהיה כל אחד ואחד מישראל מוכן ומזומן למסור את נפשו על קדושת השם היא בחינת יצחק שממנו נובעת כל הבחינה של מסירות נפש בישראל גם אז יהיה נזכרים לפני הקב"ה, 'וזכרתי את בריתי יצחק'.  



ואם ח"ו גם זה יבצר מהם ולא בהם רק מדת החסד והצדקה שבין איש לרעהו היא בחינת אברהם אביהם 'חסד לאברהם'. גם אז יעלה זכרונם לפניו, 'ואף את בריתי אברהם אזכור'.



ואפילו אם ח"ו לא תמצא בהם גם מדה זאת אם רק תמצא בהם זכות זו בלבד שהם שבים אל הארץ להחיות את שממותיה ולבנות את הריסותיה ודוגלים בשמה בשביל זה לבד יחוס וירחם עליהם הקב"ה לגואלם ולהשיבם אליו ואל תורתו הקדושה "והארץ אזכור". [מי מרום על ויקרא כ"ו מ"ב]



ב] כתב בעל הכתב והקבלה: "וזהווזכרתי  כלומר למען אזכור להם הברית אשר כרתי עם אבותיהם לתת לבניהם אחריהם את הארץ לנחלה, וא״ו של מלת וזכרתי ישמש הוראת סבת המסובב, כמלת למען, כמו לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, שפירושו למען לא יסור, וכן וזכרתי למען אזכור; כל זה יתנו אל לבם בעת אשר יכירו את עונותיהם ויתודו עליהם, כי בצדק באו עליהם העונשים למען יצדקו מעשיהם ויהיה ראויים להזכיר להם זכות אבותיהם; או אז יכנע, פירש״י אולי שמא אז יכנע לבבם, לדבריו יהיה מלת או מענין אוה ותאוה, כי חפצו ית׳ ותאותו היא שיכנע לבבם להיטיב מעשיהם (דומה לזה מלת או ס״פ חקת) עכ"ד.



מדבריו למדנו חידושים גדולים בפשוטו של מקרא. א] "וא"ו" אין משמעותה כאן "וא"ו החיבור" אלא למען. ב] "או" אין הכוונה ל"או" במובן המקובל אלא מלשון אוה ותאוה. ג] הקב"ה מתאווה, כביכול, שנכיר בחטאים שלנו ונחזור בתשובה.



ג] רש"י - 'ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח'.

פי' שאצל אברהם כתוב זכירה 'ואף את בריתי אברהם אזכור' ואצל יעקב כתוב זכירה 'וזכרתי את בריתי יעקוב' ולמה לא כתוב זכירה אצל יצחק אלא 'ואף את בריתי יצחק' אלא שזכותו של יצחק אינו צריך הזכרה אלא זכותו של יצחק נראה לפני ולא עבר מלפני כלל כי אפרו צבור ע"ג המזבח ורק זכותם של אברהם ויצחק שאינם נראים לפני צריכים לבחינה זו של 'זכירה'. וצ"ב בשורש הענין שזכותו של אברהם טעונה זכירה ושל יצחק אי"צ זכירה כי אפרו צבור ע"ג המזבח. וביאר המהר"ל בספר נצח ישראל פרק יג בהקדם ביאור דברי חז"ל במס' שבת [פ"ט ב]:

"לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך ... אמר אימר ליה ליעקב .... ימחו על קדושת שמך אמר לו ליצחק בניך חטאו לי, אמר לפניו רבש"ע .... אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואת"ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך..."

וכתב המהר"ל: "כי מצד שיצחק מסר נפשו אל השם יתברך (בראשית כב, ט), דבר זה מורה על שיצחק הוא אל השם יתברך לגמרי, ומפני כך הוא נושא את עונם לגמרי.

ומפני כי יש לחשוב כי על ידי מדת יצחק זכו אל זה, וזה שאמר 'נשאו עיניהם' כלפי יצחק, כי הוא הגואל אותם, וזה אינו, כי הוא יתברך הגואל, רק שעל ידי מדת יצחק הם אל השם יתברך, אבל עצם הכפרה הוא מצד השם יתברך, כי עצם הכפרה הוא אל השם יתברך. ואמר 'כי מחוי יצחק להקב"ה אל ישראל בעינייהו'. ודבר זה תבין ממה שאמרנו, כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, ואינו נפרד מן השם יתברך, לכך יצחק הוא מחוי השם יתברך אל ישראל בעינייהו, כי יש ליצחק דביקות אל השם יתברך, והוא עמו יתברך לגמרי. ודבר זה ידוע לנבונים, רמזו אותו חכמים במקומות הרבה. והבן מלת 'בעינייהו' דקאמר, שהיו רואים אותו מצד מדת הדין, הוא מדת יצחק כאשר ידוע. ואז נשאו עיניהם למרום [ו]אמרו "גואלנו ה' מעולם שמך" (ישעיה סג, טז), כי הוא יתברך בעצמו הגואל אותם, ולא על ידי זולתו.

וכל ענין זה רמז הכתוב, דכתיב (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור". למה נאמר אצל [אברהם ו]יעקב זכירה, ואצל יצחק לא נאמר זכירה, כי אפרו של יצחק נראה כאילו צבור ומונח על גבי המזבח (רש"י שם עפ"י הספרא שם), עד כאן. ובאור זה, כי הזכירה שייך אל דבר שאינו לפניו, אבל מצד כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, וביטל עצמו אל השם יתברך, הרי אין לו הבדל מאתו יתברך, ולא יתכן בזה זכירה, כי הוא נראה תמיד לפני השם יתברך. וזהו שאמר שראה אפרו, רוצה לומר מה שמסר נפשו אליו, לכך הוא לפניו תמיד. ואלו הדברים הם עוד סודי חכמה עמוקה מאד, ואי אפשר לפרש יותר.

הרי התבאר לך כי אין פירוד לישראל מן השם יתברך כלל, כאשר תבין דבר זה גם כן. אבל מצד עצמם של ישראל אין כח להם כלל, ואין עזר להם מצד עצמם".

ומבואר מדבריו, שמדריגתו של יצחק היא שהוא לגמרי אל השי"ת משום שביטל כל עצמו לגמרי להשי"ת עד שלא היתה לו מציאות עצמית כלל, שמסר כל חיותו להקב"ה והיה מזומן להקריב עצמו אשה לה' ועי"ז אין שום דבר מפסיק ומפריד בינו לבין הקב"ה, כי אין לו שום אנוכיות אלא כל כולו מסור להשי"ת, לכן יש לו כח לשאת עוונם של ישראל.

וכדברי המהר"ל מבואר בזוה"ק [ח"ג ל' א'] וז"ל "ר' חייא אמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה' דא אשו דיצחק דכתיב [בראשית כב ז] 'הנה האש והעצים' והיינו אש תמיד דקיימא תדיר". וכ"ה בזוה"ק ח"א [קלט א] וז"ל והא שכינתא הות עמיה דאי לא שריא עמיה שכינתא היך יכיל לברכא ליה ליעקב בשעתא דברכיה אלא ודאי שכינתא הות דיירא עמיה בביתא ודיירא עמיה תדיר".

הרי שמכח מדתו ועבודתו של יצחק הוא לפני ה' תמיד ואינו צריך הזכרה וזכירה וקיימא תדיר לפני ה' ודיירא עמיה תדיר. וזהו יסוד ענין 'אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח' כי הוא קרוב ודבוק להשי"ת בלא הפסק ופירוד וכיון שהוא לפני ה' לא כתיב אצלו 'זכירה'.

עבודתו של יצחק הייתה מדת הגבורה שיסודו מדת הפחד והיראה שמסר כל רצונותיו להקב"ה כלשון קדשו של הרמב"ן [אמונה ובטחון ט"ו] 'וגדר יצחק ביצרו ונתרצה להתקרב עצמו עולה תמימה לפני בוראו ופחד מיוצרו' ומכח מדה זו של כבישת רצונותיו ע"י כח היראה והפחד שבכוחה ביטל יצחק כל העצמיות שלו לרצון ה' עד כדי מיתה ממש, בזה הוא לפני ה' תמיד ואינו צריך לזכירה [עי' בזה בס' מזמור לדוד מאמר ב' באריכות ואנחנו קיצרנו].

ובס' עיונים בתפילה ביאר שעתיד כלל ישראל באחרית הימים מובטחת אך ורק על היסוד שאין מקום לחטא לעשות בהם כלה. הגנה זו מן כליון החטא היא דוקא ע"י מה שישראל הם אחד עם השי"ת כביכול, אשד מצד האחדות הזו א"א לחטא להפריד ביניהם כלל. אחוד זה א"א בלתי ההכרה שבעצם לית להו מגרמייהו כלום, שמציאותם באמת אינו כלום. והאמת הזאת רק מדת הדין יכולה להכיר על בוריה, כי כל עוד שאין מדת הדין שולטת, יש עוד לחשוב שיש לאדם גם זכויות מצד עצמו, היינו שיש לו קיום בנפרד. אך תחת שלטון הדין אפשרית ההכרה שבאמת אין לו שום זכות קיום מצד עצמו כלל ובטל הוא לגמרי אצל השי"ת ובטול זה הוא היסוד שעליו בנויה נצחיות כלל ישראל, שאם באמת אחד הם עם השי"ת אז אין כח בחטא להפריד בין הדבקים עכ"ד [ועיי"ש דברים נפלאים שתפילת מנחה בשבת מבטאת את נצחיות כנסת ישראל והיא גם כנגד יצחק כידוע עיי"ש וינעם לך].

והנה, כתוב [מיכה ז, כ] "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם". מיכה מוסיף ומשבח את הקב"ה על כך שהוא יגלה שהשייכות של כלל ישראל למידת האמת והחסד היא מוכרחת מכח השבועה לאבותינו ולכן ראויים הם להטבת הבורא.

הגר"א פירש שהשבח של אשר נשבעת לאבותינו מתייחס לזכות יצחק כדכתיב "ושבועתו ליצחק" [תהלים ק"ה] וכן משמע ברש"י ובתרגום על הפסוק במיכה. וצריך ביאור בטעם שזכות יצחק נכללת ביחד עם הזכות הכללית של האבות אשר נשבעת לאבותינו ולא נכתבה כזכות בפני עצמה כמו אמת ליעקב וחסד לאברהם.

וביאר הג"ר יונתן דייויד שליט"א שמידת יצחק שהיא יראה-דין מחייבת תפיסה חושית במושגים עליונים שהרי יראה שייכת רק אצל מי שמרגיש הנוראות של המצב. זאת אומרת שמידת יצחק מוציאה כל המושכלות מן הכח של השכל אל הכח של החוש מהכח אל הפועל.

והוסיף בקונטרס אור הצפון [עמ' ל"ז] שבזה מובן מדוע אפרו של יצחק ציבור לפניו תמיד, שכן מצב זה מסמל ענינו של יצחק שהוא תפיסה חושית במושכלות, ועל כן לא שייך בו זכירה. ומעתה נמצא שהגם שהשבח של אשר נשבעת לאבותינו מתייחס בעיקר למידתו של יצחק אבינו, מכל מקום נכלל בזה גם המידות של תתן אמת ליעקב וחסד לאברהם, משום שע"י מידת יצחק המידות המושכלות של אברהם ויעקב נתפסות בחוש וכל זה נכלל בשבח של אשר נשבעת לאבותינו מפני שענינה של שבועה הוא לתת תוקף והמחשה לידיעה מסוימת.

ברית אמהות

ד] ענין ברית אמהות מפורש בתו"כ בחוקתי: "וזכרתי את בריתי יעקב וגו' אין לי אלא אבות, אמהות מנין? ת"ל "את", ואין אתים אלא אמהות שנא' שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו עכ"ד.

ופירש הגר"א שברית רחל ולאה אחת, היינו משום שהיה קשה לו הרי ישנן ד' אמהות ורק ג' בריתות ולכך אומר רחל ולאה יש להן ברית אחת. ולפ"ז נראה לפרש מאמר שרה לאברהם 'גרש את בן האמה הזאת, כי לא יירש עם בני עם יצחק', כי בפשוטו אין לזה המשך, דאטו יש במניעת הירושה סיבה לחייב הגירושין של ישמעאל, ומה הכונה בזה, שמכיון שלא יירש, לכן גרש? כיצד מניעת הירושה מחייבת את הגירושין? אלא שעומק מיוחד נמצא כאן, שהרי מתנת הארץ יונקת היא משני מקורות ירושה וברית, כלומר יש כאן ברית של ירושת הארץ והלא לענין ירושה סגי אם המוריש הוא אביו ואילו מצד הברית בעינן שגם האם תהיה מורישה, שכשם שיש  ברית לאבות כך יש ברית לאמהות. ונמצא שיש כאן סתירה בעצם המהלך לזכיה לא"י.

ישוב הסתירה הזו הוא העוקץ במאמרה של שרה "גרש את בן האמה", מובנו הוא, אתה צריך לעשות כאן מעשה של העברת נחלה, גרש את בן האמה מתפרש במובן העבר אותו מנחלתך, ולמה עליך לעשות את זה? מפני ש"לא יירש עם בני עם יצחק", כלומר ברית הארץ נכרתה גם אתי ומשאינו משתייך לי אין לו חלק. אבל הלא הארץ היא בירושה, ולירושה סגי אם הוא בנך. ולכן החובה היא עליך להעביר אותו מנחלה וזה אתה יכול לעשות בתורת מוריש, וממילא תתקיים הברית אתי. ובאמת אם היה נאמר לאברהם 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה' היה סגי לענין גרושי ישמעאל מביתו של אברהם ולא היו צריכים כלל להגיד לו כי דוקא 'ביצחק יקרא לך זרע'. אלא שיש כאן תוספת ענין במימרא זו, שהרי כך נאמר לו לאברהם 'אל ירע הדבר בעיניך' כלומר העברת נחלה זו לא יהא בה משום קושי כי גם בלעדי ההעברה ישמעאל לא יהיה זרעך.

וכאן עלינו להוסיף עוד נקודה נפלאה בפירוש הכתוב אצל בני קטורה "וישלחם מעל יצחק בנו קדמה". הנקודה הנפלאה בזה היא שאברהם קיים כאן שנית מה שאמרה לו שרה גרש וזה שכתוב וישלחם 'מעל יצחק בנו' כלומר המלים הללו 'מעל יצחק בנו' הם רמז שקוף לדבריה של שרה 'כי לא יירש'.

ולמדנו לפי דרכנו כי שילוחי אברהם את בני קטורה לארץ קדם היתה מעשה של העברת נחלה. דוק היטב בחומש ושים אזנך כאפרכסת לשמוע את המלים בפסוק זה "בעודנו חי" אשר אין לזה שום מובן בפשוטו דבודאי לא שלח אברהם את בני קטורה לאחרי מיתתו. אלא שההדגשה בכאן היא "בעודנו חי" כלומר לפני שחל דין הירושה שכל גופו של המעשה לא היה אלא העברת נחלה ואי אפשר להעביר נחלה לאחר שעת הנחלה. וזוהי ההדגשה "בעודנו חי" והיינו שמאמרה של שרה "כי לא יירש" לא היה מימרא פרטית חד פעמית בנוגע לישמעאל אלא שזו היתה הוראה תמידית לאברהם שעליו מוטלת חובה של העברת נחלה משאר בניו חוץ מיצחק, וכל זה הוא בסוד הסתירה בין ברית אמהות לדין הירושה של נחלת הארץ. מעשה העברת נחלה של אברהם אבינו הוא הקיום בפועל ממש של ברית אמהות [ספר זכרון למרן בעל הפחד יצחק עמ' שנ"ט-ש"ס].

בחינה נוספת של ברית אמהות היא ההגנה על ברית אבות לשמרה בטהרתה ולהפקיע ממנה מי שאינו ראוי. [ונראה דיסוד ושורש קבלה זו שקיבלנו מרבותינו הוא מאמר חז"ל (יבמות ס"ב) שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה דהיינו האדם בונה נוטע ויוצר והאשה היא החומה המשמרת את כל אותן היצירות של הגבר. היא השומרת על הערכים שהבעל מעמיד בביתו ודו"ק]. וכמו שמצאנו ששרה שמרה על ברית אבות לבל יכנס בה זר ודרשה גירוש ישמעאל, כך רבקה אמנו הפקיעה את עשו מברכות יצחק אבינו "ורבקה אהבת את יעקב" [תולדות כ"ה כ"ח]. ובריתי יעקוב - הגם שזרע יעקב כולו זרע אמת, מ"מ הוצרכו רחל ולאה מההתחלה להוציא מתוכה את השייכות שלהן עם בית לבן. "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו וגו" [ויצא ל"א י"ד], והלא הלכה רווחת היא [חו"מ סי' כ"ח סעיף ט'] אם העדים אומרים עדותן מכוונת בלשון אחד ממש יש לחוש שמשקרים וכו' ע"כ. וא"כ איך כיוונו דבריהן? אלא שכאן נעוץ היסוד של דברי הגר"א, שרחל ולאה בברית אמהות של ואת בריתי יעקוב חשובות כאחת, שענינן בברית היא ההבדלה של בית לבן מבית יעקב, ואין זה סתם מעשה שהיה אלא דברי תורה הם ונוגעים לכל א' וא' בכל יום ובכל עת ובכל שעה וד"ל.

 ע' רמב"ם סוף פי"א מהל' מלכים השמטות וז"ל אלו של הנוצרי ושלזה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד וכו' כיצד כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי תורה ומדברי מצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים וכו' וכשיעמוד המלך המשיח באמת וכו' מיד הם כולן חוזרין וכו' ע"כ וע' נמי רמב"ן דרשת תורת ה' תמימה [ס' כתבי הרמב"ן ח"א עמ' קמ"ג ובתוך הדרשה] וז"ל אבל בני אדם יושבי הקצוות הרחוקות שלא למדו תורה ולא ראו ישראל ואת מנהגם וכו' בהמות גמורות הם וכו' ע"כ. 

וביאורו ש'הזוהמא שלנו המיטב דעלמא' היא. ע' שבת קמ"ו 'עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו וכו'' ע"כ [דהיינו ישמעאל זוהמת אברהם ועשו זוהמת יצחק]. "וזרח משעיר למו וגו'" [וזאת הברכה ל"ג ב'] פירש"י שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה וכו' לבני ישמעאל וכו' ע"כ. והדגשת רש"י של בני עשו ובני ישמעאל [ע' רמב"ן וגו"א על אתר] היא לאפוקי אומות יושבי הקצוות הרחוקות שלא פתח להם כלל, שאין להם שום שייכות עם תיקון העולם ורק אותן שהיו בבית האבות ותפסו מהאבות מלת 'משיח' בתוך שאר התפיסות שלהם [אם כי בצורה מעוותת ומסולפת] שייכים לתיקון העולם. והרי בית האבות הוא ה'עריסה' לתיקון העולם.

ובכל זאת ואעפ"כ, מתוך ברית האמהות נבדלו עשו וישמעאל לגמרי מבית האבות ולאחר הבדלתם אין להם בו אפי' כנגיעת חוט השערה.

ואת בני קטורה שלח "קדמה אל ארץ קדם" דהיינו למזרח הרחוק, ורש"י מפרש ששם טומאה מסר להם, ופירושו שרצה להפקיע אותם לגמרי מכל נגיעה בברית אבות. [עפ"י הספר 'רשימות לב' על פסח ועל סוכות]

ובחי' הגרי"ז [בראשית כ"א י'] כתב: ונראה עוד לבאר מה שכתוב עם בני לפי מה דאיתא בתורת כהנים על הפסוק וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור ועלה תניא אין לי אלא אבות, אמהות מניין תלמוד לומר את וכו' והיינו כמו שהיתה ברית עם האבות שזרעם יהיו כלל ישראל ויירשו ארץ ישראל כמו כן היתה ברית מיוחדת עם האמהות שזרען יהיו כלל ישראל ויירשו ארץ ישראל. וזה וודאי שהברית עם האמהות לא היתה ברית חדשה בפני עצמה שלא נכרתה עם האבות אלא דנכרתה ברית עם האמהות שברית האבות תתקיים דוקא בזרען, וכל מה שהובטח להאבות יתקיים בזרען של האמהות וזהו של האמהות דכתיב [בישעיה נ"א ב] "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" והיינו משום שנכרת ברית גם להאמהות. וכן בסליחות אומרים ומזכירים גם ברית האמהות. ואם כן, זהו ביאור הפסוק "עם בני" ומטעם זה לא יכול ישמעאל לירש את אברהם דאינו מבני האמהות, ונוסף על זה הרי נאמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, ואם כן רק יצחק ולא אחר יכול להיקרא בן אברהם. וזהו שהוסיפה עם יצחק, עד כאן לשונו. מבואר בזה שברית האמהות כלולה בתוך ברית האבות והיא כאריח על גבי לבנה דכל מה שהובטח לאבות היה מובטח לאמהות שיהיה דרך בניהן דוקא ולא דרך בנים אחרים של האבות [עי' בס' דולה ומשקה התורה וקנינה מעמ' ש"צ מה שהאריך בזה].

והוסיף בס' אמרי חן [פ' ויגש] לבאר מש"כ בפ' חיי שרה "ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו" ופירש"י את היי לאלפי את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה, הרבה ארבה את זרעך. יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת יעוי"ש. וכתיב בר"פ תולדות ויעתר יצחק לה לנוכח אשתו כי עקרה היא וגו' ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי, וכתב הספורנו וז"ל לנוכח אשתו אעפ"י שהובטח על הזרע שיירש התפלל לאל ית' שיתן לו הזרע מזאת ההגונה הנצבת נכחו, ותאמר אם כן, אחרי שהדבר כן שמתרוצצין וכו' ואסתכן אני בלידה וכו' למה זה אנוכי למה זה התאוו קרובי שתהיה אני אם הזרע באמרם 'את היי לאלפי רבבה', וכן בעלי שהתפלל עלי בזה עכ"ל וי' רד"ק. ומקורו מב"ר ר"פ תולדות דכתב וז"ל לנוכח אשתו מלמד שהיה יצחק שטוח כאן וכו' ואומר רבש"ע בל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו עכ"ל והיינו שהברכה דוקא הייתה שברית האבות זרע תתקיים דוקא ע"י רבקה משום דעל רבקה לחודא תחול ברית האמהות, ויהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת דבה תתקיים ברית האמהות ע"כ.



להזכיר שהחטא הוא מצד הגוף ולא מצד הנשמה
 

ה] בעל "אוהב ישראל" מבאר כי שורש כל המצוות הוא מצד הנשמה שנמצאת באדם, ושורש כל החטאים הוא מצד גוף האדם, ושורש גוף האדם הוא האדמה שממנה הוא בא. ולכן יוצא שהחטאים של ישראל הם לא מצד נשמתם אלא מצד גופם, מצד החלק ה'ארצי' שלהם.

כאשר הכתוב אומר "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (שם), פירושו הוא שכאשר ישראל נמצאים בגלות, מלבד הזכרת זכות אבותם, נזכר ה' בזכותם שלהם וזאת על ידי " וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר", דהיינו שה' זוכר להם שכל חטאיהם הם רק מצד ה'ארץ' שבהם דהיינו מצד החומריות שיש בהם, ולא מצד נשמתם, וזה לשון קודשו:

"ועל פי זה תבין דברי הכתוב וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור. דבשלמא זכירת האבות ניחא (מובן) דבזכותם יגן עלינו, אבל מה אהני לן (תועיל לנו) זכירת הארץ. אך לדרכנו ניחא רוצה לומר דאזכור את הארץ, והארץ גרמה שקילקל האדם וילך אחר חומרו הרע, אבל מצד נשמת ולא היה חוטא כלל" (אוהב ישראל, בראשית).

ב'שפתי צדיקים' נתבאר, אף מה שאני מייסר אותם על עוונם עם כל זה לא מאסתים ולא געלתים לכלותם חס ושלום, רק אזכור להם זכות אבותם אברהם יצחק ויעקב. ועוד זאת אזכור להם שלא היה חטאם מצד הנשמה רק מצד הגוף הבא מן הארץ וגם הארץ לא נתכוונה בתחילה להחטיא את עצמה רק בשביל קיום העולמות וגדולה עבירה לשמה, על כן אזכור להם גם זכות הארץ.

הסבר המדרש

שאלה זו נשאלה כבר במדרש: "ולמה הוא מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עימהם? אמר ריש לקיש: משל למלך שהיו לו שלושה בנים, ושפחה אחת משלו מגדלתן. כל זמן שהיה המלך שואל שלום בניו, היה אומר: שאלו לי בשלום המגדלת. כך כל זמן שהקב"ה מזכיר אבות, מזכיר הארץ עימהם. וזה מה שנאמר: "וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור" (ויקר"ר לו, ה). מפשט דברי המדרש משמע כי הארץ היא מעין ה'שפחה' שבה גדלו האבות, ולכן לאחר שזכר ה' את האבות הוא הזכיר גם בדרך אגב את ה'שפחה' (דהיינו הארץ) שגידלה אותם.

הארץ מגדלת

ראיתי מקשים שתי קושיות: א. היכן שמענו שמלך יתעניין בשפחות וישאל בשלומן, הלא אין זו דרכו של מלך לשאול בשלום שפחותיו. ב. במדרש לא נאמר שהמלך שאל בשלום השפחה, אלא נאמר שהוא שאל בשלום ה'מגדלת'. משמע ששפחה זו היא לא סתם שפחה, אלא היא הדמות המאפשרת גידול נכון של בניו, היא ה'מגדלת' את בניו.

וכתב שהמהר"ל מפרג הרגיש בקושיות אלו וביאר, "וביאור ענין זה מה שאמר ושפחה אחת מגדלתן, כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ. כי אם לא היה הארץ לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה, ולכן הארץ מגדלתן" (דרך חיים פ"ה, מ"ט). כלומר שמעלת הארץ היא במובן מסויים מעל מעלת האבות, שכן היא ה'מגדלת' שלהם ובזכותה הם הגיעו למה שהגיעו. ולכן לאחר שמזכיר ה' את זכות האבות, הוא מזכיר את זכות ה'מגדלת' שלהם שהיא הארץ - והארץ אזכור.

ו] וזכרתי את בריתי - לא נאמר כאן בריתי עם או בריתי את, אלא בריתי יעקב וגו', נראה ברור, שאין זו ברית עם יעקב וכו' אלא יעקב, יצחק, אברהם הם תמורות לבריתי, יש ברית ה' הקרויה יעקב, יש הקרויה יצחק, ויש הקרויה אברהם. וכעין זה הנני נותן לו את בריתי שלום... קרוב היה ה' לשלשתם, לאברהם, ליצחק וליעקב, גורל שלשתם נתמך בידי ה' והיה חשוב לייסוד עמם, ואף על פי כן היה לכל אחד מהם מעמד מיוחד בעולם... גורלו של אברהם נראה באור עולה, ואף על פי שעמד לבדו מול כל באי עולם וקרא אותם אל מזבח ה', אף על פי כן לא קינאו בו, אלא הוא נכבד בעיניהם כנשיא אלקים, גורלו של יצחק כבר נראה באור שוקע, קינאוהו על הברכה שזכה בה מידי ה'... עם יעקב כבר חשך האור ורבו צללי גורלו... אף על פי כן כל שלשתם הם אבות עמנו, כל שלשתם נושאי ברית ה', ומעמדו הקשה של יעקב בעולם מגלה את קרבת ה' לגורל האדם לא פחות מהתמונה המאירה של חיי אברהם. משום כך כל אחד משלשתם קרוי כאן ברית, וכך הובטח לעם שהם אבותיו, גם גורלו יתחלף כגורל אבותיו, אך בכל חליפות גורלו יהיה נתון להשגחתו ולהנהגתו של ה', כאברהם, כיצחק וכיעקב ילך ישראל בקרב העמים, תמיד יהיה נאמן לברית ה' בגורל אברהם, בגורל יצחק ובגורל יעקב... [הרש"ר הירש עיי"ש]



שבת שלום ואורות אין סוף!!! 

   

         

  






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה