יום שלישי, 15 במאי 2018

אורות הגבעה - שבועות תשע"ח










אסור להתרפאות בדברי תורה

שבועות דף טו עמוד ב - רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי [היה קורא לפני השינה את פסוקי "שיר של פגעים"], וגאני [אז היה ישן, ועשה זאת כדי להגן על עצמו].

[ומקשינן]: היכי עביד הכי [איך עשה כן רבי יהושע בן לוי]? והאמר רבי יהושע בן לוי עצמו: אסור להתרפאות בדברי תורה!?

[ומשנינן: אדם בריא שאומר פסוקים כדי] להגן [על עצמו מן הפגעים שלא יבואו עליו], שאני.

[ומקשינן עלה] ואלא [ממילא משמע], דכי אמר [רבי יהושע בן לוי] "אסור", [היינו בכגון] דאיכא כבר מכה!? אי דאיכא כבר מכה, [האם רק "אסור" אמר], ותו לא!?

והתנן: הלוחש על המכה [ואומר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך"] אין לו חלק לעולם הבא!

[ובהכרח כי מה שאמר "אסור", הוא בכגון שעדיין אין לו מכה, ורק כדי להגן מפניה הוא אומר את הפסוקים. ואם כן, אכתי תיקשי: האיך אמר רבי יהושע בן לוי פסוקים אלו, ואפילו שלא באו אלא להגן!? ומשנינן] הא איתמר עלה [דההיא משנה, האומרת שאין לו חלק לעולם הבא]: אמר רבי יוחנן: ברוקק שנו! [וחומרת העונש היא לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. והרי הוא לוחש ואומר "כי אני ה' רופאך"].

א) הרמב"ם בפי"א מה' ע"ז הי"ב פוסק בזה בזה"ל: הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר עכ"ל, יוצא מזה שרק בריא מותר לו לקרוא פסוקין ומזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן, אבל חולה אסור לו לעשות בכזאת.

וכך נפסק בשו"ע יו"ד סי' קע"ט סעיפים ח' - י"ב, רק לא נזכר במפורש "מזמור מתהלים" כפי שנזכר ברמב"ם ורק נזכר מקריאת "פסוקים" סתם וזה קשה לומר דכוונת השו"ע היא רק על פסוקים מן התורה ממש ולא מנ"ך דבגמ' שבועות שם לא משמע כן, ובודאי כונת השו"ע לכלול בזה גם פסוקים בנ"ך.

וראיתי בספר משנת יעקב שי"ל בזמן האחרון שמקשה לפי"ז על הנוהג המקובל לומר תהלים לרפואתו של חולה, וז"ל: ותימא דמבואר כאן דרק לבריא מותר אבל עבור חולה אסור לקרוא פסוקין ומזמורי תהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות וממזיקין, וא"כ איך אנו אומרים פרקי תהלים על החולה ואח"כ אומרים יה"ר מלפניך וגו' בזכות ספר תהלים שקראנו לפניך וגו' בזכות מזמוריו וגו' ותשלח רפו"ש לחולי עמך ולחולה פב"פ וגו', הרי לכאורה ד"ז אסור לחולה כנז' ואולי מה שאומרים בזכות מזמוריו וגו' קאי על הרישא שבתפלה שתכפר לנו על כל חטאתינו וכו' דזה בודאי מותר, ומה שאומרים אח"כ ותשלח רפו"ש היא בקשה מיוחדת אגב אמירת התהלים ואגב בקשת כפרת העונות וצ"ע עכ"ל הספר.

ונראה ליישב, דהנה התוס' בשבועות שם מקשים מהא דאמר בשבת דף ס"ז ע"א לאישתא צמירתא לימא הכי וירא מלאך ה' אליו וכו', ומתרצים דסכנתא שאני (יעוין ביו"ד שם). והמאירי בשבועות שם כותב לתרץ וז"ל - יש מפרשים סכנה שאני. ולי נראה שאין זה אלא כעין תפלה והבטחה שתבא לו ישועה מתוך גודל הצרות כמו שידוע במשל הסנה שהוא רמז לאומה השפלה שהיתה שם בוערת באש צרות המלך ההוא ואיננה כלה בידו, הא כל שאומר דרך לחש אסור ואף שם תירצוה בפנים אחרים, ומכל מקום בהא שקורא מזמורים ופסוקים כדי שתגין עליו זכות קריאתם לינצל מן הצרות, הרי זה מותר עכ"ד. ונראה ביאור דברי המאירי דענין של לחש הוא דיש כח מיוחד באמירת מלים מסויימות או פסוק או מזמור מסויים להביא רפואה לכאבו ומחלתו ועד"ז כל הלחשים שבגמ' לימא כך או כך ולכן הקשה משבת לאישתא צמירתא לימא וירא אליו מלאך דיש כח וסגולה מיוחדת דוקא בפסוק הזה להביא לו רפואה והוי כמו לחש ואסור להתרפאות בד"ת, ותי' המאירי דאין הפסוק הזה סגולה לרפואה ואין זה אלא התעוררות לאדם להתפלל ולבטוח בה' וזה תביא לו הישועה מצרותיו. נמצא דהקורא תהלים ומזמורים לרפואת חולה שאינם כמו לחש כי אין סגולה מיוחדת דוקא בפסוק או מזמור זה עבור מחלה מסויימת אלא כדרך תפלה ואין זה בכלל מתרפאין בד"ת ומותר.

ומצאתי במאירי על מס' שבת שכותב לתרץ בעוד אופן, והוא, דאפשר שלא נאמר אלא כשעיקר רפואתו מן התורה, אבל כאן (בשבת) הוא מונה הרבה דברים בזולת הזכרת אותם המקראות ע"ש, יוצא לנו מהמאירי דמתי נאמר דאסור להתרפאות בדברי תורה, דוקא כשאינו עושה מלבד זה פעולה נוספת לריפוי המחלה, אבל אם נוסף לזה עושה עוד דבר אזי ליכא כבר להאיסור, ואם כן לפי"ז אם נוסף לאמירת תהלים נותנים לחולה תרופות לרפאותו מחליו אזי לא נאמר האיסור על בכה"ג, ומיושבת בפשיטות קושית הספר הנ"ל, והתימא בזה תהא נשארת לפי"ז רק על יחידים בודדים שלא משתמשים ברפואות לריפוי מחלת החולה ומסתמכין על אמירת התהלים בלבד.

ב) עוד זאת ראיתי במהרש"א בשבת שם שכותב לתרץ קושית התוס' וכן מה שקשה גם מההיא דאמרינן חש בראשו יעסוק בתורה כו' חש בגופו כו' שנאמר ולכל בשרו מרפא, והא אמרינן דאסור להתרפאות בדברי תורה, והוא, דודאי אם האדם לומד משום רפואת הנפש שהיא התורה וממילא יתרפא גוף החולה ברפואת הנפש שרי, ולא אסרו להתרפאות בד"ת אלא בלוחש על המכה ולא נתכוון לרפואת הנפש כלל יעו"ש.

ואם המהרש"א כותב להתיר היכא שהוא מכוין משום רפואת הנפש בלבד, ורק ממילא יתרפא עי"כ גוף החולה, הנה מצינו שכותב לומר בזה ביתר על כן בספר תורת חיים עמ"ס שבועות שם, והוא, דשאני הכא (בשבועות) שאומר פסוקים דרך לחש וזה ודאי אסור שעושה דברי תורה רפואת הגוף ואינן אלא רפואת הנפש, אבל התם (בחש בראשו וכו') איירי שעוסק בת"ת לש"ש לקיים מצות השם שצוה ללמוד ומתכוין שיועיל לו זכות הת"ת שיתרפא מחליו לכך שפיר דמי עיין שם. הרי שהתו"ח מתיר אפילו כשגם מתכוין שיועיל לו זכות הת"ת שיתרפא מחליו מכיון שעיקר עסיקת בת"ת הוא לש"ש לקיים מצות השם שצוה ללמוד.

ואם כן לפי דבריהם של המהרש"א והתו"ח מיושב בפשיטות ענין אמירת תהלים וענין אמירת היה"ר בזכות וכו', כי תהלים הוא אומר לא בדרך לחש כי אם דרך תפלה ותחנונים לש"ש באשר כך הוא רצון ה' שירבו בתפלה לפניו בעת צרה, ובזכות זה של מילוי רצונו יתברך הוא מבקש שיועיל לו זכות זה שיתרפא פב"פ מחליו.

ג) ואני מוצא דבעיקרן של דברים כוונו המהרש"א והתו"ח לדברי ספר החינוך מצוה תקי"ב, ומעמיד זאת בכוונת התירוץ של הגמ' בשבועות שם דלהגן שאני, וז"ל: ואין הדבר חלילה דומה לענין חובר חבר שזכרנו וכבר אז"ל ע"ז אסור להתרפאות בד"ת, אבל הזכירו לומר מזמורים אלו שיש בהם דברים יעוררו נפש היודע אותם לחסות בהש"י ולהשים כל מבטחו ולקבוע בלבבו יראתו ולסמוך על חסדו וטובו, ומתוך התעוררותו ע"ז יהי' נשמר בלי נזק וזהו שהשיבו בגמ' בענין זה וכו' ואמרו להגן שאני, כלומר לא אסרה תורה שיאמר אדם ד"ת לעורר נפשו לטובה כדי שיגן עליו אותו הזכות לשמרו עכ"ל, הרי כנז"ל, וחזינן דהחינוך לא הזכיר בדבריו לחלק בזה בין חולה לבריא, והיינו מפני שכל שעושים כן כדי לעורר את הנפש לחסות בהשי"ת ולהשים בו כל מבטחו, ולקבוע בלבבו יראתו ולסמוך על חסדו וטובו, ושהתעוררותו בנפשו לטובה תגן עליו זכות זה, בכל כגון דא אין חילוק בין אם הוא עושה כן עבור בריא או אפילו עבור חולה, ושרי בכל גוונא לעשות זאת, ושמחתי למצוא בספר מעין החכמה על המצוות מבעהמ"ח עצי ארזים (ד' קע"ו, דפוס לבוב) שכותב נמי דמספר החינוך משמע שגם בחולה הדין כן ע"ש. וא"כ זהו איפוא ענין אמירת התהלים שאנו אומרים עבור חולה כדי לעורר את הנפש לחסות בהשי"ת ולהשים בו כל מבטחנו, ולקבוע בלבנו יראתו והסמיכה על חסדו וטובו, וזהו גם ענין אמירת היה"ר שלאחר מיכן שתגן אותו הזכות של התעוררות הנפש ע"י אמירת התהלים כנז' שה' ברוב רחמיו וחסדיו ישלח דברו וירפא את החולה מחליו.

[ויעו"ש בס' מעין החכמה מה שמחדש לומר בביאור סוגית הגמ' בשבועות דבפסוקים שיש בהם שם שמים אינו מן הכופרים כי אם ברוקק אבל בלא"ה לא דמכיון דאית בהו הזכרת ש"ש הוי קצת כמו להגן וכמתפלל שיעזור לו ה' בזכות התורה, ובהני פסוקי דלית בהו הזכרת שם שמים אסור אפילו בלי רקיקה ע"ש ואכמ"ל].

ד) כדאי להזכיר גם שיטת כמה מגדולי הראשונים כרבינו ישעיה הראשון וריא"ז והריטב"א דקסברי דרק כשיש מכה אסור, אבל אם יש עליו קדחת מותר ללחוש ולהתרפאות בדברי תורה הואיל ואין בו מכה, ועפי"ז כותב החיד"א ז"ל בספרו פתח עינים בשבועות דף ט"ו לתרץ בנקל ההיא דעירובין דף נ"ד דחש בראשו יעסוק בתורה וכו' כי יש לחלק בין יש לו כאב או חולי כמו קדחת וכיוצא דאזי שרי, ודוקא בדאיכא מכה אסור יעו"ש.

ה) ועוד נראה שבכלל עצם האיסור אפילו כשישנו הוא רק היכי שבוחר איזה פסוקים או מזמורים לומר, אבל אם אומר אותם על הסדר בלי ברירה אזי לא נאמר בכלל בכגון דא האיסור, ודבר זה יש לדייק מלשונו של הרמב"ם בה' ע"ז שם שכותב בלשון "אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהלים" ואינו כותב בלשון "מזמור תהלים" אלא מדייק לכתוב בלשון "מזמור מתהלים" והיינו שבורר מזמור "מתהלים" איזה שיש לאומרו, ומינה דהא אם אינו בורר אלא אומר איזה מזמור שהוא אזי אין בכלל איסור, ואם כנים אנו בדברינו אלה יצא לנו דכשמתפללים על החולה ואומרים תהלים מן המובחר הוא שלא לברור איזה מזמורי תהלים לומר, אלא ממקום שמתחילים לומר להמשיך את האמירה על הסדר.

ו) ולבסוף, מעין הדברים שכתבתי לומר בפתיחת דברי באות א' עפ"י המאירי בשבועות, נראה בהמשכיות לומר גם זאת, דאם הוא כולל באמירת הדברי תורה להחילם לא רק עבור החולה כי אם גם עבור בריא דג"כ מותר אז, כי כשם שכתב המאירי דמותר כאשר משתף רפואות המותרות והיינו, בהיות שמראה עי"ז שאין סמיכותו בעיקרו רק מהד"ת. כך יש לומר דמותר נמי כאשר מראה שאמירתו הד"ת איננו רק על חולה כי אם גם בשיתוף על בריא שמותר זאת, דעי"ז מגלה שאמירתו היא משום להגן, ואם כן יתכן איפוא שלכך מסדרי היה"ר שאחר תהלים דאגו לכלול בנוסחת היה"ר שזכות האמירה תחול גם על הבריאים להגן, וככפי שאומרים בו "ותשלח רפו"ש לחולה עמך ולחולה פב"פ ותקרא לשבוים דרור ולאסירים פקח קוח ולכל הולכי דרכים וכו' תצילם מכל צער ונזק וכו' ותשלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו וכו' וכו'", דמכיון שכוללים יחד עם הבקשה שזכות האמירה תגן על החולה שתגן גם על כל הבריאים להצילם מכל צער ונזק אין כבר בעיה על איסור להתרפאות בד"ת.

ובעשיית מי שברך בציבור אחר אמירת כמה מזמורי תהלים עבור חולה שלא מזכירים גם עבור בריאים, הרי באמת לא מזכירים שם גם נוסחת "בזכות" מזמורי תהלים, וא"כ י"ל שפיר בזה שהמי שברך היא בקשה מיוחדת אגב אמירת מזמורי התהלים.

עכ"פ אשכחנא פתרון לקושית הספר והנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאין הן. [עפ"י שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ל' וקובץ אור ישראל י"ח מאעמ' ס"ה עיי"ש באריכות]



ז] ויש להוסיף שר' יונה בברכות דף ג' מדפי הרי"ף ד"ה והאמר ריב"ל כתב דהיכא דנראה שמתרפא בדברי תורה אסור אבל כשקורא ק"ש שאינו נראה שמתרפא בדברי תורה שנראה שקורא לשם חובה מותר ע"ש ומשמע בדבריו דמותר להתרפאות בדברי תורה היכא שאינו נראה שמתרפא בד"ת והוא חידוש גדול.

והנה, לדעת הרמב"ם משמע שגם לזכות הד"ת אסור בחולה דחשיב להתרפאות ואסור. ועפי"ז כתב בס' תשובות והנהגות [ח"א סי' קכ"א] דנכון להחמיר ולהשמיט מה שנהגו לומר לפני תהלים בזכות פסוקי תהלים תיבותיהם ואותיותיהם, דמשמע דהיינו הזכות דתהלים גופא, שלשיטת הרמב"ם זהו כמתרפא בדברי תורה, רק יש לומר "ויעמוד לנו זכות תחנונינו באמירת פסוקי תהלים בזכות תיבותיהם אותיותיהם ונקודותיהם", שמפרש להיפך שאינו מבקש רחמים בזכות הקריאה, אלא לתחנונים שמותר.

ומה שאומרים בחולה פסוקים מפרק קי"ט לפי שם החולה, היינו דוקא בחולה מסוכן, וזה מותר כמ"ש משו"ע יו"ד סי' קע"ט ס"ב ע"ש. ובתוך מזמורי תהלים גנז דוד המלך סודות הרבה ועל דעתו וכוונתו אנו מתחננים שיעלה תחנונינו לרצון לפני אדון כל, ולא בזכות הקריאה שאין מתרפאין בדברי תורה אף בספר תהלים, וכמו שביארנו עכ"ד. ובשו"ת צפנת פענח סימן ס"ו נשאל אם מותר לומר פסוקים בתהילים לפי אותיות שם החולה, והוא אוסר מחמת כל פרשה דלא פסקי' משה, ועוד משום שאסור לעשות שם שמים כמו סימן ונוטריקון וכו', וציין לב"ב קס"א "לא חציף איניש" [שם כתוב 'לא חציף איניש לשוויה לשמא דאבוה סימן', שאין אדם מתחצף לחתום בשם אביו בתור סימן. וה"ה שאסור וחוצפה לעשות פרקי תהילים לסימן ונוטריקון]. והוסיף שיכולים לומר כל המזמור אבל גם זה למותר עפ"י דברי הגמרא בברכות (ס"א.) "לעולם יהיו דברי של אדם מועטין לפני הקב"ה שנאמר אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים". [וק"ק שרש"י בקהלת מסביר "לדבר קשה כלפי מעלה"].

 הנה מנהג רבים בזמנינו להניח את הספר הקדוש נועם אלימלך תחת למראשיתה של יולדת כסגולה, ודבר פלא ראיתי בשיעורי הגרב"ד מקמניץ שנדפס לאחרונה ובהקדמה לספר כתוב שפ"א צוה להניח את הספר בית אהרן תחת ראשו של חולה כסגולה. והעיר הגר"א וייס שליט"א שלכאורה אסור לעשות כן שהרי זה דומה למש"כ הרמב"ם שם וכ"ה בשו"ע יו"ד סימן קע"ט סעיף ט' דאסור להניח ס"ת או תפילין על מיטת תינוק שנבעת או כדי שיישן עי"ש, ולכאורה הוא הדין והוא הטעם גם בני"ד, וצ"ע.

אמנם נתבאר לעיל דבמקום סכנה כ"ז מותר ואפשר דכל המנהג שנהגו להקל בזה אינו אלא במקום סכנה, ודו"ק בכ"ז. ועי' עוד בס' מצות ביקור חולים [סי' מ"ז] בקובץ בית אהרן וישראל [שנה י"ז ב' מעמ' קכ"ז] ועוד ועוד ועוד.



כתר תורה

מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה. לא יסיח דעתו לדברים אחרים. ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ולא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה ואם הרבית תורה הרבית שכר. והשכר לפי הצער [רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ו] :



א] והנה בפ"א ה"ח כותב הרמב"ם " כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובניכם חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה". דהיינו שהמינימום הוא שחייב כל אחד לקבוע זמן ללמוד. ולאיזה דרגה הוא חייב להגיע? בהלכה י"ב כותב הרמב"ם "וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא". כלומר, כל יהודי חייב להגיע לרמה לימודית ולמדנית שיכול לפסוק הלכות!! זה המינימום. והרמב"ם כותב עוד בהלכה י"א שהיום מחולק לתשע שעות לימוד ושלש שעות מסחר או מלאכה. מדהייייים. יש אברכי כולל שאינם לומדים תשע שעות ביום [ואני בתוכם!!]. ובהקשר זה הרמב"ם מביא שגדולי חכמינו עבדו אבל זה לא מנע מהם להיות גדולי תורה ומעתיקי השמועה. הם "העתיקו" כלומר העבירו ממקום למקום, מסיני אלינו, את התורה.

אבל רגע. מגיעים לפרק ג' ה"ו ולומדים חידוש שלא ידענו מפרק א'. כל מה שלמדנו בפרק א' אינו קיום המצוה כראוי! "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה", כאן מגיעים ל"לכתחילה". ומה הלכתחילה? [לא "הידור", "מצוה מן המובחר" או "לפנים משורת הדין"] – לא יסיח דעתו לדברים אחרים וכו' פת במלח וכו'. זו פשטות דברי הרמב"ם!! [אבל עי' בהערה הבאה]. להיות תלמיד חכם ברמה של "פוסק הלכות" הוא פחות מלכתחילה. ה"לכתחילה" הוא להיות מוכתר בכתר תורה וכל מה שמתלווה לזה. [ובפרק ג' ה"י הרמב"ם מחייב את האדם לעבוד ולא לקבל צדקה. נראה שיש כאן דרישות מאד גבוהות שאנחנו איננו רגילים אליהן. מילא להיות שקוע כל כולו בלימוד, אבל להיות שקוע כל כולו בלימוד וגם לעסוק בפרנסה ולא לקבל צדקה?? וכמובן שגדולי דורות האחרונים – וגם לרבות כבר בראשונים – דחו דברי הרמב"ם והתירו לאברכים לקבל מילגה ולשבת אך ורק באהלה של תורה ו"מלאכתם" תסתיים בזה שמביאים את הקטנים לגן או שוטפים כלים מידי פעם].      

ב] בקו"א של בעל שו"ע הרב כתב: "ועי' רמב"ם לקיים מצוה זו כראוי כו' עם עושר וכבוד כו' תורתו קבע כו' מכלל מי שעושה מלאכתו קבע כדי לקנות עושר אינו מקיים המצוה כראוי משום דס"ל דדרשא גמורה היא [הא דודברת בם] ולא אסמכתא בעלמא וכו' ומיהו היינו לקנות עושר אבל לדי מחסורו שרי מדאורייתא כדכתיב ואספת דגנך וכו' אלא מסתמא יעשה כדי צרכו לדי מחסורו ומ"ש הרמב"ם חיי צער תחי' כו' לאו חיובא דאורייתא הוא אלא שזו דרכה של תורה דייקא ומי שרוצה להיות מוכתר בכתרה א"א בע"א וכו'".

משמע שפי' מ"ש הרמב"ם בתחילת דבריו מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי הוא חיוב מעיקר הדין אלא שלא מדובר בחיי צער אלא בכדי מחסורו ומ"ש הרמב"ם אח"כ חיי צער אינו חיוב מעיקר המצוה אלא למי שרוצה להיות מוכתר בכש"ת. וכנראה שדעת השו"ע הרב שהרמב"ם פיצל את דבריו לשנים, א] לקיים מצוה זו כראוי הוא כשלא יעשה מלאכה ע"מ לקנות עושר, ב] ולהיות מוכתר בכתר תורה הוא אפילו שיסבול חיי צער. ולפי"ז המדובר כאן בסעיף זה בחיי צער ומ"מ התחיל בלשון הרמב"ם מי שנשאו לבו וכו'.

וברמ"א [רמ"ו כ"א] כתב "ולא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלימוד כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה אלא יעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי וימעט בעסק ויעסוק בתורה ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו אם אין לו מה יאכל ושאר היום והלילה יעסוק בתורה". לדעת השו"ע הרב הרמב"ם דיבר על שני אופנים כאמור אבל בדברי הרמ"א לא משמע כך אלא הכל ענין אחד. (עפ"י דברי הגרמש"א זצ"ל)

ג] ויש להתבונן בלשונו הזהב של הרמב"ם שכתב מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו, נשיאות לב זו מה היא? יעוייו ברמב"ן שמות ל"ב כ"א על הפסוק ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וגו' עם אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שיאמן ידו בהם כלל אבל מצא בטבעו שידע לעשות כו ויגבה לבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר וכו' ומדברי הרמב"ן הללו מבואר יסוד גדול בעוצם כוחותיו של האדם אשר אע"פ שבודאי באופן חיצוני אדם שלא למד אומנות ולא אימן וזהו מה שיסד הפייטן בתפילת גשם "יחד לב וגל אבן מפי באר מים" מה שהיה יעקב אבינו מסוגל לעשות את אשר עדת רועים לא היה באפשרותם, זהו בגלל היחד לב כאשר כל מהותו של האדם נתונה אך ורק למטרה אחת, ושאר הענינים בטלים ומבוטלים כלפי השאיפה הזו כאשר הלב וכל רצונותיו הפנימיים והעמוקים ביותר מיוחדים אך ורק לדבר אחד וכמו אצל יעקב אבינו שבקש להתחסד עם משפחת אמו ודחף רוחני הוא שהניעו לכך ויחד לבו לזאת הרי שגלל האב כמו שמעביר הפקק כמש"כ שם רש"י.

וזהו מה שכתב הרמב"ם שמי שמבקש לזכות לכתר תורה חייב להיות שנשאו לבו לזאת, דהיינו שבכדי להגיע לזכייה זו שתורה תהיה מהותו של האדם לא מספיקים הכוחות החיצוניים הנראים לעין אלא זקוקים להפעיל את הכוחות טמירים הגנוזים במעמקי האדם וצריכים לזאת את נשיאות הלב את הויגבה לבו בדרכי ה' התשוקה והחפץ להגיע לזאת ורק אז אפשר לזכות לכתרה של תורה.

ודברי הרמב"ם בהמשך לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת כך היא דרכה של תורה וכו' הם המה ההיכי תימצי של נשיאת הלב לתורה והיינו הייחד לב שלילת שאר הרצונות ויחוד הלב אך ורק לתורה ונקט הרמב"ם ב' ענינים שהם עיקר חמדת לב האדם. ולזה אשר הוא שם מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עושה חמדת הממון ואהבת הכבוד ואלו הם הדברים המעכבים מליחד הלב לתורה ולפיכך מי שנשאו לבו לזכות לכתרה של תורה חייב ראשית דבר לשלול מלבו השאיפות הזרות וליחד לבו אך ורק לתורה בלבד, ואז יתעוררו בקרבו הכוחות טמירים העילאיים שעל ידם יוכל לעסוק ולהתיגע בתורה ולזכות לכתרה של תורה שתהיה התורה מהותו בבחינת ישראל ואורייתא חד וממילא - קוב"ה אורייתא וישראל חד הם. [הקדמה לס' עטרת צבי ח"א]

 ד] יתכן אדם שבפועל רק לומד אבל לכתר תורה לא יזכה, כי לא קיים את התנאי של "לא יסיח דעתו לדברים אחרים". עצם היסח הדעת כבר מפקיע אותו מכתר תורה. "ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת." עצם "שימת הלב" שיקנה תורה עם העושר והכבוד כבר מוציא אותו מכלל האפשרות לזכות לכתר תורה. ובהלכה הבאה "שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא. עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא. אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם". שוב, עצם המחשבה היא פסולה ופוסלת אותו מכתר תורה. דרוש מהאדם שקיעה מוחלטת בתורה עד שהוא והתורה מתמזגים למציאות אחת שלא יתכן בה פירוד. (עי' מה שהאריך בזה בהדרן י"א ניסן תשמ"ה)

ה] מדכתב הרמב"ם לקיים מצוה זו כראוי, שמע מינה שהמדובר בכאן הוא על קיום גוף המצוה ולא בהידור מצוה ובמדת חסידות, ואף פי כן תלה קיום גוף המצוה במי שנשאו לבו דוגמת דבר זה, לא שמענו בשאר מצוות דבנוגע לקיום גוף המצוה לא מצינו שום הבדל בין לב ללב וחילוקי המדרגה בין לב ללב אין להם מקום אלא בנוגע הידורים לחששות ובשיעורי חומרות ורק במצות תלמוד תורה אנו מוצאים שגם בנוגע לקיומו של גוף המצוה יהיה הבדל בין מי שנשאו לב ובין מי שלא נשאו לבו. כיצד עלינו להגדיר את ההבדל הזה בין מצות תלמוד תורה ובין שאר מצוות?

והביאור הוא שלמדו בני ישראל תורה מפי הגבורה לפני שניתנה מצות תלמוד תורה. כל המצות כולל מצות ת"ת הן דברי הברית. אבל בתורה ישנו מימד נוסף – התורה היא מעשה של כריתת ברית שקדם לדברי הברית. והנה תיבת ושננתם פירשו בה חכמים שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך ואם ישאלך אדם אל תגמגם. ותיבת חידוד נובעת היא מתיבת חד שאם הסכין הוא חד ודק אז המחתך שתאחד עם המחותך אבל אם הסכין הוא עבה אז המחתך עומד לעצמו והמחותך לעצמו, ומפני כן מכיון שדרכם של כורתי ברית לאחד שני דברים לאות התאחדותם, הנה לימודה של תורה דרך כריתות ברית, הוא דוקא על דרך ה"חד-הוא" דהיינו ששכלו של הלומד מזדווג הוא לחכמת התורה עד כדי יצירת שלמות-אחידה. על כן כתב הרמב"ם שמי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי לא יסיח דעתו לדברים אחרים מפני שחלק מצוה זה התלוי בנשיאת הלב הוא החלק של הלימוד על דרך חד הוא שהוא הוא דרך כריתות ברית, וממילא לא יסיח דעתו לדברים אחרים מפני שהיסח דעת זה מפקיע הוא מידו של החד-הוא ואין זה דרך כריתות ברית. ולאמתו של דבר לא מצינו לחלק זה של מצות תלמוד תורה שבעצמו הוא קדום למצוותו שום ענין מקביל בשאר מצוות, כי שאר המצוות אינן אלא דברי הבריות מבלי שיהא בהן אף משהו בתורת כריתות ברית, ובדברי הברית לא מצינו באמת שום הבדל ושום חילוק בין לב ללב ורק במצות תלמוד תורה אשר מלבד היותה מדברי הברית דלא גריעא משאר מצווות יש בה עוד חלק התופס לעצמו שפע כזה שאי אפשר שימצא דוגמתו בשאר מצוות דהיינו שטח של כריתות ברית, הנה השטח הזה תלוי הוא באמת במי ש'נשאו לבו' דוקא. [עפ"י פחד יצחק שבועות מאמר כ"ה עיי"ש]

ה] הרמב"ם כותב "ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת" ואילו בתפילת שבת מברכים מבקשים ומתחננים שה' יתן לנו חיים של "עושר וכבוד" וגם של אהבת תורה. מה דעתך? סתירה??

ו] הגמרא דורשת על  "ושננתם לבניך" – "אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא: מאי דכתיב "ושננתם לבניך" אל תקרי "ושננתם" אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". הרמב"ם פוסק דין זה כמו שראינו לעיל. אבל הגמרא דורשת גם על אותו פסוק "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך" וזאת הרמב"ם משמיט. מדוע?



אכל בני דבש כי טוב ונפת מתוק על חכך. כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקותך לא תכרת )משלי כד,יג)

הכוונה נראה לי בסיעתא דשמיא, אם נשאל את איש המוני בשוק אשר לא ידע אורחות חיים אמתיים האם התורה מתוקה מדבש וטוב סחרה היא מכל סחורה, הלא ילעג לשואל ויאמר בודאי שברבורים אבוסים, אווזות פטומות שמנות, שליו ודגים טובים מהם. ולמה כן יענה, כי במאכלים אלו טעם טעמם הטוב. אבל את טעם התורה לא טעם עדיין, לכן בעיני בשרו אווזות פטומות טובות מדף גמרא.

ברם, האמת הרי הוא עד לעצמו כי דברי תורה מתוקים וטובים מהם. רק מכיון שלא קרב עדיין אל היכל הקודש אינו מרגיש מתיקות עריבות נעימות וחביבות התורה. אבל מי שיראת ה’ כבר נגע ללבבו וטעם טעם התורה יגיל וישמח בשמחת התורה יותר מאשר ישמח במאכלים גשמיים ערבים ומתוקים לחיך.

בתהלים (יט,יא) פירשנו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. גם עבדך נזהר בהם וגו’. להרגיש את מתיקות התורה היא רק אם גם עבדך נזהר בהם. אם למד את התורה ונזהר בהתמדת לימודה וקיום מצותיה, אם טעם את טעם התורה רק אז ישכיל ויבין מתיקות התורה מהי.

בדרך זה יש לפרש אכל בני דבש כי טוב ונפת מתוק על חכך. כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת וגו’. דע בני, אמר החכם מכל אדם, כמו שהנך יודע ומכיר את טיב ומתיקות הדבש משום שכבר היה על חכך וטעמת בהם, כן דעה חכמה לנפשך שמתוקה היא מדבש ונופת צופים, אם מצאת. אם מצאת וטעמת את טעם התורה, תדע להבחין את מתיקותה, כמו שידעת להבין את מתיקות הדבש רק אחרי שטעמת.

[דברי מרדכי: חלק ב על מועדים ודרשות. מאת הרב מרדכי פארהאנד הי"ד]



חג שמח ואורות אין סוף!!! 珞


















































אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה