יום ראשון, 13 במאי 2018

אורות הגבעה במדבר תשע"ח






                       



ספר במדבר

בסוף החומש השני סוּפר על הקמת מקדש התורה; ואילו החומש השלישי היה מוקדש כולו לדרישות, שמקדש זה מציג לישראל - בביטוי סמלי של קרבן ובקידוש ממשי של כל החיים. כך צוייר האידיאל שנועד להתגשם בחיי הפרט והכלל; והפרק המסיים, הדן בנדרי הקדש, עוד נתן מקום במסגרת ההלכה לספק משאלה העשויה להתעורר בלבו של אדם: לבטא את יחסו המיוחד אל המקדש הזה על ידי הקדשה סמלית של ערך האדם או על ידי נדר הקדשה של נכסים.

החומש הרביעי חוזר עתה אל המציאות הלאומית, והרי הוא מראה לנו את ישראל כמות שהוא; הוא מציג לפנינו את האומה הממשית - ביחסה אל חזון ייעודה, כפי שצוייר בחומש השלישי. בתחילת הספר מונים את האומה כ"עדה", המאוחדת על ידי ייעודה המשותף; ומונים באומה את כל חבריה העצמאיים, אחד אחד. כך תחדור ההכרה אל לב נציגי הציבור, שהכלל איננו רעיון גרידא, אלא הוא קיים רק בכלליות הממשית של כל חבריו; וכך יכיר גם כל יחיד, שהוא חבר חשוב של הכלל, המצטרף עמו למנין; והתפקיד המוטל על כולם זקוק לנאמנותו של כל יחיד ולמסירותו לייעוד המשותף.

החומש השלישי סיים במניין הקדשה של העדרים, העוברים בקבוצות תחת השבט של בעליהם. החומש הרביעי פותח בכך, שהאומה נמנית כ"עדר ה'" לצורך ה"רועה"; אף היא נמנית לפי קבוצות של משפחות ושבטים, שכולם קנויים לה'; וכל יחיד עובר תחת השבט של רועהו ונמנה כחבר עצמאי של העדר [רש"ר הירש].



מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כׇּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃

במאמר זה ננסה להתחקות על שרשי המלה "צבא" בכלל ומובנה בפסוק שלנו בפרט עפ"י כמה מגדולי פרשננו האחרונים.  

המובן המקובל של צבא הוא קבוצה גדולה של חיילים הנלחמים בשדה הקרב. דא עקא, המפגש הראשון עם המושג הוא בפרשת בראשית [ב' א'] "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". אז לא היו חיילים ולא כלי נשק.... בהרבה הקשרים אחרים רואים שאין הכוונה לחיילים. מה היא, איפוא, מובנה של מלה זו? [וכחרדים לדבר ה' אנחנו עושים כל מאמץ להשתמט משירות צבאי אבל זה כבר נושא אחרJ].

הרב הירש – צבא פירושו "אנשים רבים הסרים למשמעת המפקד או עבודה הנעשית ע"י האנשים האלה"

כותב הרב הירש: "צבא" איננו רק חיל מלחמה או שירות מלחמה; אף אין זו ההוראה הראשונה של התיבה (ראה פי' בראשית ב, א). דבר זה ברור ממקומות שונים; והשווה: "כל הבא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (להלן ד, ג) "לצבא צבא לעבד" וגו' (שם כג) - וכן מקומות אחרים שם, שהתיבה מורה בהם על עבודת הלויים באהל מועד - וכן להלן ח, כד, כה. ברור מכל המקומות האלה, שזו הוראת "צבא": המון הסר למשמעת מפקד כדי לעשות את עבודת הכלל - או עבודה הנעשית על ידי המון זה. [א.ה. עי' ברמב"ן "כל אסיפת עם תקרא צבא". ולפי הרב הירש יש כאן יותר מאסיפת עם אלא המון שסר למשמעת מפקד כדי לעשות עבודת הכלל או עבודה הנעשית על ידיהם]. וגם כאן אין צורך לומר, שמדובר בשירות מלחמה. אלא "יצא צבא בישראל" הוא כל אדם, המחוייב בשעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים כדי להתגייס לעבודת הציבור; הוה אומר: אדם, שהציבור יכול להתחשב בו לצורך ביצוע משימותיו; הרי זה כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה. ולפיכך בפרשת הלויים (להלן פרק ד) לא נאמר "יוצא צבא", אלא "בא לצבא"; שכן כל חיי הלויים הם קודש לעבודת הכלל.

אלשיך – צבא פירושו מלאכים

האלשיך למד ש"צבאתם" הכוונה למלאכים ואנחנו נמנים במקביל למלאכים, וז"ל: "לבא אל הענין נזכירה מאמרנו פרשת בא אל פרעה, על פסוק ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם (שמות יב נא). כי הנה אומרו על צבאותם הוא משולל הבנה. ופירשנו שם שהוא ענין מקרא שכתוב (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים. והוא מאמרם ז"ל (מכילתא שמות יב לז, מדרש הגדול שמות יט ד) כי נשרים הם מלאכי השרת, והוא כי מרעמסס סכתה מהלך כמה ימים נשאום המלאכים על כנפיהם לשעה קלה. וזה מאמרנו שהוא אומרו על צבאותם, כי מרכבת מלאכיו יתברך ששים רבוא, חשבם יתברך כאילו היו צבאותם של ישראל, חיל שלהם. שעל כפים נשאום כמדובר אצלנו שם. וזהו הוציא ה' וכו' על צבאותם עכ"ד.

ומבואר באופן נפלא ש"על צבאותם" הכוונה להמלאכים שהם חיל ישראל להוציא אותנו מארץ מצרים.

ממשיך האלשיך: "ונבא אל הענין, והוא, כי הנה אין ספק כי בעשותו יתברך את ישראל ארבע דגלים מעין ארבע מחנות שכינה, שהוא למען עשות מרכבה מישראל דוגמת מלאכיו יתברך. והלא כמו זר נחשב, יתבטלו מלאכי מרכבתו מהיות מרכבה אל השכינה, כי למה יגרעו. ומה גם כי לא היה דרך עראי כי אם בקבע כל הארבעים שנה. אך הנה אין ספק כי גם שהיות בישראל ששים רבוא, יש בנפשותם כללות כל בחינות כוחות עליונים כנודע ליודעים חן. כי על כן נתייחדה עליהם ברכת ברוך חכם הרזים, כי כל רזי התורה יוצאים מהכוחות שאותן הנשמות יצאו משם, ויונקות כל רזי תורה משרשן. וכן המלאכים בהיותם ששים רבוא הם משתלשלים מהששים רבוא כוחות עליונים הנאמרים. אלא שהוא יתברך עושה עיקר מישראל, ולא שיגעל במלאכי מרכבתו, אך הוא שיהיו ששים רבוא מלאכים נטפלים לישראל, ושכינה שורה על כלם. באופן שהששים רבוא מלאכים חוזרים לקדמותם ליקרא צבאותם של ישראל, אלא שאין מוליכים אותם על כנפיהם. והוא על דרך מה שבמקום אחד יראה כי שכינה היתה שורה במקדש, ובמקום אחר יראה כי היכל ה' המה. אך הוא כי עיקר השראת שכינה היא בנפשות הצדיקים כי חלקו יתברך הן, ומהן תתפשט אל המקדש. על דרך זה עיקר המרכבה הן נפשות בני ישראל כי חלקו יתברך הן. ומהן תתפשט אל המלאכים, שהן כמספרם. והוא אומרו לצבאתם כי תפקדו אותם בשביל המלאכים שהם צבאותם של ישראל, כמלכים שהעם נקרא צבאות שלהם ומושפעים ממלכיהם:

ונבא אל הענין, והוא כי הנה יש שני מיני צבא. יש צבא למלחמה, ויש צבא להשראת שכינה להיותם צבאות ה'. אמר, מה שאני מצוה מבן עשרים שנה ומעלה ולא פחות, לא מבלי אין מקום להשרות שכינה בפחות מעשרים אם הם ראויים. כי אם על כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע (ברכות נח א), ועל כן כמו שהוא דרך כל יוצא צבא בארץ כן תפקדו אותם. עם היות שאינו להלחם עם צבא זולתם כדרך יציאת צבא, כי אם אדרבא הוא בהפך, כי צבא המלאכים שהיו עד כה מרכבה אל השכינה, הם נעשים צבאותם של ישראל כטפלים אליהם. וזהו תפקדו אתם, לא לבטל ארבעים שנה מחנה אלהים מהיותם מרכבה, אלא שתפקדום להיותם עיקר, כי המלאכים יהיו צבאות ישראל נטפלים אליהם. וזהו שתפקדו אתם לצבאתם, שהיו אז המלאכים כמספרם להשפיע בהם, שהוא בשביל צבאותיכם, כי אתם הם".

מבואר שאנחנו נפקדים "לצבאתם" כלומר כמנין המלאכים ואנחנו ע"י השכינה השורה עלינו, משפיעים על המלאכים.

"או שיעור הענין, תפקדו אותם בעד צבאותם הם אשר היו צבאותם. שעתה מחליפם ה' שישרה על ישראל בעד המלאכים ובמקומם. וזהו שימוש הלמ"ד, כד"א תהיה לו לאלהים (שמות ד טז) שהוא בעד במקום אלהים. וזהו לצבאותם, כלומר אל יקפידו המלאכים, כי הלא גדולים הם מהם בהיותם צדיקים, כי על כן צבאותם של ישראל נקראו. וזהו לצבאותם שהוא בעד אשר היו מאז צבאותם":

"לצבאתם" פירוש במקום צבאתם. אנחנו מחליפים את המלאכים כמוקד השראת השכינה!! עיין שם המשך דברי האלשיך הקדוש אבל לדרכינו למדנו את הקדושה הנשגבה של כלל ישראל.

כתב וקבלה – יוצאי צבא פירושו זרע משובח

בספר הכתב והקבלה כתב פירוש נפלא, עם הוכחות רבות לצדו, שיוצאי צבא פירושו "זרע משובח", והפסוק בא ללמדנו שהיו ראויים להשראת השכינה [ופירושו מתחבר יפה עם מה שראינו באלשיך], כי אין השכינה שורה אלא על המשפחות המיוחסות בישראל. ולפי דבריו הוא מסביר בטוב טעם את השימוש הבלתי מוסבר של השורש 'צבא' יותר משלשים פעם בפרשה – הלא דבר הוא! נזכה גם להסבר נפלא למה רק בדגל מחנה דן השמיט בכלל מנינם לצבאותם.

וז"ל: "כל יוצא צבא  טעמו לדעתי כל זרע כשר כי לשון יציאה ישומש על התולדה והזרע כמו צאצאי עמך (ישעיה כ״ב) ומלכים מחלציך יצאו (לך לך י״ז ו׳), צבא כמו צבאות גוים (ירמיהו ג' י"ט)  דתרגומו תושבחת עממיא. וכן "צבי היא לכל הארצות" ותרגומו תושבחא, וטעם יוצא צבא זרע משובח, ויהיה צבא תאר ליוצא. והמכוון בזה להודיע שהתיחסותם לבית אבותם לא היה מצד שהולכין אחר רוב בעילות שהם מן הבעל, כ״א אמנם היו באמת זרע משובח וכשר, כי לא היתה זנות ביניהם. ולפי שהיה המנין הזה בזמן גמר מלאכת המשכן שיקויים מאמרו ית׳ ושכנתי בתוכם, להשכין שכינה ביניהם, ואין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, כדאמרינן קדושין (ע׳ ע״ב) לכן הקפיד הכתוב להודיע שהיו כלם יוצא צבא כלומר זרע משובח זרע כשר מסולק מכל פגם משפחה. וחזר הכתוב עוד ואמר, תפקדו אותם לצבאותם, שהתכלית המכוון בפקידת המנין היא לצבאותם, לדעת מנין זרע המשובח שאין בהם פסול מאומה וראויים להשראת השכינה ביניהם.

ומצאתי במדרש רבותינו (הובא ברב״ח) 'תפקדו אותם לצבאותם' זהו שאמר הכתוב מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, אמר ליה הקב״ה ליעקב יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין משל למלך שהי׳ לו גרנות הרבה והיו כלן מלאות תבן וקשין ולא היה מדקדק במנין היתה לו גורן אחת מלאה חטים אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו, ע״כ. מבואר בדבריהם שפירשו מלת לצבאותם לענין החשיבות והיוקר. ולהיות דבר זה יקר מאד שבמחנה גדולה כזו משש מאות אלף לא ימצא פסול משפחה, לכן החזירו הכתוב יותר משלשים פעמים בפרשה זו, בכל שבט ושבט הזכיר יוצא צבא ולצבאותם, וכן בסדור הדגלים אמר בכל אחד, דגל מחנה לצבאותם, וחזר ואמר בהם, וצבאיו ופקדיו, להורות על הענין הנפלא הלזה, שכל אחד מהם היה יוצא צבא, כלומר זרע משובח, ולכן חל גם על כללותם שם לצבאותם. והנה בכל שלש דגלים הראשונים אמר בכלל מספרם לצבאותם, רק בדגל מחנה דן השמיט בכלל מנינם לצבאותם, ואפשר שהוא מפני אותה הישראלית ששלט מצרי בגופה שהיתה משבט דן כמבואר בס״פ אמור.

והנה רש״י פירש יוצא צבא מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה, ואפשר לפי שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים שנה כמו שאמרו בן עשרים לרדוף. והרמב״ן פירש יוצא צבא, כל היוצא להקהל בעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, כי כל אסיפת עם תקרא צבא, וכן לצבוא צבא בעבודת אהל מועד, ישוב מצבא העבודה, במראות הצובאות אשר צבאו, וכן צבא השמים וכל צבאם, ולכן יפרש באנשי מלחמה מצבא המלחמה והתיחסם בצבא המלחמה, ואמר כאן כל יוצא צבא [לפירוש רש"י שהצבא הוא צבא המלחמה א"כ 'יוצאי צבא' הכוונה שיוצאים מביתם לשדה המלחמה אבל לפירוש הרמב"ן כי 'צבא' הוא שם להתאספות א"כ מהו לשון 'יוצא'] כדרך כל יוצאי שער עירו [לשה"כ 'וישמעו אל חמור ואל שכם בנו כל יוצאי שער עירו וימולו כל זכר כל יוצאי שער עירו' והכוונה כל אנשי העיר וכן כאן הכוונה לכל האנשים ולשון 'יוצא' לאו דוקא - וראה רד"ק בראשית כג י'], ואמר לצבאותם שהם צבאות רבות כי כל שבט ושבט צבא גדול, עכ״ד. ולא ידעתי אם לדברים נקלים כאלה ירבה הכתוב להזכיר בפרשה זו יותר משלשים פעמים לשון יוצא צבא ולצבאותם. עמ״ש (וארא ו׳ כ״ו) על צבאותם. ובאמת גם אם נפרש לשון יוצא צבא כפשוטו יוצאי מלחמה, אין בהם זרע פסול, כי הלא גם מחוסר אבר אינו יוצא למלחמה, כמאמרם ע״פ כי תצא למלחמה  [שופטים כ'] ואף באבר שאין בו שום תועלת במלחמה כחסרון שן מ״מ גם מצד מום כזה נמנע מיוצאי צבא מכש״כ מום דפסול זרע".

"תחת כל בכור פטר רחם בבני ישראל" [ג' י"ב]

א] נאמר ביבמות דף מ"ט ע"א: אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הוולד ממזר, נדה דהא תפסי בה קידושין דכתיב ותהי נדתה עליו - אפילו בשעת נדתה יש בה הוי'. סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין ופירש"י ז"ל דהא אף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קידושין הראשונים עכ"ל. ובתוס' שם ד"ה סוטה הוקשו ע"ז וז"ל וקשה לר"י דנדה נמי הא לא פקעי מינה קידושין ואפ"ה איצטריך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין, וע"כ פירשו שם פירוש אחר מפירש"י יעויש"ה. והנה מצינו פה מחלוקת גדולה בין רש"י והר"י שלדעת רש"י סבה המונעת חלות חדשה מפקיעה ג"כ אותו החלות אף אם הוא כבר היה קיים קודם, ולכן דנים ממה שסוטה לא פקעה ממנה קידושין דה"ה דתפסי בה קידושין מחדש. ולדעת הר"י אין ללמוד הפקעת חלות ממניעת חלות ויכול להיות שלא יתפסו קידושין בסוטה אע"פ שאשה שזינתה תחת בעלה אין הזנות מפקיעה קידושין דמעיקרא, שיותר 'קל' למנוע חלות מאשר להפקיע חלות שהוא יותר קשה ודורש יותר 'כח'.

דרך לימודי התעוררתי להביא ראיה מסוגיית הגמרא בבכורות ד: ושוב מצאתי שהקדימני הגר"י ענגל זצ"ל באתוון דאורייתא כלל ט' ותעלוזנה כליותי.

איתמר: רבי יוחנן אמר: קדשו בכורות [של אדם לעבודה שהיתה בבכורות עד הקמת המשכן, וליפדות, וכן בכורות הבהמות ליקרב וליפדות שנולדו] במדבר [ולא רק הבכורות שנולדו במצרים].

וריש לקיש אמר: לא קדשו [בכורות שנולדו במדבר, אלא אותם שיצאו ממצרים בלבד; שעליהם נאמר "קדש לי כל בכור", אבל במדבר לא קדשו].

[ומפרשת הגמרא] רבי יוחנן אמר: קדשו בכורות במדבר, דרחמנא אמר ליקדשו, כדכתיב "קדש לי כל בכור".

וריש לקיש אמר: לא קדשו בכורות במדבר, מדכתיב: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני", וכתיב בתריה "והעברת כל פטר רחם לה'", מכלל דמעיקרא [קודם כניסתם לארץ] לא קדוש.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש [מהא דתנן בזבחים קיב ב]:

עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות [מזבח שעושה כל אדם לעצמו אפילו בראש גגו] מותרות, ועבודה [היתה נעשית] בבכורות [הרי מבואר שקדשו בכורות קודם שנכנסו לארץ]!?

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: [העבודה היתה נעשית] באותן [בכורות] שיצאו ממצרים.

הכי נמי מסתברא [שהעבודה עד שלא הוקם המשכן היתה נעשית בבכורות שכבר נולדו במצרים ולא אלו שנולדו במדבר], דאי לא תימא הכי, [אלא בבכורות שנולדו במדבר היתה נעשית, והרי המשכן הוקם כבר בשנה השנית ליציאתם ממצרים ואז פסקה עבודה בבכורות, ואם כן, וכי בכור] בן שנה בר מיעבד עבודה הוא [וכי בכור בן שנה שנולד במדבר עד שהוקם המשכן, ראוי לעבוד עבודה, ובהכרח שהבכורות היו אלו שנולדו במצרים וגדולים היו].

ומקשינן: ודקארי לה [לרבי יוחנן] מאי קארי לה [מה הוקשה לרבי יוחנן, והרי בהכרח אין הכוונה לבכורות שנולדו במדבר]!?

ומפרשינן: הכי קא קשיא ליה ליה [לרבי יוחנן]: אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתייהו [הניחא אם דין קידוש הבכורות לא פסק ביציאתם ממצרים], אם כן יש לומר, דהנך דמעיקרא נמי לא פקעא ליה קדושתיהו [אותם שנתקדשו כבר במצרים לא פקעה קדושתם] והם אלו שעבדו שנה נוספת במדבר.

אלא אי אמרת דפסיק קדושתייהו ולא נתקדשו הנולדים במדבר, אם כן הנך דמעיקרא נמי - פקעא ליה קדושתייהו, [אבל לשיטתך שדין קידוש הבכורות פסק ביציאתם ממצרים, אם כן אף אלו שכבר נתקדשו במצרים, מן הדין שתפקע קדושתם], ואם כן מי הם הבכורות שעבדו בשנה הראשונה לצאתם ממצרים!!

ואידך, [וסברת ריש לקיש היא]: דקדוש כבר במצרים קדוש [נשאר בקדושתו], דלא קדוש לא קדוש [מי שלא נתקדש לא נתקדש].

ומבואר בזה דר' יוחנן ור"ל נחלקו בסברא זאת, דר"י ס"ל דיש ללמוד הפקעת חלות דמכבר מהמנעת חלות מחדש וע"כ אילו לא קידשו בכורות במדבר היה ראוי שתופקע שם קדושת הבכורים שיצאו ממצרים ור"ל ס"ל דנהי דקדושת בכורה אינה חלה מחדש במדבר עכ"ז הקדוש מכבר קדוש ואין קדושתו נפקע. ועייש בס' אתוון דאורייתא שהאריך בזה ובעוד ספרים ולא באנו כאן להאריך בזה.



מה הנפקא מינה אם קדשו בכורות במדבר

ב] שאלה: בגמרא בבכורות דף ד ע"ב נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם קדשו בכורים במדבר, והנה הגמרא ביומא (דף ה ע"ב) דנה כיצד הלביש משה את אהרן ובניו, ומקשה הגמרא מאי דהוה הוה. ומתרצת הגמרא למיסבר קראי, ומקשה הראשית בכורים שהרא"ש כתב בחולין (פ"א סימן כג) שדוקא להסביר את הפסוק דרשינן היכא דכבר עבר, אבל לקבוע בעיא בש"ס בדבר שאין בו צורך לדורות לא אשכחן, וא"כ יש לחקור מאי נפקא מינה לדורות בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש?

תשובה: התוס' (ד"ה לא קדשו) כתבו שמחלוקתם בין בבכור אדם ובין בבכור בהמה, והנה נאמר בנדרים (דף יב ע"ב) הרי עלי כבכור, רבי יעקב אוסר ורבי יהודה מתיר. ואמרינן בגמרא (שם ע"ב) שנחלקו אם בכור נחשב לדבר הנדור או לדבר האסור, שרבי יהודה סובר שהוא דבר האסור, כיון שחל עליו קדושה מעצמו, ורבי יעקב סבר כרבי שמצוה להקדיש בכור, א"כ הוה כדבר הנדור, ואפשר להתפיס בו.

והנה כתב בחידושי רבי שמעון שקופ (נדרים סימן א) שהמתפיס בדבר שאינו בעולם ההתפסה חלה, וראיה לזה דאמרינן בנדרים (דף יא ע"ב) שאם היה מונח לפניו בשר שלמים לאחר זריקה, וגם בשר חולין, ואמר זה כזה, מאי, בעיקרו קא מתפיס, פירוש בקדושה שהיה קודם זריקת דמים, או בהיתרא קא מתפיס, באיסור של עכשיו, הרי שאע"פ שעכשיו כבר אין את קדושת השלמים, יכול להתפיס בה.

כמו כן תנן בנזיר (דף ד ע"א) הריני כשמשון כבן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שנקרו פלשתים את עיניו, הרי זה נזיר שמשון. וכן כתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות נזירות הט"ז) שמואל הרמתי נזיר עולם היה, לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששסף את אגג בגלגל, וכיוצא באלו הרי זה נזיר עולם.

ולפי זה יש נפקא מינה גם בזמן הזה, אם אדם התפיס ככר לחם בבכור שהיה במדבר, שלרבי יוחנן שקדשו בכורות במדבר, א"כ לרבי הסובר שבכור הוא דבר הנדור, הככר אסור באכילה, אך לשיטת ריש לקיש שלא קדשו בכורות במדבר, הככר מותר. [וע"ע בס' ראשית ביכורים ובס' פרדס יוסף החדש במדבר אות צ"א].

ג] והנה יעויין בחי' הגרי"ז ז"ל לבכורות [בסוגיין דף י"ב ע"ב מדפי הספר] שכתב וז"ל עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות ע"ש וצ"ע דמפורש בפיהמ"ש שם להרמב"ם דמימי אדם הראשון עד משה רבינו היה עבודה בבכורות וא"כ לא שייך לקדושת בכורה שנצטוו ומאי מקשה לר"ל וצ"ע עכ"ל.

וביאור הדברים שהגרי"ז ז"ל מקשה דבסוגיין הרי מתבאר שקדושת הבכור דפרשת קדש לי כל בכור וגו' היינו לענין עבודת הקרבנות, שלזה נתקדשו הבכורות ולכן מקשה הגמרא ומוכיחה מזה עבדו במדבר דמוכח מזה דקדשו בכורות במדבר וכמו שמתבאר כל זה בהמשך הסוגיא.

וע"ז מקשה הגרי"ז ז"ל, דהרי מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל בזבחים [על המשנה דף קי"ב ע"ב] דהעבודה בבכורות היתה מזמן אדם הראשון וכו' וא"כ הך קידוש בכור של פרשת בא בשעת יציאת מצרים, אי אפשר לפרש דהיינו לענין העבודה שהרי כבר קדשו הבכורות לזה מאדם הראשון. ובע"כ דהך קדש לי כל בכור וגו' היינו דין קידוש אחר וא"כ מה מביא הגמרא ע"ז הך קדושת בכור לענין העבודה שהיתה כבר קודם יציאת מצרים ולא מזה עסקינן בפרשת בא ונשאר בצ"ע. [ויש לציין שכדברי הרמב"ם שמאז אדם הראשון העבודה הייתה בבכורות מפורש במדרש רבה במדבר ד' ח' עיי"ש והוא מקור לדברי הרמב"ם].

והנה עד"ז יקשה בהא דכתב הרמב"ן ז"ל [שמות י"ג י"א], דהך קדושת הבכורות דפרשת בא קדש לי כל בכור וגו' "הוא שצוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה'" וכו' יעו"ש. ומבואר דמפרש לה קדושת הבכור לענין עבודת הקרבנות וכו' וקשה דהרי כבר מזמן אדם הראשון היו הבכורות קדושים לעבודת הקרבנות כמבואר בדברי המדרש כנ"ל וצ"ע. ועי' בתורה שלמה לפרשת בא [י"ג אות כ"ח] שהביא מדברי מדרש החפץ כת"י על הפסוק לי הוא לעבודה עיי"ש הרי דמפורש בזה דהך קדש לי כל בכור דפרשת בא הוא שנתקדשו הבכורות לעבודה, וקשה טובא הרי היתה העבודה בבכורות מאדם הראשון וכו' וצ"ע.

ויתכן לומר בזה, דהנה יש לעיין בהא שהעבודה היתה בבכורות מאדם הראשון, איך היה דין הבכור האם זה הי' תלוי בבכור דהאב שהוא ראשית אונו או היה תלוי בבכור האם שהוא פטר רחם דהאם. ולכאורה מסתבר דהי' תלוי בבכור האב שהרי דין זה דהבכור לענין העבודה הוא משום דהבכור הוא הגדול והחשוב ולכן בו נעשית העבודה ולפ"ז מסתבר דתלוי בבכור מהאב שזה הוי הבכור לענין ירושת האב שנוטל פי שנים והיינו משום שהוא עיקר האב וראשית אונו ולכן נחשב כשני בנים וממילא דהוא הגדול והחשוב ג"כ לעבודת הקרבנות.

ולפ"ז יתורץ שפיר הקושיא, דמה נתחדש בדין קידוש הבכור בפרשת בא, הרי כבר היו הבכורות קדושים לעבודה מאדם הראשון ומה נתוסף בשעת יצי"מ? ולהמבואר נראה דיש בזה ב' דינים הא' דין קדושת הבכור שהיתה מאדם הראשון וכו' שזה הי' תלוי בבכור מן האב ובשעת יצי"מ נתחדש בפרשת קדש לי כל בכור וגו' שדין קדושת הבכורות לענין העבודה הוא בבכור שמן האם פטר רחם כמפורש בקרא.

ואם כנים הדברים יתורץ בדרך זה כל קושיות הנ"ל, והיינו דאה"נ דהבכורות היו עושים עבודת הקרבנות מאדם הראשון אבל אז הי' זה דין בבכור האב ומזמן יצ"מ נתקדשו הבכורות שמצד האם וממילא שמאז ואילך עד שהוקם המשכן היתה העבודה בבכור שמצד האם לבד, ולכן בפרשת במדבר בפדיון הבכורות ע"י הלוים שזה הי' דין פדיון הבכורות לענין העבודה שהיתה בהם עד שהוקם המשכן ושוב נטלה הקב"ה מהם כיון שחטאו בעגל ונתנה להלוים ובקרא דבמדבר ג' פסוק י"ב מפורש תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל.

ובפרשת בהעלותך [ח' ט"ז] "כי נתנים נתנים המה לי מתוך בני ישראל תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי", הרי להדיא שהלוים שנבחרו במקום הבכורות ופדו אותם בדין העבודה הוא הבכורות דבני ישראל שמצד האם פטר רחם והיינו משום דעד שהוקם המשכן היתה העבודה בבכורי ישראל שמצד האם ולא בבכורות שמצד האב דא"כ הי' צריך לפדות גם הבכורות דמצד האב ודו"ק.

ולפ"ז יתורץ שפיר קושית הגרי"ז ז"ל, דמה מקשינן על ריש לקיש דס"ל דבכורות שנולדו במדבר לא נתקדשו מהא דהבכורות עבדו במדבר עד שהוקם המשכן ולכאו' מה ענין עבודת הבכורות שזה נהג מאדם הראשון לפרשת קדש לי כל בכור וגו' שנתחדשה ביצי"מ. ולמש"כ מיושב שפיר והוא דאה"נ דהך קדש לי כל בכור וגו' דיצי"מ היינו קדושת הבכור לענין העבודה ולא תיקשי הרי זה כבר הי' מאדם הראשון והיינו משום דאז הי' קדשת הבכור בבכור שמן האב ובשעת יצי"מ נתחדש [ע"י מכת בכורות] וכו' שקדושת הבכור לענין העבודה היא בבכור שמן האם פטר רחם וכמו שנתבאר.

ואין להקשות דעדיין מה מקשה הגמרא על ריש לקיש והרי שפיר י"ל דבכורות שבמדבר לא נתקדשו בפרשת קדש לי כל בכור וגו' והיינו הך קדושה מיוחדת שנתחדשה בבכור האם ולא תיקשי ע"ז מהא דהבכורות עבדו במדבר עד שהוקם המשכן. די"ל דבכורות אלו היו מן האב ועבודתם במדבר היתה לא משום הקדושה דפרשת קדש לי כל בכור וגו' שזה נפקע לריש לקיש אלא משום דין הראשון שזה נשאר במדבר אחרי דנפקע קדושת בכור האם דפרשת קדש לי וגו' לריש לקיש. אבל באמת אי"ז קושיא משום דבכורות אלו שעבדו במדבר עד שהוקם המשכן היו בכורות מן האם וכדמוכח מהקרא דפרשת במדבר ופרשת בהעלותך שהלוים פדו בכורי ישראל שמן האם פטר רחם כנ"ל, והרי פדיון בכורות אלו היו משום העבודה שהיתה בבכורות עד חטא העגל. ומוכח מזה שעד שהוקם המשכן היתה העבודה בבכורות שמן האם ובע"כ דהרי זה משום הקדושה דפרשת קדש לי כל בכור וגו' דיצי"מ ולכן שפיר מקשה הגמרא על ר"ל דס"ל דלא נתקדשו בכורות שבמדבר וכמו שנתבאר. ונתבאר בדברינו דהא דהבכורות היו עובדים עבודת הקרבנות יש בזה ב' דינים הא' דמאדם הראשון עד יצי"מ היתה העבודה בבכור האב וביצי"מ בפרשת קדש לי כל בכור וגו' נתחדש דקדושת הבכור לענין העבודה תלוי בבכור מן האם וכמו שנתבאר בדברינו היסוד לכל זה. [עפ"י הס' מי טל סי' י"ח –י"ט, פחד יצחק פסח מאמר כ', קובץ מורה קל"ז עמ' ס"ה, ובס' ברכת שמעון תולדות עמ' פ' תירץ דאה"נ מימות אדם העבודה הייתה בבכורות מחמת היותם נכבדים (כדברי הספורנו שהביא) אבל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה שהעבודה תלויה בקידוש עיי"ש. ועי' פנינים ואגרות משמר הלוי סי' מ"ב ובס' רינת יצחק במדבר ג' י"ב ובס' פרדס יוסף החדש].



עין טובה

"ולא הבינותי טעם המצוה הזאת, למה צוה בה הקדוש ברוך הוא, כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו. אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים. ואחרי כל דבר ומגפה ימנם, להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה [לשה"כ באיוב 'משגיא לגוים ויאבדם שוטח לגוים וינחם' ופירש רש"י משגיא את הגוים ומצליחם ולבם מתגאה בהצלחתם והוא היה אבדן שלהן מה שמצליחין. לשה"כ 'כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה' הרמב"ן משלב את שני הפסוקים הללו מספר איוב 'משגיא לגוים ויאבדם' וימחץ וידיו תרפינה' והכוונה שלא תאמר שבתחילה ה' משגיא ומגביה הגוים ורק לבסוף הוא מאבדם וכן אל תאמר שבתחילה ה' מוחץ ורק לבסוף הוא מרפא אלא הוא 'משגיא לגוים' בכדי לאבדם ותכלית הגבהתם היא לצורך איבודם וכן כאשר ימחץ תכלית המחץ הוא לצורך הריפוי שאחריו וכן תכלית המגפות וכדומה להן הוא הודעת חיבתן שיודיע אחר כך]. וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה. ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם:

ובמדבר סיני רבה ראיתי כך, במספר שמות לגולגלותם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם. ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד" [רמב"ן]:

א] ואמר הרב דסלר זצ"ל שתמוה, שהתחיל בתפילת משה ואהרן עליהם וסיים ע"פ המדרש שעוברים באימה וכבוד? אלא מכאן שלא מועלת תפילת הצדיק אא"כ מי שמתפלל עבורו מתבטל לצדיק. וכן מקום תורה אינו מועיל אלא למתבטל אליו וכן בבית המקדש וע"י ההתבטלות מתבקע טמטום הלב וכשאינו בא בהתבטלות נאמר ע"ז מי ביקש מידכם רמוס חצרי, כי הוא מחבל את ביהמ"ק ומביא קטרוג נורא וקלקול ולא ברכה. ועי' בזהר [בשלח נז מה] שאמרו על הפסוק מי ביקש זאת מידכם.

ב] "כי ישימו עליהם עינם לטובה ויבקשו עליהם רחמים'" – עי' בס' לקט שיחות מוסר [לג"ר אייזיק שר] שביאר, שזוהי החשיבות ונשיאת הראש שכל יחיד ויחיד יעבור לפני משה ואהרן ויתוודע לפניהם בשמו וביחוסו וישימו עינם עליו ויתפללו עליו, ועל ידי כך יתברר לו שאין חשיבותו רק מפאת היותו חלק מהכלל ישראל אלא הוא בעצמו חשוב אצל השי"ת כולו בפני עצמו ולכשלעצמו.

יש אנשים שאוהבים את כלל ישראל ולא אוהבים את "ר' ישראל". כאן הדגש הוא לראות גם את הפרט בעין טובה, ולדאוג לטובתו באופן קונקרטי, ולא להסתפק  באהבת ישראל כללית שנתפסת אצל אנשים כ-מאד נחמד ובבד בבד מאד לא מחייבת....

ג] ועוד בענין "ישימו עליהם עינם לטובה" - עונשה של סדום התחיל בעיניים וזהו מש"כ  במלאכים "וישקיפו על פני סדום" ולשם מה התורה מספרת על כך אלא כנראה שההשקפה הזו היתה ההכנה לחורבנה של סדום. וזה העומק ברש"י שם שכל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מ'השקיפה ממעון קדשך' שההשקפה הזו פעלה השפעה של עין הרע על סדום וא"כ במו שסדום הייתה שייכת לעין של תאוה ויצה"ר כן הגיעה על סדום העין הרע שהורגת. והנה מהשקפת המלאכים על סדום רואים שהעיניים הרואות משפיעות על הדבר שלמרות שבדרך הטבע העין רק קולטת. מ"מ בדברי הקדמונים מבואר שהעיניים גם משפיעות שמהעיניים יוצאות אורות אל הדבר הנראה, וכך העיניים פועלות על הדבר ומשפיעות עליו לטוב או לרע. בהשקפה לטובה 'השקיפה ממעון קדשך' או לרעה ח"ו. ודוגמא לדבר מצאנו בפרשת וירא שכתב רש"י "ואת הילד - אף הילד שם על שכמה שהכניסה בו שרה עין רעה ואחזתו חמה ולא יכול לילך ברגליו". וכמו שמצאנו נזק בעין הרע כך מצינו שעין טובה שומרת ומברכת וכמש"כ הרמב"ן בבמדבר שבמנין שמנו את ישראל הייתה להם זכות להימנות לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה.

וביאר הג"ר משה שפירא זצ"ל שהכח של האדם להשפיע דרך עיניו וכן דרך פיו הוא משום שהבורא ית' ברא את העולם בדיבור ובראיה, בדיבור היינו בעשרת המאמרות של 'ויאמר אלקים יהי' ובראיה היינו שאחרי המאמרות הייתה 'ראיה לטובה' 'וירא אלקים כי טוב' ופי' זאת הרמב"ן [א-ד] שרצה בקיומו לעד דהיינו שהוצאת הדברים אל הפועל יקרא אמירה וקיומם יקרא ראיה עכ"ל, וא"כ כיון שהאדם נברא בצלם אלקים דהיינו עם כוחות של בריאה [כדבאר הנפה"ח ש"א] לכן גם באדם יש כח כזה בפיו ובעיניו לברא ולקיים בפיו [ע"י לשון טובה ועין טובה] או ח"ו להרוס בלשה"ר או עין רעה וזהו שדווקא לגבי אברים אלו מצאנו התייחסות של טוב ורע לשון הרע עין הרע ולא לשאר אברים [דלא מצאנו אזן רעה או יד רעה וכדו'] עכ"ד [עפ"י הס' אורי וישעי ענין כ"ה].



שבת שלום ואורות אין  סוף!!! 








אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה