הורנו, שכל המדות שחקק ה' יתברך בטבע האדם ונפשו, אין בהם אחת שתהיה רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה. מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדי, באופן שלא לתן לה שום מקום. כי אם מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה. על כן ב'שעת כעסו אין מרצין לו לאדם', שהאדם השלם גם כן אפשר שיכעוס. על כן צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהיה אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להאמר (ודברי החסיד במסילת ישרים פרק י"א, שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צריכים עיון לעניות דעתי)... והנה בנוהג שבעולם, האדם השלם ראוי לו להשתמש בכעסו רק בזמן הראוי לזה מאד, שזהו מעט במציאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה