יום שני, 12 בפברואר 2018

יציאה לחו"ל להשתטח על קברי צדיקים ולטיול

שו"ת עטרת פז ח"א סי' י' 

ובמאי דשאיל מר, אודות הנוסעים למצרים, להשתטח על ציונו הקדוש של אדונינו, בוצינא קדישא עמודא דנהורא אספקלריא המאירה, אתרא דזיקוקין דנורא, המלוב"ן מוהר"ר יעקב אבוחצירא זיע"א, ביום כ' טבת אשר הוא יום פקידת שנתו, ולאחר מכן רצונם לבקר בערים הסמוכות שם במצרים, האם שרי הדבר?

א 

הנה עצם הנסיעה למצרים צריכה לפנים, דהא איתא בירושלמי (ריש פרק ה דסוכה) ובמכילתא (פרשת בשלח, פרשה ג), תני רבי שמעון בר יוחאי אומר, בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב למצרים שנאמר לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ה, ה"ז), שכתב, מותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים מן הים הגדול עד המערב כנגד ארץ כוש והמדבר הכל אסור להתיישב שם, ובשלשה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצרים, שנאמר ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ונאמר והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, ונאמר כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם. עכ"ל. ה ובגמ' דסוכה (נא, ע"ב) איתא נמי שיהודי אלכסנדריה חיו שם בעושר וגדולה ונהרגו במיתה אכזרית ע"י אלכסנדר מוקדון - עי' בערוך לנר (שם) שגורס ע"י טרכינוס הרשע - ואומרת הגמ', מ"ט איענשו דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור. הרי מבואר מזה דאיכא איסורא לשוב לארץ מצרים. אולם הנה בגמ' דיומא (לח, ע"א) איתא, ת"ר מה ניסים נעשו לדלתותיו, אמרו כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריה של מצרים וכו', וכתב ע"ז הריטב"א בחי' (שם) פירוש דאע"ג דכתיב לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, כבר פירשו בספרי לגור שם אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש את הארץ [ובספרי שלפנינו ליתא להא, אולם כן הוא בירושלמי סנהדרין פ"י, ה"ח דאיתא התם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לישיבה אין את חוזר, חוזר את לסחורה לפרקמטיא ולכבוש את הארץ]. וכ"פ הרמב"ם (פ"ה, דהל' מלכים, ה"ח) מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה וכן לפרקמטיא, ואין איסור אלא להשתקע שם, ואין לוקים על הלאו הזה משום שבעת הכניסה עדין מותר הוא. ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ולאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, ע"כ. וכן כתבו הסמ"ג (בלאוין רכז) והחינוך (סי' תק) והתוספות ישנים ביומא (שם) דכל האיסור הזה שלא לשוב למצרים הוא דוקא ע"מ להשתקע ולקבוע דירתו שם, הא לאו הכי כל שהולך לפרקמטיא ולסחורה וכיוצ"ב משרא שרי.

ועי' בדברי הרמב"ן בפי' על התורה (פר' שופטים פרק יז, פסוק טז) אשר כתב להקשות על הפסוק שנאמר במלך, רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. והרי אפילו שישלח המלך לקנות משם סוסים מה בכך הרי זהו לצורך סחורה, ולפי המבואר בירושלמי כל שהוא לסחורה מותר, ורק לישיבת קבע שם אסור. וכתב לתרץ, דיתכן לומר שיש כאן ב' דברים, דהכתוב הזהיר לא ירבה לו סוסים שזה אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, כדי שלא יבטח על רכבו כי רב, ועל פרשיו כי עצמו מאוד, אלא יהיה מבטחו בה' אלהיו. ואח"כ הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס, כענין שנאמר בשלמה ומוצא הסוסים אשר היה לשלמה ממצרים וגו', שלא היה אדם רשאי להוציא ממצרים סוסים שלא ברשות מלך מצרים, והיו נותנים לו מכס מהם ונתן פרעה לשלמה מוצא הסוסים כלומר שיוציא הוא כרצונו והוא שיתן הרשות לאשר יצא, ויהא המכס שלו. והיו לו שם הסוחרים עומדים במצרים, קונים הסוסים כולם ושולחים אל אדוניהם כרצונו ומוכרים האחרים לשאר מלכי הארץ, וזהו שנאמר כאן ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס - היינו שישבו שם ישיבת קבע להיות לו שרי מקנה וכו' - וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. עכת"ד. ע"ש. ועי' בשו"ת חיים שאל (סי' צא, אות ג) מש"כ על דברי הרמב"ן הללו. ע"ש. וע"ע בפירוש הרדב"ז על הרמב"ם שם (הל' מלכים פ"ה, ה"ז) שכתב ליתן טעם, על מה סמכו הרבה מגדולי ישראל וקהילות קדושות לשכון במצרים שהרי יש בזה את האיסור לא תוסיפו לראותם וגו'. דהיינו משום שהרי לפי הירושלמי מבואר דלא נאמר האיסור אלא להשתקע שם אבל לסחורה וכו' מותר, וכל היורדים תחילה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה, ואע"ג דאח"כ נשתקעו אין כאן לאו אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה. אלא שהוקשה לו, שהרי בדברי הרמב"ם שם (בהלכה ח) מבואר שאם נכנס לסחורה ואח"כ להשתקע, אין לוקין על לאו זה שבשעת הכניסה מותר וכו' אבל מ"מ חיוב לאו איכא בהכי. ואף אם נימא דהראשונים היו מפרשים כנ"ל דאין בזה אלא איסורא בעלמא ופליגי על הרמב"ם, מ"מ תקשי על הרמב"ם שהרי הוא השתקע במצרים. וכתב ליישב, די"ל שהוא היה אנוס על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. ע"ש. וראה גם בדברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"ד, סי' עג) אשר מבואר שם כיוצ"ב, דהרדב"ז שם כתב על עצמו דמה שהוא גר שם במצרים, משום שאין בדעתו להשתקע שם לצמיתות, אלא לגור שם, וכאשר תמצא ידינו נלך לארץ ישראל, לכן אין אנו עוברים על איסור זה. ע"ש. וראה עוד בדברי רבינו בחיי פר' שופטים (פרק יז, פסוק טז) שכתב לבאר בעצם האיסור לשוב למצרים, דמצוה זו היתה לשעה לפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים ברשעתם בכל מעשה תועבה כמו שנאמר (ויקרא יג) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, לפיכך צוה להם שלא להתיישב במצרים כדי שלא ילמדו מתועבותיהם, ואין זו מצוה לדורות שיאסור הכתוב להתיישב במצרים לעולם שהרי אנו רואים כמה קהילות קדושות דורות שם מאז ועד היום, ואילו היתה מצוה לדורות, לא היו ישראל קדושים ובהם גדולי עולם מקילים בזה להתיישב שם. עכת"ד. ע"ש.

ומדבריו אלו של רבינו בחיי מתבאר, דלא נאמר האיסור שלא לשוב למצרים אלא בזמן הקדמון, שהיו המצריים נודעים ומפורסמים ברשעתם ותועבותיהם, אבל עתה שנשתנו אנשי המקום ממילא מותר לשוב למצרים ואפילו להשתקע שם, דלפרקמטיא וסחורה בלא"ה מותר כמבואר בדברי הירושלמי הנ"ל. אולם כבר עמדו האחרונים לעורר על דבריו אלו של רבינו בחיי, תיכף ומיד מדברי הגמ' דסוכה הנ"ל (נא, ע"ב) דאנשי אלכסנדריא של מצרים נענשו מפני שעברו על איסור זה, והרי הם חזרו למצרים אחרי שנים רבות שכבר יצאו בנ"י משם, והרי מבואר שמצוה זו היא לדורות, דכ"כ להעיר רבינו החיד"א בברכ"י חאבהע"ז (סי' ד, סק"א) ובשו"ת חיים שאל (ח"א, סי' צא), והגאון בעל השאגת אריה בס' גבורות ארי (ביומא לח, ע"א) ועוד, וע"ע בזה למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ג, סי' פא), במה שהאריך לפלפל בדברי הפוסקים בזה בענין הישיבה בארץ מצרים שראינו רבים מגדולי ישראל ובכללם הרמב"ם, וקהילות קודש גדולות שהתיישבו שם, והיכן אזלה האי איסורא דלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ע"ש בדב"ק.


עכ"פ חזינן דאע"ג שאמרה תורה, כי אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם וגו' ואסור לשוב מצרימה, היינו דוקא ע"מ להשתקע שם, אבל לסחורה וכדו' שהוא דבר עראי אה"נ דמותר. ומעתה לכאורה כ"ש שיהיה מותר ללכת לשם ע"מ להשתטח על ציונו הקדוש של אדמו"ר זיע"א שהנסיעה דבר עראי. ומה גם די"ל דמצוה איכא בהכי כי הא דחזינן שהרב בתי כהונה ח"א (סי' כג) שקיל וטרי בהא דהכהנים משתטחים על קברי צדיקים ולא חיישי לטומאת מת, וכתב, דאי סמכי אהא דאיתא דאיתא בברכות (יט, ע"ב), דכהנים מדלגים על ארון המת לילך לקראת המלך, כיון דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ואין בו איסורא אלא מדרבנן, ולדבר מצוה שרי וכו'. אין זה כדאי להקל מאחר שאינו מפורש בש"ס או בפוסקים כי יש בהשתטחות על קברי צדיקים מצוה או כבוד חכמים. ועוד דאפשר שנקברו בקרקע בלא ארון וכו', ע"ש. אמנם בשו"ת שדה הארץ (חאבהע"ז, סי' יז) הביא את דברי הבתי כהונה וכתב, דלעולם אפ"ל דההשתטחות על קברי צדיקים הוא דבר מצוה כי עי"ז זכותם יגן עליו וימלא משאלותיו לטובה, וכדמצינו בסוטה (לד, ע"ב) בכלב בן יפונה שהלך לחברון להשתטח על קברי האבות, והגינו עליו שלא יתערב בעצת המרגלים כמו תפילת מרע"ה על יהושוע. וכבר העיד רבינו האר"י (שער רוה"ק דף כו, ודף לח), כי בהשתטח האדם על קברי הצדיקים ובפרט אם יודע לעשות יחוד השייך לאותו צדיק, תהיה לו נשמת אותו צדיק עזר וסיוע גדול. עכ"ל. ע"ש. וע"ע בס' ארץ החיים סתהון בחיו"ד (סי' שעב, ס"א) ד"ה ובאמת, שג"כ עמד לדייק מדברי תשובות מהרי"ל (סי' קיח) דס"ל נמי דההשטתחות על קברי צדיקים דמי לדבר מצוה, והביא שם עוד שכן מצא מבואר כיוצ"ב בתשובה כת"י של הגאון מהר"מ בן חביב, ועמד שם לפלפל בזה מדברי הש"ס והמדרשים, ע"ש בדבריו היקרים. וראה גם בשד"ח באסיפת דינים (מער' ארץ ישראל, אות א) שג"כ כתב שם כיוצ"ב דאע"ג דאסור לצאת מאר"י ברקניא כמבואר מדברי הגמ' דע"ז (יג, ע"ב) וכדפסק הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ה, ה"ט) מ"מ אם רוצה לצאת כדי להשתטח על קברי צדיקים שרי. דאם מצינו דהפוסקים חשיבי להשתטחות על קברי צדיקים למצוה, לגבי טומאת מת לכהנים. כ"ש דחשיב הכא מצוה לגבי יציאה מאר"י לחו"ל, או מירושלים לשאר ערי אר"י, וגם אפ"ל דבכי הא ליכא איסורא כלל כיון שדעתו לחזור לא"י לפי מש"כ הרדב"ז לענין ישיבת מצרים בזה"ז. ע"ש. וראה גם בשו"ת משפטי צדק למהר"ש גרמיזאן (סי' עד) שכתב שם, לא ידענו מה מצוה יש להשתטח על קברי הצדיקים, ולפי זה היה נראה שאין לצאת מארץ ישראל לחו"ל להשתטח על קברי הצדיקים אפילו ע"מ לחזור, אולם בסוף דבריו סיים שם, שבהיות והב"י סי' תקסח הביא בשם מהרי"ל בענין הנודר ללכת על קברי צדיקים וכו', משמע שהוא נדר מצוה, וכן המהרח"ו כתב שיש עיקר לזה, ע"ש. וכן נראה מסתימת דבריו של מו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' נז, סוף הערה ב) דיש מצוה בהליכה על קברי צדיקים לגבי היציאה מאר"י לחו"ל, דאע"ג דבעלמא קיי"ל דאסור לצאת מאר"י לחו"ל בלא סיבה מספקת המבוארת בפוסקים, מ"מ אם יוצא כדי להשתטח על קברי צדיקים, יש להתיר ע"ש. וראה גם בדבריו בשו"ת יביע אומר ח"ד (חיו"ד, סי' לה. אות ה). ע"ש.


אמנם הלום ראיתי בשו"ת משפט כהן להגרא"י קוק (סי' קמז), בהערותיו על ס' שדי חמד, אשר כתב שם להעיר על דבריו הנ"ל, דחשיב ליה לענין ההשתטחות על קברי צדיקים למצוה, לגבי יציאה מאר"י לחו"ל. שהרי לענין תלמוד תורה חזינן דרבי יוסי אמר בגמ' דעבודה זרה (יג, ע"א) דלא שרי לצאת לחו"ל אלא כשאינו מוצא ללמוד, אבל כשמוצא אסור. ולא איפסקא כוותיה כי אם מטעם שלא מן הכל אדם זוכה, ופשוט הדבר שאין זה לענין ההשתטחות על קברי צדיקים, דלא שייך כי אם ברבו שלמד ממנו ורואה בו סימן ברכה, או אולי מזה דוקא יזכה ולא מאחר, אבל לזכות ההשתטחות על קברי צדיקים מנא לן לחלק בין צדיק לצדיק, ומכל שכן שצדיקים שבאר"י הלא המה הגיבורים אשר מעולם, שאין כדוגמתן. ואיך יתכן לומר שתהיה מצוה עבור זה לצאת לחו"ל, וגם על עיקר המצוה לא ידענא, דמצינו רק שהיא תועלת שע"י כך הצדיקים מבקשים עליו רחמים אבל מצוה מנלן, ואולי כיון שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (יבמות סד, ע"א), א"כ זהו גופו מצוה, שיגרום לצדיקים שירבו בתפילה לעשות רצון השי"ת, וק"ו שהרי גדולים צדיקים במיתתם (חולין ז, ע"ב), ועפ"ז אולי יש לומר שעל קברי אבותיו ורבותיו אף שהם קטנים במעלה נגד צדיקי ארץ הקודש, הקבורים שם. מכל מקום אולי מתוך דקריבא דעתיהו יותר לגביה כדאשכחנא ג"כ בהשתדלות אקבריה דרבי חייא, מתניתא דמר מתנינא (בב"מ פה, ע"ב), א"כ יותר ירבו בתפילה נמצא שיש בזה מצוה יותר גדולה, מכל מקום אין הדבר ברור כלל לעניות דעתי לומר, שלא תספיק אהבת אבות העולם ישני חברון, עד שנצטרך לצאת על זה מארץ ישראל לחו"ל. עכת"ד. ע"ש. ומתבאר מדבריו אלו, דלא ניחא ליה למר למיחשב להאי ענינא של ההשתטחות על ק"צ לדבר מצוה לגבי יציאה מאר"י לחו"ל.


הן אמת דיש ליישב את הערותיו, דבפשטות לגבי מאי דשאיל מר מה מצוה יש בזה בענין ההשתטחות על ק"צ יש לומר כדברי האחרונים הנ"ל, כי ע"י זכותם של צדיקים אלו ימלא השי"ת משאלותיו לטובה, ובפשטות יש לבאר דהענין הוא שהרי ע"י שיהיה לו את צרכיו יהיה ליבו פנוי לעסק התורה והמצוות, כי ליבא בכיסא תליא (ירושלמי תרומות סופ"ח), וג' דברים מרחיבין דעתו של אדם וכו' (ברכות נז, ע"ב), וזהו המצוה הטמונה כאן שתהיה דעתו מיושבת עליו, שהוא דבר הכרחי מאוד לעסק התורה ולעבודת ה' יתברך, כלשון הרב פלא יועץ (ערך ישוב הדעת), ע"ש. וראה גם במאירי בחי' לשבת (ל, ע"ב) ד"ה אעפ"י וכו', יעו"ש. ושו"ר בס' ולא נעזבנה (עמ' 257), אשר הובא שם מאמרו של הגר"ש ישראלי, ובין בתרי אמרותיו כתב לבאר את דברי רש"י במועד קטן (יד, ע"א) שביאר במאי דאמרינן בגמ', ר' יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות. ופרש"י, מפני שיצא שלא ברשות, כלומר הואיל ולא יצא ברשות אחרים אלא ברצון עצמו לאו אנוס הוא. ע"כ. דהיינו שלפרש"י הכוונה שלא ברשות אחרים, שלא לצורך מצוה. וממילא לפ"ז לפרש"י הא דפליגי ר' יהודה ורבנן ביוצא להרוחה, היינו דפליגי אי חשיב הרוחה כדבר מצוה, וביאר הרב שם, דלפי רבנן יוצא דס"ל דהרוחה הווי מצוה שהרי לדעתם מותר לצאת לחו"ל לצורך הרוחה, והיינו טעמא דחשיב מצוה, משום שעי"ז יוכל להרבות בצדקה וגמילות חסדים, ע"ש. וממילא לפ"ז הוי כעין הא דאמרינן הכא, דהא דחשיב העליה לציון הצדיק דבר מצוה, כדי שימצא הרוחה וישוב הדעת בדעתו ובממונו, ועי"ז יוכל לקיים יותר מצוות ומעשים טובים, וק"ל. ועתה ראיתי ג"כ בשו"ת משנת יוסף (סי' נה), אשר כתב שם טעם להיתר יציאה לחו"ל להשתטח על קברי צדיקים, ע"פ מש"כ בס' פאת השולחן הל' ארץ ישראל (סי' ב, ס"ק כח) טעם היתר יציאה לחו"ל לסחורה, לפי שהוא חייו. וישוב ארץ ישראל תלוי בה. א"כ יש לומר דגם ענין התפילה חשיב כדי חייו, לא פחות מסחורה. כדאשכחן בשבת (י, ע"א) דתפילה נקראת חיי שעה. ופרש"י משום שהיא לרפואה לשלום ולמזונות, א"כ כמו שלצורכי מזונות יוצאים לחו"ל כרי לסחור ולהביא מזונות, כמו כן יוצאים להתפלל כדי שיזכה למזונות וחיי נפש, ע"ש. ולגבי הערתו של הגרא"י קוק דמדוע צריך לצאת מאר"י להתפלל על קברי הצדיקים, תסגי ליה בשוכני עפר אשר באר"י, יש לומר דבהיות ואיכא בהכי יקרא דשכבי לשוכני עפר אשר הם בחו"ל, דמרוחקים הם ממושב בנ"י, ואין דורש לנפשם ובהכי דאזיל לגביהו עביד להו נייח רוחא דלא יהיו נשכחים מלב, ועי' בספר חסידים (סי' תנ), ברזילי אמר אמות בעירי כי הנאה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם, ומבקשין על נשמתן טובה ומטיבין להם באותו עולם. וגם כשמבקשים מהם הם מתפללים על החיים, וכלב בן יפונה נשתטח על קברי אבות. ע"כ. וכן מבואר כעין זה בילקוט (פר' בשלח, עה"פ ותעל שכבת הטל) כי הנאה יש למתים שאוהביהם הולכים להשתטח על קבריהם וכו', ע"ש. וכן מצאתי מבואר כיוצ"ב בתשובה לרבינו יקר כת"י (אשר נדפסה בחו' מוריה, גליון מנ"א תשל"ט), שכתב שם בענין פינוי המת למקום ישראל וכו', ועוד ניחא להו שיקברו בקבר ישראל, כדי שיוכלו לפקוד עליהם תדיר, וכמעשה כלב שנשתטח על קברי אבות וגם אצל צדיקים וכו', ע"ש. וראה גם בשו"ת שרידי אש ח"ב (סי' קכה, אות יז) שכתב שם דזהו כבודו של הנפטר שבאים להשתטח על קברו. ע"ש. וראה גם בשו"ת חת"ס (חיו"ד, סי' קעח), ע"ש. ומכיון שכן אולי יש לומר שעי"כ קריבה טפי דעתיהו לעמוד עליו בתפילה, יותר מצדיקי א"י שהכל מצויין אצלם, תחת זה שהוא פוקד את מקום משכבם. וק"ל. [ובעיקר איסור היציאה לחו"ל עי' בשד"ח בכללים (מער' א, כלל רמו) אשר כתב שם, דנסתפק לו בקונטרס אסיפת דינים, האם האיסור שלא לצאת מאר"י לחו"ל הוא מדאוריתא. ואח"כ התיישב לו הספק מדברי הסמ"ג בלאוין רכז, ומדברי הרמב"ם בפ"ה דמלכים שכתבו דמה שאסרה תורה לשוב למצרים אינו אלא בדרך הזה, כלומר מא"י למצרים אבל משאר הארצות מותר, ע"כ. נתבאר מזה דרק למצרים הוא איסור תורה לצאת מא"י, אבל לצאת מא"י לשאר ארצות מדאוריתא שרי. ע"ש. ועכ"פ אף היציאה למצרים דאסורה, אינו אלא באופן שיוצא ע"מ לקבוע דירתו שם או לטיול וכדו' והיינו באופנים האסורים, אבל לעולם באופני ההיתר כמבואר בירושלמי דסנהדרין הנ"ל, אבל אתה יוצא לסחורה ופרקמטיא בודאי דליכא שום איסורא כלל, ודו"ק]. ומעתה דהוברר לנו דשרי לצאת מא"י לחו"ל כדי להשתטח על קברי צדיקים, ה"ה נמי לגבי נידון דידן דמשרא שרי לצאת מאר"י למצרים כדי להשתטח על ציונו הקדוש של מוהר"ר יעקב אבוחצירא זיע"א, משום דהנסיעה היא באופן עראי ע"מ לחזור, והוי כיוצא לפרקמטיא דמבואר בירושלמי הנ"ל דשרי. 

[אמר המעתיק - חידוש גדול הוא לומר שהתפילה על קברי צדיקים נחשבת לצורך סחורה, מה גם שבא"י לא חסרים קברים של גדולי עולם].  

ב 
אמנם בהא איכא לאסתפוקי, בכך שלאחר ההשתטחות על ציונו של הצדיק זיע"א, רצונו לטייל ולסייר בשווקים וברחובות ובחוצות העיר ששם, אם איכא בהא חששא. והנה היוצא סתם מארץ ישראל לחו"ל לשם טיול בעלמא בהא בודאי איכא איסורא, כמתבאר מדברי הגמ' במועד קטן (יד, ע"א) דאמרינן התם על הא דאיתא במשנה דהבא ממדינת הים מגלח במועד, מתניתין דלא כר' יהודא דתניא ר' יהודא אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שלא יצא ברשות, אמר רבא לשוט דברי הכל אסור למזונות דברי הכל מותר לא נחלקו אלא להרויחא, מר מדמי ליה כלשוט ומר מדמי ליה כלמזונות. ופרש"י: מפני שיצא שלא ברשות, כלומר הואיל ולא יצא ברשות אחרים אלא ברצון עצמו לאו אנוס הוא. לשוט, אם יצא שלא לצורך ולא יצא אלא כדי לשוט בעולם ולראותו וחזר במועד, דברי הכל אסור לגלח במועד. למזונות, שיצא לחזר אחר מזונות שאין לו מזונות וחזר במועד אחריהן. דברי הכל מותר לגלח במועד לפי שיצא באונס. להרויחא. שיש לו נכסים הרבה ויצא כדי להרויח. ע"כ. והרא"ש שם (בפרק ואלו מגלחין, סי' א) הביא את דברי הראב"ד, שפירש דפלוגתא דר"י ורבנן איירי ביוצא לחוצה לארץ, והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם ר"י כדעתיה אסור לפרש בים בגדול, מעתה כיון שיצא לחוצה לארץ אסור לגלח, בתמיה. הואיל ויצא שלא ברצון חכמים. ומסתבר כהאי פירושא, דלא קרי רבי יהודה שלא ברשות היוצא להרויחא שכן הוא דרך כל התגרים וכו', וביאר הקורבן נתנאל (שם, אות ג), דהראב"ד אתא לפרושי דכל פלוגתיהו הוא לגבי היוצא מאר"י לחו"ל דעביד איסורא, אבל לעולם בחו"ל ממדינה למדינה או בא"י ממדינה למדינה, וכ"ש מחו"ל לאר"י אפילו לשוט מותר. ולזה כוונת הרא"ש שהביא דעת הראב"ד דנ"מ לדידן דקיי"ל כרבנן, דס"ל לשוט אסור, אבל באר"י ובחו"ל גופא לשוט ג"כ מותר, וכ"פ הב"י בסי' תקלא. ע"כ. ובאמת כן מבואר בדברי הב"י (שם) ד"ה ומ"ש רבינו וכו', וכתב שם שכן ביאר ג"כ הנימוק"י בדברי הראב"ד. וכ"פ ג"כ מרן (שם, ס"ד) דהיוצא מאר"י לחו"ל חשיב כיוצא שלא ברשות ואסור לו להתגלח במועד. וראה גם בדברי המג"א (שם, סק"ז). ע"ש. [ועי' בחידושי הריטב"א במו"ק (שם) שהביא בשם יש מפרשים - ולפי הנראה הוא פרוש רש"י בסוגיה שם - דמבארים דהא דאמרינן לשוט לד"ה אסור היינו אף בשיצא מאר"י לאר"י או מחו"ל לחו"ל, והקשה ע"ז דזה תימא גדול, למה קורא אותו שיצא שלא ברשות. ע"ש. ולכן ביאר כדבריו של הראב"ד הנ"ל דזהו דוקא ביוצא מא"י לחו"ל, דזה חשיב כיוצא שלא ברשות. ע"ש. וראה גם בדברי הרב המגיה במאירי מו"ק (שם, הערה 1), שהביא דכביאורו של הראב"ד אשר מרן בשו"ע הסכים עמו, כתבו ג"כ הריצ"ג ורי"ו ועוד ראשונים. ע"ש. ובאמת כן מבואר ג"כ בס' האשכול (ח"ב, עמוד קנ) כדברי הראב"ד דלא חשיב יצא שלא ברשות אלא מא"י לחו"ל ע"מ לטייל, אבל ממדינה למדינה בא"י, או בחו"ל, שרי. ע"ש.[


ועכ"פ מכל הלין חזינן דאסור לצאת מאר"י לחו"ל כדי לטייל, וחשיב יוצא שלא ברשות אם יוצא למטרה זו. וכן העלו האחרונים בפשיטות עי' בשו"ת יחו"ד (ח"ה, סי' נז), ובשו"ת משפט כהן (סי' קמז), ועוד. ויתרא מזו איכא בתוס' עבודה זרה (יג, ע"א) ד"ה ללמוד, שכתבו שם, דהא דאמרינן התם בגמ' דשרי לצאת מאר"י לחו"ל ללמוד תורה, לישא אשה, או להציל מן העכו"ם דדוקא קתני להו משום דהנך מצוות חשובות. אבל לשאר מצוות לא, וגם למצוות אלו דשרינן דוקא כשדעתו לחזור, ועמדו לחלוק שם על דברי רב אחאי גאון בשאילתות (פר' אמור, סי' קג) שכתב להפך, דהא דאמרה הגמ' ג' מצוות אלו דהם קילי טפי, וכ"ש שלשאר מצוות שהן חשובות דמותר. ע"ש. וראה גם בתוס' בכורות (כט, ע"א) ד"ה היכי אזיל וכו', ע"ש. א"כ מבואר הדבר דלצורך טיול בעלמא פשוט הדבר לאיסורא, דאסור לצאת מאר"י לחו"ל. אמנם כאמור דבנידון שאלה דידן יש להתבונן כיון שבעיקר כוונתו לצאת מאר"י לחו"ל ע"מ להשתטח על ק"צ, ורק אח"כ רוצה להמשיך ולעשות טיול. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה