[מפי השמועה]
החודש הזה לכם וגו'. מיד אח"כ כתובות כל מצוות פסח מצרים, כהמשך לנושא החודש הזה לכם - המצווה הראשונה שנצטוו ישראל.
מדוע זו המצווה הראשונה?
מדוע היא זו שפותחת את עניין גאולת מצרים?
בהרבה מקומות ברז"ל: עיקר גלות מצרים הייתה גלות הדעת. בישעיהו: לכן גלה עמי מבלי דעת. מה הביאור בזה?
נדרים מא - דדא ביה - דעת - כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה? במערבא אמרי: דדא קני מה חסר, דדא לא קני מה קני?. במילים אחרות: דעת זה הכל!
גלות הדעת זה אובדן הדעת. הדעת משועבדת לרשות אחרת, למערכת נפרדת.
כיון שהדעת היא הכל, אם הדעת בגלות, אכן זו גלות של הכל, אך אם הדעת לא הייתה בגלות, לא הייתה כאן בעצם גלות, ואין לה על מה לחול.
מהי דעת?
ההשכלה כולה, היינו תפיסת המציאות האמיתית, נמצאת בשלימות בחכמה ובבינה.
ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת. רש"י: חכמה מה שאדם מקבל מאחרים. בינה - הבנת דבר מתוך דבר מעצמו. בעצם זה כבר כולל הכל. בשביל מה א"כ נצרכת דעת, שבלעדיה אין כלום? מה מקומה של הדעת במערכת השכל והתפיסה שלנו?
רש"י דעת - רוח הקודש. מה זה שייך לכאן? כל איש בן י"ג הוא בן דעת, ורק מכוחה הוא חייב במצוות ויכול לפעול קניינים וחלויות שונות. לא נראה שלכל ילד בן י"ג יש רוח הקודש.
יש הבדל בין לשמוע דבר ואף להבין אותו, לבין דבר שאני יודע אותו בכח הדעת, שהוא מצטרף לאותם מושגים שנתבררו אצלי כמציאות מוחלטת ונהפכו לחלק ממני. אני חי אותם. דעת הוא כח חיבור. אם דבר זה שקלטתי על ידי חכמה ובינה הוא אמיתי, אני מצרף אותו לעצם חיי באחריות מלאה. החיבור לעצם החיים זהו דעת.
דיין צריך להכריע דין. אם מכריע ממקור מפורש - מה טוב. אם טעה - טעה בדבר משנה. הרבה פעמים אין ראיה ברורה וצריך להפעיל שיקול דעת - לשקול ולהכריע. בפג"ה: הדעת מכרעת. היכן נמצא כח ההכרעה הזה, בדבר שהוא בעצם ספק? הרי ישנם שני צדדים די שקולים. כיצד מכריעה הדעת? מה כוחה?
על דרך משל: בסוף פ"ק דנדה: היו קוראים לר"א בן פדת מרא דארעא דישראל, ואמאי קרו ליה הכי? כי היה לו כח מיוחד של הכרעה בספק במראות דמים על ידי ריח. מורח ודאין. לכאורה, אם יש כזו הכרעה, הרי ניתן ללמד זאת גם אחרים, שהרי רוב בני האדם יכולים להבחין בין ריחות שונים. מדוע צריך בשביל הכרעה כזו את רבי אלעזר?
בגמרא כתוב שרצו לבדוק את בן כוזיבא אם הוא המשיח, ובדקו אותו אם הוא מסוגל לדון על פי ריח דינים כגון דיני ממונות. איך ניתן לדון בדין שנים אוחזים בטלית ע"פ ריח? זה נראה כמעשה כשפים!
בבריאת האדם: ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. במקום שבו הבורא נפח את הנשמה הטביע הבורא את כח ההבחנה בין דבר חי לדבר שפירש מחיים. דבר חי ריחו טוב, ודבר שפירש לעולם ריחו רע. זה נקרא פרש. נשמת החיים נושמת חיים וקולטת איפה נמצאים חיים ואיפה יש פרישה מחיים. זהו המשל, כי בדעת איננו מדברים על לדון לפי ריח, שזו מעלה מיוחדת במינה.
א"כ בנמשל, הדעת זה הצרוף של כל דברי האמת שאני תופס לחיים שלי. אני חי אותם. כל מקום שבו יש חיים בו יש הבחנה בין מה שהוא חי לבין מה שפירש מהחיים. דבר לא נכון הוא לא אמת. דבר שכנגד הדעת הוא כנגד החיים. זו היכול להכריע בין דברים די שקולים, שרק אחד מהם אמת. השכל לבד לא בהכרח יכול להבחין ביניהם, אך הדעת יודעת מה להרחיק ומה לקרב לעצם החיים. רק בשכל שייכים ספקות וצדדים שונים, אך בחיים עצמם אין אפשרות לדבר שאינו חיים. אדם שהאמת היא חייו חי את הצד הנכון שבספק. זו אינה תפיסה אינטלקטואלית, <א"ה: אלא אינטואיטיבית>.
יש צירוף לשון בחז"ל: "גלוי וידוע". <גם בתפילה>. מה פירוש? גלוי - נתפס בכוחות הקליטה הרגילים, חושים או כח השכל. ידוע - תפיסה אחרת. נתפס בכח הדעת. אני פשוט יודע שזה כך. בזה משתמשים בדרך כלל כאשר התפיסה של "גלוי" אינה קיימת.
מידותינו אינן מתוקנות, לבושתנו. כשמישהו נפגע הוא מסוגל לכעוס ולצאת מכליו. אפילו מבוגר עלול להתנהג כילד קטן שנטלו ממנו צעצוע. אם ינסו להסביר לו באותה עת שלא ראוי להתנהג כך, זה פחות לעניין מלדבר אל הקיר, שלפחות אינו מגביר את זעמו כלפי המרגיע...
הכח היחידי שעשוי לפעול במקום הזה, הפגום אצלנו, הוא רק כח הדעת. אם האמיתות מצורפות לחיים בעצמם, אני חי כמו שמתחייב מכך. דברי שכל לא ישפיעו במקום כזה, שבו אנחנו עדיין ילדים קטנים. המידות שלנו אינן גדלות עם השכל, אלא עם הדעת. אדם יכול להיות חריף ובקי ביותר, אך ללא דעת לא יוצאים אף פעם מהקטנות. המינימום של גדלות זה הבר מצווה. סימני הגדלות תלוים במה שהאדם מסוגל כבר לחיבור בבחינת והאדם ידע את חוה.
מי שנפגע במהירות, יכול לדעת בעצמו שהוא עדיין רחוק מעניין הדעת. מי שנפגע ועולה לו בראש מחשבות נוראות כלפי הפוגע, לעתים אפילו מאחל לו מוות ואף שההוא כבר ביקש סליחה - הרי הוא רחוק מאוד מהדעת.
לכן גלה עמי מבלי דעת. במצרים הייתה חכמה רבה, כמוזכר במלכים בעניין חכמת שלמה, אך החיים היו בשר חמורים וזרמת סוסים. "כבד לב פרעה" - אחז"ל: ליבו הפך לאבר הנקרא כבד. הדם נמצא בכבד. כולו דמא. הנפש נמצאת בכבד כמ"ש בנפש החיים ובראשונים. הכבד נושא את הנפש, הלב נושא את הרוח והמח את הנשמה. מי שחייו הם חיי כבד, חייו חיי דם. מתאווה מאוד, רותח, משתולל. כשחיינו אצל כזה עם, הדעת אינה מסוגלת לפעול ולחבר אמיתות לחיים, כשהחיים הם בדיוק להיפך מאמיתות אלו. נקבעים לפי הדם.
המהר"ל: אדם - א-דם. יש בו א' - אל"ף - לימוד, שיכול לשלוט על הדם ולאלף אותו, לרסן אותו.
מהו זמן? בתפיסה הרגילה זמן זה המשך. כשנותנים למישהו עוד זמן, עוד המשך. אך בלה"ק זמן הוא הזמנה והכנה. הזמנה מילתא. ייעוד וייחוד לתכלית. הזמן שלנו הוא לא המשך. הוא מכוון לקראת העתיד, לקראת תכלת. איננו ממשיכים הלאה את מה שהיה, אלא צועדים לקראת מה שיהיה. בשום שפה בעולם אין חיבור כזה. רק בלה"ק. הזמן שלנו הוא שונה. מי שממשיך את מה שהיה אינו חי. חיים שכל עצמם הם המשך - תלויים במחלוקת אם מפרכסת כחיה או לא כחיה. פירכוס זה המשך של חיים שהיו...
התפיסה בעולם שההווה הוא המשך של העבר. זו טעות.
זמן פירושו שעצם החיים הם הליכה לקראת, פוסעים אל, מהלך מכוון לתכלית.
החודש הזה לכם. עבר שהוא ממשיך הוא המשך, ובהמשך אין חידוש. להיפך, הוא דבר הנוסף על הקודם. רק הליכה לקראת דבר חדש שיבוא היא יש בה חידוש. יצי"מ הייתה לידה, כמ"ש ומולדותייך ביום הולדת אותך וכו' ואומר לך בדמייך חיי. <א"ה: מדויק נפלא בפסוק, שהיינו בבחינת מתבוססת בדמייך, בכבד שכולו דם, ומתוך זה הוציאנו הקב"ה ואמר לנו בדמייך חיי, היינו מתוך דמייך צאי לחיים, או שהחליף לנו הדם הבהמי בדם פסח ודם מילה כמאחז"ל>.
היינו בני אדם חיים ונולדנו מחדש. לחיים חדשים שלא היו לנו. למציאות אחרת. זה הנקרא "חיי עולם נטע בתוכנו". בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה. יצאנו כדי לקבל תורה - חיי עולם נטע בתוכנו. אלו הם החיים שקיבלנו. בחיים אלו נקודת העיקר היא בעתיד.
הדעת באה לעולם עם פרשת החודש. הזמן הוא עצם החיים. בהחודש הזה לכם התחדש שהחיים הם העתיד. שההוה קשור לעתיד ולא לעבר. עתיד הקב"ה לחדש את עולמו. אנו צריכים לחיות עכשיו ולהכין עצמנו לכך. בהווה עלינו לחיות את העתיד להיות.
כאן נמצאת גאולת הדעת, ולכן זו המצווה הראשונה שנצטוו ישראל. מצווה ניתנת לבר דעת. אם כן זו חייבת להיות המצווה של עצם הדעת. אומרים לנו להיות בני דעת. ישראל דקדשינהו לזמנים. כל הזמנה היא הקדש. אנו מייחדים את הזמן לאותו עתיד.
אנו מצווים לחיות את גאולת מצרים, ולהזכירה פעמיים ביום. לחיות כיוצאי מצרים. זו המשמעות - לפתח את כח הדעת.
החודש הזה לכם וגו'. מיד אח"כ כתובות כל מצוות פסח מצרים, כהמשך לנושא החודש הזה לכם - המצווה הראשונה שנצטוו ישראל.
מדוע זו המצווה הראשונה?
מדוע היא זו שפותחת את עניין גאולת מצרים?
בהרבה מקומות ברז"ל: עיקר גלות מצרים הייתה גלות הדעת. בישעיהו: לכן גלה עמי מבלי דעת. מה הביאור בזה?
נדרים מא - דדא ביה - דעת - כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה? במערבא אמרי: דדא קני מה חסר, דדא לא קני מה קני?. במילים אחרות: דעת זה הכל!
גלות הדעת זה אובדן הדעת. הדעת משועבדת לרשות אחרת, למערכת נפרדת.
כיון שהדעת היא הכל, אם הדעת בגלות, אכן זו גלות של הכל, אך אם הדעת לא הייתה בגלות, לא הייתה כאן בעצם גלות, ואין לה על מה לחול.
מהי דעת?
ההשכלה כולה, היינו תפיסת המציאות האמיתית, נמצאת בשלימות בחכמה ובבינה.
ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת. רש"י: חכמה מה שאדם מקבל מאחרים. בינה - הבנת דבר מתוך דבר מעצמו. בעצם זה כבר כולל הכל. בשביל מה א"כ נצרכת דעת, שבלעדיה אין כלום? מה מקומה של הדעת במערכת השכל והתפיסה שלנו?
רש"י דעת - רוח הקודש. מה זה שייך לכאן? כל איש בן י"ג הוא בן דעת, ורק מכוחה הוא חייב במצוות ויכול לפעול קניינים וחלויות שונות. לא נראה שלכל ילד בן י"ג יש רוח הקודש.
יש הבדל בין לשמוע דבר ואף להבין אותו, לבין דבר שאני יודע אותו בכח הדעת, שהוא מצטרף לאותם מושגים שנתבררו אצלי כמציאות מוחלטת ונהפכו לחלק ממני. אני חי אותם. דעת הוא כח חיבור. אם דבר זה שקלטתי על ידי חכמה ובינה הוא אמיתי, אני מצרף אותו לעצם חיי באחריות מלאה. החיבור לעצם החיים זהו דעת.
דיין צריך להכריע דין. אם מכריע ממקור מפורש - מה טוב. אם טעה - טעה בדבר משנה. הרבה פעמים אין ראיה ברורה וצריך להפעיל שיקול דעת - לשקול ולהכריע. בפג"ה: הדעת מכרעת. היכן נמצא כח ההכרעה הזה, בדבר שהוא בעצם ספק? הרי ישנם שני צדדים די שקולים. כיצד מכריעה הדעת? מה כוחה?
על דרך משל: בסוף פ"ק דנדה: היו קוראים לר"א בן פדת מרא דארעא דישראל, ואמאי קרו ליה הכי? כי היה לו כח מיוחד של הכרעה בספק במראות דמים על ידי ריח. מורח ודאין. לכאורה, אם יש כזו הכרעה, הרי ניתן ללמד זאת גם אחרים, שהרי רוב בני האדם יכולים להבחין בין ריחות שונים. מדוע צריך בשביל הכרעה כזו את רבי אלעזר?
בגמרא כתוב שרצו לבדוק את בן כוזיבא אם הוא המשיח, ובדקו אותו אם הוא מסוגל לדון על פי ריח דינים כגון דיני ממונות. איך ניתן לדון בדין שנים אוחזים בטלית ע"פ ריח? זה נראה כמעשה כשפים!
בבריאת האדם: ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. במקום שבו הבורא נפח את הנשמה הטביע הבורא את כח ההבחנה בין דבר חי לדבר שפירש מחיים. דבר חי ריחו טוב, ודבר שפירש לעולם ריחו רע. זה נקרא פרש. נשמת החיים נושמת חיים וקולטת איפה נמצאים חיים ואיפה יש פרישה מחיים. זהו המשל, כי בדעת איננו מדברים על לדון לפי ריח, שזו מעלה מיוחדת במינה.
א"כ בנמשל, הדעת זה הצרוף של כל דברי האמת שאני תופס לחיים שלי. אני חי אותם. כל מקום שבו יש חיים בו יש הבחנה בין מה שהוא חי לבין מה שפירש מהחיים. דבר לא נכון הוא לא אמת. דבר שכנגד הדעת הוא כנגד החיים. זו היכול להכריע בין דברים די שקולים, שרק אחד מהם אמת. השכל לבד לא בהכרח יכול להבחין ביניהם, אך הדעת יודעת מה להרחיק ומה לקרב לעצם החיים. רק בשכל שייכים ספקות וצדדים שונים, אך בחיים עצמם אין אפשרות לדבר שאינו חיים. אדם שהאמת היא חייו חי את הצד הנכון שבספק. זו אינה תפיסה אינטלקטואלית, <א"ה: אלא אינטואיטיבית>.
יש צירוף לשון בחז"ל: "גלוי וידוע". <גם בתפילה>. מה פירוש? גלוי - נתפס בכוחות הקליטה הרגילים, חושים או כח השכל. ידוע - תפיסה אחרת. נתפס בכח הדעת. אני פשוט יודע שזה כך. בזה משתמשים בדרך כלל כאשר התפיסה של "גלוי" אינה קיימת.
מידותינו אינן מתוקנות, לבושתנו. כשמישהו נפגע הוא מסוגל לכעוס ולצאת מכליו. אפילו מבוגר עלול להתנהג כילד קטן שנטלו ממנו צעצוע. אם ינסו להסביר לו באותה עת שלא ראוי להתנהג כך, זה פחות לעניין מלדבר אל הקיר, שלפחות אינו מגביר את זעמו כלפי המרגיע...
הכח היחידי שעשוי לפעול במקום הזה, הפגום אצלנו, הוא רק כח הדעת. אם האמיתות מצורפות לחיים בעצמם, אני חי כמו שמתחייב מכך. דברי שכל לא ישפיעו במקום כזה, שבו אנחנו עדיין ילדים קטנים. המידות שלנו אינן גדלות עם השכל, אלא עם הדעת. אדם יכול להיות חריף ובקי ביותר, אך ללא דעת לא יוצאים אף פעם מהקטנות. המינימום של גדלות זה הבר מצווה. סימני הגדלות תלוים במה שהאדם מסוגל כבר לחיבור בבחינת והאדם ידע את חוה.
מי שנפגע במהירות, יכול לדעת בעצמו שהוא עדיין רחוק מעניין הדעת. מי שנפגע ועולה לו בראש מחשבות נוראות כלפי הפוגע, לעתים אפילו מאחל לו מוות ואף שההוא כבר ביקש סליחה - הרי הוא רחוק מאוד מהדעת.
לכן גלה עמי מבלי דעת. במצרים הייתה חכמה רבה, כמוזכר במלכים בעניין חכמת שלמה, אך החיים היו בשר חמורים וזרמת סוסים. "כבד לב פרעה" - אחז"ל: ליבו הפך לאבר הנקרא כבד. הדם נמצא בכבד. כולו דמא. הנפש נמצאת בכבד כמ"ש בנפש החיים ובראשונים. הכבד נושא את הנפש, הלב נושא את הרוח והמח את הנשמה. מי שחייו הם חיי כבד, חייו חיי דם. מתאווה מאוד, רותח, משתולל. כשחיינו אצל כזה עם, הדעת אינה מסוגלת לפעול ולחבר אמיתות לחיים, כשהחיים הם בדיוק להיפך מאמיתות אלו. נקבעים לפי הדם.
המהר"ל: אדם - א-דם. יש בו א' - אל"ף - לימוד, שיכול לשלוט על הדם ולאלף אותו, לרסן אותו.
מהו זמן? בתפיסה הרגילה זמן זה המשך. כשנותנים למישהו עוד זמן, עוד המשך. אך בלה"ק זמן הוא הזמנה והכנה. הזמנה מילתא. ייעוד וייחוד לתכלית. הזמן שלנו הוא לא המשך. הוא מכוון לקראת העתיד, לקראת תכלת. איננו ממשיכים הלאה את מה שהיה, אלא צועדים לקראת מה שיהיה. בשום שפה בעולם אין חיבור כזה. רק בלה"ק. הזמן שלנו הוא שונה. מי שממשיך את מה שהיה אינו חי. חיים שכל עצמם הם המשך - תלויים במחלוקת אם מפרכסת כחיה או לא כחיה. פירכוס זה המשך של חיים שהיו...
התפיסה בעולם שההווה הוא המשך של העבר. זו טעות.
זמן פירושו שעצם החיים הם הליכה לקראת, פוסעים אל, מהלך מכוון לתכלית.
החודש הזה לכם. עבר שהוא ממשיך הוא המשך, ובהמשך אין חידוש. להיפך, הוא דבר הנוסף על הקודם. רק הליכה לקראת דבר חדש שיבוא היא יש בה חידוש. יצי"מ הייתה לידה, כמ"ש ומולדותייך ביום הולדת אותך וכו' ואומר לך בדמייך חיי. <א"ה: מדויק נפלא בפסוק, שהיינו בבחינת מתבוססת בדמייך, בכבד שכולו דם, ומתוך זה הוציאנו הקב"ה ואמר לנו בדמייך חיי, היינו מתוך דמייך צאי לחיים, או שהחליף לנו הדם הבהמי בדם פסח ודם מילה כמאחז"ל>.
היינו בני אדם חיים ונולדנו מחדש. לחיים חדשים שלא היו לנו. למציאות אחרת. זה הנקרא "חיי עולם נטע בתוכנו". בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה. יצאנו כדי לקבל תורה - חיי עולם נטע בתוכנו. אלו הם החיים שקיבלנו. בחיים אלו נקודת העיקר היא בעתיד.
הדעת באה לעולם עם פרשת החודש. הזמן הוא עצם החיים. בהחודש הזה לכם התחדש שהחיים הם העתיד. שההוה קשור לעתיד ולא לעבר. עתיד הקב"ה לחדש את עולמו. אנו צריכים לחיות עכשיו ולהכין עצמנו לכך. בהווה עלינו לחיות את העתיד להיות.
כאן נמצאת גאולת הדעת, ולכן זו המצווה הראשונה שנצטוו ישראל. מצווה ניתנת לבר דעת. אם כן זו חייבת להיות המצווה של עצם הדעת. אומרים לנו להיות בני דעת. ישראל דקדשינהו לזמנים. כל הזמנה היא הקדש. אנו מייחדים את הזמן לאותו עתיד.
אנו מצווים לחיות את גאולת מצרים, ולהזכירה פעמיים ביום. לחיות כיוצאי מצרים. זו המשמעות - לפתח את כח הדעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה