כשם שההויה המוחשית היא טבועה על התנועה התדירית, כן ההויה
הרעיונית טבועה היא על השמחה הבלתי פוסקת, שמח הוא העולם, שמחה היא ההויה הפנימית
כולה. מעכבים חלקיים משביתים תנועה חלקית, ומעכבים כדוגמתם בעולם הפנימי משביתים
את השמחה. יורד הוא רוח החיים מתנועת שמחתו העצמית, ע"י ההשבתות של אסורו
בעבודת החיים הטבעיים הגלמיים, משלים הוא את חוסר שמחתו בתקוות אושר, שהוא מציירם
לפי מצבו, הולך הרוח ומתגדל, ומכיר ביותר מדי גדלו, את האפסיות שבתקוות הללו,
ונקודת שמחתו יורדת, עד שהוא מתגדל כ"כ, עד שהוא מכיר שאין כל סבה להשבתת
השמחה המקורית, השמחה ההויית, שמחת מעון עולמים, ואינינו נזקק עוד לרקם ציורי
תקוות נובלים. וצדיקים ישמחו יעלצו לפני ד' וישישו בשמחה.
נפלא מאד. אין לשמוח משום תקוות מפונטזות והזויות למיניהן או משום כל מיני משאלות לב שאולי יתגשמו בעתיד [ואולי לא [...], אלא משום עצם מציאותה של ההויה שהיא בשורשה שמחה ועליזה. בחינת שמחה שאינה תלויה בדבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה