יום רביעי, 1 בנובמבר 2017

אורות הגבעה - וירא תשע"ח


                
שבת בר מצוה

פרשת וירא. לפני בדיוק שלשים ושלש שנים בשבת הזו חגגתי בר מצוה ברוב פאר והדר. ילד אמריקאי תמים [ויש גורסים "חמוד"] הייתי. באמריקה, במקומות רבים [וגם פה], בר מצוה הוא סוג של הצגה. קוראים בתורה כדי לתת נחת להורים, אורחים רבים מגיעים, הכסף והמתנות זורמים, והדרשות והשבחים נאמרים בשפע ובאריכות.  אני זוכר יהודי חביב שכבר נמצא בעולם שכולו טוב, שדיבר ודיבר ודיבר ואני לא זוכר מילה אחת ממה שאמר [חוץ מזה שדיבר באנגלית ואני יודע אמהרית ויוונית בלבד וגם קצת לטינית]. אני רק זוכר את המחשבות של "מתי יגמור כבר" והרגשת אי נוחות גדולה שהלכה וגברה ככל שהמשיך יותר ויותר מכך שהוא מטריח את הציבור. מאז שמעתי אין ספור פעמים שאנשים מטריחים את הצבור שכלוא שם וחייבים לשמוע אותו. ה' ירחם. ואולי גם אנשים יתחילו לרחם [מה הוא אף אתה] להתחשב יותר ויקצרו במקום שאמרו לקצר. לקצר הוא כמעט תמיד מומלץ, כי בסופו של דבר, לאנשים אין כ"כ הרבה סבלנות לשמוע. אם אדם משוכנע שרוצים לשמוע אותו, שיתלה מודעה בחוצות העיר שהוא מוסר דרשה בביתו ויראה כמה יגיעו.  חזרה לעניננו. ביום הבר מצוה אתה כוכב העולם. אחר כך אתה חוזר להיות ילד רגיל שלא כ"כ מתייחסים אליו ובודאי לא זוכה למחמאות רבות ותשומת לב חיובית כל כך. עד החתונה. אז עוד שבוע שאתה כוכב, מרבים לדבר על כך שאתה בעל מדות נפלאות, למדן עצום, מתמיד אדיר ופשוט איש האשכולות. וכל זה עד גיל עשרים ואחד! פעם שלישית שאדם זוכה להערכות חיוביות כך כך ולביטויי אהבה וחיבה – בהלוויה שלו. כמו שנאמר בגמרא "ואהבת לרעך כמוך- ברור לו מיתה יפה". אחרי המיתה מבטאים את ה"ואהבת". לפני כן, כמעט לא שומעים [למעט הבר מצוה והחתונה והשבע ברכות]. 

מה ה"מוסר השכל"?

ראשית כל – לדבר זמן סביר כדי לא לעבור על צער בעלי חיים. אבל העיקר - תן לאנשים להרגיש מיוחדים תמיד ולא רק פעמים בודדות. כל אחד באמת מיוחד. הקב"ה ודימה את היהודים לכוכבים. הרדיוס של השמש הוא 695,700  ק"מ. ויש כוכבים שהרדיוס שלהם פי אלף מהשמש [ועל זה נאמר "מה רבו מעשיך ה'!! ענק!]. והכוכבים האלו מפיקים אור. כמה אור יש בכל יהודי שהוא אינו מודע לו! 695,700,000 ק"מ של אור. אם היינו מודעים לחשיבות שלנו, היינו רוקדים ברחובות אחד עם השני מרוב שמחה. חוסר המודעות גורמת לכך שמי שרוקד ברחוב, חושדים בו שהוא עונה להגדרת "שוטה". אבל האמת היא, שצריכים לרקוד או לפחות לשמוח שזכינו לחיים, ועוד יותר להיות יהודים-כוכבים. ומכיון שאנשים לא מעריכים זאת, עלינו להראות להם את יקרותם, ולהתייחס אליהם בהתאם. אנשים צריכים מחמאות ופירגון לא רק פעמיים בחיים ופעם לאחר מותם אלא יום יום. למה? ככה. זה הטבע האנושי. [יש הסבר אבל אכ"מ].

מה שחשוב עוד יותר הוא להרגיש אהוב. כמה אדם ממוצע מרגיש אהוב ע"י אנשים מחוץ למעגל המשפחתי הקרוב? האגדה החסידית מספרת על ר' משה לייב מסאסוב שאמר שהוא למד מה היא אהבה משני גויים שיכורים בבית מרזח, ולדמיר ואיגור. ולדמיר פנה לחבירו ושאל "איגור, אתה אוהב אותי?" "כן" ענה חבירו, "בוודאי שאני אוהב אותך, ולדמיר". "אתה באמת אוהב אותי, איגור?" חזר ושאל.  "מה השאלה ולדמיר?! בוודאי שאני אוהב אותך!!!" "אם אתה אוהב אותי", אמר ולדמיר "תגיד לי, מה חסר לי? מה מציק לי? אם אינך יודע – סימן שאינך אוהב אותי". כמה אנחנו יודעים מה מציק לזולת? אם אנחנו לא יודעים [ואפילו לא מתעניינים], סימן שהאהבה פגומה או אינה קיימת בכלל. ואם האהבה פגומה או חסרה – איבדנו את הכלל הגדול בתורה. אולי יש לנו הרבה פרטים בתורה – אבל הכלל הגדול, המוטיב המקיף, חסר לנו. מפחיייידד!      

חסד לאברהם

מדהים. פשוט מדהים. יום שלישי למילה. אברהם אבינו. אדם זקן חלש וכואב. הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה. השמש לוהטת. חם נורא. אני מציע כך – שיפעיל מזגן, ישכב במיטה, ישמע הקלטות של שיעורי תורה או אפילו שירי נשמה, וינוח. הוא כבר עבד קשה בחיים. מפעל גמילות חסד אדיר, פעילות קירוב רחוקים, מלחמות, צער גידול בנים. די!!!  כמה ימי הבראה ומנוחה. מגיע לו.

כנראה שהראש של אברהם עובד אחרת. לא כנראה. בוודאי. הוא מעוניין בחופשה כמו שאנחנו מעוניינים בניתוח לב פתוח ללא הרדמה המבוצע ע"י רופא מבני המיעוטים. הוא רוצה חסד. הוא משתוקק לחסד. יושב פתח האוהל כחום היום. אולי, אולי, אולי מישהו יעבור ואוכל להזמין אותו אלי הביתה.

סוף סוף. מגיעים אורחים. לא מחשובי האברכים ובוודאי לא ראשי ישיבות וכוללים או למדנים מופלגים ששמם הולך לפניהם. לא. שלשה אנשים הנדמים לערבים, שההשגות הרוחניות המעוותות שלהם מניעות אותם להשתחוות לעפר שברגליהם. "ששי" לא יקבלו בבית כנסת. אדרבה, לבית הכנסת אולי יכנסו רק להיות אנשי ניקיון. אולי גם זה לא. מה הוא עושה? תזכרו, הוא זקן וחולה לאחר ניתוח רציני באבר רגיש. רגיש מאד. "וירץ לקראתם!!" הוא רץ. הזקן רץ. ומשתחוה. גדול כל הדורות משתחוה לעובדי עבודה זרה שפלים [כך הם נדמים – אנחנו יודעים מי הם באמת אבל לא נספר...]. ואז הוא אומר לקדוש ברוך הוא "רק רגע. אם תוכל בבקשה להמתין בצד. יש לי אורחים מאאאאאד חשובים. אחזור אליך בהקדם". מציע להם לרחוץ רגליהם [עוד חסד – לטהר אותם מטינוף העבודה זרה – עפ"י רש"י] ואח"כ לאכול סעודה. "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי .... ואל הבקר רץ אברהם". מה החיפזון הזה? פשוט מאד. הזדמנות לגמול חסד מדליקה אותו [אם מותר כך להתבטא]. הזריזות כאן היא לאו דווקא מתוך פחד שיעזבו ויפסיד את המצוה אלא מתוך שמחה והתלהבות עצומה.

זה אברהם.

נדלג חמשת אלפים שנה. יהודי, בן אברהם יצחק ויעקב עומד ליד הכביש בקור או בחום עם אצבע מושטת. הוא צריך טרמפ. אין לו רכב כי אין לו כסף לרכב או שאשתו נוהגת ברכב שברשותו או מכל סיבה אחרת אבל תכל'ס - אין לו רכב. חזותו – חרדית למהדרין. אין ספק. עוברת מכונית שנהגה גם חרדי ואפילו מכיר קצת את העומד בחוץ. הנה, הזדמנות פז לעשות חסד. יעצור שתי שניות, ישאל לאן פניו מועדות ויעלה אותו לרכב אם הוא בכיוון. פשוט מאד. אנושי מאד. יהודי מאד. תעצור ותעלה אותו. אבל לא. הנהג מתעלם ממנו. ממשיך בנסיעתו כאילו ההוא אינו קיים באמת. נו – קרה פעם אחת. בטח יש לו סיבה טובה. נלמד עליו זכות. והנה, עוברת מכונית נוספת. אותו סיפור. מתעלם ממנו. ועוד ועוד ועוד.

רבותי, זה קורה עשרות אלפי פעמים כל יום. קשה לי לעכל את העובדה אבל זו המציאות. אני שואל – אם זה היה בנך או אביך – היית עוצר לו? אין ספק!! או קיי – אבל מה הוא אשם בכך שהוא לא קרוב משפחה שלך?! הוא בן או אבא של מישהו אחר. וכי זה לא מספיק? אבל יש לו מעמד חשוב עוד יותר מבן של סתם מישהו – הוא בנו של הקב"ה!!! בשבילו נברא העולם. כל עם ישראל חייב – עקרונית – לחלל שבת מאה אלף פעם כדי שיחיה עוד שניה אחת. הוא לא שווה טירחה קלה ולא משמעותית ביותר כדי לעזור לו??

איך יכול להיות? היתכן?? מתעלמים ממנו. המסכן במצוקה. הוא צריך להגיע למחוז חפצו וה' נתן לך אפשרות לעזור לו. איך אפשר להתעלם? אני הגבר ראה עוני. פעמים רבות הייתי אותו אדם. אני משער שפחות מחמשה אחוז עוצרים. למה?? כך אברהם אבינו היה מתנהג?? ואם מחפשים את ה"שלא לשמה" רח"ל, הנה הוא – מקבלים הרבה שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. אז אם לא אכפת לך ממצוקתו ומטובתו, לפחות תדאג לטובת עצמך.

"והא-להים נסה את אברהם"

א] וצריך להבין למה זה רק נקרא נסיון של אברהם ולא גם כן נסיון של יצחק אבינו, שהרי יצחק מסר את נפשו לה'? ותירץ הגה"ק מרן רבינו הס"ק מלעכעוויטש והגה"ק מרן רבינו מ"מ מקאצק זיע"א שההסבר היא כך: משום דנסיון מיקרי שנוטלים מן האדם את הדעת שלו ואת מדרגותיו ואין לו את המוחין דגדלות ואת ההתלהבות משום דאם האדם נשאר עם המוחין שלו וכו' זה לא מיקרי כלל נסיון וזה לא כ"כ דבר גדול לעשות בשעה הזו כל מיני מסירות נפש וכדומה וכאן כתיב נסה את אברהם היינו שרק לאברהם ניטלו ממנו את מדרגותיו וכש"כ והאלקים היינו מדת הדין בחינת צמצום אבל ליצחק זה לא היה בכלל נסיון שנשאר עם כל מדרגותיו וכו' והבן.

ב] ההסבר הנ"ל הוא "רוחני" ואולי אפשר להוסיף הסבר פסיכולוגי: לכל אדם יש בחירה חפשית אבל באמת בסתר לבו ובעומק תודעתו יש לו מניעים נסתרים למעשיו שהוא בעצמו אינו מודע להם. מבנה הנפש האנושי הוא מורכב ועמוק ביותר ועמלים חוקרים רבים לפתור את חידת בחירתו של האדם  - למה בוחר כך ולא אחרת במצב מסויים. יש השפעות מולדות [דהיינו שנולד איתם], יש השפעות נרכשות [שרכש במשך ימי חייו], יש השפעות סביבתיות, משפחתיות, וכו' וכו'. עד כמה שנבין למה אנחנו בוחרים את מה שבוחרים, נוכל לכוון את עצמנו לבחור עפ"י המוסר האלוקי ולא עפ"י גורמים זרים.
לאברהם אבינו הייתה נטייה חזקה תמיד לקיים רצון ה' שהתחזקה והלכה במשך 137 שנות חייו, וממילא אצלו "ברירת המחדל" הייתה להקריב את בנו למען ה'. כף המאזניים כבר נטה לכיוון הזה, עקב מסירותו המופלגת לדבר ה' שאימץ בחייו וגם עקב קירבתו האישית אל הבורא בתור נביא. בפסוק כתוב שהאלקים "נסה" את אברהם. משמע שהניסיון היה אמיתי ולא היתה לאברהם נטייה קודמת לצד אחד. [קוראים לזה היום "לאזן את שדה המשחק – to level the playing field"]. כך שכאשר עבר את הניסיון בהצלחה היה מעשה הרואי משום שממש התגבר ללא הסיוע הטבעי של תכונותיו האלוקיות. [כעין זה ראיתי]

ג] צריכים להבין מהו כ"כ הנסיון של אברהם אבינו לשמוע צווי של הקב"ה, הרי כל יהודי מוכן למסור את כל אשר לו בכל מיני מסירות נפש אם הקב"ה בעצמו יאמר לו? וביאר מרן בעל החידושי הרי"ם זיע"א שאם היה לאאע"ה קצת נגיעה בעצמו וודאי שעלה על דעתו באמת הפשט הפשוט שוהעלהו לעולה הכוונה היא שצריך רק להעלותו ולא לשוחטו, שהרי שמע מהקב"ה מקודם 'כי ביצחק יקרא לך זרע'. מחמת הדביקות והתשוקה הגדולה שהיה לו לעשות רצון קונו נתבטל מכל הנגיעות של עצמו שלא יהיה לו שום נגיעה מצד אהבה הגדולה שהיה לו ביצחק בנו יחידו.
ומסיים החידושי הרי"ם זי"ע שכל ישראל צריך לראות שיהיה לו נגיעה קצת במעשה האבות עכ"פ שעוברים על כל איש ישראל נסיונות בגשמיות וברוחניות ובפרט מה שאמרו חז"ל שלפני ביאת המשיח יהיה נסיונות גדולות על כל איש ישראל וצריכים התחזקות גדול מאד שלא ליפול ח"ו לעומקא דתהום רבא. ואמר שזהו מתנה טובה מה שהודיע לנו חז"ל מקודם שזה יהיה קשה מאד ודו"ק.
ד] הגה"ק מקאצק זי"ע פירש ע"פ מה שכתוב במדרש נסיון אחרון כנסיון ראשון, נסיון ראשון "לך לך מארצך וממולדתך" נסיון אחרון "לך לך אל ארץ המוריה". והקשה הקאצקער שהרי לכאורה נסיון העקידה היה הרבה יותר גדול מנסיון של לך לך מארצך וכו וא"כ קשה למה תלה הנסיון הגדול בקטן והרי צריך לתלות הנסיון הקטן בגדול אלא העקידה היה רק נסיון לשעה דהיינו מסירות נפש פעם אחד וזהו זה אבל הנסיון של לך לך מארצך זהו נסיון תמידי "גיי ארוס פון דיינע ארציות וואס דו ביסט איינגיטונקען אין דעם". 'וממולדך' מהרגל טבע מולדתך. 'ומבית אביך'  און פון די טבעים רעים וואס ס'קומט מצד טבע אביך און דאם איז א לעבנס ארבעט שזהו עבודת חייו וזו קשה מכל הנסיונות.
ולפי דבריו לא היה נסיון לך לך מבחן מעשי בלבד, ללכת מארצו ולעלות לארץ ישראל אלא מבחן פסיכולוגי, עד כמה יצליח להתנער נפשית מהחמריות, מהרגלי הילדות, וממה שראה אצל בבית אביו.

אם רוצים לקחת מזה מוסר השכל, צריכים לעשות התבוננות מעמיקה בתוך נפשנו פנימה לראות עד כמה רובנו שקועים בחומריות, אם זה תאוות אכילה, ממון, נשים וכו' וכו'. ועוד כמה אנחנו עדיין אוחזים במבט הילדותי שלנו על החיים וגם במעשים ילדותיים. [יש לי הרבה דוגמאות ואסתפק במסגרת הזאת באחת. ילדים אוהבים משחקים וגם מבוגרים לא יוצאים מזה אלא שהמשחקים שלנו משוכללים יותר. פלאפון, רכב, מחשב וכו']. ועד כמה טבועות בנו החשיבה וההתנהגות שרכשנו בבית אבותנו שלא תמיד נכונות או בריאות. מה שטוב כמובן צריכים להחזיק בו בבחינת "אחזתיו ולא ארפנו" אבל מה שפחות טוב צריכים להשליך. ואלו ניסיונות גדולים לכולנו.

ה]   שאל אחד את בעל התניא זיע"א מה כל כך גודל הנסיון של אברהם אבינו שעושים מזה עסק גדול, הרי בכל הדורות ראו כאלה דברים כגון חנה ושבעה בניה ובכל הגלויות גירוש ספרד ות"ח ות"ט וכדומה. ושאל הרב שלושה תלמידים חשובים. הראשון ענה דאברהם אבינו השריש את זה בתוך כלל ישראל ואח"כ זה הרבה יותר קל. השני תירץ דהוא עשה את זה בכזה שמחה נפלאה אשר זה לא נמצא. והשלישי תירץ דהניסיון לא היה את עצם העקידה רק דהיה לו תשוקה עזה אשר אין לשער ואין לתאר לבטא בזה את האהבה העזה שהיה לו בבורא כל העולמים וכאשר המלאך אמר לו אל תשלח ידך אל הנער והיא המניעה מלשחוט זה היה הנסיון וזה מה שכתוב בפסוק אחר הציווי של המניעה כתיב עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה שזה עיקר הנסיון המניעה.

ואמר אח"כ הרב בעל התניא זי"ע שכל אחד אמר לפום דרגתו מה שיש לו נגיעה במקצת. ואולי אפשר לומר דזה היה הנסיון שאברהם אבינו דהיה מדת החסד כמו שכתוב בפרשה שהיה יום ג' למילתו ואעפ"כ עמד אצל הפתח כחום היום והצטער מאד על מה שאין לו אורחים ורץ אפילו לקראת ערבים ליתן להם אכילה ושתיה ולינה ולכן אם אמר לו הקב"ה שישחוט את עצמו לא היה לו שום נסיון וגם שאדם אחר ישחוט את יצחק לא יהיה לו נסיון כ"כ אבל אברהם אבינו שיקח סכין בידים שלו וישחוט את השני זה היה הניסיון של העקידה את המידת החסד שהיה מוטבע בדם שלו וזה היפך טבעו.

כמובן בנושא זה היה אפשר להאריך מאד עד כדי חיבור שלם, ונסתפק בזה כעת.

"ויאמר אליו אברהם"

וכי לא ידע אברהם את שמו?

ה' מזכיר לו שנקרא אברהם ע"ש אב המון גיום נתתיך. וזה הגדיל את הניסון כי אם הוא אב המון גוים, איך ישחט את בנו, דרכו יזכה לאבהות על אותם המון גוים?? [עי' בבעל הטורים ש"אב המון" כתוב פעמיים וזה בגימטריא יצחק - 208. ועי' באור החיים הקדוש על הפסוק].

ויש שהעיר שהשם הפרטי הוא ביטוי לפרטיות שלו, לאינדוידואליות, לעצמיות,  שמעבר להיותו איש הכלל הוא גם אדם עם שם פרטי,  וכל אדם מעצם טבעו רוצה המשכיות, ילדים, צאצאים להנציח את אישיותו ונוכחותו על כדור הארץ, וכאן הוא מתבקש לקפד במו ידיו את ההמשך שלו. שוב, אמירה זו הייתה אמורה להגדיל את הניסיון.

"ויאמר הנני"

בהמשך להנ"ל - עם כל עצמיותו מביע אברהם נכונות מלאה ובלתי מסויגת לעשות ככל אשר יושת עליו, בלי שום היסוסים. כלומר, אפשר לקיים מצות ה' בשני אופנים. אפשר לשכוח ולהתעלם מעצמו, ומרצונותיו הפרטיים. ומאידך, אפשר לקיים את ציווי ה' בשיתוף מלא של כל כוחותיו הפרטיים.  בדרך השנייה העבודה היא שלימה יותר, כי היא נעשית בכל העוצמות הפנימיות הקיימות לעומת העבודה בדרך הראשונה שהזכרתי שנעשית עם ריפיון כלשהו. אברהם בחר בדרך המועדפת, לשתף את כל כולו. "ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני".   [עי' בספר ברכת מרדכי בזה]

וכעת – חזרה להתחלהJ "וירא אליו ה'"

וברש"י פירש לבקר את החולה ובגמ' נדרים ל"ט נאמר שביקור חולים אפילו גדול אצל קטן. וכתב בשטמ"ק שם, שאע"ג דבהשבת אבידה פטרה תורה זקן ואינה לפי כבודו, הכא חייב, שהרי מצינו אפי' גדול אצל קטן בהקב"ה שביקר את אברהם דכתיב "וירא אליו ה' באלוני ממרא". וכתיב "אחר ה' אלוקיכם תלכו" - הלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים וכו'. ולכאורה יש לתמוה על הקושי' דמה שייך למצות ביקור חולים פטור של זקן ואינה לפי כבודו האמור באבידה דהרי בגמ' ברכות [י"ט ב'] מבואר דפטור זקן ואינה לפי כבודו נאמר רק במצוה דממונא וכאן הרי לא הוי מצוה דממונא וצ"ע.
ונראה דהנה הגר"ש רוזובסקי זצ"ל [שיעורי ב"מ פרק אלו מציאות סי' ס"ה] הביא את הגמ' סנהדרין דף ע"ג דילפין מלא תעמוד רעך דחייב להציל את חבירו. והקשתה הגמ' שם מה בעינן להאי קרא, תיפוק"ל מקרא דוהשבות לרבות השבת גופו. והקשה הגר"ש קלוגר [בחכמת שלמה חו"מ סי תכ"ו] הרי יש נ"מ דמקרא דוהשבותו יהי' פטור של זקן ואינה לפי כבודו ולכן בעינן הקרא של לא תעמוד כדי לחייב זקן ואינה לפי כבודו. והקשה הגרש"ר על קושיתו של הגר"ש קלוגר, דלא שייך פטור של זקן ואינה לפי כבודו אלא במצוה דממונא, והרי להשיב גופו אינה מצוה דממונא דודאי אין המצוה מצד הממונות של גופו.

ותירץ הגרש"ר שהגדר במצוה דממונא הוא לא מצד חיובי ממון אלא מצוה דהיא חיוב לחבירו ויש לחבירו דינים וזכות תביעה דיעשה לו המצוה [עיי"ש ההוכחה שלו]. ולפי"ז, יישב הגרש"ר את קושיית הגר"ש קלוגר, די"ל דגם במצוה של והשבותו לו שייך זקן ואינו לכבודו, דכיון דילפינן מפרשת השבת אבידה, א"כ אי"ז חיוב לשמים אלא הוי מצוה ממונית והיינו חיוב כלפי חבירו דאית לי' זכות דיצילו ולכן שייך בהאי חיוב פטור של זקן ואינה לפי כבודו עכת"ד.

ובספר כמטר לקחי [פ' וירא] העיר שהשטמ"ק בנדרים נקט דמצות ביקור חולים היא מצוה לחבירו כמו דביאר הגרש"ר במצות השבת גופו. ויש לבאר כן בשיטת הרמב"ם פי"ד מאבל ה"א דכתב מצוות עשה מדבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים וכו' אע"פ שמצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. ותמה במגילת אסתר שורש ראשון עמ' מ"ו דמאחר דהוא מודה דהם בכלל ואהבת למה אמר שהם מדבריהם? אולם להנ"ל, י"ל דמה"ת הוי דין לשמים ומדרבנן הוי חיוב לחבירו ולכן שייך בזה דינא דזקן ואינה לפי כבודו. וביאר עד"ז את הקרא דחמסי עליך ופירש"י דשרה אמנו טענה על אברהם דלא התפלל עלי' שיהיה לה בן. והקשה הגרא"מ שך זצ"ל מהו הלש' חמס, דאיזה גזילה יש כאן? וביאר עפ"י הגמ' בברכות [ו' ב'] דכל היודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום ואם נתן ולא החזיר לו הרי זה גזלן. דמוכח כאן דמי דנמנע לעשות לחבירו מה שמוטל עליו לעשות הרי זה גזלן. ולכן גם בשרה מה דנמנע אאע"ה להתפלל על שרה הרי זה כאילו גוזלה וכן בכל דבר המוטל עליו לעשות לחבירו ונמנע יש לו דין גזלן בידי שמים [עי' מחשבת מוסר ח"א עמ' שכ"א - שמ"ב, שפ"ג] ולכאורה הביאור בזה הוא כמשנ"ת, שהגרא"מ שך זצ"ל נקט דכל מצוה לחבירו דהוי חיוב לחבירו והוי זכות של חבירו וכשמונע מה דמגיע לחבירו הוי כמו גזלן.
ומובן גם למה לא היה אברהם פטור מהכנסת אורחים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי כאן עסק במצות הקבלת פני השכינה. שלפי המבואר, אין כאן סתם מצוה אלא חיוב לחבירו שהמונעו נחשב לגזלן, ואין העיסוק במצוה מתיר גזלנות. 
היסוד הוא נפלא מאד. המונע מחבירו מה שמגיע לו, נחשב לגזלן. "שלום" היא גמרא מפורשת, אבל כאן ראינו שאולי אפשר להרחיב לכל שטח שבין אדם לחברו. כמה אנשים יגיעו לשמים אחרי 120 ויצעקו עליהם "גזלן", ואם היו ישרים בעניני כספים, לא יבינו את ההאשמה. "הייתי ישר כמו סרגל!!" אבל בגמרא הוא כבר נקרא גזלן על שאינו מחזיר לחברו שלום [לא מחזיר טלפונים גם?], ואולי גם אם לא מתפלל על חברו או אינו עושה לו חסד המוטל עליו לעשות. ונושא זה דורש אריכות ואכ"מ.     
שבת שלום ואורות אין סוף!!! תיאור: 珞  תיאור:  













אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה