מתוך שר התורה, שלמה צזנה
לאחר שלוש שנים, בהם המשיך ללמוד הרב עובדיה יוסף בישיבת פורת יוסף, לימד שיעורים פרטיים ועבד כדיין, בגיל 27, בשנת 1947 חל שינוי משמעותי בחייו.
הוא קיבל הוראה מהרב הראשי הספרדי, הרב עוזיאל, לעזוב את הארץ ולרדת מצריימה. זאת, כדי למלא שם משרת אב בית דין בקהיר ולשמש בתפקיד סגנו של ראש קהילת יהודי מצריים, סגנו של הרב חיים אפנדי נחום.
ההוראה של הרב עוזיאל הגיעה כהמלצת הרב עזרא עטייה. והיא הגיעה לאחר שהרב אהרון שויקה, סוחר יהודי ידוע במצרים, שנהג לנסוע דרך ישראל לסוריה סיפר לרבנים על מורת הרוח באשר לניהול הקהילה היהודית בקהיר.
שויקה עמד בראש ישיבת "אהבה ואחווה" בקהיר, שזהו בית הכנסת הגדול והמכובד שם, ששימש מרכז לחיים יהודים וללימוד יהדות. שויקה הגיע לירושלים וסיפר לראש ישיבת פורת יוסף הרב עזרא עטייה כי קיימת מצוקת הנהגה במצרים.
באותם ימים, נפטרו שני הדיינים הבכירים בבית הדין של הקהילה היהודית בקהיר. אחד מהנפטרים היה הרב יהודה מסלטון, שכיהן בתפקיד אב בית הדין. הרב עטייה המליץ שהדיין המוכשר הרב עובדיה יוסף ודיין ירושלמי נוסף, הרב קצין, ירדו למלא את החלל שנוצר בניהול סדיר של חיי הקהילה במצריים. הרב הראשי הספרדי של ירושלים, הרב עוזיאל, העניק את ברכתו. הרב עוזיאל קרא לעובדיה ודיווח לו על השכר הגבוה, הפרנסה הטובה. הרב אברהם פטאל, אביה של מרגלית אשתו של הרב יוסף, הציע לזוג להישאר בארץ ולוותר על ההצעה לעקור למצרים.
הוא הניח 200 לירות, סכום מפתה באותם ימים, במטרה להניא אותם מהאפשרות שירדו למצרים, אך הכסף לא עמד מול הוראתו של הרב עוזיאל. "לא יכלתי לסרב. למרות שלעזוב את הארץ, בזמן מלחמת השחרור כששנאת הערבים לא הייתה ניתנת לתיאור, אפילו את תל אביב לא הכרתי. ידעתי רק את הבית שלי ואת הישיבה. אבל אשתי הצדיקה אמרה, נשמע ונעשה", סיפר הרב עובדיה יוסף, שנים מאוחר יותר.
חברים מישיבת פורת יוסף ערכו לו מסיבת פרידה, אליה הגיעו הרבנים בן ציון חזן, עזרא שרים, יעקב קצין, עזרא שרם, יעקב עדס, חיים דוד הלוי, ברוך מזרחי מנצור בן שמעון, בן ציון אבא שאול, דוד שלוש ואחרים. הרב יצא עם אשתו ושני ילדיו עדינה ויעקב ברכבת לילה לקהיר.
המעבר למצרים מיקם את הרב יוסף בכרך המצרי הענק, קהיר.
בקהיר, שימש הרב עובדיה סגנו של הרב הראשי של קהילת יהודי מצרים, הרב חיים נחום אפנדי. בימים שהגיע למצריים, הוא פגש ברב קהילה מזדקן וחלש. הרב יוסף ידע מראש כי הגיע לתפקיד מספר 2 חזק ודומיננטי.
הרב חיים אפנדי כיהן משנת 1920 בתפקיד הרב הראשי של מצרים. שמו היה חיים נחום שהתואר אפנדי הוצמד לו במולדתו, טורקיה ומשמעות הכינוי הוא בכיר ומכובד. הרב אפנדי נחשב מודרני במושגים של אותם ימים. הוא היה דתי אך לשון הערבית, בלטה בכשרונו. בנוסף, הוא גם בלט בשפתו העברית העשירה.
הזוג יוסף ושני ילדיהם שוכנו על ידי ועד הקהילה בקהיר בבניין מכובד בשכונת דהאר, ברחוב אטריד רמלה. בבניין התגוררו לצדו משפחות קטש, משפחת סבתו ומשפחת מסלטון, שאת אב המשפחה, הרב יהודה מסלטון, הוא בא בין היתר להחליף בכהונת אב בית הדין, לאחר שנפטר.
בקהילה האמינו, כי בחדר המדרגות של הבניין, ריחפה רוחם של שני קורבנות יהודים, שנהרגו במלחמת העולם השניה. בתוך כך, רוחם של בנו ונכדו של הרב מסלטון, אב בית הדין. השניים נהרגו בשנת 1942 מפגיעת פגז שהנחית חיל האוויר הגרמני שתקף במצרים, בעלת בריתה של בריטניה באותן ימים. אזעקות המלחמה הוציאו את רוב הציבור למקלטים, אבל עדיין היו סקרנים שלא הבינו את גודל הסכנה ונשארו צמודים לחלונות ביתם.
הפצצה הקטלנית השאירה צלקת ופחד בקהילה היהודית. כולם הסתובבו באמונה, שהבניין מקולל.
בקהילה היהודית קשרו את המוות הטראגי להסכמת ראשי הקהילה ובראשם הרב מסלטון, לבנות במקום בו עמד בית הכנסת "תלמוד תורה", מוסד עזרה רפואית וכלכלית לענייני העיר ועל פי השמועות, הקימו המוסלמים באותו מבנה, במקום בו עמד ארון הקודש, את בתי השימוש והמרחצאות. הרב עובדיה יוסף, האמין כי יש קשר בין הדברים. הוא מתח ביקורת על שעשה הועד. "לא שאלו את הרבנות בארץ, לא ביצעו שאלת חכם ואין להקל בזה", אמר.
אחרי דברי הנזיפה הקשים, הטיל הרב יוסף ברכה על המקום בתקווה לבטל את הקללה. לפני ראש השנה, תקופה קצרה אחרי שהגיע למקום, הוא עמד במדרגות המקום ואמר: "השם הטוב יכפר ויבטל מעלינו גזרות קשות ורעות ויחדש עלינו את השנה טובה".
* * *
בשנות הארבעים הקהילה היהודית בקהיר מנתה כשבעים אלף איש.
הקהילה היהודית הורכבה מנודדים יהודים שהגיעו מאיטליה, יוון, סוריה, טוניס, ישראל ומדינות נוספות באירופה ואפריקה. בקהיר, התמקמו היהודים בארבעה מוקדים: מרכז העיר, שכונת היהודים שבמרכזה רחוב היהודים בדהאר ובשכונת אגלופוליס. מצרים נחשבה עבור היהודים מרכז מסחר ותעשיה זעירה.
ניהול הקהילה נעשה על ידי שני ועדים חזקים. ועד הקהילה האשכנזי וועד הקהילה הספרדי.
כל ארגון דאג לבני עדתו, אך תחושת הגורל המשותף הביאה לניהול מלא של מוסדות הקהילה. למשל בתי הספר היהודים, בתי החולים, הטיפול השוטף בענייני דת שכלל שחיטה, עזרה לנצרכים ועוד. בכל שנה שילמו חברי ועד הקהילה דמי חבר. רוב החברים בוועדים אלו, היו יהודים חילוניים, ששמרו על זיקה יהודית, אך לא האדוקים בדתם.
בקהילה היו מספר בתי ספר זרים בנתינות צרפתית. "ליסה דה פרונסה", "אליאנס" ואחרים. בבתי הספר דיברו כמה שפות, בעיקר צרפתית. כל המוסדות היהודים ובתי העסק השייכים ליהודים, סגרו את שעריהם בשבתות, בחגים וביום כיפור. מבין היהודים היו רבים שהשתתפו בחיי הקהילה והגיעו לבתי הכנסת. שם התנהל מרכז חיי הקהילה היהודית, מעיין מתנ"ס. בבתי הכנסת האלה ניתנו שיעורים בעברית ובתנך באופן סדיר. לילדים בגילאי 6 עד 13. שיעורי עברית ניתנו גם לצעירים ולמבוגרים.
מרכז חיי הקהילה התנקז לבית הכנסת "אהבה ואחווה". דוד סבתו, שהיה אז המזכיר, סיפר כי באותם ימים למדו 250 תלמידים בשיעורי ההעשרה. שיעורים אליהם הגיעו אחרי שסיימו את לימודיהם בבית הספר הכללי בשעות הצהרים.
הרב עובדיה יוסף הרחיב את מערך שיעורי התורה במקום.
הוא פתח מספר כיתות, בכמה רמות. מלבד הכיתות לילדים בני 6 עד 13, הוא פתח חמש כיתות לימוד למבוגרים. השיעורים ניתנו בשעות אחרי הצהרים, אחרי העבודה. הרב הקדיש תשומת לב מיוחדת לשיעורי המבוגרים והיה מעניק את השיעורים בעצמו. השיעורים אופיינו בכך שהרב עובדיה לא עצר אף פעם כדי לחפש סימוכין בכתובים. הוא ציטט את המקורות בעל-פה. "הוא הפך לדרשן מומחה ובזה התבטא הכוח שלו", נזכר סבתו. ובמה התבטא הכוח? במסירות התלמידים. באחד הימים, הרב עובדיה לא הגיע לישיבה, קבוצה של תלמידים המתינה לו, תוך מזיגת תה ולימוד עצמי.
לפתע הגיע שליח שסיפר כי רבי עובדיה מזמין את כל התלמידים אליו הביתה. הוא חולה ושוכב במיטתו, הסביר השליח, והרופא הורה לו שלא לצאת מבין השמיכות. אך שהרב יפספס שיעור? עקשנותו בנושא קיום שיעורי תורה הייתה ידועה לתלמידים והם צעדו עם ספרי הלימוד לבית הרב.
בנוסף לניהול חיי היום יום בקהילה, משרת הרב העניקה לו גם תפקיד ייצוגי כלפי חוץ, בפני השלטון.
רב נבחר לייצג את הקהילה בפני המלך המצרי. מפעם לפעם הגיעו אל המלך נציגי העדות והעמים השונים שהתגוררו במצרים. במסגרת זאת נפגש הרב עובדיה עם המלך המצרי השליט אז, פרוק. כוהני דת מקבלים מהשלטונות במדינות ערב יחס של כבוד, לו זכה גם הרב עובדיה יוסף. עם כניסתו לתפקיד נפגש הרב לשיחת נימוסים עם המלך המצרי בארמון המלך בקהיר. השניים שתו יחד קפה מהביל והרב לחץ למלך יד.
בצאתו של הרב מהארמון הצדיעו לו חיילי משמר המלך, אקט שיגרתי שריגש את הרב עובדיה. הצדעה לנציג המיעוט היהודי. הפגישה לא חסכה את המעקב שניהלה המשטרה המצרית סביב הנציג הבכיר של הקהילה היהודית שהגיע מארץ ישראל.
הרב יוסף כיהן בתפקיד ערב מלחמת השחרור של מדינת ישראל. בפתח נראתה כבר הקמת מדינת היהודים, שלה גבול משותף עם מצרים. הרב יוסף שמר על קשר הדוק ככל האפשר עם מוסדות הדת ועם משפחתו ומשפחת אשתו בירושלים.
צעדיו נבחנו על ידי המשטרה החשאית המצרית בטענה כי מדובר בקשר אפשרי לתנועה הציונית, שפעילותה הייתה אסורה במצרים. איפה הנשק שלך, שאלו המצרים את הרב באחת הפשיטות על ביתו. הרב נסער, הוביל אותם לארון הספרים והצביע לעבר המדפים. הנה, זה הנשק שלי.
השלטונות חששו שהרב מסית בדרשותיו בבית הכנסת וכי הוא מפציר בשומעים לעלות לישראל ולהצטרף לתנועה הציונית וביקשו ממנו לנאום בערבית ולא בעברית.
לחשדותיהם של המצרים היה בסיס. הרב בלי קשר לתנועה הציונית, הטיף לעלות לישראל דרך איטליה וצרפת, אך בכל חקירותיו הכחיש את הדברים. זוהי שפת הקודש ודברי תורה נאמרים אצלנו רק בשפת הקודש הסביר לחוקריו.
ההסבר ההלכתי לא תמיד עמד לו כהסבר מתקבל על הדעת. מצווה ידועה היא אירוח אושפזין בסוכות, הרב הקים סוכה על גג ביתו אליה הגיעו גם השוטרים החשאיים של מצרים. אורחים לא קרואים באו לסוכתי, סיפר הרב לחברי הקהילה, הם לא הבינו לפשר הסוכה שקיים על גג ביתו וחששו שמדובר באיתות למטוסי חיל האוויר הישראלי ודרשו להרוס את הסוכה. הם קבעו כי מדובר במבנה בלתי חוקי ודרשו להרוס אותו תוך שבוע. שמונה ימים, אמר להם הרב, אל דאגה, בכל שנה אנחנו בונים את הסוכה הזאת רק שמונה ימים.
באותם חודשים, חי הרב בתחושה שקיים סיכון סביר שייעצר.
החקירות, הביקורים בביתו, האיומים כל אלה גרמו לו להכין תיק מעצר שכלל תפילין וטלית מוכנים לנשיאה בכל מקרה שיובל למעצר. היו ימים שהסוכנים המצרים עקבו אחריו שעות, ללא תוצאות מבחינתם. אנטישמיות ורדיפת היהודים התגלתה גם בערי מצרים. באחד הימים, הרב צעד לבית הכנסת והבחין כי לא יספיק להגיע בזמן לתפילת מנחה, התפילה האמצעית ביום, שאפשר להתפלל אותה עד רדת החשיכה. הרב נעמד בפינת רחוב בקהיר והתפלל. נער מוסלמי שהבחין ברב, נוף חריג בשכונה, השליח לעברו אבנים תוך שהוא מנבל את פיו. שוטר מקוף שנקלע למקום נזף בילד תוך שהוא מנופף באלתו: בן אדם מתפלל, מה אתה רוצה ממנו? שאל השוטר.
במקרה אחר, בו זיהו את הרב כאחד מראשי הקהילה היהודית, הצביעו לעברו מספר תושבים קהירים והכריזו, הנה הרב הציוני. הם החלו לקרוא לעברו ולעבר אשתו שצעדה עמו, מרגלים, בוגדים. הזוג יוסף נכנס לחנות צילום והתיישב שם דקות ארוכות, בתקווה שהמציקים המשועממים יסתלקו. ככל שהמלחמה התקרבה, כך גאה המתח במצרים כלפי היהודים שם.
בשנת 1948 ערב מלחמת השחרור, נסע הרב עובדיה בדרכו לבתי הכנסת ברכבת חשמלית העליונה של קהיר. באחד הימים פקד את הקרון איש חבר באחים המוסלמים שגייסו כספים למען אחיהם הפלשתינים במסגרת ה"מאבק באויב הציוני". יושבי הקרון תרמו בעין יפה.
הרב יוסף המשיך לקרוא בספרו, ביקש להתעלם מהקורה סביבו. אדוני יתרום למאבק, ביקש המצרי. הרב יוסף שהבין כי בפעם השלישית שמבקשים ממנו לא יוכל להתעלם מבקשתו של האח המוסלמי, הרים את עיניו ואמר, אני לא תורם. מדובר במלחמת קודש ואני לא תורם. אתה חייב, אני לא חייב, אתם פועלים למען מלחמה. אני בעד שלום. אם אני חייב, תכניס את היד שלך ותיקח כמה כסף שאתה מוצא שם. התורמים המוסלמים שבקרון גרמו למהומה.
הם פרשו את דבריו של הרב יוסף כחוצפה והתגרות באיסלם ועצרו את הדיין היהודי והובילו אותו לתחנה אזורית. שם, בילה במשך שעות ולבסוף שוחרר על ידי שוטר מקוף בן לעדה הנוצרית. אתה ראש קהילה דתית ולכן אני משחרר אותך, הסביר.
לא היה זה המקרה היחידי שבו חווה הרב אירועים מיוחדים בעקבות תפקידו הרם. בתור סגן הרב הראשי של קהיר, הגיע בשנת תש"ט להלווייתו של מכובד דת נוצרי. לפי המנהג הנוצרי, הובילו אותו לכנסיה ואז הכמרים התפללו מול גופתו. הרב עובדיה נשלח מטעם הקהילה לייצג על פי דרישת המלך את המיעוט היהודי. אלו היו דרכי השלום, כיבוד בין קהילות של מיעוטים, הרב הגיע, עמד בחוץ והתבונן אך מייד קבע כי מדובר בבעיה עבור יהודי, על פי ההלכה, אסור ליהודי להיכנס לכנסיה, בכל מחיר.
העובדה שהיה דיין בארץ מוסלמית, בשל הריחוק מריכוז הרבנים והיציאה המוגבלת לישראל, הפכה אותו לא אחת לפוסק היחיד האחרון. היו ימים שהוא הקדיש שעות ולילות מתחבט בשאלה הלכתית, עד שימצא פסיקה מתאימה ומנומקת. המקרים שבהם נתקל הרב עובדיה שם, הביאו אותו, למעשה, להרים את הראש מספרי הלימוד ולהביט סביבו, בבעיות, באנשים, מה שבמשך השנים שלמד בפורת יוסף, לא תמיד עשה, כי לא היה מרכז הקהילה, לא היה הפוסק האחרון. הייתה זאת עבורו ההתמודדות הראשונה עם חיי קהילה.
בחדר המשפט, כשהוא בגלימת הדיין, שמע על אישה שבצעירותה ניהלה רומן עם בחור ונכנסה להריון. היא ביצעה הפלה ואחר כך עברה לעיר אחרת וחזרה בתשובה. מאוחר יותר היא התחתנה ולא סיפרה לבעלה אודות עברה. חיי הנישואין הצליחו והאישה הרתה. לפי ההלכה, הזכר הראשון שנולד לזוג, מזכה את ההורים במצוות פדיון הבן, מדובר בברכה מיוחדת, המתייחסת רק לבן בכור.
במידה ואישה ביצעה הפלה, נחשב הולד הראשון למעשה, לבן השני ולכן, לא מתקיימת מצוות הפדיון ואין צורך בברכה. האישה ניצבה מול הרב עובדיה יוסף וסיפרה על כוונותיו של בעלה לברך על פדיון הבן. אם תאמר לבעלה, שאין למעשה על מה לברך, עלול שלום הבית להתערער ואף להסתיים בגירושין.
חתונה עם בתולה הם ערך חשוב בחברה המסורתית, אך האישה שחזרה בתשובה, אשר ויתרה על כל תענוגות החיים כביכול, נחשבת לצדקת. הרב עובדיה פסק שלא צריך לדווח לבעל. הוא נימק, כי עדיף שיברך לבטלה מאשר שיופר שלום הבית. שב ואל תעשה עדיף, פקד על האישה.
היו שהגדירו כבר אז, את הרב עובדיה יוסף, בגלל פסיקות שכאלה, מקל בדין, רגיש בהחלטותיו. הוא הסביר, כי מבחינתו יש קו אחד: קו ההלכה. לדעתו, קו הלכה תמיד ישים לחיי היום יום. אלה המדדים היחידים, הסביר. כך שאם ישנה שאלה, שאחד הפרמטרים שבה הוא מה עדיף א. או דעת ההלכה הברורה, הפסיקה מבחינת הרב עובדיה יוסף, תמיד ברורה: צד ההלכה קובע. זה גם היה השיקול שהורה לאדם בקהיר לגרש את אשתו יום לאחר הנישואין, לאחר שהתברר כי איננה בתולה. הרב קבע כי היא לא זכאית לדבר פיצוי כספי כלשהו. יש הלכה? אם כן, כל שאר העקרונות בטלים.
עוד אז, בתור אב בתי הדין, קבע הרב עובדיה גם כמה פסקי הלכה שהם כביכול מנהלתיים, אך היוו פתרון רב משמעות עבור תושבי הקהילה הגולה. כך היה כאשר קבע כי רישום שמות בגט ירשם גם בערבית ולא רק בעברית. הרב פסק למעשה כי השמות הלועזיים שהעניקו היהודים לאנשיהם כדי להקל על חיי המסחר והתרבות בחו"ל, בנוסף לשמות היהודים, יכתבו ברישום דתי וכי אין בכך סכנה להתבוללות. מקרה טכני אחר שבעניינו פסק, היה באישור שהעניק לאישה לאלץ את בעלה להגיע לעיר אחרת כדי לקיים משפט נגד ולא לאלץ את האישה להגיע לבית הדין בעיר בה מתגורר הבעל. "התובע הלך אחר הנתבע, אף על פי שהבעל הוא התובע", קבע הרב.
התהליך החשוב של הרב, היה דווקא בשל השילוב שלו בשני התפקידים: סגן ראש הקהילה היהודית וראש אבות בתי הדין במקום. המעמד הכפול אפשר לו לבצע שינויים מחשבתיים ומעשיים, בו זמנית. אחת מפסיקותיו הידועות הראשונות בקהיר, היא פסיקה בה העניק גט מיידי לאישה מוכה. הרב הביט בתחבושת שעל ידה של האישה, שאל לפשר התחבושת וביקש להביט בפצע. לאחר שניות ספורות, הרב השפיל את מבטו וכתב פסק הלכה שמפריד בין הבעל לאישה. דבר שמלמד יותר מהכל על רגישותו וביטוייה.
הרב עובדיה יוסף לקח מאוד ברצינות את תפקידו כמורה הלכה בקהיר. במקביל הוא השתדל להיות מעורב בכל הנעשה בקהילה. הוא ערך חופות והקפיד להתפלל בכמה בתי כנסת בכל יום. ובימים ההם, בארץ זרה, כשהתחבורה הציבורית היתה אוטובוסים עמוסי מוסלמים, הוא העדיף לצעוד ברגל מבית הכנסת בית אל לביתו כשעה. הוא גם צעד מבית הכנסת רבי שמעון בר יוחאי ומשם לעוד שישה בתי כנסת, ביניהם בית הכנסת עץ חיים חנן ברובע דהאר. לבסוף היה מגיע להתפלל את תפילת ערבית בבית הכנסת "אהבה ואחווה" משם חזר לביתו בתחבורה הציבורית. הוא היה נוסע ברכבת החשמלית הקלה, הטראם, אחר כך עבר למוניות. בימי חול הוא לימד גם בבית המדרש רשב"י בקהיר.
במצרים, הרב יוסף נתקל לראשונה בקהילה יהודית, מסורתית ומלוכדת, אך שאיננה דתית בעיקרה.
הימים, ימי תחילת חודש תשרי, ראש השנה ויום הכיפורים בפתח. קהל רב מבני הקהילה הגיע לבית הכנסת, דבר שמאוד שימח את הרב, אך במקביל הוא שמע בתדהמה, כי החזן מתפלל כשמולו מיקרופון, שפועל על ידי מגביר קול חשמלי.
בבית הכנסת התפללו נכבדי הקהילה וגם הרבנים, כולל הרב הראשי. לרב עובדיה יוסף נראה היה כי מדובר בכפירה בעיקר. דווקא בימים שצריך לדקדק בהלכות, כאן מחפפים, אמר. הוא החליט לאסור את השימוש ברמקול, ופסק כי מדובר בפעולה שהיא בגדר חילול שבת. מאחר וידע כי החלטתו לשנות את המצב הקיים בחגים בבית הכנסת תגרום לתרעומת, הוא ניסה לבסס את דבריו על כמה שיותר סימוכין שיתקבלו על דעתם של בני הקהילה.
לכן, הוא ערך מחקר מקיף שכלל שיחות עם חשמלאים מומחים, שהביאו אותו לכתיבת הסבר מלומד בנושא. החשמלאים הסבירו לרב, כי על ידי הדיבור והבל פה, מעוררים גלי הקול את הגברת זרם החשמל ("ומעלות החום עולים ויורדים בו, מוספים וגורעים ממנו ויש בזה משום מבעיר ומכבה", כפי שכתב). לבסוף, פרסם הרב מודעות ובהם פסק ההלכה שלו בנידון ואשר נחתמו בשם הרבנות הראשית.
אחרי שהרב הבין כי ישנו חלל הלכתי בכל הקשור לשימוש בחשמל בשבתות וחגים, הוא הוציא מספר פסקי הלכה בעניין איסור הדלקת חשמל ביום טוב, והסביר מתי מותר לומר לגוי להדליק חשמל עבור יהודי .
השינויים המרכזיים הראשונים שהנהיג נגעו לאירועים שהתקיימו במרכזי הקהילה, בעיקר בבית הכנסת. לפעמים היה מדובר בדברים הקטנים, שלא ממש חשובים למסתכל מהצד שאינו שומר מצוות. כפי שאפשר להגדיר רבים בקהילה היהודית בקהיר.
הרב שהגיע מארץ הקודש, מקהילה בה דקדקו לגבי כל הלכה והלכה,נדרש להיות נאמן לקו ההלכה, אך בה בעת להבין לרחשי קהילתו. כך למשל, הוא הקל איפה שיכל. (הוא אישר לקיים קידוש על היין בבית הכנסת ולא במקום הסעודה - בבית של כל אחד ואחד. הרב החליט להשאיר על כנו נוהג שהשתרש בקהיר, קידוש בבית הכנסת ולא בבית, מאחר ורבים לא היו בקיאים בגינוני הקידוש. הרב קבע כי אם כך הדבר, "יש להתיר את מנהג המקום ולוותר על המנהגים המוכרים לו על פי ההלכה").
במקרים אחרים, הודיע לציבור שאין פשרות. למשל כאשר התברר לו כי גויים אופים את המצות של פסח ולא יהודים כפי שההלכה קובעת. הרב התעקש והנהלים שונו.
"יותר ממה שסבלתי מהמצרים במצרים, סבלתי ממספר יהודים שם", אמר הרב בכמה הזדמנויות. הוא התייחס בדבריו לקושי הציבורי, לשנות מהשורש מנהגים של קהילה שלמה.
הוא דרש שינוי של כל מה שנגד את תפיסת עולמו, עולם שכל נתיבותיו הן דרכה של תורה.
במשך שלוש וחצי שנות כהונתו שם, הוא ניסה לשנות מהיסוד את הבעיות, בניהול אורח חיים יהודי של חברי הקהילה שהתגוררו במצרים.
אם אני הסמכות, כך תנהגו – אמר, תוך ניסיונות שכנוע, עזרה ליחידים והקלה בדין. שינוי מוביל להתנגשות והוא איננו קל, כתב לעצמו הרב, אך הציג את עקרונותיו, כמלחמה של טוב וברור ברע ועקום. אם אתם יהודים, זאת הדרך, קבע.
במהלך שהותו במצרים ביקש הרב לשנות שלוש דרכי פעולה ממסדיים.
שחיטה שבוצעה שלא כהלכה, טבילת נשים במקוואות ובעיית הכשרות בבית החולים היהודי היחיד בקהיר. השינויים שביקש להנהיג התנגשו חזיתית בסמכות של גוף אחר שביקש לנהל את אופי הקהילה היהודית - ועד הקהילה היהודית במצרים.
במהלך שהותו במצרים ביקש הרב לשנות שלוש דרכי פעולה ממסדיות. שחיטה שבוצעה שלא כהלכה, טבילת נשים במקוואות ובעיית הכשרות בבתי החולים היהודים היחיד בקהיר. השינוים שביקש להנהיג הובילו להתנגשתו חזיתית עם ועד הקהילה היהודית במצרים.
אחת הפעולות הראשונות שביצע הרב עובדיה יוסף, הייתה לפטר את שמעון אקווע, ראש השוחטים בקהילה היהודית במצרים ואף לנדות אותו מחיי הקהילה, בטענה שהכשיל ציבור שלם. הרב גילה, כי השוחט לא הקפיד על מצוות התורה באשר לשחיטה. כך למשל, אמר הרב, כי השוחט ביצע את השחיטה בסיוע גויים.
נידוי הוא ענישה חמורה ביותר והרב ידע זאת ולמרות זאת נקט בה. הייתה לכך מטרה ועמדה מאחרי הפעולה מחשבה תחילה. קדם להחלטה, ביקור פתע שערך הרב אצל שוחטים בבית המטבחיים ובחנויות הבשר. הרב בדק לשוחטים את הסכינים המשמשות לשחיטה. סכין היא כלי העבודה של השוחט ועל הכלי הזה, חלים קבוצות הלכות מיוחדת ומדוקדקת.
ראש השוחטים נסע בחשמלית בשבת, היה מאפשר לגויים לשחוט והיה מתנהג בצורה שנעדרת יראת שמים, קבע הרב עובדיה.
השינוי בקהילה, שיש רב משמעותי שמדקדק בהלכות הכשרות, הוביל אל הרב את חברי הקהילה שביקשו לשמוע על ההלכה באדיקות. כך היה עם חותם ההכשר על הבשר של הקהילה היהודית, יחיא לוי, שהתלונן בפני הרב עובדיה כי ראש השוחטים מאלץ אותו באיומים לתת גשפנקא לבשר שלא עבר את ההכשר. הרב עובדיה זימן את השוחט הראשי לבית הדין לבירור ודרש ממנו להתפטר. זאת למרות שעל פי הנוהל הקבוע ביהדות, רק לפי שני עדים יקום דבר.
הרב עובדיה פנה לועד הקהילה בבקשה שיעניקו לראש השוחטים פיצויים מוגדלים והדבר יעודד אותו לעזוב. ראשי הקהילה סרבו. הם אמרו לרב, כי אם יש לו סיבה טובה לפטר את האיש, שיעשה זאת, אך אם אין הוכחות, אין לפטרו. הרב עובדיה אמר כי הוא הסכמות הדתית וכי יש לשמוע לדעתו בנושאים העוסקים בדת. הרב עובדיה לא ויתר ולבסוף הוחלט בועד לקבל את דעתו של הרב. השוחט הפך לקצב ולאחר תקופה מסוימת נתפס מוכר בשר גמל בחזקת כשר. הרב יוסף קבע כי יש להציב משגיח כשרות קבוע בחנות, כדי לעקוב אחרי פעולויו של האיש.
הצמדת משגיח כשרות לרב השוחטים לשעבר של הקילה, נחשבה להשפלה, השוחט הרחיק את שומר הכשרות שהוצמד לחנותו באיומי אקדח ונופף באקדחו גם מול הרב עובדיה יוסף. בנוסף, הוא שכר שני ערבים שיפגעו ברב. הוא שלח אותם לאחד מבתי הכנסת אליו אמור היה להגיע הרב, אך מאחר והרב מבלה במספר בתי כנסת בכל יום, הם טעו בזיהוי ופגעו באמצעות חומצה אותה ביקשו להתיז בעיניו של הרב עובדיה, ביהודה גבאי, ששימש שליח ציבור.
במקביל הותקף באותו היום גם ראש השוחטים שמינה הרב עובדיה יוסף הרב מסעוד אלבז. הרב יוסף החליט להגיש תלונה רשמית במשטרת קהיר. עירוב שלטון זר במלחמות היהודים, היווה תקדים. הרב פרט בכתב את השתלשות העניינים והדברים עברו לידיעת משטר המלך. שם הוחלט להצמיד לרב עובדיה אבטחה מצרית. שוטר מצרי שמגן על רב יהודי מפני יהודים, נרשם כתקדים.
במקביל, נעצר ראש השוחטים לשעבר והואשם בין היתר בחקירה בדבר זיוף והונאה בכשרות ונכלא למשך חצי שנה. בימיו בכלא הכין את הנקמה. הוא פיברק מכתבים בשם הרבנות הראשית של מצרים, לפיהם ראשי הממסד הדתי והרבני של קהיר מתכננים לבצע הפיכה נגד המשטר המצרי. הוא סיפר על התוכנית לאחד האסירים הכלואים עמו. האסיר דיווח על כוונת השוחט לשעבר וגרם להעמדתו המחודשת לדין, ולכך שנאסר לשלוש שנות מאסר נוספות.
הרב עובדיה ביקש בראש ובראשונה לערוך שינויים בכל הקשור לסמלים יהודים, למשל שחיטה וטהרה. הוא נעזר באנשים שסביבו שהפכו לאנשי אמון. כך היה גם בנושא דיני גרות וטבילת נשים גרות. הרב בדק לעומק את דיני הגיור של נשים לא יהודיות שביקשו להצטרף לקהילה היהודית.
בגזרה האחרת, התרעם על מה שמצא בחדרי האוכל הממלכתיים, למשל חדר האוכל של בית החולים היהודי היחידי שהפעילה הקהילה. הרב היה מסתובב במסדרונות וחוקר בין הסירים לגבי הכשרות במקום. הוא גילה כי הבשר שנקנה שם הוא של נבלות וטרפות, הייתה תערובת גמורה בבישול בשר בחלב, לא היו מנקרים את הבשר מהחלב וגיד הנשה, וכן לא היו מולחים את הבשר.
הועד ניהל מאבקים נגד השינויים שניסה להנהיג. רוב החברים בועד היו יהודים בעלי אופי חילוני, רחוק מהקו הדתי שקיווה הרב עובדיה יוסף להכתיב. הועד ניסה להצר את צעדי הרבנות המקומית ובנוסף לא היה הועד ציוני. הרב עובדיה יוסף ביקש לגבש חזית של משפחות דתיות סביבו, שישפיעו על הוועד להעניק לו את כל הסמכות והכוח בנושא הדתי. הרב עובדיה ביקש מאותן משפחות לעלות לישראל. הוא ראה סכנה חמורה שגובלת בפיקוח נפש את הביסוס של היהודים שם בנכר. הד זוועות השואה שהגיע לישראל וליהודים מכל העולם והרוח שנשבה להקים מידנה יהודית בארץ ישראל, הסעירו גם את הרב. הרב הסביר כי העליה לישראל היא מימוש הכרחי של כמיהה של שנים לעלות לציון.
הרב הודיע כי הוא מתכוון להלחם בועד בכל הקשור לשחיטה וכשרות במוסדות הרשמיים. הרב ביקש מהועד שהשינוי יחול על בית היולדות ובית החולים היהודי ועל מערך הכשרות הכולל.
הועד סרב והרב החליט לצאת נגד ראשי הועד החילוני למלחמה.
הרב טעה בהערכת כח הועד בקרב הקהילה ונוכח לדעת, שהשינויים שביקש לבצע בכל הקשור לחיזוק גדרות הדת בהקילה היהודית במצרים, לא ממהרים להתרחש. הרב פנה לרב שמעליו הרב נחום אפנדי וביקש ממנו להודיע בדרשת השבת בבית הכנסת "אהבה ואחווה" שלא להשתמש בשירותי בית החולים היהודי היחיד, עד שישמע להוראות בענייני הידוק הפיקוח לגבי הכשרות. הרב אפנדי סרב לבקשת סגנו ונימק זאת ב"שלום בית" וברצונו שלא לגרום למלחמות בין היהודים בקהילה. הרב אפנדי אמר כי כוחו של הועד רב וכי כל קריאת תגר על הועד, תתפרש כטעות על ידי הציבור הכללי שמגיע לבית הכנסת.
הרב עובדיה התלבט במעשיו והודיע לרב אפנדי, כי אם לא יודע לחברי הקהילה היהודית בפומבי שלא להשתמש בשירותיו של בית החולים היהודי הוא יעשה זאת. במקרה כזה, היה ברור, שהרב לא יוכל להישאר בתפקידו.
הרב עובדיה יוסף עבר בין קהילה לקהילה, ובין בית כנסת לבית כנסת, וניסה לשכנע את הנוכחים בצדקת דרכו. רבים תמכו בדבריו, אחרים הסתייגו. תלמידיו של הרב לחצו על הוועד לערוך ישיבה שלא מהמניין
של ועד הקהילה.
ישיבת הועד נערכה בדרך כלל אחת לשנה, ובה הוחלט לגבי פעולות מהותיות בחיי הקהילה, מינוי בכירים וחלוקת תקציבים. בלחץ בכירים בקהילה בוצע כינוס מורחב וסוער של הועד. לישיבה הגיעו בעלי חנויות ועסקנים וחברי קהילה מכל חלקי קהיר. הרב יוסף פנה אל חברי הועד, וניסה לשכנע אותם לקבל את התיקונים לפי ההלכה שהציע. הוא קיבץ את חברי הועד והסביר להם: "כך לא אוכל להמשיך". אחד מחברי הועד הניף את חוזה העסקתו של הרב יוסף והשליחו על השולחן. אתה יכול להתפטר, קרא לעברו.
הרב יוסף לא היסס.
הוא פשט ידו לעבר המסמך וחתם עליו. "ללא שינוי בעניני ההלכה, קבלו את התפטרותי, הרב עובדיה יוסף". הרב עובדיה יצא מהאולם.
ראשי הועד שאלו באולם, מי בעד השינויים שהוצעו וביקשו לערוך הצבעה.
קבוצה קטנה יחסית, בראשותו של דוד סבתו, הרימה את ידם בעד השינוי שהציע הרב עובדיה יוסף, אך היה מדובר בקבוצה קטנה. סביבם, כולם הרימו את היד והיושב ראש בכלל לא ספר את הקולות. התוצאה הייתה ברורה: הרב איבד את התמיכה והשינוי שביקש להנהיג, כשל.
הרב עובדיה יוסף, נסע לבית הכנסת, פתח שם כמה ספרים ולמד. דוד סבתו הגיע אליו ובחשש מהוסס סיפר לו: רבי עובדיה, הפסדנו. הרב ענה, לא, לא הפסדתם, אתם הרמתם את קרנה של התורה, כאשר הרמתם ידכם והתנגדתם לפיטורין שלי. העלתם את החשיבות של התורה בעיני כל. הרב השפיל את עינו וחזר לאותיות המרצדות בספר הגמרא. תלמידיו של הרב התייחסו אל האירוע כאל יום עצוב בו הפסידו מנהיג.
דוד סבתו ביקש להמשיך ולהעביר לו משכורת, אך הרב דחה את קבלת השכר. אם אני לא משפיע ואין
שינוי על פי אף אחד מהדרישות שלי, אין שום סיבה שאקבל שכר ומשרה רמה, אמר. במקביל הגיעו לאוזניו שמועות כי חברים חילונים בקהילה דרשו מהשלטון לסלקו ממצרים בטענה שאינו נושא יותר בתפקיד רשמי בקהילה היהודית. הרב החל לשבור חסכונות ובמקביל הצטמצם בהוצאותיו.
הוא התארגן ליציאה ממצרים. במצרים גידל הרב ארבעה ילדים, שני ילדיו הראשונים מלכה ואברהם יולדו בבית, על ידי מילדות מצריות. הרב יוסף סרב לשלוח את אשתו לבית החולים במצרים, כדי שלא לסכן את טוהרה ולא לגרום לה לאכול במקום בו האוכל בספק כשרות. מלכה נולדה בשבת, בחודש אדר תש"ח ונקראה על שם סבתה. שנה וחצי מאוחר יותר נולד אברהם.
במקביל נערכה הקהילה לתפקד בלעדיו, ותחתיו כהנו הרבנים סעדיה מוניר ואהרון שוויקה. חודשים ספורים לפני יציאתו לישראל, עוד החליט הרב שלא לדרוש כלל את חידוש האשרה לשהייה במצרים.
החשש שיעצר בשל מעקבים ממוקדים והעובדה שהחליט לשוב לישראל, הביאו אותו להחליט שהוא יעזוב בחשאי. ההחלטה נשמרה בסוד. הרב נטש, כאשר השאיר מאחור את רכושו, אך לא את ארון ספריו הגדול. בביקורת הדרכונים הוא סיפר כי הוא יוצא להתייעצות עם רבנים באיטליה ולטיול משפחתי.
ידיד של הרב, לאון גבאי, פתר מבעוד מועד בעיה חמורה בשעת היציאה מהמדינה. גבאי סייע לרשום בדרכוניהם של בני הזוג יוסף את שמות שני הילדים שנולדו במצרים, מלכה ואברהם. לפי החוק המצרי, מי שנולד במצרים, זקוק לאישור מהשלטונות בכדי לעזוב את שערי המדינה. גבאי שיחד כמה מפקידי רישום בסכום של 12 לירות מצריות, סכום השווה למשכורת של שישה חודשים עבורם. וכך פתר את בעיית הרישום, ועקף את הבירוקרטיה המיותרת.
הוצאת ספרים מחוץ לגבולות המדינה, היוותה אף היא בעיה. מדובר בפעולה שכרוכה בהעברתם של הספרים דרך הצנזורה. הרב יוסף קיווה ששוחד לפקיד האחראי ימנע את הליך הגשת הספרים לצנזורה, אך הפעם, לא כך היה הדבר. הפקיד המצרי האחראי, היה נחרץ. גם תחנונים לא עזרו. לאון גבאי, נחלץ גם כאן לעזרתו של הרב. גבאי ניחן במתנת אלוהים, הוא ידע לקרוא בכף היד והיה מביט באדם ותוהה על קנקנו. הוא פנה אל הפקיד ואמר: אדוני הפקיד, חברתך לחיים עזבה אותך, אבל אל דאגה, יהיה בסדר.
הפקיד נדרך. הוא ניסה להבין מה פשר הפניה הזאת ממבקש האשרה היהודי. תן לי את כף ידך ציווה לאון. הוא ספר לפקיד, אני רואה שחברתך ברחה מהבית אתמול בלילה בגלל שהכתה אותה. הפקיד המצרי נשאר המום. הפרטים היו נכונים והוא התמלא בושה וכעס. אתה מוסלמי, ושתית, בניגוד לדעת אללה, הפציר בו גבאי. אך אל תפחד, אני רואה אצלך עתיד טוב. גבאי והרב ביקשו לצאת מהחדר ואז קפץ הפקיד ממקומו והורה לשניים לשבת. איך זה שלא מכירים אותך פה במצרים, שאל. ספר לי מייד מה עוד ברצונך.
לאון הביט שוב בידו של הפקיד ואמר, החברה שלך נסעה לבית הוריה, היא אוהבת אותך והיא תחזור ואתם תתחתנו. אבל אתה עדיין נראה עצוב. אני רואה שהסיבה לכך היא הצער האמיתי שתרגיש אחרי שתיזכר ברב הגדול של היהודים במצרים שלא אפשרת לו להוציא את ספרי הקודש ממצרים. הפקיד הושיט את ידו לעבר חותמת הדיו והניח אותה בחוזקה על המסמך המאשר. האישור להוצאת הספרים ניתן והרב שקד שעות על סידור הספרים לפי סדר חשיבותם עבורו בארגז. בראש הארגז מיקם ספרים שביקש לעצמו, לעיין בהם במהלך הנסיעה.
הרב ביקש לצאת דרך הים. הוא עבר לגור עם משפחתו בביתו של הרב מעתוק דבי באלכסנדריה, עד שתימצא אוניה שהפליגה לעיר הנמל ברינדזי שבאיטליה. המסע החל באלכסנדריה, דרך הים היווני, עד מיצר אוטורנטי אל הים האדריאטי שברדזי שוכנת לרגליו. שם המתינה משפחת יוסף לאוניה נוספת ממנה ביקשו להפליג לישראל.
ההפלגה בקו ישיר ממצרים לישראל לא התאפשרה באותם ימים, בשל המתח המדיני ששרר בין המדינות. ההמתנה באיטליה נעשתה בבית עולים, בו שהתה המשפחה במשך חודש. ההמתנה הארוכה, נמשכה לאחר שהרב חיפש אוניה שלא תסע בשבת. זאת לפי הכתוב בהלכה, כי עדיף לצאת למסע בתחילת השבוע כדי לא להיתקע באמצע המסע, למשל על אוניה או בדרכים בשבת. לבסוף נמצאה ספינה שיצאה ביום ראשון והגיעה לישראל לאחר ארבעה ימים. אלפי הספרים הורדו בנמל חיפה. פקידי המכס חשדו כי מדובר בהברחה.
הם הורו להשאיר את הספרים במחסני המכס שבשטח הנמל. בדיקתם לא העלתה דבר. הרב דרש את הספרים ולאחר מספר ימים הגיע לנמל לאוספם. הרב נדהם. ספרים פוזרו על רצפת המחסן. בחלקם נקרעו מספר דפים.
הרב ישב על אחד הארגזים בנמל ומירר בבכי. יהודים חיללו ספרי קודש, אמר.
לאחר שלוש שנים, בהם המשיך ללמוד הרב עובדיה יוסף בישיבת פורת יוסף, לימד שיעורים פרטיים ועבד כדיין, בגיל 27, בשנת 1947 חל שינוי משמעותי בחייו.
הוא קיבל הוראה מהרב הראשי הספרדי, הרב עוזיאל, לעזוב את הארץ ולרדת מצריימה. זאת, כדי למלא שם משרת אב בית דין בקהיר ולשמש בתפקיד סגנו של ראש קהילת יהודי מצריים, סגנו של הרב חיים אפנדי נחום.
ההוראה של הרב עוזיאל הגיעה כהמלצת הרב עזרא עטייה. והיא הגיעה לאחר שהרב אהרון שויקה, סוחר יהודי ידוע במצרים, שנהג לנסוע דרך ישראל לסוריה סיפר לרבנים על מורת הרוח באשר לניהול הקהילה היהודית בקהיר.
שויקה עמד בראש ישיבת "אהבה ואחווה" בקהיר, שזהו בית הכנסת הגדול והמכובד שם, ששימש מרכז לחיים יהודים וללימוד יהדות. שויקה הגיע לירושלים וסיפר לראש ישיבת פורת יוסף הרב עזרא עטייה כי קיימת מצוקת הנהגה במצרים.
באותם ימים, נפטרו שני הדיינים הבכירים בבית הדין של הקהילה היהודית בקהיר. אחד מהנפטרים היה הרב יהודה מסלטון, שכיהן בתפקיד אב בית הדין. הרב עטייה המליץ שהדיין המוכשר הרב עובדיה יוסף ודיין ירושלמי נוסף, הרב קצין, ירדו למלא את החלל שנוצר בניהול סדיר של חיי הקהילה במצריים. הרב הראשי הספרדי של ירושלים, הרב עוזיאל, העניק את ברכתו. הרב עוזיאל קרא לעובדיה ודיווח לו על השכר הגבוה, הפרנסה הטובה. הרב אברהם פטאל, אביה של מרגלית אשתו של הרב יוסף, הציע לזוג להישאר בארץ ולוותר על ההצעה לעקור למצרים.
הוא הניח 200 לירות, סכום מפתה באותם ימים, במטרה להניא אותם מהאפשרות שירדו למצרים, אך הכסף לא עמד מול הוראתו של הרב עוזיאל. "לא יכלתי לסרב. למרות שלעזוב את הארץ, בזמן מלחמת השחרור כששנאת הערבים לא הייתה ניתנת לתיאור, אפילו את תל אביב לא הכרתי. ידעתי רק את הבית שלי ואת הישיבה. אבל אשתי הצדיקה אמרה, נשמע ונעשה", סיפר הרב עובדיה יוסף, שנים מאוחר יותר.
חברים מישיבת פורת יוסף ערכו לו מסיבת פרידה, אליה הגיעו הרבנים בן ציון חזן, עזרא שרים, יעקב קצין, עזרא שרם, יעקב עדס, חיים דוד הלוי, ברוך מזרחי מנצור בן שמעון, בן ציון אבא שאול, דוד שלוש ואחרים. הרב יצא עם אשתו ושני ילדיו עדינה ויעקב ברכבת לילה לקהיר.
המעבר למצרים מיקם את הרב יוסף בכרך המצרי הענק, קהיר.
בקהיר, שימש הרב עובדיה סגנו של הרב הראשי של קהילת יהודי מצרים, הרב חיים נחום אפנדי. בימים שהגיע למצריים, הוא פגש ברב קהילה מזדקן וחלש. הרב יוסף ידע מראש כי הגיע לתפקיד מספר 2 חזק ודומיננטי.
הרב חיים אפנדי כיהן משנת 1920 בתפקיד הרב הראשי של מצרים. שמו היה חיים נחום שהתואר אפנדי הוצמד לו במולדתו, טורקיה ומשמעות הכינוי הוא בכיר ומכובד. הרב אפנדי נחשב מודרני במושגים של אותם ימים. הוא היה דתי אך לשון הערבית, בלטה בכשרונו. בנוסף, הוא גם בלט בשפתו העברית העשירה.
הזוג יוסף ושני ילדיהם שוכנו על ידי ועד הקהילה בקהיר בבניין מכובד בשכונת דהאר, ברחוב אטריד רמלה. בבניין התגוררו לצדו משפחות קטש, משפחת סבתו ומשפחת מסלטון, שאת אב המשפחה, הרב יהודה מסלטון, הוא בא בין היתר להחליף בכהונת אב בית הדין, לאחר שנפטר.
בקהילה האמינו, כי בחדר המדרגות של הבניין, ריחפה רוחם של שני קורבנות יהודים, שנהרגו במלחמת העולם השניה. בתוך כך, רוחם של בנו ונכדו של הרב מסלטון, אב בית הדין. השניים נהרגו בשנת 1942 מפגיעת פגז שהנחית חיל האוויר הגרמני שתקף במצרים, בעלת בריתה של בריטניה באותן ימים. אזעקות המלחמה הוציאו את רוב הציבור למקלטים, אבל עדיין היו סקרנים שלא הבינו את גודל הסכנה ונשארו צמודים לחלונות ביתם.
הפצצה הקטלנית השאירה צלקת ופחד בקהילה היהודית. כולם הסתובבו באמונה, שהבניין מקולל.
בקהילה היהודית קשרו את המוות הטראגי להסכמת ראשי הקהילה ובראשם הרב מסלטון, לבנות במקום בו עמד בית הכנסת "תלמוד תורה", מוסד עזרה רפואית וכלכלית לענייני העיר ועל פי השמועות, הקימו המוסלמים באותו מבנה, במקום בו עמד ארון הקודש, את בתי השימוש והמרחצאות. הרב עובדיה יוסף, האמין כי יש קשר בין הדברים. הוא מתח ביקורת על שעשה הועד. "לא שאלו את הרבנות בארץ, לא ביצעו שאלת חכם ואין להקל בזה", אמר.
אחרי דברי הנזיפה הקשים, הטיל הרב יוסף ברכה על המקום בתקווה לבטל את הקללה. לפני ראש השנה, תקופה קצרה אחרי שהגיע למקום, הוא עמד במדרגות המקום ואמר: "השם הטוב יכפר ויבטל מעלינו גזרות קשות ורעות ויחדש עלינו את השנה טובה".
* * *
בשנות הארבעים הקהילה היהודית בקהיר מנתה כשבעים אלף איש.
הקהילה היהודית הורכבה מנודדים יהודים שהגיעו מאיטליה, יוון, סוריה, טוניס, ישראל ומדינות נוספות באירופה ואפריקה. בקהיר, התמקמו היהודים בארבעה מוקדים: מרכז העיר, שכונת היהודים שבמרכזה רחוב היהודים בדהאר ובשכונת אגלופוליס. מצרים נחשבה עבור היהודים מרכז מסחר ותעשיה זעירה.
ניהול הקהילה נעשה על ידי שני ועדים חזקים. ועד הקהילה האשכנזי וועד הקהילה הספרדי.
כל ארגון דאג לבני עדתו, אך תחושת הגורל המשותף הביאה לניהול מלא של מוסדות הקהילה. למשל בתי הספר היהודים, בתי החולים, הטיפול השוטף בענייני דת שכלל שחיטה, עזרה לנצרכים ועוד. בכל שנה שילמו חברי ועד הקהילה דמי חבר. רוב החברים בוועדים אלו, היו יהודים חילוניים, ששמרו על זיקה יהודית, אך לא האדוקים בדתם.
בקהילה היו מספר בתי ספר זרים בנתינות צרפתית. "ליסה דה פרונסה", "אליאנס" ואחרים. בבתי הספר דיברו כמה שפות, בעיקר צרפתית. כל המוסדות היהודים ובתי העסק השייכים ליהודים, סגרו את שעריהם בשבתות, בחגים וביום כיפור. מבין היהודים היו רבים שהשתתפו בחיי הקהילה והגיעו לבתי הכנסת. שם התנהל מרכז חיי הקהילה היהודית, מעיין מתנ"ס. בבתי הכנסת האלה ניתנו שיעורים בעברית ובתנך באופן סדיר. לילדים בגילאי 6 עד 13. שיעורי עברית ניתנו גם לצעירים ולמבוגרים.
מרכז חיי הקהילה התנקז לבית הכנסת "אהבה ואחווה". דוד סבתו, שהיה אז המזכיר, סיפר כי באותם ימים למדו 250 תלמידים בשיעורי ההעשרה. שיעורים אליהם הגיעו אחרי שסיימו את לימודיהם בבית הספר הכללי בשעות הצהרים.
הרב עובדיה יוסף הרחיב את מערך שיעורי התורה במקום.
הוא פתח מספר כיתות, בכמה רמות. מלבד הכיתות לילדים בני 6 עד 13, הוא פתח חמש כיתות לימוד למבוגרים. השיעורים ניתנו בשעות אחרי הצהרים, אחרי העבודה. הרב הקדיש תשומת לב מיוחדת לשיעורי המבוגרים והיה מעניק את השיעורים בעצמו. השיעורים אופיינו בכך שהרב עובדיה לא עצר אף פעם כדי לחפש סימוכין בכתובים. הוא ציטט את המקורות בעל-פה. "הוא הפך לדרשן מומחה ובזה התבטא הכוח שלו", נזכר סבתו. ובמה התבטא הכוח? במסירות התלמידים. באחד הימים, הרב עובדיה לא הגיע לישיבה, קבוצה של תלמידים המתינה לו, תוך מזיגת תה ולימוד עצמי.
לפתע הגיע שליח שסיפר כי רבי עובדיה מזמין את כל התלמידים אליו הביתה. הוא חולה ושוכב במיטתו, הסביר השליח, והרופא הורה לו שלא לצאת מבין השמיכות. אך שהרב יפספס שיעור? עקשנותו בנושא קיום שיעורי תורה הייתה ידועה לתלמידים והם צעדו עם ספרי הלימוד לבית הרב.
בנוסף לניהול חיי היום יום בקהילה, משרת הרב העניקה לו גם תפקיד ייצוגי כלפי חוץ, בפני השלטון.
רב נבחר לייצג את הקהילה בפני המלך המצרי. מפעם לפעם הגיעו אל המלך נציגי העדות והעמים השונים שהתגוררו במצרים. במסגרת זאת נפגש הרב עובדיה עם המלך המצרי השליט אז, פרוק. כוהני דת מקבלים מהשלטונות במדינות ערב יחס של כבוד, לו זכה גם הרב עובדיה יוסף. עם כניסתו לתפקיד נפגש הרב לשיחת נימוסים עם המלך המצרי בארמון המלך בקהיר. השניים שתו יחד קפה מהביל והרב לחץ למלך יד.
בצאתו של הרב מהארמון הצדיעו לו חיילי משמר המלך, אקט שיגרתי שריגש את הרב עובדיה. הצדעה לנציג המיעוט היהודי. הפגישה לא חסכה את המעקב שניהלה המשטרה המצרית סביב הנציג הבכיר של הקהילה היהודית שהגיע מארץ ישראל.
הרב יוסף כיהן בתפקיד ערב מלחמת השחרור של מדינת ישראל. בפתח נראתה כבר הקמת מדינת היהודים, שלה גבול משותף עם מצרים. הרב יוסף שמר על קשר הדוק ככל האפשר עם מוסדות הדת ועם משפחתו ומשפחת אשתו בירושלים.
צעדיו נבחנו על ידי המשטרה החשאית המצרית בטענה כי מדובר בקשר אפשרי לתנועה הציונית, שפעילותה הייתה אסורה במצרים. איפה הנשק שלך, שאלו המצרים את הרב באחת הפשיטות על ביתו. הרב נסער, הוביל אותם לארון הספרים והצביע לעבר המדפים. הנה, זה הנשק שלי.
השלטונות חששו שהרב מסית בדרשותיו בבית הכנסת וכי הוא מפציר בשומעים לעלות לישראל ולהצטרף לתנועה הציונית וביקשו ממנו לנאום בערבית ולא בעברית.
לחשדותיהם של המצרים היה בסיס. הרב בלי קשר לתנועה הציונית, הטיף לעלות לישראל דרך איטליה וצרפת, אך בכל חקירותיו הכחיש את הדברים. זוהי שפת הקודש ודברי תורה נאמרים אצלנו רק בשפת הקודש הסביר לחוקריו.
ההסבר ההלכתי לא תמיד עמד לו כהסבר מתקבל על הדעת. מצווה ידועה היא אירוח אושפזין בסוכות, הרב הקים סוכה על גג ביתו אליה הגיעו גם השוטרים החשאיים של מצרים. אורחים לא קרואים באו לסוכתי, סיפר הרב לחברי הקהילה, הם לא הבינו לפשר הסוכה שקיים על גג ביתו וחששו שמדובר באיתות למטוסי חיל האוויר הישראלי ודרשו להרוס את הסוכה. הם קבעו כי מדובר במבנה בלתי חוקי ודרשו להרוס אותו תוך שבוע. שמונה ימים, אמר להם הרב, אל דאגה, בכל שנה אנחנו בונים את הסוכה הזאת רק שמונה ימים.
באותם חודשים, חי הרב בתחושה שקיים סיכון סביר שייעצר.
החקירות, הביקורים בביתו, האיומים כל אלה גרמו לו להכין תיק מעצר שכלל תפילין וטלית מוכנים לנשיאה בכל מקרה שיובל למעצר. היו ימים שהסוכנים המצרים עקבו אחריו שעות, ללא תוצאות מבחינתם. אנטישמיות ורדיפת היהודים התגלתה גם בערי מצרים. באחד הימים, הרב צעד לבית הכנסת והבחין כי לא יספיק להגיע בזמן לתפילת מנחה, התפילה האמצעית ביום, שאפשר להתפלל אותה עד רדת החשיכה. הרב נעמד בפינת רחוב בקהיר והתפלל. נער מוסלמי שהבחין ברב, נוף חריג בשכונה, השליח לעברו אבנים תוך שהוא מנבל את פיו. שוטר מקוף שנקלע למקום נזף בילד תוך שהוא מנופף באלתו: בן אדם מתפלל, מה אתה רוצה ממנו? שאל השוטר.
במקרה אחר, בו זיהו את הרב כאחד מראשי הקהילה היהודית, הצביעו לעברו מספר תושבים קהירים והכריזו, הנה הרב הציוני. הם החלו לקרוא לעברו ולעבר אשתו שצעדה עמו, מרגלים, בוגדים. הזוג יוסף נכנס לחנות צילום והתיישב שם דקות ארוכות, בתקווה שהמציקים המשועממים יסתלקו. ככל שהמלחמה התקרבה, כך גאה המתח במצרים כלפי היהודים שם.
בשנת 1948 ערב מלחמת השחרור, נסע הרב עובדיה בדרכו לבתי הכנסת ברכבת חשמלית העליונה של קהיר. באחד הימים פקד את הקרון איש חבר באחים המוסלמים שגייסו כספים למען אחיהם הפלשתינים במסגרת ה"מאבק באויב הציוני". יושבי הקרון תרמו בעין יפה.
הרב יוסף המשיך לקרוא בספרו, ביקש להתעלם מהקורה סביבו. אדוני יתרום למאבק, ביקש המצרי. הרב יוסף שהבין כי בפעם השלישית שמבקשים ממנו לא יוכל להתעלם מבקשתו של האח המוסלמי, הרים את עיניו ואמר, אני לא תורם. מדובר במלחמת קודש ואני לא תורם. אתה חייב, אני לא חייב, אתם פועלים למען מלחמה. אני בעד שלום. אם אני חייב, תכניס את היד שלך ותיקח כמה כסף שאתה מוצא שם. התורמים המוסלמים שבקרון גרמו למהומה.
הם פרשו את דבריו של הרב יוסף כחוצפה והתגרות באיסלם ועצרו את הדיין היהודי והובילו אותו לתחנה אזורית. שם, בילה במשך שעות ולבסוף שוחרר על ידי שוטר מקוף בן לעדה הנוצרית. אתה ראש קהילה דתית ולכן אני משחרר אותך, הסביר.
לא היה זה המקרה היחידי שבו חווה הרב אירועים מיוחדים בעקבות תפקידו הרם. בתור סגן הרב הראשי של קהיר, הגיע בשנת תש"ט להלווייתו של מכובד דת נוצרי. לפי המנהג הנוצרי, הובילו אותו לכנסיה ואז הכמרים התפללו מול גופתו. הרב עובדיה נשלח מטעם הקהילה לייצג על פי דרישת המלך את המיעוט היהודי. אלו היו דרכי השלום, כיבוד בין קהילות של מיעוטים, הרב הגיע, עמד בחוץ והתבונן אך מייד קבע כי מדובר בבעיה עבור יהודי, על פי ההלכה, אסור ליהודי להיכנס לכנסיה, בכל מחיר.
העובדה שהיה דיין בארץ מוסלמית, בשל הריחוק מריכוז הרבנים והיציאה המוגבלת לישראל, הפכה אותו לא אחת לפוסק היחיד האחרון. היו ימים שהוא הקדיש שעות ולילות מתחבט בשאלה הלכתית, עד שימצא פסיקה מתאימה ומנומקת. המקרים שבהם נתקל הרב עובדיה שם, הביאו אותו, למעשה, להרים את הראש מספרי הלימוד ולהביט סביבו, בבעיות, באנשים, מה שבמשך השנים שלמד בפורת יוסף, לא תמיד עשה, כי לא היה מרכז הקהילה, לא היה הפוסק האחרון. הייתה זאת עבורו ההתמודדות הראשונה עם חיי קהילה.
בחדר המשפט, כשהוא בגלימת הדיין, שמע על אישה שבצעירותה ניהלה רומן עם בחור ונכנסה להריון. היא ביצעה הפלה ואחר כך עברה לעיר אחרת וחזרה בתשובה. מאוחר יותר היא התחתנה ולא סיפרה לבעלה אודות עברה. חיי הנישואין הצליחו והאישה הרתה. לפי ההלכה, הזכר הראשון שנולד לזוג, מזכה את ההורים במצוות פדיון הבן, מדובר בברכה מיוחדת, המתייחסת רק לבן בכור.
במידה ואישה ביצעה הפלה, נחשב הולד הראשון למעשה, לבן השני ולכן, לא מתקיימת מצוות הפדיון ואין צורך בברכה. האישה ניצבה מול הרב עובדיה יוסף וסיפרה על כוונותיו של בעלה לברך על פדיון הבן. אם תאמר לבעלה, שאין למעשה על מה לברך, עלול שלום הבית להתערער ואף להסתיים בגירושין.
חתונה עם בתולה הם ערך חשוב בחברה המסורתית, אך האישה שחזרה בתשובה, אשר ויתרה על כל תענוגות החיים כביכול, נחשבת לצדקת. הרב עובדיה פסק שלא צריך לדווח לבעל. הוא נימק, כי עדיף שיברך לבטלה מאשר שיופר שלום הבית. שב ואל תעשה עדיף, פקד על האישה.
היו שהגדירו כבר אז, את הרב עובדיה יוסף, בגלל פסיקות שכאלה, מקל בדין, רגיש בהחלטותיו. הוא הסביר, כי מבחינתו יש קו אחד: קו ההלכה. לדעתו, קו הלכה תמיד ישים לחיי היום יום. אלה המדדים היחידים, הסביר. כך שאם ישנה שאלה, שאחד הפרמטרים שבה הוא מה עדיף א. או דעת ההלכה הברורה, הפסיקה מבחינת הרב עובדיה יוסף, תמיד ברורה: צד ההלכה קובע. זה גם היה השיקול שהורה לאדם בקהיר לגרש את אשתו יום לאחר הנישואין, לאחר שהתברר כי איננה בתולה. הרב קבע כי היא לא זכאית לדבר פיצוי כספי כלשהו. יש הלכה? אם כן, כל שאר העקרונות בטלים.
עוד אז, בתור אב בתי הדין, קבע הרב עובדיה גם כמה פסקי הלכה שהם כביכול מנהלתיים, אך היוו פתרון רב משמעות עבור תושבי הקהילה הגולה. כך היה כאשר קבע כי רישום שמות בגט ירשם גם בערבית ולא רק בעברית. הרב פסק למעשה כי השמות הלועזיים שהעניקו היהודים לאנשיהם כדי להקל על חיי המסחר והתרבות בחו"ל, בנוסף לשמות היהודים, יכתבו ברישום דתי וכי אין בכך סכנה להתבוללות. מקרה טכני אחר שבעניינו פסק, היה באישור שהעניק לאישה לאלץ את בעלה להגיע לעיר אחרת כדי לקיים משפט נגד ולא לאלץ את האישה להגיע לבית הדין בעיר בה מתגורר הבעל. "התובע הלך אחר הנתבע, אף על פי שהבעל הוא התובע", קבע הרב.
התהליך החשוב של הרב, היה דווקא בשל השילוב שלו בשני התפקידים: סגן ראש הקהילה היהודית וראש אבות בתי הדין במקום. המעמד הכפול אפשר לו לבצע שינויים מחשבתיים ומעשיים, בו זמנית. אחת מפסיקותיו הידועות הראשונות בקהיר, היא פסיקה בה העניק גט מיידי לאישה מוכה. הרב הביט בתחבושת שעל ידה של האישה, שאל לפשר התחבושת וביקש להביט בפצע. לאחר שניות ספורות, הרב השפיל את מבטו וכתב פסק הלכה שמפריד בין הבעל לאישה. דבר שמלמד יותר מהכל על רגישותו וביטוייה.
הרב עובדיה יוסף לקח מאוד ברצינות את תפקידו כמורה הלכה בקהיר. במקביל הוא השתדל להיות מעורב בכל הנעשה בקהילה. הוא ערך חופות והקפיד להתפלל בכמה בתי כנסת בכל יום. ובימים ההם, בארץ זרה, כשהתחבורה הציבורית היתה אוטובוסים עמוסי מוסלמים, הוא העדיף לצעוד ברגל מבית הכנסת בית אל לביתו כשעה. הוא גם צעד מבית הכנסת רבי שמעון בר יוחאי ומשם לעוד שישה בתי כנסת, ביניהם בית הכנסת עץ חיים חנן ברובע דהאר. לבסוף היה מגיע להתפלל את תפילת ערבית בבית הכנסת "אהבה ואחווה" משם חזר לביתו בתחבורה הציבורית. הוא היה נוסע ברכבת החשמלית הקלה, הטראם, אחר כך עבר למוניות. בימי חול הוא לימד גם בבית המדרש רשב"י בקהיר.
במצרים, הרב יוסף נתקל לראשונה בקהילה יהודית, מסורתית ומלוכדת, אך שאיננה דתית בעיקרה.
הימים, ימי תחילת חודש תשרי, ראש השנה ויום הכיפורים בפתח. קהל רב מבני הקהילה הגיע לבית הכנסת, דבר שמאוד שימח את הרב, אך במקביל הוא שמע בתדהמה, כי החזן מתפלל כשמולו מיקרופון, שפועל על ידי מגביר קול חשמלי.
בבית הכנסת התפללו נכבדי הקהילה וגם הרבנים, כולל הרב הראשי. לרב עובדיה יוסף נראה היה כי מדובר בכפירה בעיקר. דווקא בימים שצריך לדקדק בהלכות, כאן מחפפים, אמר. הוא החליט לאסור את השימוש ברמקול, ופסק כי מדובר בפעולה שהיא בגדר חילול שבת. מאחר וידע כי החלטתו לשנות את המצב הקיים בחגים בבית הכנסת תגרום לתרעומת, הוא ניסה לבסס את דבריו על כמה שיותר סימוכין שיתקבלו על דעתם של בני הקהילה.
לכן, הוא ערך מחקר מקיף שכלל שיחות עם חשמלאים מומחים, שהביאו אותו לכתיבת הסבר מלומד בנושא. החשמלאים הסבירו לרב, כי על ידי הדיבור והבל פה, מעוררים גלי הקול את הגברת זרם החשמל ("ומעלות החום עולים ויורדים בו, מוספים וגורעים ממנו ויש בזה משום מבעיר ומכבה", כפי שכתב). לבסוף, פרסם הרב מודעות ובהם פסק ההלכה שלו בנידון ואשר נחתמו בשם הרבנות הראשית.
אחרי שהרב הבין כי ישנו חלל הלכתי בכל הקשור לשימוש בחשמל בשבתות וחגים, הוא הוציא מספר פסקי הלכה בעניין איסור הדלקת חשמל ביום טוב, והסביר מתי מותר לומר לגוי להדליק חשמל עבור יהודי .
השינויים המרכזיים הראשונים שהנהיג נגעו לאירועים שהתקיימו במרכזי הקהילה, בעיקר בבית הכנסת. לפעמים היה מדובר בדברים הקטנים, שלא ממש חשובים למסתכל מהצד שאינו שומר מצוות. כפי שאפשר להגדיר רבים בקהילה היהודית בקהיר.
הרב שהגיע מארץ הקודש, מקהילה בה דקדקו לגבי כל הלכה והלכה,נדרש להיות נאמן לקו ההלכה, אך בה בעת להבין לרחשי קהילתו. כך למשל, הוא הקל איפה שיכל. (הוא אישר לקיים קידוש על היין בבית הכנסת ולא במקום הסעודה - בבית של כל אחד ואחד. הרב החליט להשאיר על כנו נוהג שהשתרש בקהיר, קידוש בבית הכנסת ולא בבית, מאחר ורבים לא היו בקיאים בגינוני הקידוש. הרב קבע כי אם כך הדבר, "יש להתיר את מנהג המקום ולוותר על המנהגים המוכרים לו על פי ההלכה").
במקרים אחרים, הודיע לציבור שאין פשרות. למשל כאשר התברר לו כי גויים אופים את המצות של פסח ולא יהודים כפי שההלכה קובעת. הרב התעקש והנהלים שונו.
"יותר ממה שסבלתי מהמצרים במצרים, סבלתי ממספר יהודים שם", אמר הרב בכמה הזדמנויות. הוא התייחס בדבריו לקושי הציבורי, לשנות מהשורש מנהגים של קהילה שלמה.
הוא דרש שינוי של כל מה שנגד את תפיסת עולמו, עולם שכל נתיבותיו הן דרכה של תורה.
במשך שלוש וחצי שנות כהונתו שם, הוא ניסה לשנות מהיסוד את הבעיות, בניהול אורח חיים יהודי של חברי הקהילה שהתגוררו במצרים.
אם אני הסמכות, כך תנהגו – אמר, תוך ניסיונות שכנוע, עזרה ליחידים והקלה בדין. שינוי מוביל להתנגשות והוא איננו קל, כתב לעצמו הרב, אך הציג את עקרונותיו, כמלחמה של טוב וברור ברע ועקום. אם אתם יהודים, זאת הדרך, קבע.
במהלך שהותו במצרים ביקש הרב לשנות שלוש דרכי פעולה ממסדיים.
שחיטה שבוצעה שלא כהלכה, טבילת נשים במקוואות ובעיית הכשרות בבית החולים היהודי היחיד בקהיר. השינויים שביקש להנהיג התנגשו חזיתית בסמכות של גוף אחר שביקש לנהל את אופי הקהילה היהודית - ועד הקהילה היהודית במצרים.
במהלך שהותו במצרים ביקש הרב לשנות שלוש דרכי פעולה ממסדיות. שחיטה שבוצעה שלא כהלכה, טבילת נשים במקוואות ובעיית הכשרות בבתי החולים היהודים היחיד בקהיר. השינוים שביקש להנהיג הובילו להתנגשתו חזיתית עם ועד הקהילה היהודית במצרים.
אחת הפעולות הראשונות שביצע הרב עובדיה יוסף, הייתה לפטר את שמעון אקווע, ראש השוחטים בקהילה היהודית במצרים ואף לנדות אותו מחיי הקהילה, בטענה שהכשיל ציבור שלם. הרב גילה, כי השוחט לא הקפיד על מצוות התורה באשר לשחיטה. כך למשל, אמר הרב, כי השוחט ביצע את השחיטה בסיוע גויים.
נידוי הוא ענישה חמורה ביותר והרב ידע זאת ולמרות זאת נקט בה. הייתה לכך מטרה ועמדה מאחרי הפעולה מחשבה תחילה. קדם להחלטה, ביקור פתע שערך הרב אצל שוחטים בבית המטבחיים ובחנויות הבשר. הרב בדק לשוחטים את הסכינים המשמשות לשחיטה. סכין היא כלי העבודה של השוחט ועל הכלי הזה, חלים קבוצות הלכות מיוחדת ומדוקדקת.
ראש השוחטים נסע בחשמלית בשבת, היה מאפשר לגויים לשחוט והיה מתנהג בצורה שנעדרת יראת שמים, קבע הרב עובדיה.
השינוי בקהילה, שיש רב משמעותי שמדקדק בהלכות הכשרות, הוביל אל הרב את חברי הקהילה שביקשו לשמוע על ההלכה באדיקות. כך היה עם חותם ההכשר על הבשר של הקהילה היהודית, יחיא לוי, שהתלונן בפני הרב עובדיה כי ראש השוחטים מאלץ אותו באיומים לתת גשפנקא לבשר שלא עבר את ההכשר. הרב עובדיה זימן את השוחט הראשי לבית הדין לבירור ודרש ממנו להתפטר. זאת למרות שעל פי הנוהל הקבוע ביהדות, רק לפי שני עדים יקום דבר.
הרב עובדיה פנה לועד הקהילה בבקשה שיעניקו לראש השוחטים פיצויים מוגדלים והדבר יעודד אותו לעזוב. ראשי הקהילה סרבו. הם אמרו לרב, כי אם יש לו סיבה טובה לפטר את האיש, שיעשה זאת, אך אם אין הוכחות, אין לפטרו. הרב עובדיה אמר כי הוא הסכמות הדתית וכי יש לשמוע לדעתו בנושאים העוסקים בדת. הרב עובדיה לא ויתר ולבסוף הוחלט בועד לקבל את דעתו של הרב. השוחט הפך לקצב ולאחר תקופה מסוימת נתפס מוכר בשר גמל בחזקת כשר. הרב יוסף קבע כי יש להציב משגיח כשרות קבוע בחנות, כדי לעקוב אחרי פעולויו של האיש.
הצמדת משגיח כשרות לרב השוחטים לשעבר של הקילה, נחשבה להשפלה, השוחט הרחיק את שומר הכשרות שהוצמד לחנותו באיומי אקדח ונופף באקדחו גם מול הרב עובדיה יוסף. בנוסף, הוא שכר שני ערבים שיפגעו ברב. הוא שלח אותם לאחד מבתי הכנסת אליו אמור היה להגיע הרב, אך מאחר והרב מבלה במספר בתי כנסת בכל יום, הם טעו בזיהוי ופגעו באמצעות חומצה אותה ביקשו להתיז בעיניו של הרב עובדיה, ביהודה גבאי, ששימש שליח ציבור.
במקביל הותקף באותו היום גם ראש השוחטים שמינה הרב עובדיה יוסף הרב מסעוד אלבז. הרב יוסף החליט להגיש תלונה רשמית במשטרת קהיר. עירוב שלטון זר במלחמות היהודים, היווה תקדים. הרב פרט בכתב את השתלשות העניינים והדברים עברו לידיעת משטר המלך. שם הוחלט להצמיד לרב עובדיה אבטחה מצרית. שוטר מצרי שמגן על רב יהודי מפני יהודים, נרשם כתקדים.
במקביל, נעצר ראש השוחטים לשעבר והואשם בין היתר בחקירה בדבר זיוף והונאה בכשרות ונכלא למשך חצי שנה. בימיו בכלא הכין את הנקמה. הוא פיברק מכתבים בשם הרבנות הראשית של מצרים, לפיהם ראשי הממסד הדתי והרבני של קהיר מתכננים לבצע הפיכה נגד המשטר המצרי. הוא סיפר על התוכנית לאחד האסירים הכלואים עמו. האסיר דיווח על כוונת השוחט לשעבר וגרם להעמדתו המחודשת לדין, ולכך שנאסר לשלוש שנות מאסר נוספות.
הרב עובדיה ביקש בראש ובראשונה לערוך שינויים בכל הקשור לסמלים יהודים, למשל שחיטה וטהרה. הוא נעזר באנשים שסביבו שהפכו לאנשי אמון. כך היה גם בנושא דיני גרות וטבילת נשים גרות. הרב בדק לעומק את דיני הגיור של נשים לא יהודיות שביקשו להצטרף לקהילה היהודית.
בגזרה האחרת, התרעם על מה שמצא בחדרי האוכל הממלכתיים, למשל חדר האוכל של בית החולים היהודי היחידי שהפעילה הקהילה. הרב היה מסתובב במסדרונות וחוקר בין הסירים לגבי הכשרות במקום. הוא גילה כי הבשר שנקנה שם הוא של נבלות וטרפות, הייתה תערובת גמורה בבישול בשר בחלב, לא היו מנקרים את הבשר מהחלב וגיד הנשה, וכן לא היו מולחים את הבשר.
הועד ניהל מאבקים נגד השינויים שניסה להנהיג. רוב החברים בועד היו יהודים בעלי אופי חילוני, רחוק מהקו הדתי שקיווה הרב עובדיה יוסף להכתיב. הועד ניסה להצר את צעדי הרבנות המקומית ובנוסף לא היה הועד ציוני. הרב עובדיה יוסף ביקש לגבש חזית של משפחות דתיות סביבו, שישפיעו על הוועד להעניק לו את כל הסמכות והכוח בנושא הדתי. הרב עובדיה ביקש מאותן משפחות לעלות לישראל. הוא ראה סכנה חמורה שגובלת בפיקוח נפש את הביסוס של היהודים שם בנכר. הד זוועות השואה שהגיע לישראל וליהודים מכל העולם והרוח שנשבה להקים מידנה יהודית בארץ ישראל, הסעירו גם את הרב. הרב הסביר כי העליה לישראל היא מימוש הכרחי של כמיהה של שנים לעלות לציון.
הרב הודיע כי הוא מתכוון להלחם בועד בכל הקשור לשחיטה וכשרות במוסדות הרשמיים. הרב ביקש מהועד שהשינוי יחול על בית היולדות ובית החולים היהודי ועל מערך הכשרות הכולל.
הועד סרב והרב החליט לצאת נגד ראשי הועד החילוני למלחמה.
הרב טעה בהערכת כח הועד בקרב הקהילה ונוכח לדעת, שהשינויים שביקש לבצע בכל הקשור לחיזוק גדרות הדת בהקילה היהודית במצרים, לא ממהרים להתרחש. הרב פנה לרב שמעליו הרב נחום אפנדי וביקש ממנו להודיע בדרשת השבת בבית הכנסת "אהבה ואחווה" שלא להשתמש בשירותי בית החולים היהודי היחיד, עד שישמע להוראות בענייני הידוק הפיקוח לגבי הכשרות. הרב אפנדי סרב לבקשת סגנו ונימק זאת ב"שלום בית" וברצונו שלא לגרום למלחמות בין היהודים בקהילה. הרב אפנדי אמר כי כוחו של הועד רב וכי כל קריאת תגר על הועד, תתפרש כטעות על ידי הציבור הכללי שמגיע לבית הכנסת.
הרב עובדיה התלבט במעשיו והודיע לרב אפנדי, כי אם לא יודע לחברי הקהילה היהודית בפומבי שלא להשתמש בשירותיו של בית החולים היהודי הוא יעשה זאת. במקרה כזה, היה ברור, שהרב לא יוכל להישאר בתפקידו.
הרב עובדיה יוסף עבר בין קהילה לקהילה, ובין בית כנסת לבית כנסת, וניסה לשכנע את הנוכחים בצדקת דרכו. רבים תמכו בדבריו, אחרים הסתייגו. תלמידיו של הרב לחצו על הוועד לערוך ישיבה שלא מהמניין
של ועד הקהילה.
ישיבת הועד נערכה בדרך כלל אחת לשנה, ובה הוחלט לגבי פעולות מהותיות בחיי הקהילה, מינוי בכירים וחלוקת תקציבים. בלחץ בכירים בקהילה בוצע כינוס מורחב וסוער של הועד. לישיבה הגיעו בעלי חנויות ועסקנים וחברי קהילה מכל חלקי קהיר. הרב יוסף פנה אל חברי הועד, וניסה לשכנע אותם לקבל את התיקונים לפי ההלכה שהציע. הוא קיבץ את חברי הועד והסביר להם: "כך לא אוכל להמשיך". אחד מחברי הועד הניף את חוזה העסקתו של הרב יוסף והשליחו על השולחן. אתה יכול להתפטר, קרא לעברו.
הרב יוסף לא היסס.
הוא פשט ידו לעבר המסמך וחתם עליו. "ללא שינוי בעניני ההלכה, קבלו את התפטרותי, הרב עובדיה יוסף". הרב עובדיה יצא מהאולם.
ראשי הועד שאלו באולם, מי בעד השינויים שהוצעו וביקשו לערוך הצבעה.
קבוצה קטנה יחסית, בראשותו של דוד סבתו, הרימה את ידם בעד השינוי שהציע הרב עובדיה יוסף, אך היה מדובר בקבוצה קטנה. סביבם, כולם הרימו את היד והיושב ראש בכלל לא ספר את הקולות. התוצאה הייתה ברורה: הרב איבד את התמיכה והשינוי שביקש להנהיג, כשל.
הרב עובדיה יוסף, נסע לבית הכנסת, פתח שם כמה ספרים ולמד. דוד סבתו הגיע אליו ובחשש מהוסס סיפר לו: רבי עובדיה, הפסדנו. הרב ענה, לא, לא הפסדתם, אתם הרמתם את קרנה של התורה, כאשר הרמתם ידכם והתנגדתם לפיטורין שלי. העלתם את החשיבות של התורה בעיני כל. הרב השפיל את עינו וחזר לאותיות המרצדות בספר הגמרא. תלמידיו של הרב התייחסו אל האירוע כאל יום עצוב בו הפסידו מנהיג.
דוד סבתו ביקש להמשיך ולהעביר לו משכורת, אך הרב דחה את קבלת השכר. אם אני לא משפיע ואין
שינוי על פי אף אחד מהדרישות שלי, אין שום סיבה שאקבל שכר ומשרה רמה, אמר. במקביל הגיעו לאוזניו שמועות כי חברים חילונים בקהילה דרשו מהשלטון לסלקו ממצרים בטענה שאינו נושא יותר בתפקיד רשמי בקהילה היהודית. הרב החל לשבור חסכונות ובמקביל הצטמצם בהוצאותיו.
הוא התארגן ליציאה ממצרים. במצרים גידל הרב ארבעה ילדים, שני ילדיו הראשונים מלכה ואברהם יולדו בבית, על ידי מילדות מצריות. הרב יוסף סרב לשלוח את אשתו לבית החולים במצרים, כדי שלא לסכן את טוהרה ולא לגרום לה לאכול במקום בו האוכל בספק כשרות. מלכה נולדה בשבת, בחודש אדר תש"ח ונקראה על שם סבתה. שנה וחצי מאוחר יותר נולד אברהם.
במקביל נערכה הקהילה לתפקד בלעדיו, ותחתיו כהנו הרבנים סעדיה מוניר ואהרון שוויקה. חודשים ספורים לפני יציאתו לישראל, עוד החליט הרב שלא לדרוש כלל את חידוש האשרה לשהייה במצרים.
החשש שיעצר בשל מעקבים ממוקדים והעובדה שהחליט לשוב לישראל, הביאו אותו להחליט שהוא יעזוב בחשאי. ההחלטה נשמרה בסוד. הרב נטש, כאשר השאיר מאחור את רכושו, אך לא את ארון ספריו הגדול. בביקורת הדרכונים הוא סיפר כי הוא יוצא להתייעצות עם רבנים באיטליה ולטיול משפחתי.
ידיד של הרב, לאון גבאי, פתר מבעוד מועד בעיה חמורה בשעת היציאה מהמדינה. גבאי סייע לרשום בדרכוניהם של בני הזוג יוסף את שמות שני הילדים שנולדו במצרים, מלכה ואברהם. לפי החוק המצרי, מי שנולד במצרים, זקוק לאישור מהשלטונות בכדי לעזוב את שערי המדינה. גבאי שיחד כמה מפקידי רישום בסכום של 12 לירות מצריות, סכום השווה למשכורת של שישה חודשים עבורם. וכך פתר את בעיית הרישום, ועקף את הבירוקרטיה המיותרת.
הוצאת ספרים מחוץ לגבולות המדינה, היוותה אף היא בעיה. מדובר בפעולה שכרוכה בהעברתם של הספרים דרך הצנזורה. הרב יוסף קיווה ששוחד לפקיד האחראי ימנע את הליך הגשת הספרים לצנזורה, אך הפעם, לא כך היה הדבר. הפקיד המצרי האחראי, היה נחרץ. גם תחנונים לא עזרו. לאון גבאי, נחלץ גם כאן לעזרתו של הרב. גבאי ניחן במתנת אלוהים, הוא ידע לקרוא בכף היד והיה מביט באדם ותוהה על קנקנו. הוא פנה אל הפקיד ואמר: אדוני הפקיד, חברתך לחיים עזבה אותך, אבל אל דאגה, יהיה בסדר.
הפקיד נדרך. הוא ניסה להבין מה פשר הפניה הזאת ממבקש האשרה היהודי. תן לי את כף ידך ציווה לאון. הוא ספר לפקיד, אני רואה שחברתך ברחה מהבית אתמול בלילה בגלל שהכתה אותה. הפקיד המצרי נשאר המום. הפרטים היו נכונים והוא התמלא בושה וכעס. אתה מוסלמי, ושתית, בניגוד לדעת אללה, הפציר בו גבאי. אך אל תפחד, אני רואה אצלך עתיד טוב. גבאי והרב ביקשו לצאת מהחדר ואז קפץ הפקיד ממקומו והורה לשניים לשבת. איך זה שלא מכירים אותך פה במצרים, שאל. ספר לי מייד מה עוד ברצונך.
לאון הביט שוב בידו של הפקיד ואמר, החברה שלך נסעה לבית הוריה, היא אוהבת אותך והיא תחזור ואתם תתחתנו. אבל אתה עדיין נראה עצוב. אני רואה שהסיבה לכך היא הצער האמיתי שתרגיש אחרי שתיזכר ברב הגדול של היהודים במצרים שלא אפשרת לו להוציא את ספרי הקודש ממצרים. הפקיד הושיט את ידו לעבר חותמת הדיו והניח אותה בחוזקה על המסמך המאשר. האישור להוצאת הספרים ניתן והרב שקד שעות על סידור הספרים לפי סדר חשיבותם עבורו בארגז. בראש הארגז מיקם ספרים שביקש לעצמו, לעיין בהם במהלך הנסיעה.
הרב ביקש לצאת דרך הים. הוא עבר לגור עם משפחתו בביתו של הרב מעתוק דבי באלכסנדריה, עד שתימצא אוניה שהפליגה לעיר הנמל ברינדזי שבאיטליה. המסע החל באלכסנדריה, דרך הים היווני, עד מיצר אוטורנטי אל הים האדריאטי שברדזי שוכנת לרגליו. שם המתינה משפחת יוסף לאוניה נוספת ממנה ביקשו להפליג לישראל.
ההפלגה בקו ישיר ממצרים לישראל לא התאפשרה באותם ימים, בשל המתח המדיני ששרר בין המדינות. ההמתנה באיטליה נעשתה בבית עולים, בו שהתה המשפחה במשך חודש. ההמתנה הארוכה, נמשכה לאחר שהרב חיפש אוניה שלא תסע בשבת. זאת לפי הכתוב בהלכה, כי עדיף לצאת למסע בתחילת השבוע כדי לא להיתקע באמצע המסע, למשל על אוניה או בדרכים בשבת. לבסוף נמצאה ספינה שיצאה ביום ראשון והגיעה לישראל לאחר ארבעה ימים. אלפי הספרים הורדו בנמל חיפה. פקידי המכס חשדו כי מדובר בהברחה.
הם הורו להשאיר את הספרים במחסני המכס שבשטח הנמל. בדיקתם לא העלתה דבר. הרב דרש את הספרים ולאחר מספר ימים הגיע לנמל לאוספם. הרב נדהם. ספרים פוזרו על רצפת המחסן. בחלקם נקרעו מספר דפים.
הרב ישב על אחד הארגזים בנמל ומירר בבכי. יהודים חיללו ספרי קודש, אמר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה