בין המצרים. מקום צר, שכאן ומכאן דחוק וצר. ע"ז נאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים, כי שם ניתן לתפוס את הנמלט. מי שמעוניין לתפוס את עם ישראל, אלו הימים. הרבה אסונות קרו בימים האלו המועדים לפורענות. י"ז בתמוז מכאן וט' באב מכאן יוצרים שני מצרים שביניהם ניתן לתפוס בקלות.
איך זה נוצר? במה גורמים י"ז בתמוז וט"ב למיצרים שמי שעובר בהם מסכן את עצמו מפני האורבים?
י"ז בתמוז הוא חטא העגל וט"ב הוא חטא המרגלים. שם אנחנו נלכדים. בין שניהם. י"ז בתמוז יום שבירת הלוחות, ואילו ט"ב יום הבכיה של חינם שבגללה יש בכייה לדורות. מה פשר המקום הצר בין שני החטאים האלו?
שני החטאים האלו הם אבות החטאים של עם ישראל. אין פורענות שבאה על ישראל שאין בה מחטא העגל. המשמעות שיש בכל חטא מחטא העגל. וכלפי חטא המרגלים נאמר וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כלומר ביום פקדי במרגלים אפקוד גם על חטא העגל. א"כ זה המשך של חטא העגל במידת מה.
הרמב"ם בתחילת מו"נ מביא קו' שהק' לו איש אחד זה שנים, ומביא הקושיה ותשובתו. הלא אדם אכל מעץ הדעת. ועל ידי כך ונפקחו עיניכם לדעת טוב ורע. הקשה השואל, איך ע"י מעשה רע נהיה דבר טוב, שנהיו כאלקים יודעי טוב ורע? איך מעשה רע כזה מביא תועלת כזו?
הרמב"ם עונה שה"נפקחו עיניכם" הוא כולו נזק. אדה"ר עיקר תולדתו בכל היקף השגותיו לא היה מושג של טוב ורע. היה אמת ושקר. כל מעשה שמתאים לרצון הבורא הוא מוגדר אמת, יש לו קיום ומציאות. וכל מעשה הסותר את הרצון העליון הוא שקר, ללא קיום. במצב כזה אין בחירה, כי האמת היא הבחירה היחידה. הבחירה מתחילה רק כששני הדברים קיימים, אלא שאחד טוב ואחד רע. אני בוחר האם קיומי יהיה בצד הטוב או בצד הרע, אבל שניהם קיימים, ואני יכול לבטא את קיומי כך או כך.
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע ובחרת בחיים. זו הבחירה ועלינו לחשבן לאן ללכת.
אדה"ר נברא במערכת שונה, של אמת ושקר בלבד. א"כ היכן הייתה נקודת הבחירה שלו? הרי טוב ורע לא היו במושגיו? אלא הבחירה שלו הייתה האם לתת קיום למציאות שעדיין לא קיים, להביא לעולם מושג חדש של רע. אין רע יורד מלמעלה. על כל פרט בבריאה נאמר וירא אלקים כי טוב, ואח"כ טוב מאוד. אין מציאות של דבר שקיים והוא רע. רע זה העדר. האם לשנות מצב זה - זו הייתה הבחירה של אדה"ר.
הקב"ה ברא אדם בצלם אלוקים, זה השם של הבריאה, היינו בצלם של בורא. בשבעת ימי בראשית כתוב 35 פעמים אלקים. האדם יכול אף הוא לברוא בריאה. צלם אלקים, כתוב בגר"א ובספורנו ועוד ראשונים, זה סוד הבחירה. רק האדם יכול לבחור אם לעשות משהו או לא, כאלקים. הבחירה אם לחדש מציאות שלא הייתה קיימת קודם.
א"כ שורש החטא הוא בנתינת מציאות לדבר שאיננו. א"כ על דבר זה לא נאמר כי טוב. זה מציאות חדשה של רע. אדה"ר בחר להשתמש באותו צלם אלקים לברוא מציאות של אפשרות קיום לרע. אחרי שהאפשרות נבראה היא הולכת ומתממשת ע"י בני האדם, ומאז העולם מלא רוע.
שני החטאים, חטא העגל וחטא המרגלים. העגל זה לתת מציאות לדבר שאיננו. המרגלים זה מימוש של רע.
עיקר חטא העגל, אם הייתה שם ע"ז היא הייתה זניחה. עיקר החטא היה היצירה החדשה. חז"ל: במעמד ה"ס כשאמר הקב"ה אנכי נתקעו ד"ת בלבבם, וכשאמר לא יהיה לך נעקר יצה"ר מלבבם. הדיברות בנתינתן ניתנו כמציאויות, מקביל למעשה בראשית אין זה ציווי אלא קביעה - לא יהיה לך כזה דבר. הדיברות הם המאמרות של הבריאה חדשה של הצורה של אדה"ר לפני החטא, היינו שיש קיום ואי קיום. בחטא העגל נעקרה המציאות הזו, ומאז יש אפשרות של קיום לרע. זה שורש כל החטאים כולם.
החטא השני היה תוצאה מהחטא הראשון. אחרי שקיימת האפשרות של הרע באופן של קיום, זה קרה בחטא המרגלים שהיה המימוש של הרע. בפסוק נאמר מוציאי דיבת הארץ רעה, והחולקים עליהם אמרו טובה הארץ מאד מאד. הוויכוח אם הדבר טוב או רע.
לכן, בטבע הדברים חטא העגל הוא הראשון וחטא המרגלים הוא האחרון.
דברנו כבר על אותם חמשה דברים שאירעו את אבתינו בי"ז בתמוז. העולם נברא בה', המהר"ל והגר"א מפרשים שהאות ה' היא נקודה באמצע והתפשטות לארבעה צדדים. זו הבריאה - נקודת קיום, המתפרסת למזרח מערב צפון ודרום. כשכתוב ה' דברים אירעו וכו' הכוונה שנצרה כאן מציאות חדשה. בריאה שלא הייתה קודם. צורת קיום חדשה לעולם. במתן תורה נתגלה המציאות האמיתית של העולם, ובחטא העגל נברא עולם השקר, עולם שלא היה לו קיום קודם.
עיקר נקודת השקר היא שבירת הלוחות. לוח משמש ללוחות וללב. כותבם על לוח לבך. בשבירת הלוחות ניטל הכתב החקוק בלב. הלב הוא נקודת החיים של האדם. מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. לפני שהלוחות נשתברו הכתב היה חקוק בלב. חרות על הלוחות. זהות מלאה בין החומר ובין הכתב. זה היה עצם החיים. כשנשתברו הלוחות פרח הכתב. נקודת הבריאה החדשה. נבראו כאן חיים שייתכן שיכחישו את הכתב הזה. חיים שיכולים להתממש בכתב אחר לגמרי. הזהות של הכתב עם עצם החיים בטלה. מכאן ואילך ישנן כמה אפשרויות חיים.
בטל התמיד - הקו הישר בוטל.
הועמד צלם בהיכל - בהיכלו כולו אומר כבוד, וכעת הישוו צלם לכבודו ית'.
נוצרה אפשרות שריפת ס"ת. ניתן לשרוף את דבר ה' רח"ל.
ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו, עיר מלוכה, שם הצירוף והחיבור האמיתי בין בני אדם - הובקעה והפכה להיות נחלת גוים.
כל זה נוצר ע"י מציאות שבירת הלוחות, שיצרה מציאות שלא הייתה קודם לכן. עד אז זה היה איננו.
בט' באב קרו כל החורבנות בפועל. מימוש של רע בתוך מציאות העולם. נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, כלומר אנו בלי מקום.
רע בלה"ק זה דבר שבור, קטוע, רעוע. תרועם בשבט ברזל. רועה התרועעה הארץ. דבר שנשבר באמצע לא יביא לתכלית. לא אגיע לשום מקום. חז"ל בחרו לקרוא למועד - יום טוב. בתורה זה לשון יעד ותכלית, וחכמים קוראים לזה יום טוב, שעל ידו אני נוגע באותו עניין שאליו אני אמור להגיע. כל המועדים מכוונים אל סוף הדרך, ולמדנו לפי דרכנו שלזה שייך המושג טוב.
מה קטוע ברע? שאינו מגיע ומביא ליעד ולתכלית.
י"ז בתמוז התבטלה בו האמת, כי השקר קיבל מעמד של קיום, אבל רק כאפשרות. מכאן ואילך כל אחד יכול לממש עצמו גם בזה וגם בזה. המימוש הגרוע ביותר של הרע זה אי הכניסה לארץ. משמעות הגזירה הזו כך: אנו צאצאיו של אברהם אבינו, שנבחר עם הציווי לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. כאן הבחירה באברהם - הוצאתו מאור כשדים. אתה תצא ממקומך ותגיע לאותה תכלית שעבורה נברא העולם.
הרמב"ם מאריך לבאר את ההתגלות של אאע"ה בעולם. העולם התגלגל באותה טעות שנתנה קיום לע"ז, ואאע"ה הפקיע את עצמו וזרעו מטעות זו. יצ"מ הייתה בגלל שכלל ישראל במצרים נכשלו בע"ז וכמעט נעקר העיקר ששתל אאע"ה. א"כ יצ"מ הייתה בשביל לעקור את המציאות הרעה. חטא העגל החזיר אותה. נוצרה מציאות רעה, שלא תביא את העולם אל הארץ אשר אראך. מי שיצא ממצרים לא הגיע לארץ. לך לך נקטע ונשבר. אין רע יותר גדול מזה, כי זה סתירה להגעה לתכלית שעבורה נברא העולם. בהבראם - באברהם. הוא נקודת העיקר של הבריאה.
בשבר הזה כלולים כל השבירות. לכן גם כאשר הגענו אל הארץ חזרנו וגלינו, ושוב גלינו ועדיין אנו באותה גלות. לא נמצאים בארץ אשר אראך. המהלך שהתחיל ע"י אאע"ה נקטע ע"י חטא העגל וחטא המרגלים.
המרגלים נשלחו לראות את הארץ אם טובה היא אם רעה. כאן היה נסיון, האם יקלטו שכאן זו הארץ אשר אראך.
סנהדרין קד - איכה כתובה בסדר א"ב אך פ' קודם לע'. (בפ"א מסודר כסדרו, והמהר"ל אומר שזה כדי ללמד שאין כאן דבר אחר, אלא סדר שהתקלקל). מפני מה? מפני המרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. הקדימו פה לעין. וכי זה החטא? אלא כאן זה העיקר של הקלקול. העין הגיעה אחרי הפה, היינו ראתה את מה שהחליטו לדבר בפה. זו לא הארץ שהקב"ה מראה, אלא ארץ אחרת, שרואים בה את מה שהחליטו לראות בזדון. בחטא המרגלים הפסיקו ללכת אל הארץ אשר אראך.
בחורבן ביתר נחרבה התקווה לגאולה. דימו כל ישראל וגדולי החכמים - ר"ע - שמלך ביתר הוא המשיח, ונהרג. זו לא הייתה טעות, חלילה להעלות על הדעת, אלא שהדבר הזה נחרב. ומאז בא אסון אחרי אסון. נחרבה המציאות של עיר גדולה עם מלך גדול, של מלכות ישראל. לא נראה את הארץ עד שנראה את הארץ אשר אראך. אזי ותחזינה עינינו וכו' - אז נראה.
נקודת ההתחלה נמצאת בי"ז בתמוז. בריאת מציאות של שקר.
מכח זה כל רע יכול להתממש, וזה חטא המרגלים שהביא לעולם כל מימוש של רע שיש בעולם. ניטל המועד - היעד והתכלית. ניטלה הארץ אשר אראך. העולם הולך ונעשה רע מיום ליום, בכל מיני רע שאפשר להעלות על הדעת.
אנחנו היינו צריכים להיות אלו שהולכים אל הלך לך אל הארץ אשר אראך, אבל נתקענו בין המצרים. מכח שני החטאים האלו, ולכן כאן משיגים אותנו. בין המצרים היינו שכאן אי אפשר להמשיך וללכת אל הארץ. פה נוחתות עלינו כל המכות. כל מה שנמצא היום בעולם, אין בו משהו מן הארץ אשר אראך. לא בזה אנו חפצים.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. מי שכואבת לו העובדה שנלקחה מאיתנו האפשרות שיאיר בו משהו מן הארץ אשר אראך, אותה ירושלים שהייתה צריכה להיות הארץ אשר אראך, עליו מובטח זוכה ורואה בשמחתה בלשון הווה. כשברור לו שכל הצעות העולם לא קשורות לארץ אשר אראך, הוא כבר תופס משהו. לא כתוב זוכה ושמח, אלא זוכה ורואה בשמחתה. רואים משהו מן הארץ אשר אראך. יה"ר שנזכה לזה בב"א.
(תומלל מהקלטה. טל"ח)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה