יום שלישי, 11 ביולי 2017

יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה

לזכות הצלחת מו"ר כ"ק מרן אד"ש מטאלנא


"יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה". [תהילים ו' ז'] 

א] ברש"י: ""אשחה בכל לילה מטתי" - לשון סחי ומאוס (איכה ג) והיתה נבלתם כסוחה (ישעיהו ה) ממאס אני מטתי בדמעות ומנחם חברו עם כאשר יפרש השוחה לשחות (שם כה) ועם מי שחו (יחזקאל מז).
"בדמעתי ערשה אמסה" - אלחלח וארטיב כמו מים


ב] במצודות: "יגעתי" - נעשיתי עיף ויגע במה שאני מתאנח בכל עת
"בדמעתי" - אני מתיך ומרטיב ערשי בדמעות עיני וכפל הדבר במ"ש
"אשחה" - אני משיט את מטתי במי הבכי כדבר השט על פני המים



ג] כותב הגרי"מ חרל"פ: "כשיסורים מקיפים את האדם הם גורמים לעוד תוצאות מרות שמפילים אותו באנחות ובכעס שרעתם עוד רבה שמרחיקים את האדם מקרבתו יתברך שאין השכינה שורה מתוך עצבות ומתוך כעס. ובשעה שאדם כועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו ומעכבים את האדם מלקבל היסורים באהבה וממילא נהפכים לרועץ. וגם עוד רעה חולה שכשמושקעים באנחות וכעס גם התאוות השפלות מתעוררות שמעצבות נעשים חומרי בכל. ובל לחשוב שהאנחות הם נגד התאוות הבשריות אלא שהם הולכים תמיד שלובי יד. ולכן נדרש יגיעה עצומה ללחום נגד האנחות ובזה לוחמים גם ננד כל התאוות החומריות. 

אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה עד שמתרוממים מעלה מעלה, באופן שכל התכונות הגשמיות מתקדשות ומתטהרות וגם הי"ח עונות שקיים דוד המלך בעת חליו כאמרם ק"ל סנהדרין ק"ז א' היה כולו לשם שמים למען קיום מצות עונה ולא קמו האנחות לו למפגיע בכונתו הטהורה הזכה והעדינה.

יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה".

כאן הניח הגרי"מ יסוד גדול לחיים - השורש הפסיכולוגי של שקיעה בתאוות שפלות הוא עצבות וריקנות פנימית. ומשכך, הפיתרון הוא מציאות משמעות ותוכן וממילא לא יהיה כל צורך וענין בחומריות הגסה. ודבר זה דורש יגיעה רבה. ודוק מאד.  

ד] הרב רמז לגמרא בסנהדרין ק"ז - אמר רב יהודה אמר רב - אפילו בשעת חוליו של דוד אחר מעשה בת שבע קיים שמונה עשרה עונות לי"ח נשיו שלא לעגנן שנאמר יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערסי אמסה.

וכתב בס' תפוחי זהב [עמ' תרנ"א] דברים נפלאים ויסודיים לכל מי ששלום בית יקר בעיניו: אילולא שמצויה טעות במצוה שנשמת הנישואין תלויה בה [ההדגשות שלי] לא היה נכתב קטע זה. לכאורה קשה, איזו רבותא השמיענו רב יהודה אמר רב, וכי רק מצות עונה קיים דוד בשעת חוליו, בוודאי קיים את כל המצוות! מה ראה רב יהודה אמר רב להשמיענו חידוש דוקא במצות עונה?? 

אכן הוא פשוט אי אפשר לקיים מצות עונה מתוך עצבות. עניינה של מצוה זו היא לשמח את אשתו ומי שהוא עצוב אינו יכול לשמח [עיין ברכות ס"ב שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו]. נכון הדבר שלשון השו"ע באו"ח סי' ר"מ הוא וישמש באימה וביראה אבל אין הדבר סותר את השמחה וכמ"ש וגילו ברעדה. מעניין הדבר, ההלכה שאסור לאדם להיות עצוב נאמרה ברמב"ם בהלכות אישות פט"ו הל י"ט לא בהלכות דיעות.

ממילא מובן שיש כאן חידוש נפלא שעל אף שברון לבו של דוד על כשלונו אשר מנע ממנו שיקרא הקב"ה אלקי דוד על כל המשתמע מכך היה מכריח את עצמו ומצליח להיות בשמחה בעת קיום מצות עונה בתדירות ובתכיפות עכ"ד.

ה] העיר מו"ר שליט"א בס' מרבה ברכה [סימן י"ב]: בפ' זה אנו אומרים, רפאני ד' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד וגו' יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה וגו' ענינים של כליון עינים ודאבון נפש. וקשה הא אותו פרק בתהלים פרק ו' מתחיל למנצח בנגינות המדבר על לעתיד לבוא [פסחים קי"ז] ומה שייך לספר את כל הענינים הכואבים הללו בנוגע לתקופה של לעתיד לבא אלא על כרחך כנ"ל שהוא מדבר מלעתיד לבא ומזכיר איך שהיה יגע באנחתו ודוק עכ"ד עיי"ש. 


ו] וכתב הגר"י סרנא [קובץ בית חיינו עמ' רנ"א] שמקור שמחתו [שפתח פרק זה בלמנצח] של דוד המלך היה תורתו - "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" עיי"ש. 

ז] ולדרכינו למדנו שהסוד של שלום בית טמון בלימוד התורה מתוך שעשוע. שהרי ראינו שדוד קיים מצות עונה מתוך שמחה חרף כל יגונו, ועכשיו למדנו ששמחת התורה נתנה לו את הכוח, הרי ששמחת התורה היא השורש לשלום בית, להחזיק מעמד גם במצבים קשים שעוברים על האדם. 

ח] כותב הרב זצ"ל בפנקס ג' אות ס"ב: "יגעתי באנחתי אשחה בכל וגו' עששה מכעס וגו' סורו ממני".

כי הבכי מטהרת הלב ורכותו והיא מצד הקדושה ומדת הרצון אבל כ"ז שהרע דבק ואדוק בו אוחז את הלב ומחזקו אע"פ שלב יודע מרת נפשו עכ"ז העינים קשות ואינן יכולות להגיר דמעה. וזה באמת דבר רע ומר להמבקש לפרוש מהרע ומתאנח על רעתו ואם הי' בוכה בדמעות כפי מרירות לבבו הי' טוב מאד אבל הסט"א אינה מנחת לבכות. ואנו אומרים כי לא תתפאר במניעה, כי הקב"ה לפניו נגלו כל תעלומות ויקבל הקול של בכי אע"פ שהוא דמעות שאין מניעת הדמעות מפני שהרצון אינו שלם ח"ו למאוס ברע בבחירה רק שהסט"א מחזקת הלב וז"ש יגעתי באנחה לבדה בלא דמעות, מי יתן שהיתה הבכי לפי האנחה, אז אשחה בכל לילה וגו' אלא שעיני עששה נ"ל מלשון חוזק והוא מדין ההפכים כמו תשרש [א.ה. שהכוונה להוציא מהשורש] או באמת מצד כעסי על נפשי נחלשה הרצה ואכלה עש אלא שעתקה והתחזקה [עי' תהילים ל"א י"ט ברש"י ובמצודות] בכל צוררי הסט"א המונעת ע"כ אני אומר סורו ממני החיצונים שהם פועלי און כי הקב"ה שמע גם הבכי אע"פ שאתם מונעים הדמעה ד' תפילתי יקח כיון שבאה מטהרת הלב עכ"ד ודפח"ח.  

זה מזכיר את הרעיון שאומרים בשם הרבי מקוצק שהצעקה הכי עוצמתית היא כשרוצה לצעוק אבל כבר אין כח לצעקה. 

בקובץ קשוט סי' ו', בס' גבורת יצחק על פ' חלק דנו מכאן על קיום מצות עונה בפילגש. וע"ע בס' דברות משה סנהדרין עמ' תרל"ד.

ועי' בס' רבי ייבי עמ' ל"ד שמצא בפסוק זה רמז למניעת קרי. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה