לרפואת הרב יצחק דוד בן גיטל לאה
והרב אברהם יוסף בן ר' משה חיים
בתוך שאר חולי ישראל
"ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני"
כתב הרב חרל"פ זצ"ל :"מהותם של יסורים הוא שאור ד' המחיה את הכל מתעלם וכאילו נמסר הדבר לאף וחימה, והכאבים של היסורים הם מפני שעצמיות הדבר, עצמיות הפעולה מרגשת את עצמה רחוק מאור ד' המלא חסד חנינה ורחמים והרגשת ריחוקו מאת ד' היא הרגשת הכאבים. והגם שהאדם עצמו איננו מכיר התקרבותו לד' ואינו מרגיש עתה כאבים מזה, הנה כך היא מדת הטבע שיצר הוא יתברך שכל דבר המכיר את ריחוקו ממנו יתברך יש בתוכו צער וכאבים, זולת האדם עצמו מפני שהוא בעל בחירה נוטל ממנו הצער והכאב בעת ריחוקו משא"כ שאר הדברים הטבעיים שאינם בעלי מידה שבהם הוחק החוק שכל מה שיוצא חוץ מחסד ד' כל שאין אור ד' מוכר בו, גדולים המה יסוריהם וכאביהם, וכל הדברים המצערים ומכ"ש הדברים הממיתים נוצרו לכתחילה בתכונה כזו דכשאור ד' נעלם בהם ואינו ניכר אינם יכולים למצוא מרגוע מפני גודל צמאונם וכמיהתם לאור החסד אור ד', וזהו התכלית מיסורים של אהבה שממשיכים ומגלים אור ד' הנעלם גם בהדברים היסוריים וממילא הכל מתמתק ונעשה נעים ועל כן כל מבוקשנו הוא שלא ייסרנו ד' דרך אפו וחמתו כלומר בהעלם אור ד' כי לא על היסורים והכאבים אנו חשים, אלא על העלמת אור ד', ובכן ד' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני".
א' – נפלא מאד שבשעת ייסורים גופניים עיקר הדאגה היא על העלמות אור השם.
ב' – לפי דברי הרב ש"אף" הוא העלמות אור ה', יתפרש הפסוק אצל אהרן ומרים אחרי שדיברו לשון הרע "ויחר אף ה' בם וילך" – כלומר, התוצאה של חרי אף ה' היה "וילך" – שעזב אותם.
ג' – למי הרב מתייחס כשכותב שרק אדם אינו מרגיש את ריחוקו מה' מפני היותו בעל בחירה [ואם היה מרגיש אז היה ניטל ממנו הבחירה כי היה מרגיש דחף פנימי אדיר לחזור בתשובה] אבל שאר דברים טבעיים כן מרגישים את ריחוקם ע"כ. בהמות וחיות מרגישות ריחוקן מה'? וצל"ע.
ד' – הרב לא ביאר את ההבדל בין "אף" ל"חימה". ובמדרש תהילים כתוב שאף וחימה שני קוסטרינין של מוות הן.
"ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני"
כתב הרב חרל"פ זצ"ל :"מהותם של יסורים הוא שאור ד' המחיה את הכל מתעלם וכאילו נמסר הדבר לאף וחימה, והכאבים של היסורים הם מפני שעצמיות הדבר, עצמיות הפעולה מרגשת את עצמה רחוק מאור ד' המלא חסד חנינה ורחמים והרגשת ריחוקו מאת ד' היא הרגשת הכאבים. והגם שהאדם עצמו איננו מכיר התקרבותו לד' ואינו מרגיש עתה כאבים מזה, הנה כך היא מדת הטבע שיצר הוא יתברך שכל דבר המכיר את ריחוקו ממנו יתברך יש בתוכו צער וכאבים, זולת האדם עצמו מפני שהוא בעל בחירה נוטל ממנו הצער והכאב בעת ריחוקו משא"כ שאר הדברים הטבעיים שאינם בעלי מידה שבהם הוחק החוק שכל מה שיוצא חוץ מחסד ד' כל שאין אור ד' מוכר בו, גדולים המה יסוריהם וכאביהם, וכל הדברים המצערים ומכ"ש הדברים הממיתים נוצרו לכתחילה בתכונה כזו דכשאור ד' נעלם בהם ואינו ניכר אינם יכולים למצוא מרגוע מפני גודל צמאונם וכמיהתם לאור החסד אור ד', וזהו התכלית מיסורים של אהבה שממשיכים ומגלים אור ד' הנעלם גם בהדברים היסוריים וממילא הכל מתמתק ונעשה נעים ועל כן כל מבוקשנו הוא שלא ייסרנו ד' דרך אפו וחמתו כלומר בהעלם אור ד' כי לא על היסורים והכאבים אנו חשים, אלא על העלמת אור ד', ובכן ד' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני".
א' – נפלא מאד שבשעת ייסורים גופניים עיקר הדאגה היא על העלמות אור השם.
ב' – לפי דברי הרב ש"אף" הוא העלמות אור ה', יתפרש הפסוק אצל אהרן ומרים אחרי שדיברו לשון הרע "ויחר אף ה' בם וילך" – כלומר, התוצאה של חרי אף ה' היה "וילך" – שעזב אותם.
ג' – למי הרב מתייחס כשכותב שרק אדם אינו מרגיש את ריחוקו מה' מפני היותו בעל בחירה [ואם היה מרגיש אז היה ניטל ממנו הבחירה כי היה מרגיש דחף פנימי אדיר לחזור בתשובה] אבל שאר דברים טבעיים כן מרגישים את ריחוקם ע"כ. בהמות וחיות מרגישות ריחוקן מה'? וצל"ע.
ד' – הרב לא ביאר את ההבדל בין "אף" ל"חימה". ובמדרש תהילים כתוב שאף וחימה שני קוסטרינין של מוות הן.
ובמלבי"ם כתב כך: "ה' אל באפך", יש הבדל בין אף ובין חמה, שהאף הוא הכעס הנגלה, והחמה היא תבערת אש הכעס בנסתר בנטירת שנאה ואיבה, ויהיה לפעמים אף בלא חמה אם רק מראה לו פנים נזעמים ואהבה במצפוניו, וחמה בלא אף אם מסתיר אפו ואיבתו, ויש הבדל בין תוכחה וייסור, התוכחה היא בדברים רכים, והייסור בו יאסור את נפשו בדברים קשים או ביסורים ממש, ותוכחת ה' עלי עון, הוא לפעמים שלא יחטא בעתיד, וזה נקרא תוכחה, ודוד בקש שתוכחה זו לא תהיה באף רק בדברים רכים כאב את בנו, ולא הוצרך לבקש שלא יהיה בחמה ונטירת איבה, כי האויב לא יוכיח ולא ישתדל להשיבו אל דרך הנכונה, והתוכחה המגולה תהיה תמיד מאהבה מסותרת, ולא בקש רק "אל באפך תוכיחני", ולפעמים יביא ה' יסורים על האדם בעבור החטא שכבר חטא, ויסורים האלה בהכרח הם באף, כי המיסר מראה בנגלהו שקוצף על המיוסר, ולכן בקש שעל כל פנים "אל בחמתך תיסרני", שלא יהיה מאיבה פנימית ונטירת שנאה כאויב המיסר, רק כמו שכתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ואמר ואהבו שחרו מוסר".
[עי' עוד בס' צמח ה' לצבי, רבי ייבי, זאב יטרף תהילים פ' ל"ה ובס' שערי תהילה לאדמו"ר מסאטמר שליט"א, רינת יצחק על סידור התפילה עמ' רנ"ו]
[עי' עוד בס' צמח ה' לצבי, רבי ייבי, זאב יטרף תהילים פ' ל"ה ובס' שערי תהילה לאדמו"ר מסאטמר שליט"א, רינת יצחק על סידור התפילה עמ' רנ"ו]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה