יום שני, 3 באפריל 2017

"היסח הדעת. רבי יוחנן אמר: פסול טומאה, וריש לקיש אמר: פסול הגוף"



פסחים לא ע"ב


אדם שיש בידו קודשים או תרומה טהורה והסיח דעתו מלשומרם, נפסלו הקודשים והתרומה או הטהרות מלהיות כשרים לאכילה, משום היסח הדעת, והגמ' שם מביאה מחלוקת: האם היסח הדעת הוא פסול טומאה או פסול הגוף. ז"א - האם היסח הדעת פוסל בקודשים משום חשש שמא ע"י היסח הדעת נטמאה התרומה או הקודשים, או שאפי' במצב שאנו משוכנעים שהטומאה לא יכלה להגיע, מכל מקום עצם היסח הדעת פוסל.

להלכה: נפסק כרבי יוחנן שהסח הדעת הוא פסול טומאה. דין זה מביא את בעל האור שמח להקשות קושיא חריפה על פשט בהלכות קרבן הפסח. המשנה להלן פרק "תמיד נשחט" מתארת את שחיטת קרבן הפסח בערב פסח, אחר כל גמר העבודות בקרבן פסח יוצאים אותם ששחטו את הפסח עם קרבן הפסח וחוזרים לבתיהם.

הגמ' בדף סה: מתארת את אותה הליכה עם קרבן הפסח מבית המקדש בצורה כדלהלן: "תנא! כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו כדרך טייעות", היו צוררים את הפסח בתוך עורו, מטילים אותו מלאחוריהם ועל כתפיהם וכך היו חוזרים לבתיהם. שואל האור שמח קושיא גאונית על התיאור הזה במסכת פרה. בפ"ז כותבת המשנה: שאותם מי חטאת, דהיינו: המים בם מערבים את אפר הפרה נפסלים בהיסח הדעת, חייבים לשמור את מי החטאת, כמו שנאמר: "במשמרת למי נדה חטאת היא", אי לכך אומרת המשנה: שאדם הנושא את מי החטאת והוא הפשיל את הצנצנת שבה מניחים את מי החטאת לאחוריו נפסלים מי החטאת משום היסח הדעת, וכדברי הרמב"ם "משום שאמר הבורא יתברך למשמרת למי נדה - בזמן שהם שמורים למי חטאת - עד שיהיו שמורים נגד עיניו", כיצד א"כ התירו לאותם אנשים ששחטו את הפסח להפשיל את הפסח לאחוריהם על כתפיהם, הרי הפסח יפסל משום היסח הדעת.

מתרץ האור שמח את קושיתו: הרמב"ם בפ"ב בכלים פוסק - שעור שלא עובד אינו מקבל טומאה, א"כ אנו מבינים היטב את דברי הגמ'. כל אחד ואחד מפשיל את פסחו לאחוריו, אבל לפני"כ נאמר: נותן פסחו בעורו,

עכשיו אנו גם מבינים מה פשר נתינת הפסח בתוך העור, עורו של הפסח אינו מקבל טומאה, צררו א"כ את בשר הפסח בתוך העור, והיות והיסח הדעת בקודשים הוא רק פסול טומאה שוב ע"י צרירת בשר הפסח בעור, הרי הבשר מנוע מלקבל שום טומאה בעקבות העור העוטף אותו.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה