"ולפי שאין עושים מצווות חבילות חבילות"
פסחים קב ע"ב
מדובר במקרה ונמשכה הסעודה ביום שישי עד הערב ועתה חלה על המסובים חובה כפולה: א) זימון על הכוס לברכת המזון ב) קידוש על כוס יין למצות זכור. צריכים הם כוס אחת לברכת המזון וכוס נפרדת לקידוש ולא יוצאים בכוס אחד לפי שאין עושים מצוות חבילות חבילות. מסביר הרשב"ם: הטעם(שאין עושים מצוות חבילות חבילות) "דמיחזי עליה כמשוי" כאשר רוצה הוא לצאת בכוס אחת על שתי המצוות נראה כמעונין להתפטר מהמצוות בצורה הקלה ביותר, ומכאן נלמד בכל הש"ס את היסוד הזה. הגאון ר' נחום אחיו של הגאון מצ'בין מקשה לפי כלל זה ממשנה מפורשת לעיל דף לה. נאמר: שמותר לכהן לצאת מצות אכילת מצה בלילה הראשון של פסח מאפיה של חיטי התרומה, או הפרשת חלה. הגמ' שואלת: פשיטא, ומתקשה – מה חידוש נאמר בזה. שואל הגאון בעל ה"חזון נחום": כהן מצווה במצות עשה מן התורה לאכול תרומה וחלה, הכהן גם מברך על אכילת תרומה, ובליל פסח יש מצות אכילת מצה, וכאשר הוא מקיים את שתי המצוות בבת אחת, עובר הוא לכאורה על הכלל שאין עושים מצוות חביל' חביל'. ונשאר בצ"ע. במסכת שבת בפרק "במה מדליקין" מונה המשנה: אלו שמנים יוצאים בהם ידי חובת נר שבת ואלו לא, ובין שאר השמנים מונה המשנה: שמן שריפה, והכוונה: לשמן תרומה טמאה שמותר להנות ממנו, ולא רק שמותר להנות ממנו, אלא שמצוה לשרוף את השמן של תרומה שנטמא באופו כזה שהכהן יוכל למצות את ההשתמשות שניתן משמן טמא, שהרי שמן טמא הוא מתנת כהונה, אלא שהתחדש כאן במשנה שהוא לא ראוי להדלקת נר שבת, והגמ' מחפשת טעם שלא ניתן לצאת בו.
מקשה השפת אמת תיפוק ליה דאין עושים מצוות חבילות חבילות, הרי הכהן מצווה מדין התרומה לשרוף את השמן שקיבל שהרי תרומה טמאה מצותה בשריפה, וכמו כן מצווה הכהן להדליק נר שבת משום כבוד השבת ועונג שבת, כאשר הכהן יקח אותו שמן שממילא הוא חייב לשורפו ובאותו זמן יקיים גם מצות הדלקת נר שבת יש כאן לכאורה את הבעיה של חבי' חבי'.
עונה השפ"א ביסוד עמוק: "יש לומר לא הוי חבילות חבילות דהמצוה בשריפת תרומה הוא במה שנשרף משהו בכל רגע ורגע, אבל המצוה של שבת הוא ההדלקה מדמברכינן להדליק. מצות נר שבת, ושריפת התרומה אינם ענין אחד, שלענין שבת המצוה היא מה שמאיר, ואילו לגבי תרומה המצוה מה שנשרף, וכל שאינו ענין אחד אין בו משום מצוות חבילות חבילות" – ע"כ דברי השפ"א הנפלאים. וכוונת דבריו פשוטה, שמן של תרומה יש לשורפו כדי לכלותו מן העולם, ואילו נר של שבת מטרתו להאיר כמה שיותר, מעתה סבור השפ"א: שאיסור של מצוות חבילות חבילות נאמר דווקא באופן שהפעולה הנעשית היא בדיוק אותה פעולה המשמשת לשתי המצוות, כגון: 2 קדושות, 2 רציעות לעבד עברי וכו', אבל כאשר אחת המצוות יש לה פעולה אחרת מהשניה, אין בזה איסור חבילות חבילות. ע"פ יסוד זה ניתן אולי גם לתרץ את קושית ה"חזון נחום". החת"ס [תשובות חלק ו' סי' פ"ה] מחדש: שמצות עשה של אכילת תרומה וקדשים אינה דומה לכל מצות עשה של אכילה, בתרומה וקדשים המצוה היא על החפצה, התורה רוצה שהתרומה תאכל ע"י הכהנים, אין ציווי על הגברא לאכול, יש לדאוג שהתרומה או הקדשים יאכלו, ולכן סובר החת"ס: שכאשר נמצא ביד הכהן כזית תרומה יכול הוא לחלק את הכזית למספר כהנים ומתקיימת מצות אכילת תרומה למרות שכל כהן אכל פחות מכזית, ואילו בשאר המצוות הקשורות לאכילה פחות מכזית אינו בגדר קיום מצוה, מצות אכילת התרומה או הקדשים מוגדרת כילוי התרומה או בשר הקודשים מן העולם, ואילו לגבי אכילת מצה, ברור שמתקיימת רק באכילת כזית בכדי אכילת פרס, ושני אנשים שיאכלו כזית שלם אחד, אף אחד לא מקיים מצוה למרות שכזית מצה נאכלה, נמצאנו למדים: שאכילת מצה ואכילת תרומה שונים במהותם כשם שמצות הדלקת נר שבת וכלוי שמן תרומה טמאה שונים במהותן ובשני המקרים לא נעשה איסור של חבילות חבילות.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
הפסח נשחט בשלש כתות"
פסחים סד ע"א
המשנה מבארת את סדר שחיטת הפסח: הפסח נשחט ב-ג' כתות. שנאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", קהל עדה וישראל. נכנסה כת ראשונה נתמלאה העזרה וננעלו דלתות העזרה. הגמ' שם בדף סד: מביאה על דברי המקרא מחלוקת מעניינת בין אביי לרבא. איתמר: אביי אמר: ננעלו תנן, ורבא אמר: נועלין תנן. אביי אומר: שיש לגרוס במשנתנו ננעלו דלתות העזרה, דהיינו: מאליהם בדרך נס, ואילו רבא סובר: שיש לגרוס נועלין. מאי בינייהו? איכא בינייהו - למסמך אניסא.
אביי סבור: שיש לסמוך על הנס, ולכן כל עוד שדלתות העזרה לא ננעלו מאליהם אין צורך לנעול את דלתות העזרה ולחשוש שמא יכנסו כולם, ולא יהיו ג' כתות, כיון שסומכים על דלתות העזרה שהם יסגרו בדיוק כאשר שליש הקהל יכנסו לעזרה, ואילו רבא סבר: שאין לסמוך על הנס, ולכן יש לנעול את דלתות העזרה ברגע ש - 1/3 מן הציבור נכנס. הרי לנו מחלוקת מעניינת בין אביי לרבא אם סומכים על הנס או לא.
הגאון החיד"א בספרו שער יוסף על מסכת הוריות דף יב: מקשה על דברי אביי מגמ' מפורשת במסכת יומא, המשנה ביומא דף יח: נאמר בעניין 7 הימים קודם יום הכיפורים בעבודתו של הכהן הגדול כל שבעת הימים לא היו מונעים ממנו מאכל ומשתה ערב יום הכיפורים עם חשיכה, לא היו מניחים אותו לאכול הרבה מפני שהמאכל מביא את השינה.
הגמ' שם מסבירה: שהשינה עלולה להביא טומאה לכהן, כך גם נאמר שם בהמשך המשנה בדף יט: ביקש להתנמנם (בליל יום הכיפורים) פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרידא ואומרים לו: אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה, ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן שחיטה. כל זה כדי שלא ירדם הכהן הגדול ולא יבוא לידי טומאה.
הירושלמי שם במסכת יומא שואל: הרי בפרק ה' מאבות נאמר - עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, ואחד מהם: שמעולם לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפרים, א"כ מדוע היו צריכים לעשות מאמצים כה מרובים שהכה"ג לא ירדם בליל יום הכיפורים, הרי היה אפשר לסמוך על הנס שמעולם לא קרתה טומאה לכהן הגדול.
הירושלמי עונה: אמר רב אבין על שם "לא תנסון". האחרונים מביאים שכוונתו: משום שאין לסמוך על הנס.
שואל א"כ החיד"א: מדוע אליבא דאביי סומכים בענינינו על הנס בעוד שלגבי הכה"ג ביום הכיפורים אין אנו סומכים על הנס.
עונה החיד"א: יש הבדל מהי התקלה, אפי' אם לא יתרחש הנס, והדלתות לא ינעלו כפי שצריכים תמיד להינעל, אין הדבר פוסל את קרבן הפסח, משא"כ אם הכהן הגדול יטמא, יצטרכו להביא כה"ג אחר, תקלה זו יותר מידי גדולה כדי שנסמוך על הנס. אבל שם האחרונים במסכת הוריות מקשים על תירוצו של החיד"א: אם סומכים על הנס מה ההבדל בין תקלה קטנה לתקלה גדולה. שני תירוצים אחרים נאמרו על קושייתו של החיד"א: בספר "זרע אברהם" מופיע התירוץ הבא - יש הבדל בין דברים שבין אדם למקום לבין דברים שבין אדם לחברו. הכה"ג הוא השליח של עם ישראל לקיים את כפרתם ביום הכיפורים, והוא מחויב לקיים את שליחותו, ובכדי לצאת ידי חובת משלחיו, אין באפשרותנו לסמוך על נס, הרי זה כאדם הלוה כסף מחבירו ואע"פ שיודע שלא יהיה לו ביום הפירעון לשלם, הוא מסתמך על הנס, הוא בטוח בהקב"ה שימציא לו את המעות, אבל הנהגה זו פסולה היא, כיון שבבין אדם לחברו חייב אדם לטרוח ולעשות השתדלות בגופו, ולא לסמוך על הנס, משא"כ לגבי דלתות העזרה שהקב"ה ציוה משום ברוב עם הדרת מלך לקיים את מצות הפסח בג' כתות, בזה סבור אביי שיש לסמוך על הנס. דלתות העזרה יסגרו מאליהם ברגע הנכון. ואין צורך לטרוח טירחת יתר. תירוץ מעניין נוסף נמצא בספר "ישרות יעקב" (להגר"ח אבולפיא) - בדרך כלל גם אביי מודה שאין לסמוך על הנס, והוא מוכיח זאת ממקום נוסף, הגמ' אומרת כאן בפסחים ובגמ' בזבחים: שבבית המטבחיים ובבית המקדש היו שולחנות של שיש כדי שלא יסריח בשר הקודש, והרי גם זה היה מעשרה ניסים בבית המקדש שלא הסריח בשר הקודש, ואעפ"כ לא סמכו על הנס, ועשו השתדלות טבעית שהבשר לא יסריח, ומכאן שבאמת אין לסמוך בשום דין על הנס. אבל חודש ניסן וחג הפסח, בם בני ישראל מלומדים בניסים והזמן מסוגל לניסים, כפי שאנו אומרים בפיוט: "החודש אשר ישועות בו מקיפות", גם שמו מוכיח עליו ששמו ניסן ע"ש הניסים. לכן סבור אביי: שדווקא בערב הפסח בזמן המסוגל לניסים הגדולים, רק אז יש לסמוך על הנס, משא"כ בשאר ימות השנה.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
"פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת"
פסחים סו ע"א
הברייתא בהמשך מביאה: שהלל הזקן הכריע שפסח דוחה שבת, ונאמר: "מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם".
האחרונים ובינהם ה"אור חדש" מקשים על בני בתירא קושיא עצומה: בפרשת בהעלותך (במדבר ט', א') נאמר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ב - 14 יום" וכו', היה זה הפסח הראשון שנעשה במדבר.
אותו חג הפסח של השנה השניה לצאתם ממצרים חל בשבת, וכפי שהגמ' במס' שבת בדף פז: מביאה ברייתא (מקורה בתורת כהנים שמות מ') "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן, תנא, אותו יום ראשון למעשה בראשית היה", וכאשר א' ניסן יוצא ביום ראשון יוצא י"ד ניסן בשבת, מדוע א"כ לא ידעו בני בתירא אם פסח דוחה שבת בשעה שבתורה נאמר במפורש שבני ישראל עשו את הפסח במועדו בי"ד לחודש שהיה בשבת.
תירוצים רבים נאמרו על קושיא זו - האור שמח בעצמו מתרץ על סמך דברי תוס' במסכת קידושין בדף לז: מתבאר שבכל מקום שנאמר בתורה ביאה דהיינו: "כי תבוא אל הארץ", אין המצוה נוהגת אלא בא"י.
תוס' מביאים: שלפי דעה זו אין להקריב קרבן פסח במדבר, שהרי בפסח נאמר: "כי תבואו אל הארץ", ותוס' שואלים: א"כ איך הקריבו בשנה השניה. ויש לומר: שעשו על פי הדיבור, זאת אומרת - שבעצם מעיקר הדין אין בכלל חובת פסח נוהגת במדבר ואותו פסח היה מיוחד שהצטוו בהוראת שעה, ולכן אי אפשר ללמוד ממנו לדורות, ושפיר הסתפקו בני בתירא אם בפסח הנוהג בארץ דוחה שבת.
דומה שיש מקום ליישב את הקושיא באופן פשוט ביותר על פי דברי הירושלמי כאן בפסחים בדף לה: מביא על הסתפקותם של בני בתירא קושיא בשם רב אבון "והלא א"א לשני שביעיות שלא יחול י"ד להיות בשבת, ולמה נתעלמה הלכה מהם", לא יתכן שבמחזור של י"ד שנים לא יצא לפחות פעם אחת שערב פסח יחול בשבת, וכיצד יתכן שבני בתירא וכל חכמי הדור שכחו עובדה שקרתה 14 שנה קודם? מתרץ שם הירושלמי: "אלא כדי ליתן גדולה להלל". מסבירים המפרשים: הקב"ה רצה לתת גדולה להלל להעלותו לדרגת נשיא, ולכן העלים במכוון מכל אנשי אותו דור את העובדה הפשוטה שקרבן פסח דוחה שבת.
(לעיל פסחים נ. על דברי רבא שסבר לדרוש בפרקא איך יקרא שמו של ה' בעולם הבא, הזכרנו ירושלמי במס' יומא פ"ג הל' ד' שחידש: שבכל יום כיפור כאשר הכה"ג היה מוציא את השם המפורש מפיו ככתבו היה במוצאי יו"כ בדרך נס נשכח מכלל ישראל, כיצד הוגים את השם ככתבו).וכעת גם לא קשה מהרבה ברייתות בש"ס שמבואר שפסח דוחה שבת, משום שאם הקב"ה העלים את העובדה שלפני 14 שנה הקריבו בשבת, וודאי, שהקב"ה יכל להעלים מהם את כל הברייתות, שמשמע מהם שפסח דוחה שבת.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
"א"ר חסדא: למדנו ממציאה, ומציאה מחיפוש, וחיפוש מחיפוש, וחיפוש מנרות"
פסחים ז ע"א
אִמְרה אותה מסר הגאון מצ'בין בשמו של "שאל ישיש מן העיר קראקא": מפורסם בכל תפוצות ישראל המנהג שקודם בדיקת חמץ בליל י"ד בניסן מפזרים בבית 10 פתיתי חמץ ואז עושים את ברכת בדיקת חמץ ומחפשים ומוצאים את אותם פתיתים שהטמינו קודם. מקור המנהג בדברי הרמ"א בהל' פסח סי' תל"ב סעי' ב' וז"ל: "ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק כדי שלא יהא ברכתו לבטלה ומיהו אם לא נתן לא עיכב דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא". האחרונים ובראשם הט"ז מקשים על מנהג זה קושיה חמורה, אם כל מקור המנהג הוא כדי לאמת את נוסח הברכה דמשמע שהמצוה היא למצוא חמץ ולבערו, כלום נכון הדבר להשתמש במושג של מציאה, זו נקראת מציאה? זה נקרא חפוש שהרי הכל פיקטיבי, אותו מחפש הוא זה שהניח קודם את הפתיתים ועתה כאילו הוא מוצאם כלום הצגה זו עדיפה יותר בביאור נוסח הברכה.
על קושיא חמורה זו ענה אותו "שאל ישיש מקרקא" בתירוץ גאוני, הגמ' בפסחים ז: מביאה מקור לדין שמופיע במשנה "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר"? "א"ר חסדא: למדנו מציאה ממציאה, ומציאה מחיפוש, וחפוש מחפוש, וחפוש מנרות ונרות מנר". המציאה הראשונה בה אנו עוסקים היא מציאת החמץ, כפי שנאמר: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", הרי שהתורה התייחסה לאיסור השארת החמץ בבית בלשון מציאה "לא ימצא".
מקום נוסף בו התורה מתבטאת באותה מילה מצוי בספר בראשית מ"ד שם נאמר: "ויחפש בגדול החל ובקטן כילה וימצא הגביע באמתחת בנימין", הרי לנו התבאות נוספת של מציאה "ומציאה מחפוש" דידיה, באותה מציאה של "וימצא הגביע" קדמה לאותה מציאה פעולת חפוש כפי שנאמר: "ויחפש", ולכן אנו למדים שגם לגבי המציאה של חמץ צריכה לקדום פעולת חפוש. "וחפוש מנרות" בהתבטאות של חפוש לאור משהו מופיע בתנ"ך בצפניה ושם נאמר: "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות", הרי לנו שפעולת החיפוש חייבת להעשות לאור נרות, וכך גם נאמר "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן", הרי לנו שחפוש הוא תמיד לאור הנר. ע"כ דברי הגמ'. עכ"פ התבאר שכל חפוש החמץ מקורו באותו חיפוש של שלוחו של יוסף בחפשו אחר גביע הכסף שנטמן באמתחת בנימין. הבה נתבונן א"כ באותו מקור. נאמר שם בתורה כך "ויצו את אשר על ביתו מלא את אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלו שאת ושים כסף איש בפי אמתחתו ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן. זאת אומרת: שגביע כסף הושם בכוונה בפי אמתחת הקטן ע"י שלוחו של יוסף. בהמשך שם נאמר: "הם יצאו את העיר לא הרחיקו ויוסף אמר לאשר על ביתו (לאותו אדם שהטמין את הגביע באמתחת בנימין) קודם רדוף אחרי האנשים והשגתם ואמרת אליהם למה שלמתם רעה תחת טובה".
בהמשך... כאשר אותו אדם פוגש את האחים, אומרים האחים: "אשר ימצא אתך מעם עבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים" ואז נאמר: "וימהרו ויורידו איש את אמתחתו ארצה ויחפש בגדול החל ובקטן כילה וימצא הגביע באמתחת בנימין". כזכור זהו הפסוק בו משתמשת הגמ' כדי למצוא מקור לחפוש החמץ על ידי הנר, נמצא שהחפוש במקרה של הגביע היה גם הוא חיפוש פיקטיבי. האדם אשר על ביתו של יוסף הטמין את הגביע באמתחת בנימין, והוא זה אשר עליו למדה התורה שעשה את פעולת החיפוש והמציאה, ולכן בנאמנות למקור אנו מקיימים את מצות מציאת החמץ חיפוש ומציאה מדומים שמשמשים כמקור לדין של בדיקת החמץ לאור הנר.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה