יום חמישי, 30 במרץ 2017

הקדיש בהמה צריך לנעול דלת בפניה



בס"ד

שיעור מפי הרבי מטאלנא שליט"א, יום ב' לסדר נצבים וילך, תש"ע.


הגמרא בעבודה זרה דף י"ג ע"א אומרת: "אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה ".

הרב מטשעבין בספרו דובב מישרים (ח"ב סימן כ"ה) מביא קושיא יפה מתלמידו אשר נעקד בשואה הי"ד, הנה המרדכי על הדין הזה שאם הקדיש בהמה, צריך לנעול דלת בפניה מקשה: ומה עם צער בעלי חיים? כיצד מותר להם לחכמים בגלל גזירה שמא ימעלו בבהמה, לצער את הבהמה? ועונה: אנחנו פוסקים שצער בעלי חיים דרבנן וממילא, הם אמרו והם אמרו וכאן חששו יותר לתקלה מאשר לצער בעלי חיים.

שאל אותו תלמיד: הרמב"ם בהלכות שבועות (פ"ה, ה"כ) כתב וזה לשונו:

"נשבע שלא יישן שלושה ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים1, וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא, אין אומרין ייעור זה עד שיצטער, ויצום זה עד שיצטער, ולא יהיה בו כוח לסבול, ואחר כך יאכל או יישן; אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא, ויישן ויאכל בכל עת שירצה".

הרי לנו שאדם יכול להחזיק מעמד שבעה ימים ללא אוכל. ובירושלמי איתא (היכן הירושלמי הזה?) שלבהמה יש כח סיבולת וקיום יותר מהאדם . ואם כן, כאשר מכניסים בהמת קדשים למקום סגור ונועלים אותה שם, בהכרח שיעבור עליה שבת קדש, והנה בשבת קדש כתב הפמ"ג לחדש (בהלכות שבת סימן ש"ח ס"ק ס"ח) שכל המחלוקת אם צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן, זה רק בכל ימי השבוע , אבל בשבת קדש, מכיוון שהאדם מצווה על שביתת בהמתו וכתיב: למען ינוח שורך, וילפינן בירושלמי "עביד לה נייח", שאסור לצער אותה בשבת, אם כן לכולי עלמא בשבת אסור לצער הבהמה מדאורייתא בגלל עונג השבת. וממילא הקשה אותו תלמיד הי"ד, כיצד יכול הבעלים להכניס את בהמת הקדשים לכיפה ותהיה שם בשבת קדש בלי מזון ותצטער, והלא יעבור על שביתת בהמתו, ואזלא לה לתשובת המרדכי שצעב"ח דרבנן כי בשבת גם למ"ד צעב"ח דרבנן, יש איסור דאורייתא של שביתת בהמתו.

וענה לו הגאון מטשעבין דטעות בידו. הדין של צער בעלי חיים הוא אכן בכל בהמה וחיה בין אם היא שלו ובין אם היא של חבירו. אסור לצער כל בהמה. אבל הדין של שביתת בהמתו, זה רק מדבר על בהמה השייכת לו, ולא של זולתו כמובן. וכאן הרי הבעלים הקדיש את הבהמה לגבוה ואיננה שלו וממילא לא עובר עליה מצד שביתת בהמתו.

ולפי זה מרוויח הגאון ליישב עוד ב' קושיות. הגמרא (שבת י"ז ע"ב) אומרת שמותר לשים מצודות מבעוד יום בערב ש"ק ואף שהחיה או העוף ייצודו בש"ק, כי אינו עושה שום דבר בשבת קדש. ולכאורה קשה2, מה לגבי צער בעלי חיים? הרי בשעה שהחיה ניצודה היא מצטערת? אז בכל ימות השבוע אין בעיה מכיוון שצעב"ח דרבנן, הותר לו לצורך פרנסתו3. אבל בש"ק יש בעיה של שביתת בהמתו?

וענה לו הגאון, דגם כאן אותה התשובה נכונה, הרי נפסק להלכה4 שאדם שצד חיה ועוף, והחיה נמצאת במלכודת שלה, אם יבוא אדם ויקח את החיה לעצמו, אינו עובר משום גזל ואסרו זאת רק מצד דרכי שלום, כי המצודה לא קונה את החיה לבעל המצודה. ואם כן אין החיה שלו ולא עובר מצד שביתת בהמתו.





וביסוד הזה מיישב עוד גמרא (קכ"ח ע"ב), "אמר רב יהודה אמר רב: בהמה שנפלה לאמת המים - מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה - עלתה. וכו' והא קא מבטל כלי מהיכנו? סבר, מבטל כלי מהיכנו - דרבנן, צער בעלי חיים – דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן".

ולכאורה, לפי חידושו של הפמ"ג, למה היה צריך להעמיד דוקא למ"ד צער בעלי חיים דאורייתא, והרי גם למ"ד דרבנן, זה רק בימות השבוע ואילו בשבת חייב מצד שביתת בהמתו שלא תצטער בשבת?

אלא שבאמת צריך לדייק שלשון הגמרא הוא: בהמה שנפלה, ולא כתוב: בהמתו שנפלה. ולא מדובר בבהמה שלו וממילא אין לו ציווי של שביתת בהמתו. וכנ"ל.





והנה החידוש הזה שהביא מרן הגאון מטשעבין בשם הפרי מגדים, חידשו אותו עוד ג' אחרונים חשובים מעצמם. הראשון והמוקדם לכולם הוא הבית יוסף בעצמו בטור או"ח הלכות שבת סימן ש"ה ד"ה: "אין רוכבין ע"ג בהמה" כתב וזה לשונו: "כתב הרא"ש דבירושלמי קאמר מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ויש לתמוה, כיוון דקיי"ל (שבת צ"ד ע"ב) דהחי נושא את עצמו, א"כ אינו מצווה שלא לרכב על בהמתו? ושמא יש לומר שאע"ג שאינו מצווה שלא לרכב ע"ג בהמה, מכל מקום, כיוון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה, הרי הוא עובר על שביתת בהמתו. " עכ"ל.

הרי לנו בית יוסף מפורש שסובר כפי חידושו של הפמ"ג, שעצם הצער לבהמה בשבת, עוברים על שביתת בהמתו גם אם לא עושה פעולה של מלאכה בשבת. רק מפני הצער. ולפלא גדול על הפמ"ג שלא הזכיר את הבית יוסף הזה שקדם לו בחידוש הנפלא הזה.

עוד יותר פלא על אחרונים מאוחרים יותר שזכו בחידוש זה מעצמם והם לא הזכירו את הבית יוסף והפמ"ג כלל. הראשון הוא האור שמח בהלכות שבת פכ"ה סכ"ו כתב בלשון של 'נראה לי', שמה שכתוב: למען ינוח שורך וכו' ינוחו ויתענגו כל בעלי הנפש וכו' ומה שדריש במכילתא תן לו נייח נראה לי שבשבת לכו"ע צער בע"ח דאורייתא". עכ"ל.

כמו כן הביאור הלכה בהלכות יו"ט סימן תצ"ז ס"ב כתב המחבר: "דגים ועופות וחיה שהם מוקצה, אין משקין אותם ביו"ט ואין נותנים לפניהם מזונות שמא יבוא ליקח מהם". ובביאור הלכה ד"ה דגים כתב: "צ"ע אם יש להחמיר כדבריו בזה, שהרי רוב הפוסקים חולקים ע"ז, וכו' ובאמת אין סברא לומר דאסרו חכמים לבעלים לפרנס בהמה שלהם וכו' ולא לחשוש לצער בעלי חיים וכו' והתורה אמרה למען ינוח שורך וחמורך ומאי מנוחה איכא אם לא יתן לה לאכול ותמות ברעב ".

הנה כי כן, גם האור שמח וגם הביאור הלכה חידשו זאת מעצמם ולא הזכירו את מרן הבית יוסף והפמ"ג ופלא הוא.





לפני שנקשה על כל ארבעת האחרונים האלו ועל חידושם הנפלא מגמרא מפורשת, נביא דרך אגב ווארט יקר מהגאון רבי משה לייב שחור זצ"ל בספרו על התורה: אבני שוהם, וכאן המקום להמליץ לכל אחד ואחד לרוץ לרכוש את הספר הנפלא הזה ולהתענג עליו.

בפרשת משפטים מביא את הבית יוסף שהבאנו לעיל מדוע לא רוכבים על בהמה בשבת מצד צער הבהמה. ומבאר שלפי זה יש לו פשט במה שאנו אומרים בברכת המזון בשבת ברצה והחליצנו: "שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתינו". ולכאורה הוא פלא, וכי רק בשבת אנו לא רוצים צרה ויגון ואנחה? הרי אלו דברים שאנו לא רוצים בכל יום ויום ומה הכוונה וההדגשה שלא תהא צרה וכו' ביום מנוחתינו? אלא שבאמת ביום מנוחתינו יש בעיה הרבה יותר גדולה אם יש חלילה צרה או יגון או אנחה מאשר בסתם יום חול רגיל שאז הצרה היא רק מצד הגשמיות, אבל בשבת קדש אם חלילה תהיה לנו צרה, הרי שלא נוכל לקיים כראוי את מצות השבת, את מנוחת השבת, שהרי אם כאשר יש צער לבהמה עוברים עליה מצד שביתת בהמתו, עביד לה נייח, בודאי ובודאי שהדבר נכון לכל יהודי, ברגע שיש לו צער, אין לו נייח ולא נקרא שנח ומענג את השבת, ולכן אנו מבקשים במיוחד בשבת שלא תהא צרה ויגון ואנחה. ודפח"ח.

מעתה נבוא להקשות קושיא עצומה על הני ארבעה מיטיבי הלכת הנוצצים ככובים בשמי היהדות, גדולי הדורות, מרן הבית יוסף, הפרי מגדים, האור שמח והחפץ חיים זכר כל הצדיקים לברכה.

הנה הגמרא במסכתא שבת בדף קנ"ד ע"ב מספרת לנו על מקרה שקרה לחמורו של רבן גמליאל, וזה לשון הגמרא שם:

"חמורו של רבן גמליאל היתה טעונה דבש ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת. למוצאי שבת מתה. והאנן תנן נוטל כלים הניטלין? כשהדביש. הדביש למאי חזי? לכתיתא דגמלי. ויתיר חבלים ויפלו שקין? מיצטרו זיקי. ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן? מטנפי וקמבטל כלי מהיכנו. והאיכא צער בעלי חיים? קסבר צער בעלי חיים דרבנן ".

אם כן, רבן גמליאל לא מצא עצה כיצד להוריד מהחמור שלו את הדבש. ומכיוון שסבר צער בעלי חיים דרבנן, ומוקצה הוא גם מדרבנן, העדיף לשמור על דין מוקצה מאשר על דין צער בעלי חיים.

אבל לפי כל ארבעת גדולי ישראל הנ"ל שחידשו דנהי נמי אם נסבור צער בעלי חיים דרבנן, הרי בשבת קדש יש איסור של שביתת בהמתו מדאורייתא ואיך לא חשש לזה רבן גמליאל? רואים בפירוש שהוא לא סבר כמותם וצע"ג.














1 הערת העורך: לשון הרמב"ם מעט סתום שכתב שלא יאכל כלום, ולא ברור אם כוונתו גם לשתיה. אמנם אם כוונתו רק לאכילה בלבד, ניתן ליישב אולי שבלא שתיה איננה חיה שבעה ימים אלא פחות. וצ"ע.


2 קושיא זו הביא בשם תלמידו: שלמה בעסטער הי"ד


3 אמנם את זה לא הזכיר הרבי שליט"א שההיתר ביום חול הוא מצד הפרנסה, ושמא היתה כוונתו שביום חול יכול הצייד בו ביום להביא לה אוכל ולכן אין בעיה של צער בעלי חיים. אבל בשבת החיה הניצודה היא מוקצה ואסור לו להביא לה אוכל וגם יתכן וזה נמצא מחוץ לעירוב ולא יכול לטלטל ולהביא לה מזון ועובר על צער בעלי חיים.




4 חו"מ סימן?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה