יום רביעי, 18 בינואר 2017

אורות הגבעה שמות - חלק ב'


שני שמות ישראל 

שני שמות יש ליעקב, יעקב וישראל. את השם ישראל הוא קיבל לראשונה מהמלאך שרו של עשו שנתאבק עמו, ואמר לו "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". ואח"כ אמר לו ה' בכבודו ובעצמו "לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל". וצריך להבין למה היה צריך לקריאת שם ישראל פעמיים על ידי המלאך ועל ידי הקב"ה?
אולם, השם יעקב מורה על "וידו אוחזת בעקב עשו". דהנה, מצינו יתרון האור מן החושך שכל האור ויתרונו הוא רק בערך אל החושך, ועל כן אין זאת שלמות עצמית, שהרי לולא החושך לא היה ערך לאור, וזהו "וידו אוחזת בעקב עשו" לאמר כי אף בעבירות שאדם דש בעקביו והם מצויים ושכיחים, יש הבדל רב בין חטאי ישראל לחטאי עשו, [כלומר חטאי שאר העמים] ואין דמיון ביניהם. ודבר זה הראה יעקב מיד ביציאתו לעולם, לבל ידמו ישראל שכאשר ירדו עד לעפר ח"ו ידמו לעמים, כי ידם של ישראל עוד נטויה להיחלץ ולהתגבר ולהרים גם את עקביהם לבחינת ראש. וכשנתאבק עם המלאך ויכול לו, נתגלה בישראל עוד ממעלתם הנפלאה שהם עולים במעלת אלהים, כענין שנאמר "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם". אולם כיון ששם ישראל ניתן לו ע"י המלאך נתינת שם זו היא בבחינת יתרון האור מן החושך ועדיין זה בבחינת תרומה שאם אין שייריה ניכרים אינה תרומה, והאנשים שיכול להם יעקב הם בחינת השיריים. וזה חסרון בשלמות בין מצד התרומה בין מצד השיריים, שגם הם משיגים זכות קיום בשביל לגלות את התרומה שישראל הם תרומת חלה של העולם.

אולם באמת יסוד קדושת ישראל הוא בבחינת קודש, דאיהו לגרמיה [זה"ק ח"ג צד ב] ואינו זקוק לאחר, וזהו בחינת הצלם אלהים המיוחד לישראל, שכמו הוא ית"ש אינו זקוק למישהו זולתו, כן אין ישראל זקוקים לזולתם. וזהו בחינת השם ישראל שקראו הקב"ה שמאהבתו שאהב אותו ומשמחה ששמח בו קרא את שמו ישראל וישורון, על שם כי נשארו בבחינת "אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים". והיינו שנפשות אומות העולם בקשו חשבונות רבים ולא ישראל עם קדושו.

וזהו גם כן ענין התרין משיחין שמקודם יתרומם קרן ישראל ע"י שיקויים בהם "כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל" וישתמשו בשם ישראל לממשלה והמדינה, וזהו מבחינת עקבות משיחיך, בחינת משיח בן יוסף. ואחרי כן יגיעו לדרגת ישראל שלא ע"י העמים כי אם מה שהקב"ה ישרה שכינתו עליהם, ויקרא להם ישראל.

ולזה היתה העבודה הקשה שבמצרים, שכל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך הוא לסלק מהם מה שהרויחו ע"י מציאותם של העמים, למען יעבדון את ד' אלהיהם על ההר הזה, היינו קבלת התורה שמיוחדת לישראל, דאם יאמר לך אדם יש תורה באדום, אל תאמן, שע"י העבודה הזדככו ישראל והוסר מהם כל חלק העמים, והיו קודש לה'.

מה שסר משה לראות את הסנה הבוער ואיננו אוכל הוא, דהנה מגמת המחזה הקדוש הזה, היה להראות כי גם בשעה שישראל בשפל המדרגה, גם אז לא יותמו ולא יכלו, ואף על פושעי ישראל, אמרו [ראש השנה יז א] גהינם כלה והם אינם כלים. ומפרש הרמ"ע מפאנו [מאמר חיקור הדין] שהם נצחיים ועל כן גם כשהגיהנם כלה, הם אינם כלים. ורצה משה לעמוד על סוד הדבר, מדוע לא יבער הסנה, שאם הם חוטאים, מדוע לא יגיע להם מה שמגיע לרשעים. וכמו שרצה לאחר זמן לעמוד על סוד דרכי ה', ואמר "הודיעני נא את דרכיך", כן כאן, עמד משה לדעת סודן של ישראל, וקשר דביקותם עם הבוי"ת. ומדוע "הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" [מלאכי א' ב-ג].
ובאה התשובה מפיו ית"ש "אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך". [כלומר שאפילו אם היו עשו ויעקב שווים, היתה אהבת הי"ת אל יעקב ולא אל עשו], כלומר שדבר זה הוא למעלה מכל מושג ושכל אנושי.

"ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים", הבין שזה מסתרי ההויה, סוד רצונו הבלתי תלוי בסיבה, וסירב משה לקבל את השליחות, ואמר "מי אנכי כי אלך לדבר אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". ומפרש רש"י, וכי יש להם זכות לצאת? ותמוה שמשה ידבר דבר הנוטה לקטרוג על בני ישראל.

אכן עומק הענין הוא שבאמת אין להם זכות רק שהרצון לגאול את ישראל, הוא מצד אהבתו הנסתרת שלמעלה מכל שיג ושיח, ואין אני ראוי לזה, באה התשובה על זה, "כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". והדגיש לו שנתינת התורה שהיא העבודה על ההר לא תתכן זולת על ידי שמשה יהיה הגואל, ואם לאו, לא יקבלו את התורה, כי התורה שייכת למשה "זכרו תורת משח עבדי", תורת משה אמת עפ"י ה' ביד משה.
ולסיכום החידושים המופלאים שנתבארו:
א] השם שניתן ע"י המלאך הוא מותנה בהתגברות על עשיו ושייכותו אליו. "ישראל כי שרית וכו'". ואילו השם שניתן ע"י ה' הוא החלטי ובלתי מותנה בשום גורם חיצוני וזר "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל". קריאת השם של המלאך הייתה יחסית, קריאת השם של ה' יתברך, משקפת את קדושתו-העצמית-בלתי-יחסית של יעקב. וזה גם שופך אור חדש על מה שאנחנו אומרים בתפילה ש"מאהבה שאהבת אותו [שמתייחס ל]קראת את שמו ישראל", "אהבה" היא ביטוי לפנימיות. מתוך פנימיות האהבה ללא כל יחס לעמים ולעולם, קראת את שמו ישראל. "ומשמחה ששמחת בו [מתייחס ל]קראת את שמו ישורון". ומשמחתך ששמחת בנו - שמחה מתגלה ומופיעה כלפי חוץ, "קראת את שמו ישורון". "ישורון" הוא מלשון ראיה [אשורנו ולא קרוב וכן הרבה]. קריאת שם ישורון מוסבת על מה שמתגלה כלפי חוץ, גלוי לכל העמים [עי' מפרשי הסידור]. ויוצא שהשם ישורון שה' נתן מקביל לשם ישראל שהמלאך נתן, ושניהם מבטאים יחס של רוממות על העמים.

ב] וזה משיח בן יוסף ולאחריו משיח בן דוד. משיח בן יוסף – התנשאות על העמים. משיח בן דוד – קטגוריה בפני עצמה, בחינת שם ישראל הניתן ע"י ה', בבחינת קודש דאיהו לגרמיה.

ג] השיעבוד הקשה במצרים סילק מעם ישראל כל תלות בעמים והכשיר אותם לקבלת התורה שהיא מיוחדת אך ורק לישראל שאם יאמרו לך יש תורה באדום – אל תאמין.   

ד] פשר המראה בסנה – הסנה מסמל את השפלות של עם ישראל בהיותו נמוך שבעצים. האש בוערת בעם ישראל כשאנחנו סרים מהדרך אבל הסנה – עם ישראל – איננו אוכל. משה תמה להבין חידה זו? לא לא יבער הסנה? למה לא מגיע לעם ישראל כיליון? איפה הצדק האלוקי? התשובה של ה' הייתה "אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך" דהיינו שאין זה מושג בשכל האנושי, אל תתקרב, אין לך יכולת להבין סוד זה של עדיפות יעקב על עשו בכל מצב. [אולי הפירוש של "של נעליך מעל רגליך" הוא שנעל הוא כלי המתאים בדיוק לרגל. ה' אומר למשה שאין לך את הכלים לתפוס דבר זה בשכל האנושי המוגבל. תוריד את הכלי ותתקרב לקדושה "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"]. "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים" – משה הבין שדבר זה הוא מסתרי הבריאה ולכן הגיב בהסתרת פניו.
ה] משה תמה שאין להם זכות לצאת, שנשמע כמו קטרוג, אבל באמת כוונתו הייתה שאין להם זכות מכוח עצמם אלא מחמת הרצון הנעלם מעיני כל חי של הבורא לגאול אותם. משה טען שגאולה שכזאת היא הרבה למעלה ממדרגתו ואין הוא ראוי להיות מנהיגם.
תשובת ה' הייתה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" כלומר שאין קבלת התורה הבאה בעקבות יציאת מצרים אפשרית אלא על ידי משה, עליו נאמר "זכרו תורת משה עבדי".
[עפ"י מי מרום פ' שמות וע"ע שם משמואל וישב עמ' קי"ד ובאר משה פ' וישלח ועוד ועוד]

שפת אמת תרמ"א ד"ה אכן
כאשר משה רבנו יצא תחילה אל אחיו היתה בפיו תרעומת,  מדוע עם ישראל סובל יותר מכל העמים האחרים. וכך מובא במדרש [שמות רבה א ל] שזעק ושאל מה חטאן ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך. אמנם לאחר שראה את שני הנצים ומעשיהם אמר "אכן נודע הדבר", וכדברי רש"י, שהבין משה רבנו שבשביל לשון הרע הם בגלות. ואח"כ בפסוק אמר משה רבנו לבורא יתברך "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", ופירש רש"י "מה זכות יש לישראל", להודיע איך שמאבדין חס ושלום כל הזכותים על ידי לשון הרע. ולכאורה תמוה, מה שמתחילה תמה למה נשתנו בני ישראל מכלם להיות בגלות ואחר כך אמר מה זכות כו' בהתחלה לא הבין למה הם בגלות ואח"כ לא רק שהבין את הגלות אלא ביקש לדעת באיזה זכות ייגאלו, שינוי מן הקצה אל הקצה, ומה פשר הדבר. אלא שמכאן גודל ההרס שבדיבורי לשון הרע. והתיקון על ידי התורה כמו שכתוב "בהוציאך את העם וכו' ומעתה אנחנו מבינים את הדו שיח בין ה' ובין משה. משה תמה שאם הם חוטאים בלשון אין תיקון ובאיזה זכות ייגאלו, וה' ענה "בהוציאך וכו' על ההר הזה", שבזכות דיבורי תורה ייגאלו, וכמו שמפרש רש"י ז"ל [משמו"ר ג ה] וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים וכו' שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה וכו' עי"ש, כי הכל תלוי בדיבור של האדם כמו שכתוב [משלי יח כא] מוות וחיים ביד לשון. ללשון יש כח עוצמתי הן לטוב והן לרע ועל האדם לכוון אותה לטוב.
ומדברי השפת אמת נלמד שאין זה נכון לומר שנגאלנו בזכות התורה אלא שנגאלנו בכוח דיבורי תורה בדייקא.
ובשם משמואל [משפטים תרע"ט] למדנו פירוש אחר בדיאולוג בין ה' לבין משה. משה רבינו חיפש זכות לעם ישראל נגד המקטרגים וה' ענה לו שאין צורך לשום זכות. עצם העובדה שהם משועבדים לבורא כבר מוציאה אותם משיעבוד המצרים. בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים על ההר הזה.
"ובזה יש לפרש מה שאמר משה רבינו ע"ה, מה זכות יש לישראל להוציאם ממצרים. והשיב לו הקב"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וגו'" שמשה רבינו ע"ה ביודעו שכל מקטרגי עולם יעמדו ויקטרגו, ת' שנה אמרת להשתעבד, ועדיין לא שלמו. על כן נצרך לידע מהי הזכות ללמד עליהם [אבל לא היה כאן קטרוג חס ושלום].
אבל הקב"ה שהשיב שאינו צריך לזכות אלא זה עצמו שיעבדו את האלקים, אם כן הרי הם מקודשים לשמו וההקדש מוציאם מידי שעבוד, וכה היה הדבור הראשון לפרעה שלח את עמי ויחוגו לי, כי בזה מסלק כל קטרוג למעלה ולמטה, וזהו פירוש הכתוב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שבמה שהקריתי שמי עליך להקרא אלקיך, זוהי הסיבה אשר הוצאתיך שם." [סימוכין לרעיון זה מדברי המשנה בפרקי אבות ג' ה' שכל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ]     
ויש עוד להאריך.

--------------

שפ"א שמות תרמ"ה ד"ה בלבת


במדרש בלבת אש שמות [ג ב] הדא הוא דכתיב [שה"ש ה' ב'] אני ישנה ולבי ער כו' לבאר הענין כי עיקר הגלות הוא בבחינת המלבוש והחיצוניות ולא בהפנימיות שאין שם שליטת מגע נכרי אני ישנה – בחיצוניות, ולבי ער – בפנימיות. [ע"ע שפ"א שמות תרל"ב קטע ג', במדרש בלבת אש אני ישנה ולבי ער כו' שנקודה חיות הפנימיות שבישראל דבוקה בהש"י ורק שנסתר בגלות. שפ"א שמות תרל"ט קטע ב', בלבת אש מתוך הסנה במד' אני ישנה כו' כמ"ש כבר מזה כי הבורא ית' נגלה אליו מתוך החושך להודיעהו כי הגם שבנ"י שרוין בגלות, מ"מ ההתלהבות נמצא בתוכם רק שהוא נסתר. שפ"א שמות תרס"ב קטע ב במד' בלבת אש הה"ד אני ישנה מן המצות ולבי ער לעשותן כו' תמתי כמו תאומים א' מרגיש בצרתו של חבירו כו' הענין הוא כמו שכתוב נר מצוה ותורה אור התורה עצם האור אבל א"י להתגלות ולהאיר רק ע"י המצות שהם הכלים שעליהם מאיר אור התורה, ובזה יש שינה וגלות שהנפשות נסגרים וא"י להוציא מכח אל הפועל חיות הנשמה, שזה עיקר הגלות כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי וכעין זה ממש הי' בשורש למעלה כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות פי' התגלות הנהגה של התורה הי' סגור שבאמת זה תלוי בהכנת בנ"י. שפ"א תרומה תרל"ז קטע א', ובאמת נקודה זו נאמר עלי' ולבי ער אשר לעולם יש נקודה פנימית בלב איש ישראל אשר הש"י שם בהם], ולכן נשתלחו נשמות בני ישראל בגלות שעל ידי מאור הפנימי שבהם יכולין לגבור על החושך ולתקן הכל, דהיינו לא רק שאפשר לתקן את החיצוניות שלנו אלא יותר מזה, אפשר לתקן את הסביבה, ושליט בעולמו יודע שיש כח בנשמות ישראל לתקן כל אלה המקומות, ולכן כתיב שם "פתחי לי", כי הדוד יודע שהרעיה בפנימיות נפשה רוצה לפתוח, שהכל תלוי בבני ישראל שבידם לפתוח תוך ההסתר שבגלות ועל ידי זה עצמו ניתוסף חיבתן של ישראל, כמו שכתוב שם אחותי רעיתי כו' דרשו חז"ל על ד' מלכיות "יונתי ביון תמתי באדום" ע"ש והיינו שהם פתחים מיוחדים שפותחין בני ישראל ועל ידי זה ניתוסף חיבתן ומרויחין שמות הללו אחותי רעיתי כו', ההתמודדות עם כל גלות וגלות מקנה לעם ישראל מעלה בפני עצמה, משום כך זכו ישראל לשמות ייחודיים בכל גלות. שמות אלו משקפים את המעלה שנרכשה על ידי ההתמודדות עם כל גלות. [ע"ע שפ"א שמות תרס"ד קטע ב' אבל הקב"ה הכין לבנ"י ד' מיני דביקות בשורש הנשמה לכל הד' גליות כמ"ש במד' אחותי רעיתי כו' תמתי על ד' הגליות שאלה הד' הם לשונות חיבה ודביקות וזה שורש הד' גאולות כשמתעורר קול דודי ודופק הנשמה בגוף. שפ"א שבת הגדול תרס"א קטע א', דאיתא במדרש פתחי לי אחותי רעיתי שבכל הד' מלכיות צריכין לפתוח פתח של גאולה ואיתא פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של היכל. וכן במצרים רצה הקב"ה שיפתחו בנ"י איזה פתח קטן במצות לקיחת הפסח וכתיב וראה את הדם כו' ופסח ה' על הפתח זה הפתח שפתחו בנ"י ופסח וחמל או ודלג היינו שאותו משהו שפתחו בנ"י הי' חביב לפני הקב"ה וחמל על זה הפתח והרחיב והגדיל והרים זו הנקודה. שפ"א שלח תרס"ד קטע ב', ורמז הד' כנפות כמ"ש פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי וכמו כן רמז על ד' מלכיות אעפ"י שנתפזרנו בד' כנפות הארץ, עכ"ז נשאר לנו פתח כמ"ש אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים]. ובאמת ההתלהבות בגלות הוא ביותר תוקף מרוב תשוקות בני ישראל לחזור לאביהם שבשמים, רק שאינו יכול להתפשט שמלבושים החיצונים המה חסרים בגלות כנ"ל, וזה המשל בלבת אש מתוך הסנה בלב יש אש, ולבי ער, אלא שהסנה איננה אוכל דהיינו שאין ביטוי חיצוני לאש הפנימית, [ע"ע שפ"א שמות תרל"ח קטע ב בלבת אש מתוך הסנה במד' אני ישנה ולבי ער כו' פי' שהקב"ה הראה למשה מראה גדולה זו מתוך חושך הגלות עצמו וזה הי' התימה, מדוע לא יבער הסנה מאחר שנמצא באמת התלהבות הגדול הזה, איך יש קיום לקליפה המחשכת אורות הגדולים הללו. אך זה באמת רצה הקב"ה להראות לו, כי אדרבה לפי גודל החושך והגלות נסתר בו אור גדול גנוז והוא בחי' הגאולה, כי הגלות הוא סימן על הגאולה, וכפי רוב קישוי הגלות מורה על תוקף הגאולה. וז"פ הכתוב וכאשר יענו אותו כו' וכן יפרוץ פי' הכתוב מתרץ עצמו אשר לא יהרהרו אחר הבורא ית' איך הניח לענות את עמו כ"כ כי כפי רוב העינוי כן יהי' אח"כ תוקף הגאולה. ע"ע שפ"א שמות תרל"ה קטע ג, שפ"א שמות תרל"ט קטע ב, שפ"א שמות תרמ"ב קטע א, שפ"א שמות תרנ"ז קטע ב שפ"א שמות תרס"ד קטע א] היינו פנימיות בלי התלבשות מתוקן ומתייחס לשינה שנשאר החיות מתאסף רק בלב ואינו יכול להתפשט בהאיברים, כן בגלות ישינה ולבי ער ובגלות מצרים שהיו עדיין בלי מצות כמו שכתוב [יחזקאל טז ז] ואת ערום ועריה, היינו כנ"ל, שתרי"ג מצות שמיוחדים לרמ"ח איברים, וזה התיקון נחסר בגלות ומדכתיב ערום משמע שבפנימיות לא נחסר להם כנ"ל ולכן מסיים הפסוק [שה"ש ה' ג'] פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה שעל ידי שהחיצוניות והמלבוש חסר תיקון בגלות, קשה להתחזק ולעשות דבר של קיימא בהרצון והתשוקה בלבד כנ"ל.

ובכמה מקומות השפ"א דיבר אודות החיצוניות הפגומה והפנימיות הכבושה:  כי החולה יש בו החיות רק שאינו מסודר באבריו באופן יכול לקבל החיות בתוך אבריו כמו כן ימי הרעה גם כן יש בהם החיות רק שהוא נסתר ואינו מיושר כראוי [מקץ תרל"ה].

לאמור החיות האלוקית "אינו מסודר ... ואינו מיושר" בתוך החיצוניות כתוצאה של המאורע הטראגי של "שבירת הכלים". האור האלוקי אינו מתגלה בצורה ישירה אלא בדרך שבירה היוצר מעין מסך וקליפה שמאחוריה מתקיימת מעין רשות אחרת חיצונית, חולה וחסרה וזהו עיקר הגלות חיצוניות ללא התפשטות של פנימיות וכלומר חיצוניות שאינה מתוקנת וממשיל זאת רבינו למלבוש ובגד חסר תיקון.

והאמת כי כל הגלות והגאולה הוא בירור המלבוש והגוף שכולם [המצוות] הם עצות איך להמשיך הארה הפנימיות גם בחיצוניות והגשמיות [בא תרמז ב].
כי כל הבריאה הוא מלבוש להפנימיות ואם עובד ה' מתקן כל דבר לאמיתו ומדבקו בשרשו ויודע להעמיד כל דבר על מקומו ונגמר המלבוש אז שורה בו הפנימיות, כדמיון הלבוש שהוא נעשה ע"י איחוי וחיבור חתיכות בגד, כן עניני העולם הזה אינם מסודרים רק ע"י מצות ומעשים טובים יכולים לתקן הכל [לך לך תרמ"ד].

"..... עיקר הקדושה שבאדם נתן בו הקב"ה במ"ש נשמה שנתת בי
טהורה היא, ורק האדם לבוש גשמיי אל הפנימיות וצריך לתקן לבוש הזה להיות בטל להפנימיות" [תולדות תרל"ג].

"..... דכתיב 'כתנות עור' שמקודם היה הגוף רוחניי ואחר החטא צריכין לתקן זה הלבוש החיצון וע"י המצוות יכולין למצוא הפנימיות שהיא כתנות אור" [שלח תרמ"ט].

[עפ"י הס' שפת הג"ן וס' שערים אל הפנימיות]

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה