יום ראשון, 29 בינואר 2017

מי יודע עז אפך וכיראתך עברתך

לרפואת הרב בנימין יהודה בן רחל
הרב יצחק בן ברכה 
שרה לאה בת רבקה
ולזכות עדינה בת שבע בת נעכא גיטל

כתוב בפסוק השגור בפינו ונאמר כל שבת בבוקר [תהילים פ' צ' פסוק ט']:

מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ.

מה הפירוש? איך יתכן לומר על הקב"ה שהוא ירא?? ומה ההבדל בין כעס לעברה [שגם היא לשון של כעס]? 

מסביר רש"י:

"מי יודע עז אפך" - בימים מועטים [שבעים או שמונים שנה כמבואר בפסוק לעיל] כאלה מי יקנה לו לב לדעת את עז אפך ליראה אותך.


"ואתה כיראתך עברתך" - כשם שאתה יראוי כן עברתך קשה ונפרע מן החוטאים.

נמצא לפי רש"י שאין הקב"ה ירא משום דבר אלא שהוא יראוי, כלומר, ישות שיראים ממנה. כלומר אם תרצה לדעת את עוז חרון האף, תשכיל להבין שהקב"ה יראוי ומאוים כפי גדולתו ית' ורוממותו שזה בודאי בלא תכלית, כך היא עברתך כאשר אין מכבדים השי"ת כראוי לנברא לכבד את בוראו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם. דוגמא לדבר הביאו מש"כ הרמב"ן "כל יסורי איוב לא יספיקו לעונש אחת מן העבירות". ובשערי תשובה לר"י ש"א י"ב בביאור היגון "כי יתכן שיתחרט וירע בעיניו על חטאתו ולא השלים חוקו בזה, כי גם הפסד דינר או איסר קשה בעיני האדם אך אם אבד עשרו בענין רע ויצא נקי מנכסיו נפשו עליו תאצל ותכבד אנחתו. וכן על צרות רעות ורבות כאבו נצח ויגון בלבבו יומם." וכתב הקדוש רבינו יונה ז"ל דברים נוראים "ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח על שהמרה את השי"ת והשחית והתעיב עלילה לפניו" עכ"ד.


והגדר ביראת שמים, כתב הגר"א קוטלר, שאעפ"י שאנו רחוקים מההשגה כמ"ש בבית הלוי פ' וישלח במעשה דשכם כדברי הגמ' בב"ק ס"ב, דהנותן לאשה דינר של זהב ואמר לה של כסף ופשעה בו ונאבד בפשיעתה שלא שמרתו כראוי, אין צריכה לשלם אלא של כסף. אבל אי הזיקתו חייבת של זהב דאמר לה מאי הוה לך גביה דאזיקתיה. הרי דאע"ג דבשמירתו אינה חייבת רק בשל כסף, מ"מ אם הזיקתו בידים, כיון דגם של כסף אין לה להזיקו ועברה והזיקתו חייבת לשלם כשל זהב. וכן הוא במעשי האדם שאם ח"ו מזיק וחוטא כלפי שמיא הרי כיון שלא היה לו להזיק כלל מתחייב ע"פ הערך האמיתי של מה שעשה ולא ע"פ השגותיו. וראויים הדברים למי שאמרם, גאון התלמוד והמוסר הגרא"ק זצ"ל [וכנ"ל גם על בעל הבית הלוי]. 

הרב זצ"ל בסידורו כתב:

אם הדעה שלנו היתה יכולה להקיף את החוסן והעז אשר במגמה האלהית העליונה במטרת החיים, אז היה אפשר עוד לחשוב על דבר אפשרות של התאמה, ושל קישור החיים ביסודם העליון. אבל הלא המדע שלנו הוא מוגבל, והתוכן של המגמה האלהית בהויה הוא בלא קץ ותכלית לרוממות קדשו, אם כן לא יוכל כל נברא לדעת כלל עד כמה עמוק הוא הניגוד בין הרצון האפל שלנו השולט במערכי חיינו המגושמים ובין האור הגדול של החפץ האלהי בהנהגת עולמו. 

וכפי אותה המדה העליונה של יראת הרוממות הראויה להיות חודרת בקרבנו מפני קדושת אור ד' אשר אין אנו יכולים להגיע גם לנטף אחד של השגת גדולתו ונמצא שהיראה אין קץ לה באמת. וכפי אותה המדה של מדת היראה בעוצם עזוזה שאין בם כלל כח להשיגה ולעמוד בה באותה המדה שאנו רחוקים מאוצר קדוש זה של היראה העליונה, ככה החיים שלנו הם מנוגדים מהתוכן האידיאלי כפי מה שהוא בחפצו הטהור והקדוש של יוצר כל ב"ה. ונמצא שהננו עומדים בעבר אחר מנוגד מכל החפץ הקדוש של הופעת האור האלהי בעולמו. מי יודע עז אפך וכיראתך עברתך.

נדמה לי שדבריו הם עומק דברי רש"י עם תוספת: אי אפשר לדעת את גודל יראת הרוממות הנדרשת מאיתנו. אם היינו מודעים לכך, היה ברור שאנחנו חיים בניגוד גמור לרצונו. ההבדל בין עברה לכעס הוא שעברה היא מלשון "עבר השני" דהיינו הצד השני, הניגוד, ההיפוך. כעס מתרחש כשסתם עוברים על רצונו. עברה היא חמורה יותר ומתרחשת כאשר אדם פועל בניגוד גמור לרצונו [עי' דברי הרב על "כי כל ימינו פנו בעברתך"]. מכיון שאנחנו לא משיגים את תכלית הבריאה והחפץ האלקי, לא יודעים עז אפו, ומדת היראה הנדרשת מאתנו. ולכן אנחנו עומדים מעבר השני. כי כמדת היראה הצפויה מאתנו, כן עברתו.


בימינו לא מקובל לדבר על יראה ובודאי לא על יראת העונש. אבל התעלמות ממציאות איננה גורמת למציאות להיעלם. יש דין ויש דיין ומוטל על האדם להעצים את יראת הרוממות ויראת העונש שלו כדי להינצל מעונש ובעיקר להגשים את מטרת בריאתו, כמו שכתוב בגמרא [ברכות ו:]:  ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנאמר, סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו'. מאי 'כי זה כל האדם'? אמר רבי אלעזר אמר הקדוש ברוך הוא, כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אומר, שקול זה כנגד כל העולם כולו. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה:


ובס' נועם אלימלך פ' ויגש כתב וז"ל וכיראתך עברתך. ולכאורה ממה מתיירא הקב"ה ומה שייך אצלו יראה? אלא דהבורא ב"ה אין בו יראה אחרת רק היראה הזאת שמתיירא שלא יחטא האדם מחמת אהבתו שאוהב את האדם להיטיבו באחריתו, כי דרכו יתברך רק להיטיב לכל ברואיו ולכן מתיירא שלא יחטא האדם כו' עיי"ש. 

נמצא, שכביכול הקב"ה באמת ירא! והיראה שלו נובעת מאהבתו הגדולה אלינו ומתיירא שלא יחטא האדם. מבהיל!



וע"ע ברד"ק במלבי"ם ובמצודות. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה