יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

מעשה בראשית והמדע המודרני

"להשוות סיפור מעשה בראשית עם החקירות האחרונות הוא דבר נכבד. אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, וע"י איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח, ע"י יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים. התרדמה תוכל להיות חזיונית, וגם היא תקפל איזה תקופה, עד בישול הרעיון של עצם מעצמי ובשר מבשרי. והודיע הכתוב שקדושת המשפחה קדם להבושה הנימוסית בזמן, וכן במעלה, שאחר ההתעוררות מהתרדמה הוחלט דבר זאת הפעם, ומ"מ היו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ולמדנו, שלא רק עבירה נמוסית היא פרצת העריות, שפורצים בה כשאין רואה, ועין נואף שמרה נשף, אלא דבר עמוק מוטבע בשורש נשמתו של אדם, שחוטאו חומס נפשו, והפורש מהם נקרא קדוש בעצם".

[שמונה קבצים א' תקצ"ד] 

סוד ה"הכלה" וסיפורים על גדולי ישראל


לכב' ......  

כמה טיפות ושביבי רעיונות על סוד ההכלה במקורות יהודיים [כפי שנתבקשתי] – בנוסף מומלץ לקרוא בספר "אמנות ההכלה" של ד"ר מיכאל אבולעפיה. ויש כמובן עוד מקורות עשירים בנושא [דוגמת הסיפור עם הלל והטרדן שניסה להקניטו במס' שבת ל"א עיי"ש עם פירוש העין אי"ה].   
א.     
הקבלה מגלה, שלפני בריאת העולם, כל המציאות היתה מלאה אך ורק בנוכחות האלוקות. כדי לאפשר את הבריאה, הקב"ה [כביכול] צמצם את עצמו. נמצא, שכל האפשרות שלנו להיברא היא תוצאה מנכונותו של ה' לצמצם את עצמו ולהכיל גם בריאה גשמית. 

יש  מצוה של "ובו תדבק" להידבק בדרכי הבורא. מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה וכו'. אפשר לומר שהמוצא מקום להכיל את הזולת מקיים מצוה זו.

בהקשר המשפחתי, דרושה מידה גדושה של הכלה וצמצום, ורוב ככל הבעיות בבית נובעות מחוסר היכולת להכיל את הזולת. כשגרים בקירבה כ"כ גדולה עם אנשים שונים, בהכרח יהיו חיכוכים, והדרך לפתור אותם הוא ללמוד היטב ולתרגל את סוגיית ההכלה.

ב.      כתוב בחז"ל שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה. הפלגה זו אינה כתובה בשום מעשה חסד מלבד הכנסת אורחים. במה מיוחדת הכנסת אורחים מכל מעשי חסד? בכל חסד מרגיש אדם טוב עם עצמו כי מציאותו מתפשטת ומתרחבת ע"י הנתינה. לעומת זאת, כל אחד יודע את הקושי בהכנסת אורחים. צריכים להכניס אדם זר לתוך השטח הפרטי שלי. זה דורש צמצום עצמו והכלת האחר. לאור הקושי המיוחד מובן למה הפליגו חז"ל בחשיבות מצות הכנסת אורחים שהיא גדולה מהקבלת פני השכינה. הרמב"ם קורא להכנסת אורחים "החק שחקקו אברהם אבינו". אולי כאן הוא רומז להיבט הנפשי. כדי לקיים מצוה זו כראוי, צריך האדם לעשות "חקיקה" [מלשון לחרוט] בעצמו ובנפשו כדי לתת מקום לזולת. הסיפור של אברהם עם המלאכים הוא דוגמה קלאסית של הכלה. אברהם, איש קדוש וטהור, מתאמץ כדי לשרת שלשה "אנשים" הדומים לערבים ומשתחוים לאבק שברגליהם. [חז"ל מציינים שהכנסת אורחים קשה יותר לנשים מאשר לגברים. ההסבר הוא שהאשה מטבעה מזדהה יותר עם הבית ולכן מצות הכנסת אורחים דורשת ממנה יותר הכלה וצמצום מאשר לגבר]. 

ג.      משה רבינו ביקש מה' למנות מנהיג חדש שאפויו מתואר כ"איש אשר רוח בו" אומר רש"י - שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד. משימה לא פשוטה אבל הכרחית לכל הורה ומורה. למצוא את רוחו המיוחדת והייחודית של בנו/ בתו/  תלמידו להכילה ולכבדה.

ד.      כתוב בגמרא [כתובות י"ז] לעולם יהא אדם דעתו מעורבת עם הבריות – אומר רש"י לעשות רצון איש ואיש. לכל אחד מצוקות שונות, צרכים מיוחדים, ורצונות אישיים. כתוב כאן "לעולם" תמיד תמיד צריך לחפש למה השני זקוק ולנסות לתת לו.

ה.      בנביא מלאכי (ב ו) נאמר: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". "תורת אמת היתה בפיהו", זה אהרון שלא טימא את הטהור ולא טיהר את הטמא. "ועולה לא נמצא בשפתיו", זה אהרון שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור. "בשלום ובמישור הלך אתי", זה אהרון שלא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה, כדרך שלא הרהר אברהם אבינו. "ורבים השיב מעוון", זה אהרון שהשיב את הפושעים ללימוד התורה. היה אהרון קושר חבל של ברזל במותניו, ומחזר על כל פתחי ישראל, וכל מי שאינו יודע לקרות קריאת שמע, לימדו קריאת שמע. ומי שאינו יודע להתפלל, לימדו תפלה. ומי שאינו נכנס בגופה של תורה, היה מלמדו. [ולא אהרן בלבד, אלא כל המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, ואינו נושא פנים לעשיר ולעני, אלא מלמד את כולם כאחת, מתוך כך הקב"ה מרחם עליו, ונותן בו רוח חכמה ובינה ודעה והשכל, ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב.] (ספרא שמיני פרשה א. ילקוט שמעוני פרשת אחרי תקעט. תנא דבי אליהו יד.


שפל רוח היה אהרון, מנין? שאין לך שפל רוח יותר ממי שהוא רודף שלום. חשוב בדעתך, היאך אדם רודף שלום, אם אינו משפיל רוחו והולך?! הא כיצד, אם היה אדם מקלל את אהרון, היה אהרון אומר לו שלום. אם היה אדם מריב עמו, היה שותק. אם רבו שני אנשים, הוא משפיל רוחו והולך אצל זה ומרצה אותו על זה, וכן לזה, שכך היתה אומנותו של אהרון הצדיק, כששמע על שניים שהיו רבים זה עם זה, הולך אצל האחד, ואומר לו שלום עליך רבי, והוא אומר לו שלום עליך רבי ומורי. מה מבקש מורי כאן? והוא אומר: "פלוני חברך שלח אותי אליך לפייסך, הוא כה מתחרט על מה שעשה לך! ושרוי הוא בצער גדול ואומר: אוי לי, איך אשא את עיני בחברי, בושתי ממנו, שהרי אני הוא שפגעתי בו וחטאתי כנגדו! הלוואי ויסכים להשלים עימי ולסלוח לי!" כך היה אהרון יושב אצלו עד שהיה מוציא כל קנאה והקפדה שיש בלבו על רעהו. מיד אותו האיש היה מהרהר בדעתו, וכי כזה צדיק בא אלי לפייסני. היה אומר לאהרון, רבי, אני הוא שציערתי את חברי. לאחר מכן, היה אהרון הולך אצל החבר, ואומר לו גם כן כדברים הללו, עד שאף הוא היה מוחל וסולח בלב ונפש. וכשנפגשו השניים זה עם זה, מיד חיבקו ונשקו זה לזה, ושב השלום לשרור ביניהם.

אם שמע אהרון על בעל ואשתו שעשו מריבה ביניהם, היה הולך אצל הבעל ואומר לו, שמעתי שהיה לך ריב עם אשתך, אם אתה מגרש אותה, ספק תמצא כמותה ספק לא תמצא. וגם אם אתה מוצא כמותה, אם תריב איתה, היא תאמר לך, כך עשית גם לראשונה. וכך היה נעשה שלום ביניהם, וכשנולד להם בן, היו קוראים אותו 'אהרון' על שמו. ועל זאת היו כל ישראל אנשים ונשים אוהבים אותו. (כלה רבתי פרק ג הלכה א. ילקוט שמעוני מלאכי ב תקפח)

כאשר היה אהרן מהלך בדרך, היה מאיר פנים לכולם. גם כאשר נפגש עם אדם רע או רשע, היה אומר לו 'שלום' בסבר פנים יפות. וכאשר אותו אדם רשע היה מתאווה ללכת ולעבור עבירה, היה אומר לעצמו: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את אהרון?! מתבייש אני ממנו, שהרי הוא כה מתעניין בשלומי! וכך היה אותו האיש מונע את עצמו מלעבור עבירה. זה שנאמר: ורבים השיב מעוון, שהשיב פושעים לתורה. (אבות דרבי נתן יב ג. ספרא שמיני א) .
הרי לנו שאהרן כהן גדול הנכנס לקודש הקדשים, נביא ה', עוסק בשלום בית, בהשקטת מריבות בקירוב רחוקים וכו' וכו'. כל אחד לפי מה שהוא צריך ובמקום הנפשי-רוחני שהוא נמצא.

ו.        "די מחסורו" - אתה מצווה עליו להחיותו ואין אתה מצווה עליו לעשרו.
אשר יחסר לו - הכל לפי כבודו, אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו.
אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שלא היה יכול לאכול עד שיהא מתעמל והעבד משמשו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין. [כתובות ס"ז]
ז.       נאמר בגמ' בחולין (פ"ט.): "אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה – אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני "ואנכי עפר ואפר", למשה ואהרן, אמר "ונחנו מה" לדוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש"…
אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן גדול, שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר. ואילו במשה כתיב ונחנו מה…"
מסביר המהר"ם שפירא: מדוע גדול משה, דאילו כשאברהם אבינו אומר לקב"ה "ואנכי עפר ואפר" אין זו רבותא, וכפי שמאריך בספרו "ניצוצי אור המאיר", אבל משה רבינו "העניו מכל אדם", אמר, "ונחנו מה" למתלוננים. אפילו לגבי נרגנים אלה, ראה עצמו כאפס.
הסיפור הבא מחמם את הלב לא רק בשל הדאגה לשני, אלא משום שהוא שיעור יוצא דופן בהכרת ערך הענווה והשפלות של גאון גדול.
בספר "ויאמר הנני" מסופר על הגאון ר' אברהם גניחובסקי זצ"ל שהיה נוסע תדיר במוניות שירות מב"ב לירושלים, לישיבה בטשעבין, וכך גם חזור. פעם אחת נכנס ר' אברהם למונית שירות לנסוע מירושלים לב"ב. כהרגלו, התיישב מאחור בספסל הפנימי, כדי לא להפריע לאיש, וגם רוב נוסעי המונית לא יפריעו לו ללמוד במנוחה.
כשהחל הנהג בנסיעה, עודם בירושלים טרם שיצאו מהעיר, פנה ר' אברהם לבחור ישיבה שישב בספסל לפניו, וביקש ממנו שיעשה עמו חסד, ועל הטובה הזו הוא מוכן להשתתף אתו במחיר הנסיעה. שאל הבחור "מה רצונך רבי?" ענה לו ר' אברהם: "אמרו לי כי על הכביש בדרך, נצפים לאחרונה מכוניות חדשות, אני אדם מבוגר שמעניין אותי לראות את הכביש ומכוניותיו, גם אמרו לי כי יש גן חיות בדרך (ספארי) וכאשר אני יושב מאחורה אינני רואה כלום. האם מסכים אתה להחליף איתי מקום?"
הבחור הביט עליו בתדהמה, אך הסכים בשמחה לבקשתו המשונה של האיש המבוגר. יושבי המונית העלו אף הם חיוך על פניהם, והבושה היתה במלואה.
בתחנת הדלק, לפני היציאה מירושלים, עצר נהג המונית את רכבו למען הזקן, והבחור שלא הכיר כלל את ר' אברהם החליף איתו מקום. הנהג "הבין" מיד כי יש לו נוסע מיוחד שמוכן לשלם בשביל לראות את הדרך, ולכן פעמים מספר באמצע הדרך, נעמד לעזרתו והראה לו "דברים מעניינים".
"שם יש מנזר עתיק",
"עוד מעט חולפים אנו ליד שדה התעופה  ודאי שמעת עליו",
ר' אברהם הגיב בסיפוק: "אה? אה, ככה? באמת? תודה רבה!"
גם את הספארי הראה לו הנהג האדיב.
מקורבו של ר' אברהם (הרב מרדכי קרימילובסקי שיחי'), שנסע אף הוא במונית, נרעש מאשר ראו עיניו. מיד כאשר החליף ר' אברהם את מקומו ועבר לשבת במקומו של הבחור, הבחין כי הרב הוריד את החליפה והעמיד אותה פרושה באוויר מולו. הוא תלה אותה בצורת מחיצה לפניו משך כל שעת הנסיעה, כך הבין הרב קרימלובסקי את סוד ה'ספארי והמכוניות'…
ר' אברהם נוכח שהבחור יושב מאחורי אשה, והיה סבור כי גם בישיבה בנסיעה אין לשבת מאחורי אשה. כדי למנוע את הבחור ממכשול, הבריק במוחו הרעיון להתחנן לבן הישיבה שיחליף איתו מקום, והוא, הרי יש לו דרך פשוטה – לפרוש את החליפה שתחצוץ בינו לבין המושב הקדמי.
בסוף הנסיעה הודה לבחור והשתתף עמו בחלק מן התשלום. הוא אף הביע את תודתו לנהג על יחסו האדיב.
הרב גניחובסקי יצא מגדרו ודאג לזולתו בכל ליבו, אך מעבר לכך, הוא עשה זאת מתוך ענווה ושפלות רוח עצומים, שחלילה לא יישמע כי יש לו מטרה כלשהי ודאגה לרוחניותו של הבחור.
מסופר כי רבי אברהם הגיע למחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כדי לעקוב אחר טיפול רפואי הניתן לאחד ממקורביו, והנה פגש שם יהודי שהמתין בעצמו לטיפול. אותו יהודי התבייש מאוד, אך בטרם הספיק לעשות דבר, ניגש אליו רבי אברהם , הנמיך עצמו ולחש לאזנו: "עשה לי טובה, אל תספר לאף אחד כי פגשת אותי פה"... כך הציל יהודי מבושה גם במחיר הורדה מכבודו.

הרב שלמה זלמן אוירבך

לצד גאונותו העצומה, בלטו אצל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך שתי תכונות: חביבות וענווה. ר' שלמה זלמן קיבל כל יהודי, קטן כגדול, במאור פנים מופלא, בסבלנות ובסבר פנים יפות. כל מי שזכה להיפגש עמו לא ישכח את חיוכו כובש הלב, וכפי שסיפר אחד מנהגי המוניות שנהגו להסיעו בקביעות: "אדם כזה סימפטי - לא פגשתי! תמיד עם חיוך, תמיד נכנס ואומר בוקר טוב מהלב, ובנסיעה מדבר איתי ושואל כל פעם: איך האישה? איך הילדים? אני מסיע הרבה רבנים, אבל עוד לא יצא לי להסיע אדם כזה נחמד! ביקשתי אז מכל הנהגים בתחנה, שרק אני אסיע אותו..." הוא היה קורא לנהגים "המנהיגים שלי". גדול הדור ויודע להכיל גם נהגי מונית שרחוקים מאד מהוויתו הרוחנית ומגאונותו השכלית.

ילד יתום שהתבייש להגיד קדיש על אביו, זכה לביקורו של ר' שלמה זלמן, שישב עמו והסביר לו בנחת עד כמה אמירת הקדיש עושה לאביו נחת רוח בשמים. הדברים סייעו ליתום הקטן, שהחל לומר את הקדיש בביטחון.

אברך סיפר: "הרבנית ע"ה נפטרה בשבת. במוצאי השבת מיהר ר' שלמה זלמן ל'שערי צדק' וירד במעלית לחדר המתים. נקל להבין מה עובר במוחו של אדם שאשתו נפטרה בפתאומיות שכזו. המחשבות... הזכרונות... כשעצרה המעלית באחד הקומות, נכנס אליה אברך, שהיה אחד מתלמידיו, ולא ידע כי רעייתו של ר' שלמה זלמן נפטרה לפני שעות ספורות. האברך פנה וסיפר לרב באושר כי אשתו ילדה בן בשעה טובה". ר' שלמה זלמן בירך אותו בלבביות, איחל לו כל טוב. משם פנה אל מתו".

הרב עובדיה יוסף

שעת לילה מאוחרת היתה, כאשר מרן ובני משפחתו שבו משמחה משפחתית. ובעוד כל בני המשפחה פורשים לשנת הלילה, ניגש מרן בזריזות לחדרו, התיישב על כסאו, והמשיך את לימודו, באותו מקום בו הפסיק קודם צאתו.
השעות נקפו וחלפו, ומחוגי השעון הורו על השעה שתים עשרה וחצי בלילה. מרן עוד היה ספון בחדרו ורכון על ספריו, כמו בכל לילה. הוא ישב ולמד לבדו, בריכוז עצום, כאשר עשרות ספרים פתוחים נערמו לפניו, בזה אחר זה.
אולם הוא לא ישב לבדו. בחדר הסמוך ישב המאבטח שדאג לשלומו של מרן. מולו היה מונח מסך, שהיה מחובר למצלמה שהותקנה בפתח הדירה. כך יכול היה לראות מה מתרחש בחוץ, ולהתכונן לכל מקרה שלא יבוא.
רחוב הקבלן היה שומם בשעה כה מאוחרת, אולם לפתע קלטו עיניו של המאבטח התרחשות מוזרה. דמות כלשהי התיישבה בפתח ביתו של הרב כשהיא בוכה בכי תמרורים.
רבע שעה חלפה, והדמות לא עזבה את המקום. חשד עלה בליבו של המאבטח, והוא החליט לרדת ולבדוק את הענין. הוא דילג בזריזות על פני המדרגות ופתח את הדלת. "מי את?" פנה לאשה הבוכייה, "ומה את מחפשת כאן, בשעה כה מאוחרת?"
אך בקושי הצליחה האשה לבטא את משאלת ליבה. "באתי לבקש ברכה מהרב, כי הרופאים אומרים שיש לי בעיה רפואית" השיבה בקול חנוק.
ליבו של המאבטח התמלא בצער, אבל הוא חש כי אינו יכול לסייע. "הרב עסוק מאוד עכשיו, וגם השעה מאוחרת מאוד. לא נראה לי שתוכלי להיכנס" אמר.
אלא שהאשה פרצה בבכי נורא, בכי כזה שהמיס את ליבו של המאבטח המנוסה.
לאחר כמה דקות התרצה. "טוב, אעלה ואשאל את הרב", אמר ונעלם בפתח הבית. הוא עלה במדרגות, נכנס לחדרו של מרן ביראת כבוד, וסיפר לו על המתרחש בחוץ. הוא לא צפה את תגובתו של מרן.
"תכניס אותה לכאן מיד!" הורה מרן למאבטח כשהוא נרעש, "אשה יהודיה בצער, כיצד אפשר להתעלם?!"
ואכן, האשה הוכנסה אל החדר, ומרן זירז את המאבטח: "תגיש לה כוס מים, אתה לא רואה שהיא חלשה?"
"מהיכן באת?" שאל את האשה, "מחוץ לעיר" השיבה. "יתכן שהיא רעבה" אמר מרן למאבטח, "הצע לה לאכול". לאחר שהאשה השיבה בשלילה, שאל מרן לבקשתה. האשה פרצה בבכי וסיפרה על בעייתה הרפואית, ועל הערכת המצב העגומה של הרופאים. בעיניו של מרן עמדו דמעות.
"אל תבכי" ביקש, "אני אדאג לענין". הוא אחז את שפופרת הטלפון בידו, וחייג אל ד"ר שטסמן, רופאו האישי. "ד"ר שטסמן" אמר, כאשר נענה מעבר לקו, "אני מבקש ממך לקחת על עצמך את הטיפול האישי באשה הזו" ביקש בלשון רכה.
ד"ר שטסמן נענה ברצון, והבטיח לעשות כל שביכולתו. מרן השיב את שפופרת הטלפון למקומה ואמר לאשה: "הנה, את רואה? אנו נעשה את ההשתדלות מלמטה, והקדוש ברוך הוא ישחל את עזרתו ממעל. הכל יסתדר, בעזרת ה'". ובמילים חמות האציל עליה מברכתו, שתזכה לרפואה ולישועה, בקרוב ממש.
רוח של עידוד נשבה בחדר. האשה חשה לפתע כי אכן כן, בעזרת ה' הכל יסתדר, ומרן פנה אל המאבטח ואמר: "אשה זו באה מחוץ לעיר. דאג לה למקום לינה, בביתו של בני, רבי משה".
רק הבטחתה הנאמנה של האשה, כי יש לה קרובים בירושלים, שתוכל ללון בביתם, הרגיעה את רוחו של מרן.



 לא מוגה 
הערות ביאורים וציונים בסוגיית אמירה בקידושין ויישובים לקושיא על תוספות

הצעת דברי הגמרא

אומרת הגמ' שצריך לכתוב 'ויצאה חנם' וצריך גם 'כי יקח איש', דאי כתב רחמנא 'ויצאה חנם' לבד הוה אמינא היכא דיהבה איהי לכסף קידושין לדידיה וקידשתו דתיהוו קידושי, לכך כתב רחמנא 'כי יקח' ולא 'כי תקח' לומר שהוא לוקח וקונה אותה ולא שהיא לוקחת וקונה אותו.

פשוט לתוספות שיש מיעוט לאופן שנתן הוא ואמרה היא וקשה למה הגמרא לקמן מסתפקת בזה

וכתבו התוספות [ד"ה היכא דיהבה לדידיה וקידשתו] פי' בקונטרס שאומרת הרי אתה מקודש לי. וקשה שהרי באיש אינו נופל לשון קידושין שאין נאסר בכך לשאר נשים [ועי' ביאור האדר"ת זצ"ל בדברי רש"י בס' אהל חייא]. ויש לפרש שאומרת 'הרי אני מקודשת לך'. וצריך לומר דיהבה לדידיה [שמשמעותו שהנערה נתנה את הקדושין] לאו דוקא שהרי אביה מקבל הקדושין [מהבעל, כמו שלומדים מ"אין כסף לאדון זה אבל כסף לאדון אחר ומנו אב, ואין הו"א שהיא תתן לבעל ובכך תתקדש] אלא רוצה לומר [שהבעל נותן כסף] ואמרה [היא הרי אני מקודשת לך] עכ"ד.
וכבר הקשו ע"ז [הג"ר אלחנן זצ"ל בקוב"ש אות י"ט ועוד הרבה מאד אחריו], שלפי דברי התוס' מבואר שהמיעוט של הפסוק "כי יקח" - ולא כי תקח, מתיחס ל"נתן הוא ואמרה היא" וא"כ הרי צריך שבכה"ג בודאי לא יהא קידושין. ולהלן בדף ה' ע"ב מבואר בגמ' דנתן הוא ואמרה היא הוי ספק קדושין כן מבואר שם לפי דברי הרבה ראשונים ע"ש וצ"ע.

האשה לא יכולה להיות המקנה אם כי יכולה לקיים את האמירה אבל למאי נפק"מ

וכתבו האחרונים [עי' בד קודש קידושין סי' י"ג] דחלוקין הן, דהנה לולא המיעוט דכי יקח ולא כי תקח, מלבד מה דהיה מועיל אמירתה דידה, ואך היא היתה נחשבת המקנה כמו כל מוכר ולוקח והיתה היא נחשבת המוכרת. ולזה נתחדש בהמיעוט דכי יקח ולא כי תקח דאין האשה נחשבת מקנה כלל וכמש"כ הר"ן בנדרים דף ל' ע"א ד"ה ואשה נמי וכו' ואך דהיא מפקרת את עצמה שהבעל יוכל לקנות אותה וזה מדין ודאי, וספק הגמ' הוא דאה"נ דאין היא נחשבת מקנה, מכ"מ יש להסתפק אם ע"י אמירתה לחוד ג"כ חשוב בכלל כי תקח או לא. אכתי צ"ע, מאי נפק"מ לן?? דסכ"ס אם נתן הוא ואמרה היא מועיל, א"כ במאי נאמר לן המיעוט ולא כי תקח ומאי נפק"מ לן בזה וצ"ע.

נפק"מ שהיא לא יכולה לומר במפורש שמקנה את עצמה וא"כ לא מועילה דעת אחרת מקנה של האשה להקנות את עצמה

וביאר בזה בס' ברכת יעקב [לג"ר יעקב נטע ליבוביץ זצ"ל בסי' ס"ה] דאיך יהא אם האמירה שלה יהא במפורש היא מקנה את עצמה לו, דכך יהא קנין הקדושין על אופן כזה? אה"נ לא יועיל מתורת ודאי, וע"ז נאמר המיעוט דולא כי תקח. אלא דלולי המיעוט הרי היא היתה יכולה להקנות עצמה לו א"כ כשאומרת הרי אני מקודשת לך אין זה רק אמירה דידה גרידא כי אם דהיתה היא המקנית את עצמה וע"י אופן זה היה קנין הקדושין. ואשר ע"כ ע"ז נאמר המיעוט דבאופן כזה לא מועיל מדין ודאי. ואולם לאחר המיעוט, דנתחדש דאין היא המקנית אח עצמה ורק מפקרת את עצמה לו, א"כ כשאומרת הרי אני מקודשת לך לא נכלל בזה שהיא המקנית את עצמה לו ורק אמירה דידה גרידא וע"כ בזה הוי שפיר ספק קדושין והנפק"מ יהא באופן שתאמר במפורש שהיא מקנית את עצמה לו ובזה לא יועיל ודאי וכמש"נ. נמצא, שספק הגמרא הוא באופן שאמרה הרי "אני מקודשת לך", ומכוח המיעוט של כי יקח ולא כי תקח, אנחנו מבינים שאין היא מתכוונת להקנות עצמה, ואה"נ אם תאמר במפורש שהיא מקנה עצמה אינה מקודשת מדין ודאי.

ונראה נפק"מ בזה, דהנה לולא המיעוט דכי יקח ולא כי תלקח יעויין בברכ"ש סי' י' היה מועיל הדעת אחרת של האשה לענין לעשות קידושין [כמו שמבואר בריטב"א ביבמות דף נ"ב ע"ב דלא מקרי דעת אחרת מקנה אותו דיועיל אפילו בלא כוונה של הבעל משום דבדידיה תלה רחמנא יעויי"ש] הרי זה נתחדש בהמיעוט דכי יקח ולא כי תלקח וזה מדין ודאי לא מועיל עכ"ד. ועי' עוד שם שכתב נקפ"מ שלא תועיל אמירה חלקית שלה מדין ידות עיי"ש.

בתוספות מדובר שנתן את הכסף לאביה והבת אמרה והספק הוא באופן שהבת קיבלה את הכסף ואמרה הריני מקודשת לך   

ותבט עיני בס' אהל חייא [בעמ' ק"צ] שכתוב שם לבאר דסבירא ליה לתוס' דהא דנתן הוא ואמרה היא הוי רק ספק היינו כשנתן להאשה עצמה ואמרה היא, דאז יש לומר דכיון דהאשה שקיבלה הכסף היא שאמרה הריני מקודשת לך, יש מקום לומר דאף ששתק הבעל מ"מ התכוין לשם קדושין דהרי הספק הוא דשמא לא נתנו לשם קידושין אלא לשם מתנה [עי' משל"מ פ"ג מהלכות אישות ה"ב] הוי ספק קידושין. אבל כשנתן הכסף לאביה והבת אמרה הריני מקודשת לך, סבירא להו לתוס' דודאי דלא הוי קדושין דאין אמירתה כלום כיון שאין לה חלק במעשה הקידושין דהא היא לא קיבלה כסף ובזה אפילו ספיקא ליכא דודאי דלא הוי קדושין. וזה דממעטינן מקרא כי יקח ולא כי תקח, דמה שהיא אמרה הריני מקדושת לך אינו כלום ורק היכי שנתן להאשה עצמה והיא אמרה הריני מקודשת לך בזה הוי ספיקא.

ביאור ההו"א שהאשה נותנת את הכסף

והנה על מה שכתוב בגמרא היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוו קידושי ופירש"י דכיון דאשמועי' דכסף עביד אישות מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה עכ"ל [ודלא כהתוס']. וביאור דבריו מש"כ רש"י דכסף עביד אישות דרש"י מתרץ בזה קושית הפנ"י דהק' היכי ס"ד דשייך קידושין באשה הנותנת הכסף והא היא המקנה עצמה והאיש הוא הקונה ובכ"מ בקנין כסף הא צריך הקונה ליתן המעות. ולזאת פי' רש"י דשאני קנין כסף בקידושין מקנין כסף בכל מקום דבכל מקום ענין קנין כסף הוא ענין דכסף פרעון ולכן צריך הקונה ליתן הכסף כגדר פרעון שהקונה נותן להמקנה משא"כ בקידושין סובר רש"י כשיטת הט"ז חו"מ סי' ק"ץ ד"כסף קנין" הוא ולא כסף פרעון דלא יתכן כסף שיווי באישות ע"ש. מיהו הט"ז ס"ל כן בכל הקנינים דקנין כסף קנין הוא ולא פרעון ואנן בעינן למימר דבכל הקנינים קנין כסף הוי פרעון ודוקא באשה שאני דקנין כסף הוא קנין ולא פרעון ואפשר לכווין כן בשיטת הסמ"ע שם, ע"ש. וביאר בס' שיעורי רבי יעקב משה שורקין [עמ' כ"ה וכ"כ בס' שיעורי הג"ר גרשון אדלשטיין שליט"א, ועי' עוד על דרך זו במאמרו של הגרנ"צ פינקל זצ"ל בס' זכרון אבות מעמ' ק"ה-קי"א ובמיוחד בעמ' ק"י, וכ"כ בס' מסילות ים סי' א' אות ו'] עפ"י היסוד הידוע של האחרונים שאין אשה נקנית כחפץ אלא ענין קנין באשה הוא רק ענין דפעולת דינים ואיסורים בה ולכן אינו דומה לכסף פרעון בכ"מ רק כסף קנין הוא. ולפ"ז יש ליישב דאף דבעלמא צריך הקונה ליתן הכסף היינו דוקא בכסף פרעון דעלמא משא"כ בקידושין הוי כסף קנין ולזה ס"ד דיתכן גם כשהאשה נותנת הכסף וזהו דפי' רש"י כאן דכיון דאשמועי' דכסף עביד אישות ר"ל דהוי כסף קנין ולא כסף פרעון, לכן ס"ד מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה. וכך נראה ברש"י גיטין כ"א דאיתא שם ס"ד בגמ' דיכול לגרש בכסף וכתב רש"י שם שהבעל נותן הכסף ואע"ג דלכאורה האשה קונה עצמה בגירושין מ"מ לא צריך דוקא הכסף לבא מהקונה דאין זה כסף פרעון רק כסף קנין וכנ"ל ודו"ק.

ביאור הקשר בין שתי המחלוקות בין רש"י לתוספות וחילוק נוסף בין הסוגיא כאן לסוגיא דלהלן

מבואר שנחלקו רש"י ותוספות בשתי נקודות: א – לפי רש"י היא נותנת את הכסף [כפשט דברי הגמרא] ואילו לפי תוספות הבעל נותן. ב- לפי רש"י הנוסח שלה הוא "התקדש לי" [ותוספות הביאו רש"י שלא כגירסא המופיעה אצלנו שאומרת "הרי אתה מקודש לי"] ואילו דעת תוספות היא אומרת "הרי אני מקודשת לך". מסגנון תוספות יש משמעות ששתי המחלוקות קשורות, וצריך לבאר מה הקשר.

וביאר הגר"ד פוברסקי זצ"ל [בשיעוריו בעמ' פ"ט] שרש"י פירש שמדובר כשהיא נתנה לו הכסף, הרי בהכרח דהקנין צריך לחול עליו, שהרי נותן הכסף הוא הקונה ולא המקנה ולכן מוכרח לפרש שאמרה הרי אתה מקודש לי דאם תאמר הריני מקודשת לך, הרי פירושו שהקנין הוא בה וזה לא יתכן מאחר שהיא נותנת הכסף ובהכרח שהיא הקונה. ולכן מוכרח לפרש שאמרה הרי אתה מקודש לי. אבל התוס' שפירשו שמדובר שהוא נתן הכסף והיא רק אמרה, שפיר פירשו דמיירי שאומרת הרי אני מקודשת לך כיון דבאמת הוא נתן הכסף והקנין הוא בה.

 ועי' באריכות בס' קונטרסי שיעורים עמ"ס קידושין [בענין נתן הוא ואמרה היא], ובתוך דבריו [באות ח'] הקשה, שכיון דלא הוקשה לתוספות על פירש"י רק הלשון "קדושין" שאינו נופל באיש ולא יותר, למה נטו בשביל קשיא זו לגמרי מפירוש רש"י? היה להם רק לומר שלא אמרה בלשון קדושין רק בשאר לשון שנופל גם באיש כגון 'הרי אתה קנוי לי' או 'הרי אתה בעלי' וכדומה. וגם העצמות יוסף שם הרגיש בקושיא זו ועיי"ש מה שנדחק בזה. וכתב שהוכרחו התוס' לפרש כן מלשון הגמרא דקאמר "וקדשתו" ולא קאמר דיהבה לדידיה ואמרה היא דהוי משמע בכל לשון שאמרה רק "וקדשתו" משמע בלשון קדושין וגם לרש"י נראה שלשון וקדשתו הכריחו לפרש כן. ונראה שהבינו התוס' עוד מלשון וקדשתו דהכוונה בזה שלא רק שאמרה היא אלא המכוון בזה שהיא המקדשת והיא הפועלת כל הקדושין וכמו שאמרו האיש מקדש שאין המכוון בזה רק על לשון הקדושין, ה"נ וקידשתו המכוון בזה שהיא נקנית על ידי עצמה והכל נגרר על ידי דבורה. ובאופן כזה כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח שאין הבעל אלא כמפקיר דעתו ורצונו לגבה. אבל בסוגיא דלהלן [דנתן הוא ואמרה היא] מיירי רק באמרה היא שהאמירה בלבד הוא על ידה, לא שהיא המקדשת, בזה אמרו דספיקא דאורייתא הוא.

[ועי' עוד בס' שיעורי קידושין לגר"י רוזן שליט"א סי' י"א ובמיוחד בעמ' ק"ז וקי"ח, 

הרב ברוך וידר שליט"א - רב ותלמיד

רבי נחמן - תחיה את הרגע

עשרה כללים לשלום בית


הרב לייזר ברודי

1. בראש ובראשונה, אני מציע, בעצם ממליץ בחום, שתקרא את ספר ההדרכה לבעל – בגן השלום של הרב שלום ארוש, ולכלה שלך תוכל להעניק כמתנה נפלאה את ספר ההדרכה לנשים חכמות נשים, שגם אותו חיבר הרב שלום ארוש. הרבה זוגות ראו ישועות ונפלאות אחרי שקראו ספרים אלה ויישמו את העצות, ההדרכה וההכוונה שהרב ארוש מציע שם.


2. לעולם אל תבקר את אשתך. בשום מקרה. בסביבה משוחררת מכל ביקורת, טענות, תלונות וכו', אשתך תפרח מבחינה רגשית והיא תעשה כל שביכולתה לשמח אותך, כך שבסופו של דבר לא יהיה לך בכלל על מה לבקר אותה.

3. לעולם אל תעיר הערות ותמתח ביקורת על הוריה ובני משפחתה. שמור על קשר טוב עם הוריה. אם תפתח קשר כזה אשתך תחזיק לך את זה כטובה גדולה מאוד, דבר שיתרום לקשר ביניכם, בעיקר, להערכה, חשיבות והיחס שלה אליך.

4. כשאשתך מבקשת ממך דבר מסוים אל תאמר לה "לא". גם אם אין באפשרותך לרכוש את הדבר – מצב כלכלי וכו', השתדל לומר לה בעדינות שבהזדמנות הראשונה, ברגע שיתאפשר מבחינה כלכלית, תמלא את בקשתה.

5. הקדש לאשתך לפחות 30 דקות ביום והקשב לה. אל תדבר, פשוט תקשיב לה. הראה לה שחייה ומה שעובר עליה חשובים לך. אם יש באפשרותך, הקדש לכך שעה ביום. זמן זה יקר וחשוב מאוד ליצירת קשר איכותי בין בני הזוג. ושוב, חצי שעה/שעה לבד, בלי טלפונים, טלוויזיה וכו'. זה כמובן לא זמן איכות.

6. שים את אשתך במקום הראשון בסדר העדיפויות שלך, מעל לכולם.

7. לעולם אל תאמר לשום אדם מילים פוגעות או מעליבות על אשתך.

8. אם אשתך אינה מרוצה ממך, אל תכעס. היא המראה שלך והיא משקפת את מה שאתה. זה גם בדרך כלל סימן לכך שבורא עולם לא מרוצה ממך. אז במקום לריב איתה, עשה חיפוש רוחני מעמיק בתוכך, שפר ותקן את הדברים הטעונים תיקון, ותראה איך דברים משתנים וקורים רק לטובה.

9. חייך תמיד ודבר ברכות ובנעימות עם אשתך. אין דבר שגורם לאישה להיות עצבנית ומתוחה כמו בעל עצבני.

10. ככל שתגדיל את האמונה והביטחון שלך בבורא עולם, כך תגדיל את הכוח הפנימי שלך. אישה מאוד אוהבת ומחוזקת כאשר לבעלה יש כוח פנימי להישען עליו. היא שונאת בעל רגשני וחלש שנשען עליה. האמונה מחזקת אותך גם בתחום הזה.

יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

להעריך את המתנות

הרב אהרן פרידמן

לאחרונה פורסם בקול רעש גדול מבצע למנויי אחד העיתונים במחננו, שבו מנוי שיעלה בהגרלה יוכל להיכנס עם בני המשפחה לאחד מסניפי כמה חנויות נבחרות, שעון העצר יופעל, ובמשך חמש דקות תמימות יאסוף ויעמיס עוד ועוד מכל הבא ליד!

וואו, איזה מבצע! רבים וגם טובים, במיוחד הצעירים שבינינו, שפשפו עינים למקרא המבצע והתחילו לחלום אילו רק היו זוכים... כשהם מדמיינים אלו מוצרים הם היו מורידים מהמדפים להנאתם הרבה.

מה שמדהים הוא, שה' עשה עם כולנו מבצע הרבה יותר טוב, כאשר נתן לנו את ההזדמנות, בלי שעון עצר ובלי הגבלה של חמש דקות, לא לרשת קידישיק או גל-פז בלבד, לאסוף ולהעמיס מכל הבא ביד, מצוות ומעשים טובים, או סתם ידע ותבונה ויכולת לפתח כישורים שונים ומגוונים, שכולנו יכולים להעמיס ולארוז להנאתנו.

בעזרת מעט מחשבה יצירתית והתבוננות, נגלה שהעולם הוא כמו סופרמרקט ענק, עם מגוון בלתי נדלה של מוצרים, מכל הסוגים והרמות. יש אמנם תג מחיר שמוצמד לכל מוצר, אבל לא מדובר בכסף, אלא במטבע שזמין לכל אחד ואחד מאתנו: קצת השקעה מחשבתית כדי לבחור במה שטוב לנו לטווח הרחוק, למרות שזה לא תמיד נעים ונוח בטווח הקצר, ומוכנות להשקיע מה שנדרש כדי להוריד את המוצר מהמדף.

אם רק נצליח להתעלות ולצאת מבור שאון ומטיט היוון ונפסיק להתעסק כל הזמן במחשבות מדכאות על מה שאין לנו; אם רק נעצור את החשבונות וההשוואות הבלתי פוסקות בינינו לבין האחרים; נופתע לגלות שבחוץ השמש זורחת במלוא תוקפה והדרה, ועולם ומלואו משתרע שם ומזמין אותנו לכבוש ולהפריח אותו.

בפני כולנו, בלי שום הבדל ובלי קשר למעלות שיש לנו או שאין לנו, פתוחים תחומים רבים שבהם אנו יכולים להתפתח ולהתקדם באין מפריע. תמיד נוכל למצוא נושאים לא מוכרים ותחומי התעניינות חדשים שאנו יכולים ללמוד ולחקור ולהרחיב בהם את הידע. נוכל לגלות כישרונות ומיומנויות שאפשר לפתח ולטפח.

מבהיל להיווכח עד כמה המרחבים פתוחים בפנינו ואין מי שמונע מאתנו לנוע קדימה בדהרה, מלבד העקשנות שלנו להתמקד בנקודה אחת מסוימת ולהישאר תקועים במקומות שבהם אין לנו מעבר והדרך אינה פתוחה בפנינו.

גם מי שאין לו כסף בשפע ואינו חכם ומלומד יתר על המידה, יכול תמיד להשקיע בשיפור הקשר עם בני ביתו ועם סובביו. לא משנה עד כמה ירוד מעמדנו, תמיד נוכל לפתח ולשפר את הליכות חיינו, ללמוד להאיר פנים לכל אדם ולהיות אדיב יותר כלפי הזולת. כתוצאה מכך תהיה רוח הבריות נוחה הימנו, ונרוויח גם שנמצא חן וחסד בעיני כל רואינו.

אפשר להתרגל להחמיא ולומר מילה טובה לאלו שחלשים מאתנו (למעשה, גם לאלה שחזקים מאתנו פי כמה!), ולקבל כל אדם באשר הוא בסבר פנים יפות. לא משנה מה מצבנו הרוחני או מעמדנו החברתי, תמיד נוכל לכבד בכוס שתיה את זה שאוסף כסף בבתים בשעות הערב, להציע עזרה למי שמחפש ספר, להחזיק את הדלת למי שמגיע אחרינו, או סתם לחייך לזולת, בלי מילים.

גם מבחינה רוחנית, מדהים ומבהיל לגלות כמה מצוות אנו יכולים לקיים במהלך היום, לקטוף 'יהלומים' על ימין ועל שמאל, על כל צעד ושעל ממש. אנו יכולים לטייל וליהנות מנוף מהמם, ואם נחשוב: מה רבו מעשיך ה', איזה נופים נפלאים ברא ה'! נקבל שכר על כך. ברכות שאנו ממילא מברכים, הקפדה על כשרות המאכלים, מחשבות על הימנעות מעבירות שממילא אין בדעתנו לעבור, שמירת העיניים והמחשבות ועוד.

כל אחד מאתנו יכול, למשל, להיכנס למנין שמתפללים שחרית, לענות אמנים בחזרת הש"ץ, או סתם לשים לב ולהקפיד על עניית אמן ואמן יהא שמיא רבה. כמה זה שווה? הנה מה שאמרו חז"ל: "כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו קורעין לו גזר דינו... כל העונה אמן בכל כוחו, פותחין לו שערי גן עדן..." (שבת קיט, ב). אמן אחד ויחיד על ברכה שהזולת מברך, יכול לשנות את מזלנו ואת חיינו.

בעצם, אין גבול למצוות שאדם יכול לקיים בעולם הזה, ואין לנו מושג בגודל השכר שנקבל על כל מעשה, ולוּ הקל ביותר.



__________




אם זה כה פשוט ונכון, מדוע באמת אנו לא מרגישים את ה'וואו!' על הדקות היקרות שה' נתן לנו, מדי יום ביומו, ולאורך שנים ארוכות? התשובה היא: השגרה. השגרה השוחקת, הגורמת לנו לאבד את הריגושים מכל דבר, אפילו אם זה יהיה המצרך היקר והאהוב ביותר.

כל דבר חדש, מרגש ומלהיב. לא רק בעיני ילד שמקבל אופניים חדשים או קסקט חדש, לא רק ילדה שמקבלת שמלה חדשה או נעליים חדשות, אלא גם אנשים מבוגרים שקונים חפצים או מלבושים חדשים. מי לא מכיר את התופעה שכאשר ספה חדשה מגיעה הביתה, עושים תקנות, קובעים כללים "על הספה החדשה אף ילד לא ידרוך...", "המטבח החדש לעולם לא יישאר מלוכלך בלילה..." וכהנה וכהנה, ובמרבית המקרים הכללים תקפים עד לפעם הראשונה או השניה שהם מתלכלכים.

יש לי חבר, שכאשר הוא מקבל רכב חדש, הדבר הראשון שהוא עושה זה ללכלך את המכונית כהוגן, כדי שלא יהיה עבד נרצע לנקיונו של האוטו. יש שעושים כן עם נעליים חדשות ושאר בגדים, כדי להיות משוחררים מהדאגה על הדבר החדש. בכל אלה, ההרגל והשגרה מבורכים וזה משחרר מהעול והשעבוד לדאוג ולשמור על ה'חדש'.

אבל בדברים שצריכים השקעה ותשומת לב, שם השגרה בעייתית, ועלינו לחפש רעיונות ועצות יצירתיות איך להתרענן ולהתלהב כל פעם מחדש. זה נכון בקשר עם בני המשפחה, וגם בכל מה שקשור לרוחניות ולעבודת ה'. אפילו בלימוד התורה וקיום המצוות, נאמר: "היום הזה ה' אלקיך מצוך", ודרשו: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם" (רש"י דברים כו, טז). ידועים דברי ה'רוקח': "אין חוזק מן החסידות בתחילתו" (ספר הרוקח, בהקדמה). אין כמו ההתלהבות הראשונית של דבר חדש.

המתנה הטובה ביותר, תרגש כשהיא מגיעה פעם לכמה זמן. כאשר היא הופכת להיות תמידית וקבועה, היא מאבדת כל ערך בעינינו. יש 'חתם סופר' שמסביר את מה שאומרים כאשר מישהו קרוב אלינו ל"ע נפטר לבית עולמו: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (עיין איוב א, כא), דהנה כשיש לאדם מתנה טובה קבועה, הוא לא מרגיש כמה גדולה היא המתנה והוא לא יודע להעריכה כראוי, עד של"ע "ה' לקח", עד שלא מפסידים את זה. ולכן דווקא עם פטירת יקירנו, אנו מביעים את השבח וההודאה על מה שה' נתן לנו, כי רק אז מכירים בערך המתנה שה' נתן לנו.

אם כן אפוא, למה עלינו להמתין? הבה ונתבונן כמה גדולות המתנות שה' נתן לנו, ראש לחשוב ולהבין, עיניים לראות, אוזניים לשמוע ופה לדבר, ידיים לשמש את עצמנו ורגלים ללכת ולהתנייד ממקום למקום! זה לא מובן מאליו !

הבה ונתבונן כמה אנו יכולים להיטיב עם עצמנו, עם משפחתנו וילדינו האהובים, אם רק נפעיל שעון עצר ונקדיש לכך דקות אחדות מדי יום, דקות שה' נתן לנו! הבה וננצל את הזמן היקר שיש לנו כדי להרבות פעלים לה' ולתורתו, לבנות את עצמנו ולשפר את איכות חיינו, לטובתנו ולטובת הדורות הבאים אחרינו

לעשות את הדבר הנכון

"שמי שדואג מה חושבים עליו אחרים, לא באמת אכפת לו מהם. ואילו מי שלא אכפת לו מה אחרים חושבים עליו - לאדם זה ממש אכפת מאנשים אחרים. אדם זה יכול לומר: 'ראה אכפת לי ממך, אני אוהב אותך, אבל לא אכפת לי מה אתה חושב עליי, אני עדיין צריך לעשות את הדבר הנכון"

השוטים מקיימי העולם

נחמה לייבוביץ

"אין דרכה של תורה להרבות בפרטי נוף, ריהוט, כלים ושאר פרטי עשייה של חיי יום יום, ואם תזכירם ותפרטם – הרי הוא לצורך חשוב. והנה נשים נא לב לפרטים הבאים: התורה מספרת בפירוט שעשרה ולא פחות היה מספר הגמלים אשר לקח אליעזר לדרך. התורה מציינת פעמיים שלא הייתה העין סמוכה לשוקת אלא רק קרובה, ושלשם שאיבה היה צורך בעלייה ובירידה. שלוש פעמים מדגישה התורה שוב ושוב שהגמלים כולם שתו עד כלותם. נזכור שהגמל 'ספינת המדבר' ייקרא, אוגר הוא מים לימים מספר, ובתום הדרך הארוכה נתרוקן 'מחסנו'. מה משמעות הפירוט הזה? להודיעך שלא בריצה אחת אל הבאר ולא בשתיים ולא בשלוש נעשתה העבודה, אלא בהליכה הלוך וחזור, שוב ושוב, עם הכד המלא. כל זאת עושה רבקה נוכח עמידת האיש 'משתאה' ו'מחריש', לא משתתף בעבודה שנעשית לעיניו, בלא שאלה, בלא תמיהה, בסבלנות, בריצה, בשקידה. הפיקחים ואנשי המעשה בזמננו חושבים שהנערה הטורחת שעות לזרים אלה ולגמליהם היא תמימה וטועה. אולי יבינו הם את רבקה אמנו ואת הלקח שרצתה התורה ללמדנו במבחן זה, בזכות דברי עקביא בן מהללאל: 'מוטב לי להיקרא שוטה כל ימיי ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום'. רבקה לא עשתה חשבונות של מעשיות ופיקחות, ונתנה מים לאדם ולחיה, ו'שוטים' אלה הם-הם מקיימי העולם מאז ומתמיד".

רגישותו ופקחותו של הרב עמאר שליט"א



הרב יהושע שפירא

עלון "עולם קטן"

בעקבות השבוע האחרון אני מבקש לשתף את הציבור בסיפור שמלמד על ענוותנותו, צדקתו ופיקחותו המופלאות של הרב שלמה עמאר.

לפני כמה שנים צלצל אליי חבר שהתארח במושב חילוני ותיק וביקש שאבוא לעזור ולגשר באיזה מצב לא נעים שנוצר שם. כשהגעתי הפגיש אותי החבר עם דמויות במושב, שאחת מהן מן המפורסמות והאחרת אנונימית לגמרי. חברי סיפר לי שיש אדם במושב המשמש כבר עשרות שנים בעל קורא והוא שמחזיק את המניין בשבתות ובימים טובים אף שאינו דתי. לאחרונה הגיעו כמה בעלי תשובה לדור במושבי הסביבה, ואחד מהם הביע את כעסו על שאדם חילוני קורא בתורה. את תלונתו הביא אותו אדם אל שולחנו של מי שהיה הראשון לציון בזמנו, הרב עמאר שליט"א, והטענה שלו הייתה שהיהודי המדובר, בעל הקורא, רפורמי.

הרב עמאר, מסיבות שאי אפשר לפרטן, סבר שהעדות אמינה ורצינית וכתב בתשובתו: "אנו לא יכולים לשמוע קריאת התורה מרפורמי". הדבר נודע לבעל הקורא ולחברי הקהילה והכאיב להם מאוד, מכיוון שהיהודי ההוא במשך עשרות שנים עסק בהחזקת בית הכנסת ובקריאת התורה למרות כל מגבלות המצב.

כששמעתי על דבר המחלוקת הצעתי ללכת ולדבר עם הרב עמאר, וכך היה. הגענו ללשכת הרב – חברי שזימן אותי, הדמות הידועה שפגשתי, בעל הקורא המבוגר ואני. שטחתי בפני הראשון לציון את הסיפור וראיתי שפניו מתכרכמים מצער על שסמך על עדות שהסתברה כעדות שקר. משראיתי בצערו פניתי לרב והצעתי שאולי כשהרב יסתובב באזור, הוא ייכנס למושב, ייתן שיעור ויחזק את האנשים. הרב עמאר ענה לי מיד: "לא!". נוצר שקט ותמהתי מאוד על תשובתו, במיוחד לאחר שראיתי בצערו. אחרי זמן מה המשיך הרב עמאר בתשובתו ואמר: "זה לא מספיק. אני רוצה להגיע לשם לשבת". המום מתשובתו, עדיין לא הבנתי את גודל פיקחותו אך התפעלתי מהאכפתיות המדהימה.

אחרי דקות מספר לחצו מזכירי הרב שנסיים את הפגישה היות שהרבנים הצבאיים חיכו לרב למטה, באולם ההרצאות. הרב התנצל לפנינו ופנה אל בעל הקורא ושאל אם יש לו פנאי. היהודי השיב לו בחיוב. "אם כן", אמר לו הרב, "אולי תבוא אתי לשיעור ונדבר עוד קצת לאחר מכן".

כל הדרך למטה הלך הרב עמאר יד ביד עם בעל הקורא. כשהגיעו היה הלה נבוך וביקש להתיישב בקצה האולם. הרב עמאר עלה לבמה, ולפני שפתח בשיעור אמר: "רבותיי, אני רוצה לבקש מכם בקשה לא שגרתית. יש לי פה ידיד קרוב מאוד ללבי, ואני מבקש שהוא ישב פה לידי על הבמה כשאני מעביר את השיעור". הרבנים הצבאיים כמובן הנהנו בהסכמה, והרב קרא לבעל הקורא לעלות לבמה, והוא עלה וישב ליד הרב עמאר כל השיעור.

אחרי כמה שבועות צלצלו אליי מלשכת הרב למסור לי שהרב עמאר יתארח בשבת במושב, והוא מבקש שאבוא. הרב הגיע להתארח עם פמליה מכובדת, ובה הרב ציון בוארון שליט"א, שהיה אז דיין בבית הדין הרבני הגדול, ובאותה שבת היה קהל גדול, כי הביקור עשה רושם גדול על התושבים, ובית הכנסת היה מלא שמחה וצהלה.

בבוקר, מתוקף היותו לוי, כמדומני, עלה הרב בוארון שני לתורה. בעל הקורא ידע שהוא ספרדי, וכמנהג אחינו הספרדים, שלעתים העולה גם קורא, כיבד את הרב בוארון לקרוא בתורה. שלישי עלה מר"ן הראשון לציון הרב עמאר, ובעל הקורא ביקש לכבד את הרב שיקרא, אך הרב אמר לו: "בשביל מה באתי עד לפה בשבת? אתה תקרא, וכולם ידעו שאני עליתי לתורה כשאתה קורא".

כשהבנתי את משימתו של הרב התפעלתי התפעלות עצומה מהפיקחות שלו: הכול ראו שהרב עמאר עלה לתורה ואותו בעל קורא קרא בתורה, והרי אין לך תיקון גדול מזה. אך עדיין לא הבנתי את עומק חכמתו.

הייתה שבת נפלאה. הרב עמאר דרש דרשות נפלאות, אנשי המושב דבקו בו והייתה שבת מרוממת ביותר.


אחרי כמה שבועות צלצל אליי בעל הקורא בשעת ערב מאוחרת. הוא אמר לי שכרגע שב מביתו של הרב עמאר, וגולל את סיפורו: "אתמול צלצלו אליי מהלשכה ומסרו כי הרב שואל אם אני מזדמן לאזור ירושלים בקרוב. עניתי להם שמתי שהרב קורא לי אני מגיע. נתנו לי את כתובת ביתו של הרב וביקשו שאגיע הערב". כשהגיע לבית הרב ראה בעל הקורא שולחן ערוך לשלושה, והרב עמאר ואשתו הרבנית הזמינו אותו להצטרף אליהם לארוחת הערב.

במשך שלוש שעות ישבו הרב והרבנית עם בעל הקורא, והרב סיפר לו סיפורים, הראה לו מכתב שכתב לו מלך מרוקו בכתב ידו ואף תרגם לו את כל המכתב וכן את תשובת הרב למלך. וכך, אחרי ערב ארוך מלא סיפורים מרתקים, ממש לפני שקם ללכת, אמר לו הרב עמאר: "רבי יהודי, ארבעים שנה אתה בעל קורא במקום חילוני. אתה יודע אילו זכויות יש לך?" בעל הקורא התרגש מהשאלה. "אם כך", המשיך הרב עמאר, "מדוע אתה נוסע בשבת? עם כל הזכויות הללו לא כדאי לך לשמור שבת?"

להלכה אין זה פשוט לשמוע קריאה בתורה מבעל קורא שמחלל שבת, אך הרב לא אמר לו זאת. הוא גם לא רמז על כך בשבת שבה התארח במושב. רק אחרי שלוש שעות של ישיבה לארוחה פנה אליו הרב בעניין. בעל הקורא השיב לרב שאת הנכדים הוא רואה רק בשבת, ולכן קשה לו לוותר על הנסיעה, והרב יעץ לו שייסע לנכדים בימי שישי ויחזור לפני כניסת השבת. בעל הקורא צלצל אליי בהתרגשות ואמר לי: "אני לא נוסע יותר בשבת".

זה האיש, זו צדקתו, זו פיקחותו, זו ענוותנותו. אשרינו שזכינו לתלמיד חכם וצדיק כזה בדורנו.

בדין תשלומין

הגאון הגדול רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א האדמו"ר מדז'יקוב 

בפרשתינו נאמר וישכם אברהם בבוקר וכו' ומינה ילפי' בברכות כ"ו א' דאברהם אבינו ע"ה תיקן תפילת שחרית, והנה קיי"ל דמי ששכח להתפלל יכול להשלים בתפילה הסמוכה לו, והנה יש לחקור בגדר תפילת תשלומין וכגון בלא התפלל שחרית דמתפלל מנחה שתיים, אי התשלומין הוי חיוב להתפלל ב' פעמים מנחה, או דילמא הראשון הוי למנחה אבל התפילה השני' שהיא לתשלומין הוי כתפילת שחרית אלא דמכח תשלומין יכול להתפלל תפילת שחרית במנחה. 

ונפק"מ ברורה איכא בזה, דהנה קיי"ל דמאן דעבד כר' יהודה עבד ומתפלל מעריב מפלג המנחה, ומ"מ אינו יכול ביום אחד להתפלל מנחה אחר הפלג ומעריב קודם צאת הכוכבים דהוי תרתי דסתרי עי' סי' רל"ג, והשתא יש לדון אי שחרית וערבית נמי הוי תרתי דסתרי וכגון בהתפלל מנחה סמוך לפלג ומיד אחריו שחרית אחר הפלג והשתא רוצה להתפלל ערבית קודם צאה"כ אי הוי תרתי דסתרי די"ל דרק מנחה ומעריב הוי תרד"ס דמה שמתפלל מנחה אחר הפלג בהכרח דעביד כרבנן וא"כ א"י להתפלל ערבית דבזה עביד כר' יהודה אבל תשלומי שחרית כיון דבלא"ה אין זה זמן שחרית אין כאן סתירה, והנה כ"ז א"ש אי נימא דהתשלומין הוי כתפילת שחרית אבל אי נימא דהתשלומין הוי ב' פעמים מנחה נמצא דאם התפלל תשלומין אחר הפלג לא יוכל להתפלל אח"כ מעריב ודו"ק. 

תו יש נפק"מ באחד שמתפלל במעריב לתשלומי מנחה ותשעה מתפללים מעריב אי יכול להצטרף עמהם לתפילה בציבור, דהנה הצל"ח ז"ל בברכות ו' א' כ' דאחד שמתפלל תפילה אחת וט' מתפללים תפילה אחרת אין זה תפילה בציבור יעו"ש והשתא אי נימא דתשלומי מנחה הוי תפילת מעריב יוכל להצטרף עמהם, אבל אי נימא דהוי תפילת מנחה לא יוכל להצטרף עמהם לתפילה בציבור. 

תו י"ל נפק"מ אי התשלומין עולה לחיוב מאה ברכות של יום שעבר או ליום דלהבא אמנם מסתברא דלב' הצדדים עכ"פ כיון דבירך למעשה ביום דהשתא אינו עולה לו ליום שעבר, וכן יש לדון בשכח להתפלל עד יום ג' ועד בכלל ואח"כ משלים ב' תפילות ערבית בליל ד' אי יכול לומר הבדלה. ונלע"ד ראי' מוכחת דדינו כמתפלל תפילה דהשתא, דהנה כ' המג"א ז"ל דאחד שלא התפלל שחרית והוא הש"ץ במנחה עולה לו לב' תפילות הלחש לתפילת חובה והחזרת הש"ץ לתשלומי שחרית, ועי' מ"ב סי' ק"ח סק"ה דגם היכי דאינו ש"ץ מ"מ אם יכוין לצאת מהש"ץ שפיר יצא ידי חובתו זולת מטעם דהוי בקי יעו"ש. והשתא אי נימא דגדר התשלומין הוי כמתפלל תפילה הקודמת צ"ע היאך יוצא מהש"ץ הא הש"ץ מתפלל מנחה והוא צריך להתפלל שחרית, מיהו הא לא קשיא דסו"ס הוי נוסח תפילה אחד והראוני דכ"כ השע"ת ז"ל. 

אך אכתי קשיא דעכ"פ הרי הש"ץ אינו בר חיובא בשחרית דכבר התפלל והשומע חייב בשחרית והיאך הש"ץ יוציאו, ול"ל מדין ערבות דיצא מוציא דכיון דלאו זמן שחרית הוא אין הש"ץ בר חיובא בתפילה זו ודמיא לדברי הגרעק"א ז"ל בגליון או"ח סי' רס"ז דמי שלא קיבל תוספת שבת אינו יכול לקדש למי שקיבל תוספת שבת וגם למאי דצידד שם דיכול לקדש כיון דאיבעי הוי מקבל עליו השתא תוספת שבת מ"מ בנד"ד ליכא סברא זו דהש"ץ אינו יכול להתחייב השתא תפילת שחרית. ול"ל דסו"ס השתא הש"ץ נמי חייב בתפילה ונהי דאין זה אותו תפילה מ"מ שם תפילה אחד הוא, דז"א דהא בבן כרך שמקדים לקרות מאחר הפלג די"ד אינו יכול להוציא בן י"ד שאיחר לקרות קריאת יום אחר הפלג מכל זה מוכח דגדר תשלומין הוי כתפילה דהשתא ומשו"ה שפיר יכול הש"ץ להוציאו. 

והנה מדברי המג"א ז"ל דהש"ץ יוכל לצאת בתפילתו תפילת תשלומין אכתי ליכא ראי' די"ל דנהי דהש"ץ מתפלל עבור תשלומי עצמו היינו תפילת שחרית מ"מ יכול להתפלל נמי עבור חזרת הש"ץ לתפילת מנחה ואין זה סתירה אך מדינא דהמ"ב ז"ל מוכח להדיא דהוי כתפילה דהשתא. אמנם יש להוכיח איפכא דגדר תשלומין היינו חיוב כתפילה הקודמת דהנה הפמ"ג ז"ל סי' ק"ח א"א אות א' כתב לדון בעשרה ששכחו מנחה ומשלימים בערבית אי שייך חזרת הש"ץ בתפילת תשלומין וכ' דלא מצינו חזרת הש"ץ בתשלומין, והנה מדאסיק אדעתי' דשייך חזרת הש"ץ מוכח דס"ל דתפילת תשלומין הוי תפילת מנחה ולא כתפילת ערבית. עוד יש להביא ראי' דגדר תשלומין הוי השלמת תפילה הקודמת דהנה נחלקו רבנן בתראי ז"ל באחד ששכח להתפלל ערבית במוצ"ש כשמשלים ביום ראשון אימתי מבדיל דדעת הגרעק"א והגר"ח ז"ל דמבדיל בראשון, אבל דעת התו"ש והפמ"ג ז"ל וכן הכריע המ"ב ז"ל בסי' רצ"ד דמבדיל בשני' כיון שהיא לתשלומי מוצ"ש, והשתא אי נימא דתשלומין הוי כב' תפילות דהשתא והוי כמתפלל ב' תפילות שחרית ביום א' צ"ע מה עדיפותא דתפילה השני' והרי אין זה תפילת מוצ"ש ותקנת הבדלה הוי להזכיר בתפילת מוצ"ש ומוכח להדיא דגדר התשלומין היינו להשלים תפילת מוצ"ש ביום ראשון, וגם הגרעק"א והגר"ח ז"ל דפליגי לאו משום דס"ל דגדר התשלומין הוי להתפלל ב' תפילות דהשתא אלא משום דס"ל דחיוב הזכרת הבדלה הוי בתפילה הראשונה אחר השבת. והנה הט"ז ז"ל בסי' ק"ח סק"ח כ' דכשמשלים תפילה של ער"ש בשבת מתפלל נוסח של שבת דבכל תפילות שבת חייב להזכיר של שבת, ומהלבוש ז"ל הביא דאם יזכיר של חול בשבת הוי בזיון, ויש לדון דפליגי בב' הצדדים הנ"ל דלהט"ז ז"ל הוי כתפילת שבת ולהלבוש ז"ל הוי כתפילת חול ע"כ הוצרך לטעמא דהוי בזיון אם יזכיר של חול בשבת ודו"ק.

והראוני לדברי הרא"ה ז"ל דטעמא דאין מזכיר של חול בשבת משום דגם בתשלומין לא אטרחוהו להתפלל של חול וכדאמרי' בברכות כ"א א' דמהאי טעמא אם התחיל בשבת אתה חונן ונזכר גומר כל הברכה יעו"ש, והנה סברת הרא"ה ז"ל לכאו' דלא כהט"ז ז"ל ודלא כהלבוש ז"ל, ועכ"פ מוכח מדברי הרא"ה ז"ל דגדר תשלומין הוי כב' תפילות שבת ולא כתפילת חול בשבת, ודו"ק היטב

יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

אורות הגבעה - תולדות תשע"ח


                                                           אורות הגבעה – תולדות תשע"ח

"ויעתר יצחק"

למה בכלל צריכים להתפלל? שאלה טובה ובסיסית שאדם יכול לעבור שבעים-שמונים-מאה- שנה ולא לשאול אותה. כתוב בגמרא "אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו - אברהם ושרה יצחק ורבקה ויעקב ורחל - עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפִלתן של צדיקים". מה הפירוש? הקב"ה לא יכול להסתדר בלי התפילות של הצדיקים, אז הוא נאלץ לצער ולענות אותם עד שיתפללו? אם היו שואלים אותי [משום מה, לא שואלים אותיJ] הייתי אומר לה' עם כל הכבוד הראוי למי- שאמר-והיה-העולם-אין-סוף-ברוך-הוא-ישתבח-שמו-לעד "תמלא את מבוקשם של הצדיקים ותדלג על שלב הצער". עקרות היא צרה צרורה שרק מי שעבר ועובר את זה מבין את עומק הסבל הכרוך בניסיון מר זה. ה'! אתה כל יכול!! תראה לכווווולם את כוחך הגדול ושאתה אפילו קורא מחשבות ומספק צרכי עבדיכם הנאמנים בלי שבכלל יעלו על דל שפתותיהם את רצונם וחסרונם. זה יהיה סוג של "מויפ'ס" ["מופת" בלשה"ק] שמספרים על רבי'ס שהם קוראים מחשבות ויודעים לבד על המצוקות הקיימות ואומרים לפונים אליהם שהישועה בוא תבוא בלי שבכלל יבקשו ויגלו מה שמעיק על לבם. גם ה' יכול לקרוא מחשבות ולהביא ישועה בלי שוווום בעיה. חד וחלק. מין "בבא סאלי" כזה פי מיליארד פלוס-פלוס-פלוס-עד-אין-סוף. הקב"ה הוא כ"כ ענק עד שאם נשער בדעתנו ובדמיוננו הפרועים והפוריים ביותר את עוצם גדלותו-נשגביותו-הדרת-כבודו- עליונותו-נוראויותו אפילו לא הצלחנו לגרד באופן השטחי ביותר חלקיק אחוז אחד של גדולתו האמיתית. הוא הרבה הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים להשיג, בלשון המעטה. אנחנו מבינים קצת אך ורק במידותיו שגילה בתור. אבל את עצמותו יתברך? אין לנו מושג. למשל – תנסה להסביר לילד בן חודשיים סודות מכניקת הקוונטים. אין לו כלים להבין. באנגלית אומרים "waaaaay over his head" ובלשה"ק "הרררררררבה מעבר לתפיסתו". להבדיל אלף אלפי הבדלות בין פיזיקה לבין הבורא, אין לנו סיכוי להשיג אותו בחיים חיותנו ולו במשהו "כי לא יראני האדם וחי". אם כך הם פני הדברים, בוודאי מלתא זוטרתא היא לה' לספק לצדיקים את מאוויהם מבלי צורך "להיעזר" בתפילות שלהם. ופשוט ואין צריך לומר שה"מתאוה" של הקב"ה אין הפירוש שיש לו איזה צורך או חסרון אישי שהוא צריך למלאות כי הוא שלם בכל השלימויות.  אז בקיצור "מאי האי?" מה פשר העקרות מפני ש"מתאוה הקב"ה לתפילתן של צדיקים"?

ואם אנחנו כבר שואלים, נרשה לעצמנו עוד שאלה. כתוב שהקב"ה מתאוה לתפילתן של "צדיקים". ומה עם יהודים פשוטים כמו כבוד עורך העלון הצב"י נ"י ה' ישמרנו ויעשירנו, שהוא עפר תחת כפות רגליו, תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם? אין לו חפץ בתפילות של האזרח הפשוט? הסנדלר [לא ר' יוחנן אלא ההוא הפשוט], בעל הבסטה במחנה יהודה [הנוהג לצעוק "אבטיח על הסכין!!", "ענבים דבש!!"], נהג המונית [שבזמנו הפנוי משמש כפרשן פוליטי, פילוסוף, והוגה דעות נכבד], והגננת של בני [סליחה. אני חוזר בי. כל גננת היא בגדר "צדיקה". "אל תגעו במשיחי – אלו תינוקות של בית רבן", מי שמטפלת במשיחים זעירים כל יום ומעבירה להם את המסורת ומלמדת אותם דרך ארץ, מקומה שמור לה בגן עדן בלי ספק]. הקב"ה מתעניין רק בתפילות הצדיקים העליונים מצוקי ארץ??  

רבי נחמן שאג בקול גדול ש"אין שום יאוש בעולם כלל" [וההולך ברחוב לפעמים עלול לשמוע גם אותי שואג כך מתוך תקווה שזה לא יזיק לשידוכים של בני ובנותי] וכמה הוא צדק. אבל הוא אמר עוד כמה דברים. הנה לשונו בתורה ע"ג:  "כִּי תַעֲבר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי" (יְשַׁעְיָה מ"ג) דְּהִנֵּה הַתּוֹרָה סְתִים וְגַלְיָא, וְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא גַּם כֵּן סְתִים וְגַלְיָא דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁנִּגְלֶה לָנוּ הוּא הַלְּבוּשׁ וְחִיצוֹנִיּוּת, וּמַה שֶּׁנִּסְתָּר מִמֶּנּוּ הוּא הַפְּנִימִיּוּת. וְהִנֵּה, כָּל אָדָם צָרִיךְ לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ לְהַשִּׂיג הַפְּנִימִיּוּת, מַה שֶּׁנִּסְתָּר מִמֶּנּוּ. אַךְ אֵיךְ יוּכַל לְהַגִּיעַ אֶל הַנִּסְתָּר מִמֶּנּוּ? בִּתְפִלָּה לִשְׁמָהּ, שֶׁיְּקַשֵּׁר הַמַּחֲשָׁבָה אֶל הַדִּבּוּר שֶׁל הַתְּפִלָּה, בקשר אמיץ וחזק כי 'הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מתאוה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים' (חֻלִּין ס:), וְלָמָּה, כִּי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא חָפֵץ חֶסֶד הוּא (מיכה ז') וְרוֹצֶה תָּמִיד לְהַשְׁפִּיעַ הַשְׁפָּעוֹת וּבְרָכוֹת וְאֵין הַשְׁפָּעָה יְכוֹלָה לֵירֵד, רַק עַל-יְדֵי כְּלִי הַנִּקְרָא אֲנִי שֶׁנֶּאֱמַר (בְּמִדְבַּר ו): "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" וְהַכְּלִי הַנַּ"ל נַעֲשֶׂה עַל- יְדֵי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּאפֶן שֶׁמְּקַשֵּׁר הַמַּחֲשָׁבָה לְהַדִּבּוּר (יְשַׁעְיָה ס): "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" אָלֶף, מִלָּשׁוֹן "אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים" (תְּהִלִּים קמ"ד)נּוּן נִקְרָא דִּבּוּר, כִּי הַדִּבּוּר הוּא מַלְכוּת, עַל דֶּרֶךְ מַלְכוּת פֶּה (פתח אליהו) וּמַלְכוּת נִקְרָא נוּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע"ב): "יִנּוֹן שְׁמוֹ", וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: לְשׁוֹן מַלְכוּת. יוּד נַעֲשֶׂה, עַל-יְדֵי הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁמְּקַשֵּׁר לְהַדִּבּוּר כַּנַּ"ל (שְׁמוֹת ט"ו): "אָז יָשִׁיר משֶׁה", וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'יוּ"ד עַל שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה' וְנִגְמָר הַכְּלִי הַנִּקְרָא אֲנִי וְהַשֶּׁפַע יוֹרֵד וְנִשְׁלָם חֵפֶץ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא וּלְפִיכָךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן".

נפלא מאאאאדדד!! התפילה היא הכלי. ה' יצר את העולם בצורה כזו שהכלי לקבל השפעה הוא התפילה. ולא תפילה רק של אלו שכותבים עליהם בעיתונים "הגאון הצדיק" אלא גם כל אחד ואחד מאיתנו הנמנה על אותו עם מופלא שהם "כולם צדיקים". כן – גם אתה ואפילו אני הקטן-הפיצי. בתנאי שמתחברים ל"אני" של ואני אברכם. הקב"ה חפץ חסד ומתאוה [רואים כאן שתאוה יכולה להיות מאד חיובי. יש כאן צמד של "הקב"ה" עם "תאוה". שיא הטוב והשלימות, כביכול מתאוה. ותאוה למה?] לתפילתן של צדיקים!! שהרי תכלית הבריאה היתה כדי להיטיב לבריות וע"י תפילה יוצרים את הכלי כאן בעולם הזה של "אני", דהיינו שה"אני" הפנימי של הבורא כביכול, רצונו יתברך, יבוא לידי גילוי. ומהו אותו אני, אותו רצון אלוקי? שפע אלוקי של חסד ורחמים עלינו ועל כל עמו ישראל. ואוי ואבוי למי שמקבל את השפע בלי תפילה, כי במקרה כזה אין זה בא מהכלי של "אני" אלא מהצד האחר וד"ל.    

למדנו שצריך לדבק מחשבתנו בדיבורנו. זה דורש ריכוז גבוה. ולב יודע מרת נפשו כמה זה קשה. ולהוסיף קושי על קושי - השתרש מנהג במקומות רבים להביא ילדים קטנים מאד ואפילו תינוקות ממש לבית הכנסת. הא לכם מדברי המ"ב [צ"ח ג']:

"בשל"ה קורא תגר על המביאים ילדים לבהכ"נ והיינו קטנים שעדיין לא הגיעו לחינוך מטעם כי הילדים משחקים ומרקדים בבהכ"נ, ומחללים קדושת בית הכנסת וגם מבלבלים דעת המתפללים. ועוד גם כי יזקינו לא יסורו ממנהגם הרע אשר נתחנכו בילדותם להשתגע ולבזות קדושת בית הכנסת אבל כשהגיעו לחינוך אדרבה יביאנו אתו לבית הכנסת וילמדהו אורחות חיים לישב באימה וביראה ולא יניחנו לזוז ממקומו ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה עי"ש בסוף עניני תפילה וקריאת התורה. ועיין בתנא דבי אליהו ח"א פי"ג גודל העונש שיש להאב שמניח את בנו לענות דברים של הבל ותפלות בבית הכנסת".
בסימן קכ"ד: "וצריך שיחנכם שיעמדו באימה ויראה והקטנים ביותר הרצים ושבים בבהכ"נ בשחוק מוטב שלא להביאם דהרגל נעשה טבע, וגם שמטרידים להצבור בתפילתם ומלבד כ"ז נכון להאב המביא קטנים כאלו לבהכ"נ להשגיח על בגדיהם וסנדליהם אם הם נקיים כדי שלא להכשיל בזה להמתפללים בתוך ד' אמותיהם".
מעשים שבכל יום שהאבא שמביא את הילד לבית הכנסת עסוק כל הזמן בטיפול בילד והציבור מתקשה להתרכז [לא רק בגלל הפלאפון המונח בכיס והרוטט שגם מפריע ואני איש בער לא יבין למה צריך להחזיק פלאפון בכיס בשעת התפילה אלא גם] בגלל הבכיות של התינוק שאמנם מזכיר את צער השכינה אבל מאידך מבלבל את השכל ואת יישוב הדעת [שבזמננו כבר די מבולבלת ללא עזרת התינוק].

אז מי מרוויח מכל הסיפור הזה? אף אחד. אם האשה לא יכולה לשמור על התינוק מכיון שהיא בעבודה [ובעבודה לא יתנו לה להביא את התינוק כי הוא מפריע – ולמה בית כנסת חשוב פחות ממקום העבודה?], העצה הפשוטה היא ... להישאר בבית. ואין לדאוג על ביטול תפילה בציבור. על כתפיי [ביוונית "איוף מיינע פלייצעס"]!! וליתר דיוק – על כתפי השל"ה והמשנה ברורה [לא באתי לפסוק ההלכה – כבר קדמוני]. כמובן עדיף למצוא בייבי-סיטר או להשאיר את החמוד/ה אצל השכנים וכדו' אבל אם לא מתאפשר הדבר, איזה היתר יש לבלבל ולהפריע לכל המתפללים?? בית כנסת הוא לא גן ילדים ולא מעון או צהרון. זה מקום שאנחנו אמורים להתוועד עם רבון כל העולמים בריכוז הכי מלא שאפשר ולהגיע לנקודת ה"אני" של "ואני אברכם". תינוק בוכה אינו תורם תרומה חיובית למעמד הנשגב. יבוא יום ובעז"ה הוא או היא יצטרפו לליגיון האדיר של מתפללי בית הכנסת אבל אין להקדים את המועד.      

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו"

א] יש לתמוה על רבקה אמנו שיזמה מעשה רמאות לייעץ ליעקב לגנוב את הברכות מאחיו עשו. כלל בידינו, אם אין חז"ל אומרים ביקורת ושוללים מעשה מסוים של האבות, יש להניח שמעשה האבות היה טוב וראוי. ונשאל, כלום ראוי שאשה תרמה את בעלה?

ענה על שאלה זאת הגאון ר' יעקב צבי מקלנברג בספרו "הכתב והקבלה" (בראשית כז, טז והביאו בס' לשעה ולדורות עמ' של"ד ושל"ה עיי"ש) כי יש מעשה שמצד עצמו הוא רע אבל מצד הענין הכללי הוא נצרך ואפילו משובח. לדוגמא הריגת "מסית ומדיח", מצד התועלת הכללית גם הריגתו היא מצוה. כך בעניננו יצחק היה מוטעה מפני צביעותו של עשו, שהיה תמיד שואל בעניני הלכה "כיצד מעשרים את התבן" וכיו"ב ויצחק כלל לא העלה על דעתו כי בנו הוא נוכל וערמומי. חז"ל מספרים כי עשו היה "צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותן". (כמובא ברש"י, בראשית כו, לד) יצחק לא ידע זאת. אדרבה, הוא שיבח את עשו שבהיותו בגיל ארבעים נשא אשה, כחיקוי למעשה אביו (ובאותם הדורות של אריכות ימים נחשב זה כנישואין בגיל צעיר). יצחק היה צדיק יסוד עולם וחי תמיד במחשבות קדושות וטהורות. לכן דן את אחרים תמיד לכף זכות ולא חשב עליהם שעשו רע. אמנם ידע כי נשותיו של עשו מקטירות לעבודה זרה (רש"י) אבל חשב כי אין עשו אשם בזה, וכאילו זה למורת רוחו גם כן. הוא גם ידע כי עשו אינו קובע עתים לתורה כמו יעקב "יושב אהלים", אבל חשב שהוא אדם תמים וטוב למרות שאינו עוסק בחכמה ובמושכלות (כן כתב "בית הלוי"). ראינו במשך הדורות כמה וכמה פעמים שאדם שהוא דבק בטוב ורואה תמיד הטוב שיש בעולם, מקיים ארחות חיים של "טהור עינים מראות ברע" (חבקוק א, יג) כפי פירושו של "שם משמואל" (אדמו"ר מסוכצ'וב, על פרשתנו, עמ' רפו, ועמ' רצו). נכון כי הם מכירים ונזהרים מרשע המפגין רשעותו. אבל אין הם מבחינים מי הם הצבועים המסתירים רשעות לבם. וגם חז"ל התאוננו על בעיה כאובה זו (סוטה כב ע"ב).

רבקה אמנו שהיתה צדיקה מופלאה לא סיפרה לבעלה מה הם פשעיו של עשו. גם אם לא היה בזה עון לשון הרע, שהרי לשם "תועלת" מותר לספר, אבל נמנעה מלצער את בעלה הנשגב. אילו היה יודע יצחק כי בנו בכורו אינו אלא נוכל ופושע, היה נכלם ונדכא לב. לכן עשתה רבקה כל מאמץ שלא יוודע לו. ואילו ידע יצחק את האמת, ודאי יעדיף לברך את יעקב. לכן בגניבת הברכות ובהטעייתו של יצחק עשתה רבקה בדיוק מה שבעלה יצחק היה רוצה בו, אילו רק ידע את האמת. לכן אין כאן מרמה רעה אלא מעשה מצוה.

אין זו פעם הראשונה שרבקה שמרה על איפוק למנוע צער מבעלה עדין הנפש. כאשר היו לה כאבים מציקים בעת הריונה "ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כה, כב). מפרש שם רש"י בשם חז"ל כי הלכה לשאול פתרון אצל שם בן נח. הוא הודיע לה "שני גוים בבטנך וכו' ורב יעבוד צעיר". יש לתמוה מדוע לא שאלה את בעלה? כלום שם בן נח היה מקורב לה' ויודע עתידות יותר מיצחק אבינו? אלא לא רצתה לצער את בעלה כאשר תגלה לו על צער עצום של הריונה. וגם כאשר אמר לה שם בן נח שהבן הגדול יעבוד לבן הקטן (ולפי הפיענוח שיתגלה אחר כך, פירושו כי עשו יוכנע תחת יעקב) היא לא סיפרה על כך מאומה לבעלה יצחק. זאת ידענו כי אילו סיפרה לו, ודאי היה מלכתחילה מברך את יעקב, ולא את עשו. מכאן שהסתירה ממנו ידיעה זאת. ולמה? כי אם תגלה לו נבואת שם, תצטרך להסביר לו למה הלכה לשאול, ואז היתה נאלצת לגלות לו על צער הריונה, והיתה בזאת מבלבלת דעתו של יצחק. מרוב עדינות נפשו לא יוכל אח"כ להתרכז במחשבותיו הנשגבות. [וגם כאשר יעקב קנה את הבכורה מן עשו ע"י נזיד עדשים, לא ספרו זאת ליצחק כדי לא להעיב על דעתו שמפני תבשיל טעים מכר הבן הפוחז את בכורתו].
האור החיים תמה אף הוא למה לא סיפרה רבקה ליצחק את רשעות עשו, וענה "אפשר שהיה מרמהו שלא בפניה, לבל דעת סיבת אהבתו אותו להסירה". כלומר, עשו היה מרמה יצחק שלא בפניה, שלא תדע הטעם שיצחק אוהבו, וממילא לא יעלה בידה להסיר ממנו אהבתו. 
ואני לא הצלחתי להבין דבריו הקדושים. היא יכלה פשוט לשאול אותו למה הוא כ"כ אוהב את עשו ואח"כ להסביר לו שהוא צבוע ואין צדקותו אלא "פוזות" ו"צביעות-עשווית".  גם אחר כך אנו מוצאים שרבקה לא רצתה לומר את האמת ליצחק. כשעשו תכנן להרוג את יעקב, רבקה אמרה ליצחק "קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לקח אשה מבנות בני חת וכו' למה לי חיים" ולא גילתה לו את הסיבה האמיתית שהיא רוצה שיעקב יעזוב את המקום. זה כנראה היה דפוס התנהגות קבוע אצלה לא לדבר בגלוי עם בעלה. ואם נשים לב, המשפט שעכשיו ציטטנו הוא [נדמה לי] הדבר היחיד שרבקה אמרה אי-פעם ליצחק. חוץ מזה, לא מוזכר בתורה שום דו-שיח ביניהם. ואולי הטעם [ונדמה שזה כתוב עלי ספר ואיני זוכר איזה ואני כותב זאת רק אם מותר להציע פירוש כזה] שרבקה חייתה ביראת כבוד מבעלה, כמו שראינו שבפעם הראשונה שראתה אותו נפלה מן הגמל, ולכן לא הרבתה לדבר עמו ובוודאי לא להגיד לו את האמת המרה בפנים.
עוד יכול להיות, שרבקה לא סיפרה על עשיו כי יצחק ידע מרמאותו ובכל זאת חפץ לברכו. הרי כבר לקח עשו את יהודית ואת בשמת שגרם מורת רוח ליצחק ורבקה ש"כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון" [לשון רש"י] וא"כ לא הי חידוש ליצחק שעשו אינו בדיוק כפי שמסנה להציג את עצמו. יצחק רצה לקרב אותו ["שא נא קשתך ותליך" – תרומם את כלי הציד שלך למטרות אלוקיות – עפ"י השפ"א] ולכן לא היה עוזר לספר לו את האמת כי יצחק כבר ידע וחשב שע"י קבלת הברכות ישתנה לטובה.    
עוד אפשר לפרש, שרבקה סברה שאם מן השמים מסתירים את האמת מיצחק, איך היא תגלה? [עי' מש"כ בדומה לזה בס' אור עולם עמ' ה-ו].

ב] ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו - שהיה מכבד את אביו מצידו.. במדרש – "אמר רבי שמעון בן גמליאל, כל ימי הייתי משמש את אבי ולא שמשתי אותו אחד ממאה ממה ששימש עשו את אביו, אני כששימשתי את אבי הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים וכשיצאתי לשוק הייתי יוצא בבגדים נקיים. ועשו כשהיה משמש את אביו היה משמש אותו בבגדי מלכות". אומר המהר"ל: צריך לדעת שמה שמסופר על עשו שהיה משמש את אביו אין זה דבר מיקרי כי דברים משמעותיים אינם מיקרים ובודאי אין זה מיקרי שעשו שהיה רשע גמור בכל זאת היה זהיר במצווה זו. טעם הדבר הוא שמצות כיבוד אב ואם נובעת ממידת הדין ויצחק מידתו היתה דין, וידוע שכל התולדות שיוצאות בעולם יוצאות ממידת הדין שכן מצאנו בכל מעשה בראשית שם אלוקים מפני זה עשו שכל מידתו היתה מידת הדין היה מחובר מאוד אל אביו שהביאו לעולם במידת הדין שהיא מידתו כבר התבאר למעלה כי אין מצווה שמחויבת מצד הדין יותר ממצות כיבוד אב ואם לכן הגוים מקיימים אותה וכל שכן עשו שכל מעשיו היו במידת הדין יש לו הכנה מיוחדת לקיום מצווה זו עכ"ד [עפ"י הפירוש קול חי]. ועי' בהקדמת המהדיר הרב הרטמן שליט"א לספר תפארת ישראל ח"ב מה שכתב בזה שעשו הקפיד רק על כבוד בחייו כי שורש חובה זו הוא מדין בין אדם לחבירו, משא"כ לא כיבד יצחק לאחר מותו, כמו שנאמר "יקרבו אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", כי אז החובה היא אך ורק מדין בין אדם למקום עיי"ש באורך. ויש להאריך ותן לחכם ויחכם עוד.

ג] ביאר הגרח"מ קטץ [מטעלז] את המדרש הנ"ל, שלמרות שכיבד רבן שמעון בן גמליאל את אביו מכל מקום לדרגת כיבודו של עשו לא הגיע. רואים אנו מזה שעשו החשיב והעריך כיבוד אביו באופן מאד נעלה ונחשב בעיני חז"ל כגדול בענין זה ואף חז"ל במעלת רום ערכם לא הרגישו עצמם ראויים לאיצטלא זו. [א.ה. אינני מבין למה צריך להיות כ"כ ראוי לאיצטלא של שירות אביו לפחות בבגדים נקיים, ולכאורה זו חובה די בסיסית. לעולם לא תיכנס למסעדה מכובדת שבה בגדי המלצרים מלוכלכים וק"ו לאביו וצ"ע].
וצריכים להבין תכונת נפשו של עשו איך לא תשפיע קיום כיבוד אביו על שאר התנהגויותיו הרי כל מצוה חנעשית על ידי אדם משפיעה היא על נפשיותו ונשמתו ובפרט כשנעשית באופנים כה נשגבים ונעלים אשר לכאורה דרוש רגש קדוש לעשות כזאת. ולכן קשה להבין איך נשאר עשו בדרגת כזאת של רשעות שכל הדורות סובלים ממנו. איך זה יתכן שתהיה נפשו נחלקת ונפרדת באופן סותר כזה. מצד אחד התרוממות חנפש ועבורה קבל כל כך הרבה שכר ומאידך גיסא עזות גסות ורשעות כזאת? 

וצריך לבאר שלמרות שכיבד עשו את אביו באופן כה נשגב, מכל מקום לא נבעה התנהגותו ממקורות אלקיים אלא ענינים צדדיים הם אשר הניעו וגרמו להתרוממות נפש כזאת. יתכן התרוממות הנפש אצל האדם אבל אינו מוכח שנובע ממקורות אלקיים ורק גדלות שמקורו אלקי משפיע על שאר התנהגויותיו של האדם ולכן לא השפיע כיבוד עשו את אביו על שאר פעולותיו ונשאר רשע גמור. אולם אף על פי שפעולותיו לא נבע ממקור אלוקי ואמיתי מכל מקום למעשה חסד יחשב, ולכן קבל שכר. וכן מצינו במצרים "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" [וארא ג כז] הגם שרשעים חיו ומתוך צער אמרו כן, מכל מקום קבלו שכר כמו שכתב רש"י [בשלח ט"ו י"ב] "תבלעמו ארץ" מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק. ביאור הדברים, על פעולה טובה לבד מקבלים שכר למרות שאינו נובע ממקור אלקי. אולם בכדי שהפעולה תשפיע על מהותו של האדם ועל התנהגותו הכללית צריכה המדה ההיא לחיות נובעת ממעיין אלוקי וקדוש עכ"ד. וצ"ע, שיש כלל "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", הרי שגם פעולה שאינה נובעת ממקור אלוקי, בכוחה להביא את האדם ללשמה.

"ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה"

ופירש"י אמר עשו מה טיבה של עבודה זו א"ל כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש אמר אני הולך למות על ידה אם כן מה חפץ לי בה עכ"ל. הרי שיסוד עזיבת הבכורה הייתה מתוך תחושת יראה ופחד מהעונשים הכרוכים בה. נמצא, שבמקום שאיום העונשים ישמש מנוף לגדילה וצמיחה [שהרתיעה מהעונש אמורה להיות תמריץ האדם לעשות אך טוב ולהימנע מחטא], עשו נפל לפחד וחולשה וויתר על הכל עבוד נזיד עדשים.  [עי' בקובץ חכמי לב ד' עמ' 429] והמוסר השכל לדידן – צריך לדעת מתי ואיך להשתמש בעונשים בחינוך ילדנו. אם לא נשכיל להשתמש בהם בצורה מבוקרת, התוצאות יכולות להיות הרסינות. וד"ל.

"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה"  "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם"

הנה איתא בגמרא יבמות (ס"ד א') נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה, וילפינן לה מהא דכתיב באברהם אבינו דלקח את הגר מקץ עשר שנים להיותו בארץ ישראל. והקשה הגמרא מיצחק אבינו, דאע"פ דרבקה לא ילדה אפילו הכי שהה עשרים שנה ולא נשא אשה אחרת,  ומתרצת הגמרא דיצחק נמי היה עקור, וממילא לא היה תועלת ליצחק לישא אשה אחרת, [והקב"ה בראו עקור, דמתאווה לתפילתן של צדיקים.] והנה בברייתא יליף האי דינא מהא דמקץ עשר שנים עשר דשהה אברהם בארץ ישראל לקח הגר, וביאר בהגמרא דאע"פ דאברהם שהה הרבה שנים בחוץ לארץ, מכל מקום ישיבת חוץ לארץ אינה עולה מן המנין דעשר שנים, וחיישינן דלמא הא דלא ילדה הוי מחמת העוון דחוץ לארץ, וממילא אינו חייב לישא אשה אחרת.  והנה בהא דישיבת חוץ לארץ אינה מן המנין, פליגי הראשונים מי אמרינן דאיירי רק באברהם, או דלמא איירי בכל גווני, הרא"ש (שם פ"ו ס' י"ב) כתב דהוי דוקא לגבי אברהם אבינו דהיה מצווה לעלות לארץ ישראל, אך אייתי דאיכא דסברי דהאי דינא הוי בכל גווני,  והרא"ש נחלק עליהם, [ועיין בתשובות חכם צבי סי' מ"א, ומובא בקרבן נתנאל שם, מה שכתב ליישב האי שיטה].   

שהה עשר שנים, והבעל רוצה לעלות והאשה אינה רוצה

וכתב הנודע ביהודה (קמא אה"ע סי' א') דלהאי שיטה דגם בזמן הזה ישיבת חוץ לארץ אינה מן המנין, ובשהה עשר שנים בחוץ לארץ אינו יכול לגרשה, דתלינן דהא דלא ילדה הוי בעוון דישיבה בחוץ לארץ, מכל מקום בגוונא דהבעל רוצה לעלות לארץ ישראל והאשה אינה רוצה, יכול לגרשה, דהרי איתא בגמרא כתובות (ק"י ב') דאם הבעל רוצה לעלות לארץ ישראל, והאשה אינה רוצה, דיוציא בלא כתובה.  ואע"פ דאיכא דעה בשולחן ערוך (אה"ע סי' ע"ה סעי' ה') דבגוונא דאיכא סכנה לעלות לארץ לישראל לא חייל האי דינא, ופטורים מלעלות לארץ ישראל, מכל מקום הכא ממה נפשך יוציא ויתן כתובה, דאי נימא כהדעה דאע"פ דאיכא סכנה חייבים לעלות, פשוט דיכול לגרשה מכח האי דינא דהוא רוצה לעלות והיא אינה רוצה דיוציא ויתן כתובה, ואף אי נימא כהדעה דבאיכא סכנה פטורים מלעלות, מכל מקום איכא טעם אחר דיכול לגרשה, והיינו מחמת דשהה עשר שנים בלא בנים, דכל האי דינא דישיבת חוץ לארץ אינה מן המנין הוי רק כשחייב לעלות לארץ ישראל, משא"כ הכא הא ליכא עבירה בהיותם בחוץ לארץ, דפטורים מלעלות לארץ ישראל.  ובתשובות גבעת פנחס (להפלאה סי' ב') נחלק על הנודע ביהודה,  דלעולם נימא דאינו יכול לגרשה מחמת הא דאינה רוצה לעלות, וכהדעה דבדאיכא סכנה פטורים מלעלות לארץ ישראל, ומכל מקום אינו יכול לגרשה מחמת הא דשהה עשר שנים, ואע"פ דליכא עבירה בשהייתם בחוץ לארץ, דהא אינו יכול לעלות מחמת הסכנה, מכל מקום הא היו נשארים בחוץ לארץ גם בלא הסכנה, והוי ליה אונס ורצון ביחד, וסבירא ליה להפלאה דחשיבא רצון, והוי עבירה.  

חזינן דפליגי הנודע ביהודה והפלאה אי אונס ורצון ביחד חשיבא אונס או רצון. ונפקא מינה בהאי פלוגתא, בגוונא דרוצה לאכול נבילה, ובא אחד ותחב לו בגרונו, באופן דאף אם לא היה רוצה גם היה אוכל, דלדעת הנודע ביהודה חשיבא אונס, משא"כ לדעת הפלאה חשיבא רצון גמור, [וכ"כ החזו"א יו"ד סי' ס"ח סק"ב].
ויש לעיין בהאי פלוגתא מכמה אנפי:  

הנה סברת ההפלאה דאונס ורצון ביחד חשיבא רצון, כדאיתא בגמרא פסחים (כ"ה ב') דבגוונא דלא אפשר וקא מכוון אסור, [והיינו דמוכרח לעשות האיסור, ומכוון להאיסור], וכן איתא בגמרא כתובות )נ"א ב') דתחילתה באונס וסופה ברצון חשיבא רצון.  והנה בשלמא מצד דינא דלא אפשר וקא מכוין אסור, אין להקשות על הנודע ביהודה, דהא יש לחלק, דשם לא איירי בגוונא דהוי אנוס גמור, אלא בגוונא דקשה לו ללכת בדרך אחרת, ומשום הכי אסירא אם מכוון להעבירה, ולא חשיבא אונס, אך תיקשי אנודע ביהודה מהגמרא דתחילתה באונס וסופה ברצון אסורה,  דהא חזינן דגם באונס גמור עם רצון ביחד, חשיבא רצון.
הנה איתא ברמ"א (סי' רס"ג ס"א) דאשה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה נר נוסף, וביאר במשנה ברורה (שם סק"ז(  דטעמא משום דקנסו אותה כדי שתהא זריזה לכבוד שבת, ודוקא בגוונא דשכחה, אבל בגוונא דנאנסה לא קנסו, ואינו חייב להוסיף.  והנה לדעת הפלאה, הדין נותן דאשה ששכחה להדליק נרות שבת,  אבל באמת נגמרו כל הנרות, ולא היה אפשר להדליק נרות, מכל מקום חשבינן לה כפושעת, דאע"פ דהיה אונס, מכל מקום היה גם רצון, ותצטרך להדליק נר נוסף כל שבת.  

ויש לעיין במי שלא התפלל מנחה במזיד, ובאמת נתברר דהיתה שם צואה, וממילא היה אסור לו להתפלל במקומו, ואם היה מתפלל היה צריך לחזור, [ולא היה אפשרות ללכת למקום אחר], האם איכא בהא תפילת תשלומין, ולהפלאה לא יהא בזה תפילת תשלומין, דהרי אע"פ דהיה אונס, מכל מקום היה גם רצון.
ונראה דכל האי נידון הוי רק באונס ורצון, אבל בפיקוח נפש ורצון, הוי מעשה דהיתירא, וודאי חשיבא אונס, ומשום הכי אתי שפיר דברי הנודע ביהודה, דבגוונא דישיבת חוץ לארץ, איכא היתירא דפיקוח נפש מכיון דהוי סכנה לעלות לארץ ישראל, וחשיבא אונס. ואדרבה תיקשי אדברי הפלאה אמאי חשיבא עבירה.
ויש להוכיח כהאי יסוד דבאיכא פיקוח נפש ודאי דחשיבא אונס, דהנה איתא בגמרא מנחות (ס"ד א') דבגוונא דכוונתו היתה להעלות דגים, ולמעשה העלה גם דגים וגם תינוק, ונמצא דבצידתו הציל התינוק, רבה אמר פטור, דזיל בתר מעשיו, והמעשה היה מעשה דהצלת נפשות, ורבא אמר חייב, דזיל בתר מחשבתו, ומחשבתו היתה לצוד דגים.  והישועת ישראל מדייק מהכא דמשמע דבגוונא דחשב גם על הדגים וגם על התינוק לכולי עלמא פטור, כיון דהמעשה מותר,  ומחשבתו גם להיתר, ולא אמרינן דבעי לכוון שלא להשתמש בהדגים, ואז לא יעבור במלאכת צידה, דיהא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואלא על כרחך חזינן דמכיון דמוכרח לעשות הפעולה, שרי לעשותה אע"פ דהוי גם רצון, דאונס ורצון חשיבא אונס. ותיקשי מהגמרא כתובות (שם) דתחילתה באונס וסופה ברצון חשיבא רצון.  ואלא על כרחך מוכרחין לומר כהאי חילוקא, דשאני בגוונא דצידת דגים ותינוק, דאיכא בהמעשה היתר דפיקוח נפש, ומשום הכי חשיבא אונס אע"פ דהוי גם רצון [עפ"י דברי הגר"א גנחובסקי ועוד האריך בזה].

"ויתרוצצו הבנים בקרבה"

הרה"ק מפילץ ז"ל כותב ויתרוצצו הבנים בקרבה כשהיתה עוברת על בתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת. והלא איתא נדה [ל' ב'] שבעודו במעי אמו לומדין עמו בכל התורה אלא הפירוש הוא שלא היה יכול לסבול הריח רע של עשו. וזה שכתב בתרגום ודחקין בניא במעהא היינו שהיה צר לו מפני ריח רע של שכנו. [שפתי צדיק אות ה']
הפני מנחם ז"ל הוסיף ואמר שהעולם מתרצים שלפיכך היה יעקב מפרכס לצאת כיון שלא רצה ללמוד תורה ביחד עם עשו. ויתכן לומר עוד כי יעקב אבינו רצה לקנות את התורה בפועל ולא רק בכח והלימוד שמלמדין במעי אמו הוא רק בכח כדאיתא במהר"ל. ובפעם אחרת אמר הפני מנחם ז"ל דאיתא בפירוש הטור שהטעם שהיה יעקב מפרכס לצאת מפני שעשו היה איש שעיר ויעקב איש חלק והיו שערותיו של עשו עוקצים את יעקב ולכך היה מבקש לברוח מפניו עי"ש. ובודאי אין המכוון כפשוטו אלא דאיתא בספרים שהשערות הם מותרי הקליפות [עי' עירובין ק': מגדלת שער כלילית] וענינים אלו היו עוקצים את יעקב אבינו ע"ה.


שבת שלום ואורות אין סוף!!