יום שלישי, 31 במאי 2016

כ"ק מרן אד"ש על הרבי מחב"ד זי"ע

בבואנו לתאר את גדלותו של הרבי מליובאוויטש, אם נעסוק רק בסיפורי מופתים וכיוצא באלה, הרי לעולם לא נגיע מזה לתיאור גדלותו האמיתית. מה גם שתכלית הכוונה היא שנחפש באישיותו של הרבי דברים שיכולים להיות הוראה והדרכה עבורנו, בבחינת 'והלכת בדרכיו'. 

ולכן הגישה שלנו לנושא גדלותו של הרבי תעסוק בנקודה שלדעתי דורשת התייחסות שונה מכפי שמקובל להתייחס אליה – נקודת השלמות של האדם.
למעשה, השלמות והשלום חד הם. טעות מפורסמת היא לחשוב ששלום פירושו להשתוות עם הצד השני בכל. כתוב במכילתא פרשת משפטים על הפסוק 'אם זרחה עליו השמש דמים לו', 'מה שמש שלום בעולם, אף כאן אם ידוע שבא על עסקי שלום וכו''. מדוע השמש עושה שלום בעולם? מכיוון שהשמש עושה שהכל יהיה בהיר ונהיר, ואז כל דבר בא על מקומו בשלום. שלום פירושו ששני ניגודים יודעים איך לחיות ביחד וכל אחד שואף שהשני יהיה החלק שישלים אותו, השלמה מלשון שלמות. כשרוצים מקהלה מושלמת, בוחרים אנשים שונים בעלי קולות שונים. צייר שרוצה לצייר הר גדול יצייר את ההר ליד בקעה. כי דווקא הניגוד יוצר הרמוניה ושלמות. החכמה האמיתית היא לדעת לנצל כל ניגוד במקומו, ועל מקומו, וזה יוצר את השלמות האמיתית.
ובמה מכירים באדם שהוא 'אדם השלם במעשיו', כלשונו של רבינו יונה? השלמות מתבטאת בכך שאפשר למצוא דברים שנראים לכאורה, למראית עין, כניגודים. למשל, יש לך אדם שהוא קיצוני בתכונת נפש מסוימת לכל אורך הדרך. ויש לך אדם שהוא קיצוני באותה תכונה לכיוון ההפוך, ואף זאת לכל אורך הדרך. שני האנשים הללו בעלי אופי מנוגד. ואם מוצאים אדם שבדברים מסוימים הוא יכול להתנהג בצורה קיצונית לכיוון אחד, ובדברים אחרים הוא יתנהג בצורה קיצונית לכיוון ההפוך, זה נראה לכאורה כמו ניגוד, אבל האמת היא שזהו 'האדם השלם' שמשתמש בשני הקווים המנוגדים. כשצריך, הוא הולך בקו אחד עד הסוף. וכשצריך, הוא הולך בקו ההפוך עד הסוף. כך נוצרת בו שלמות, דווקא מכוח הניגודים. וככל שהוא מסוגל להכיל בקרבו ניגודים רבים וגדולים יותר ולהשתמש בכל אחד מהם בעיתוי הנכון, כך גדלה השלמות שלו.
בחרנו אפוא להתמקד במספר נקודות שמצאנו בדמותו הקדושה של הרבי, דברים שנראים לכאורה כמו ניגודים, כאשר ההתנהגות הנכונה של הרבי ממזגת את הניגודים ויוצרת מתוכם שלמות באופן שמעורר התפעלות עצומה. עשר הנקודות הללו הן אמנם רק טיפה מן הים באישיותו המופלאה של הרבי, אבל הן יכולות להוביל אותנו להכרה כלשהי במהותה של השלמות בה אנו עוסקים ולהוות מורה-דרך עבורנו.

פשטות תהומית לצד גאונות אדירה
דרך הלימוד מתחלקת בעולם לכמה וכמה מינים וסגנונות, אבל באופן כללי אפשר לומר שיש שתי דרכים – דרך הפשט מול דרך הפלפול, 'סיני' מול 'עוקר הרים'.
היו אישים מפורסמים בכל תפוצות ישראל בשכלם הישר, ובהרחקת עניין הפלפול והעמקות. לדוגמה, הנצי"ב מוולוז'ין מתייחד בעניין הפשטות. הוא לוקח פסוק ורואה מה כתוב לפני זה ואחרי זה, והכל בנוי על דרך הישר. המעלה הגדולה של דרך זו מובנת מאליה – ניגשים היישר למקורות העניינים. אבל יש בזה גם חיסרון: לפעמים זה בא על חשבון ההתעמקות, חידוד המוח וקידומו. ואכן, הגאון ר' יוסף-דוב מבריסק ודומיו אמרו בישיבת וולוז'ין שיעורים מסוג שונה לחלוטין, בדרך הפלפול וההעמקה, שמטרתם הייתה לחדד את המוח. בשלב מסוים, נוצר בתוך ישיבת וולוז'ין ויכוח גדול. השיעור שהנצי"ב אמר לא סיפק את האריות שבחבורת וולוז'ין, משום שהגאון מבריסק קידם את שיטת הפלפול עד לרמה עצומה. בכל אופן, לענייננו למדנו שקשה מאוד שאדם יהיה לגמרי שקוע בשיטה אחת, וגם יהיה שקוע באותה מידה בשיטה אחרת, כי אחד חייב לבוא על חשבון השני.
קחו את ה'אבני נזר', שיא החריפות של הלמדנות הפולנית. תמיד הוא מחדש, מהפכן. לא תמצאו בספריו דברים בסגנון של מי שנוטה לדרך הישרות והפשט. לעומתו, קחו את ה'שפת אמת' שדרך הלימוד שלו בספריו על הש"ס היא דרך הישרות והפשט בלבד. ומעניין: ב'שפת אמת' על התורה אי-אפשר למצוא שלושה קטעים רצופים שהוא לא מזכיר בהם את סבו החידושי הרי"ם, ואילו ב'שפת אמת' על הש"ס, בכל הספר מתחילתו ועד סופו, הוא מזכיר את סבו רק ארבע פעמים! כי שיטת הלימוד של החידושי הרי"ם הייתה דרך החריפות. אמנם ה'שפת אמת' היה תלמיד של סבו, אבל הוא סלל בעצמו דרך לימוד חדשה, על דרך הישרות.
אצל הרבי אנחנו רואים דבר מופלא: זה כל-כך עשיר בגישה כלפי העניין, וזה כל כך פשטני במסקנת העניין, כאילו שני ניגודים באותה גישה עצמה. שכן, אם נעקוב אחר הגישה של הרבי בלימוד, בתורת הנגלה, אפשר לומר שיש לו נטייה לצד הפשט, ואפשר גם לומר שיש לו נטייה לצד החקירה. באותו עניין עצמו אתה יכול למצוא 'מהלך' נפלא שבנוי על הברקה חריפה של הגאון הרוגאצ'ובי, שכל-כולו היה תנועה של 'רצוא ושוב' ומהפכניות, ויחד עם זאת, את החריפות הזאת הרבי מנצל כדי להגיע להמשך העניין, לעניינים של 'מי מנוחות'. לקחת את החריפות העצומה של החידוש ולהוריד אותו לתוך פשט שבפשט. וכך שני הניגודים הללו מגיעים לתוך שלמות נפלאה, שלא מצינו כמותה בכל מקומות לימוד הנגלה למושבותיהם.
הפשטות התורנית של הרבי מליובאוויטש מתבטאת לא רק בזה שהגאונות מובילה אל הפשטות והפשטות מובילה אל הגאונות, אלא גם בפשטות גאונית באותו רעיון עצמו. לאחרונה גיליתי רעיון קצר שהרבי מחדש. פעם, בסמוך לפורים, הרבי דיבר על מבצע מזוזה והרב זלמן גורארי שאל: "האם זה שייך לפורים?". הרבי הפטיר: "הרי זה מילתא דפשיטא". שאל ר' זלמן: מה הקשר של מזוזה לפורים? ענה לו הרבי: תתעניין. לאחר שהוא אמר לרבי שהוא התעניין ולא מצא, אמר לו הרבי שהדבר נרמז בפסוק במגילת-אסתר. כתוב שאחשוורוש אמר 'הנה בית המן נתתי לאסתר'. מהו הדבר הראשון שיהודי עושה כשהוא נכנס לבית שהוא מקבל במתנה מגוי? – הוא קובע בו מזוזה!...
מצד אחד, כשננתח את העניין ונשאל: האם למסקנה הזאת הגיע הרבי מכוח הגאונות או מכוח הפשטות? – ברור שזה בא מכוח הפשטות. פשוט אדם מצייר לעצמו ציור חי של כל התהליך כולו, ואז מובן שכשיהודי נכנס לבית חדש, הוא צריך לקבוע מזוזה. מצד שני, ברור שזה לא סתם רמז, אלא מקופלת כאן גאונות עמוקה. כתוב במדרש על קהלת: "אמר רב חמא, מ'הנה' של בשר ודם, אתה לומד 'הנה' של הקב"ה. ומה 'הנה' של בשר ודם, שאחשוורוש אמר 'הנה בית המן נתתי לאסתר', הביא דבר זה חיים לאומה שלימה. כאשר יבוא הקב"ה, שנאמר בו 'הנה השם בא וחולק שללך בקרבך', על-אחת-כמה-וכמה". מדוע אומרים שהפסוק 'הנה' הזה הביא חיים לכל האומה? משום שכנראה יש כאן הרבה יותר מאשר העברת בית המן לבעלותו של מרדכי. יש כאן עניין של 'כיבוש' למעלה, שבית המן נהיה לביתו של מרדכי, כותלי ביתו של המן מעידים עליו שזהו ביתו של המן, שהוא ממש תוקף הקליפה, וזה מתהפך לבית מרדכי, עם כל המשתמע מזה, החל מהמזוזה שעליה כתוב 'שומר דלתות ישראל', וכלה בבית שקירות ביתו מעידין עליו – קדושה!
דוגמה נוספת: בהערותיו להגדה של פסח, מביא הרבי את דברי הגר"א בקשר לשאלה מדוע ארבע הקושיות המופיעות בהגדה אינן אותן קושיות המופיעות במשנה. הקושיה הרביעית – בהגדה היא 'מסובין' ובמשנה היא 'צלי'. הגר"א בפירושו למשניות אומר שהמשנה נכתבה בזמן הבית, שאז היו אוכלים קרבן פסח וכן היו אוכלים בהסבה כל השנה כולה, ולכן ההסבה אינה מהווה שינוי, והשאלה היא רק לגבי אכילת צלי. אבל לאחר החורבן שאלת 'צלי' התבטלה מכיוון שכבר לא אוכלים קרבן פסח, ומצד שני, האנשים הפסיקו לאכול כל השנה בהסיבה, ואז נתעוררה שאלת 'מסובין'. הרבי מקשה על כך: הרמב"ם (בפ"ח מהלכות חמץ ומצה ה"ב) כותב את כל חמש השאלות של 'מה נשתנה', כולל שאלת צלי ושאלת מסובין, ומוסיף על כך שם בהלכה ג' וזה לשונו: "בזמן הזה אינו אומר הלילה הזה כולו צלי שאין לנו קרבן" – ומוכח מדבריו שבזמן הבית שאלו חמש שאלות! בוודאי, זאת שאלה פשוטה, אבל הרבי הוא הראשון שהעיר על כך.
עוד דוגמה מפורסמת לפשטות הגאונית: בחומש לא מופיע מניין הפסוקים בפרשת פקודי. זה בכלל מעניין מישהו מציבור הלומדים? את הרבי זה מעניין. הוא מתחיל בדרך הישרות ואומר שכנראה היה כתוב המניין וזה נשמט מהדפוס. מזה לבד אפשר להתפעל: הרי בהמשך נאמר תירוץ כל כך טוב ומחודש ומה המקום לתירוץ הדחוק במקום שיש כזה חידוש, אלא הפשטות חשובה מן הגאונות! ולכן הרבי מתחיל קודם מהביאור הכי פשטני שייתכן. רק אחר כך מגיעה ההמצאה הנפלאה, וגם זה רק 'בדרך אפשר'. הרבי לא עושה מזה עסק: יכול להיות שבמקור היה כתוב 'בלי כל סימן', כלומר מניין הפסוקים הוא בגימטריא 'בלי כל', 92. רק 'הבחור הזעצער' חשב שהכוונה שפרשה זו היא בלי כל סימן ומחק את זה...
שיטת הלימוד של הרבי מראה את תכונות הנפש של 'סיני' ו'עוקר הרים' בבת אחת. ולא עוד אלא שלפעמים שתיהן באות בו-זמנית. מדובר בשני ניגודים, שאצל רוב הלמדנים שאנו מכירים, אלה הם שני עניינים שבדרך כלל לא עולים בקנה אחד. ואצל הרבי, יש באותה שיחה כמה דברים בלימוד שהם גאונות בטהרתה, בשיטת החריפות, ויש כמה דברים שהם פשטות בטהרתה, בשיטת הפשט.

זריזות וחוסר זמן, מול מתינות וכל הזמן שבעולם
נקודה נוספת, שבה מצינו אצל הרבי שילוב של שתי תכונות נפש קיצוניות היא – זריזות לעומת מתינות, חוסר זמן לעומת כל הזמן שבעולם:
יש אנשים שהם זריזים, או שמטבע בריאתם הם נולדו כאלה, או שזה בא כתוצאה מעבודה ויגיעה עצמית לשנות את טבעם. לזריזות יש מעלות וחסרונות. הרבי מקוצק אמר שמי שעונה מהר על שאלה, הרי זה משום שהוא מתעצל לחשוב ולא משום שהוא זריז לענות. יש בזה מעלה, אבל גם חיסרון – לא מובטח לו שתמיד יענה נכונה. מצד שני, במתינות יש מעלה, שמבררים את הדבר לאשורו, וגם חיסרון – לא תמיד יש זמן לחכות. מה שברור הוא שאדם שתכונת נפשו היא בקו של זריזות קיצונית, קשה לו לפעול בקו של מתינות, וכן להיפך.
ושוב אנו רואים דבר מעניין: הרבי היה הזריז הכי גדול בדורו, והמתון הכי גדול בדורו, ושניהם בבת אחת ממש.
התבוננות בסדר יומו של הרבי מביאה אותנו למסקנה שהוא עסק בכל העניינים בזריזות הכי גדולה ונפלאה. בדרך כלל, הצדיקים מאריכים בתפילה. אם שומעים בקלטת את הרבי מתפלל, זה פשוט מדהים. הרבי מתפלל במהירות השווה לכל נפש, ממש הפך האריכות. וכמה זמן הקדיש הרבי לעצמו, בענייני גשמיות? המזכיר הרב יהודה-לייב גרונר שי' העריך שהרבי היה ישן כארבע שעות ביממה, וגם כל יתר הנהגות האכילה וכו' היו בזריזות מופלגת ובקיצור נמרץ שאין לשער ואין לתאר. וזה דבר שמוכח מתוכו, שהרי העבודה היומית של הרבי והתעסקותו עם העולם, השאירו לו זמן קצר מאוד מאוד עבור דברים שאורכים זמן.
לא-פעם 'התלונן' הרבי על חוסר-זמן משווע. פעם הרבי דיבר עם יהודי שביקש להיכנס אליו ל'יחידות' וטען שהוא מחכה כל כך הרבה זמן בתור. הרבי הסביר לו שאין לו זמן ואמר: "וגם הזמן שאתה נוטל ממני ברגעים אלה – הוא דבר שאצטרך אחר כך לשלם עליו ביוקר"...
ומצד שני, בזמנים שהועיד לכך, נתן הרבי לאנשים את ההרגשה שיש לו בשבילם את כל הזמן שבעולם. יהודי שאיננו מחסידי חב"ד, שהיה גר בקראון-הייטס, סיפר לי שמאז שהתחיל הסדר של חלוקת ה'שליחות מצווה' בכל יום ראשון בשבוע, הוא היה אוהב ללכת לרבי. הוא לא היה קשור באופן ישיר וגלוי אל הרבי, אבל כששמע שהרבי מקדיש מזמנו לציבור הרחב, החליט ללכת. הוא אומר לי: "ברור לי כשמש בצהריים שכשעמדתי מול הרבי, לא היה קיים לגביו שום דבר אחר בעולם. רק אני והרבי. באותן שניות ספורות נראה היה כאילו הרבי מכריז: כולם לזוז הצידה, כרגע אין אף אחד בעולם חוץ מהאדם הזה שעומד מולי. ויש לי עבורו את כל הזמן שבעולם!". וזו לא הייתה ההרגשה של אותו אדם בלבד. רבבות אנשים שעברו אצל הרבי כל פעם קיבלו הרגשה זהה.
שלא לדבר על 'יחידויות' בשנים שעברו. אנשים שהיו רחוקים מדרך התורה והיהדות, כמה שעות הרבי הקדיש להם?
סיפר לי מישהו מחסידי חב"ד שלפני כניסתו ל'יחידות' אמר לו המזכיר הרב גרונר שכבר מאוחר ולכן נותרו לו רק שלוש דקות. הלה אמר לרב גרונר: מכיוון שהנושא כבד מאוד, בוודאי ייקח לי להסביר את זה לרבי יותר מחמש דקות, ולרבי יידרשו בוודאי עוד כמה דקות כדי לענות לי, לכן אולי כדאי לדחות את ה'יחידות' להזדמנות אחרת. אמר לו הרב גרונר: תיכנס בכל זאת, כי אינני יודע מתי יתאפשר לך שוב להיכנס ל'יחידות'. האיש אמר לרבי בכניסתו: "ר' לייבל אמר לי שיש רק שלוש דקות. אני חושש שרק להגיד את דבריי ייקח לי יותר מזה". אמר לו הרבי: "אמור". החסיד החזיק בידו את הפתק שכתב והוסיף בעל-פה את כל הפרטים. וכך הוא סיפר לי: "כעבור שתי דקות וחצי גמרתי לדבר. כעת נותרה לי כחצי דקה עד דקה. לכאורה זה היה מופרך שהרבי יספיק לענות לי. הסתכלתי על הרבי בפחד, וחששתי שאולי מרוב חיפזון לא אצליח להבין מה שהרבי יענה לי או שהרבי ידבר מהר מדי. כדי להרגיע אותי מהלחץ, אמר לי הרבי: "יש לנו אמנם רק שתי דקות, אולם באותן שתי דקות אפשר לדבר במתינות (פאוואליע, פאוואליע)...".
אינני מדבר על צד ה'מופת' שבזה, אבל כמה מתינות וזריזות גלומות בבת-אחת בתוך שתי דקות כאלה. כשאתה מבקש מאדם לענות על שאלה קשה, אם הוא מתון ואין לו זמן – הוא ידחה זאת למועד אחר. ואם הוא זריז – הוא ידבר מהר, ואז הוא עלול להחמיץ את הירידה לפרטים. והרבי – מצד אחד, הוא נהג בזריזות עצומה ודחס הכל בתוך שתי דקות. מצד שני, בשתי הדקות האלה עצמן, הוא דיבר במתינות וניתח את הנושא בצורה מתונה.
כזה היה כל סדר היום של הרבי. גם בהתוועדות ארוכה, לא הייתה דקה אחת לא מתוכננת. אפשר לשבת שש שעות ולדבר דברי תורה, לשוחח עם אנשים מהצד, לומר לחסידים 'לחיים' וגם לשיר ולרקוד. אבל כל דבר מדוד לפי הזמן וכל רגע ממולא עד הסוף. כל מי שהשתתף או צפה בהתוועדויות הארוכות של הרבי, נדהם לראות שאין שנייה אחת שלא מנוצלת לגמרי לעבודת השם!
סיפר לי אחד ששמע מהחסיד ר' משה ירוסלבסקי ז"ל: כידוע, בהתוועדויות מסוימות הרבי היה מוסר לר' משה את ה'מזונות' עבור האורחים. פעם הייתה התוועדות שארכה יותר משבע שעות, ור' משה היה צריך לעמוד על המשמר, כך שברגע שההתוועדות תסתיים הוא ימהר לגשת לקבל את ה'מזונות' מידי הרבי, אבל לא יכלו להעריך מתי זה יהיה בדיוק. לפי צורת התנהלות העניינים, היה נדמה לו שנותרו עוד כמה דקות. למעשה, ברגע שהסתיימה ההתוועדות והרבי רצה למסור לו את ה'מזונות', הרבי המתין חצי דקה עד שהוא הגיע. באותה חצי דקה הרבי דיבר עם מישהו, וכשר' משה הגיע, הרבי מסר לו את המזונות במאור פנים ואמר לו שתי מילים: "א האלבע מינוט" [=חצי דקה].
הרי זה דבר מבהיל! אם הרבי התוועד יותר משבע שעות, לכאורה משמעות הדבר היא שכשמדובר בהתוועדות, הזמן אינו משחק תפקיד אצל הרבי. אבל מסתבר שאפשר לשבת שבע שעות עם הקהל, עם שיחות ארוכות וניגונים ארוכים ושירה וריקודים, וגם אחר כך חצי דקה היא עדיין יקרה. ולמרות שבאותה חצי דקה הרבי הספיק להגיד איזו מילה טובה לעוד יהודי, אבל אם חצי דקה לא מנוצלת למטרתה האמיתית – זה כבר חיסרון!
כל כמה שמתבוננים בזה מכל צד שהוא, הסתירה כל-כך זועקת לשמים, והשלמות כל-כך זועקת לשמים. זריזות מול מתינות, חוסר זמן מול עודף זמן – שניהם משמשים בבת אחת, כל אחד במקומו הנכון. היש לך שלמות גדולה מזו? היש לך חיך מתוק מזה?

חסד, אהבה ורחמים, מול תקיפות ונחישות
דבר ידוע הוא שמידות החסד והגבורה הפכיות הן זו מזו. יש אנשים רחמנים ויש אנשים ששייכים למידת הדין. מעלתם של בעלי חסד היא שהם רכים, והבאים בסביבתם מרגישים טוב בקרבתם. אבל לפעמים יש בזה חיסרון גדול – אבא שצריך להתנהג בתוקף כלפי בנו, בגלל רכותו הוא עלול להיכשל. מצד שני, גם להיות קפדן יותר מדי זה חיסרון: אליהו הנביא לא רצה לבוא אל רבי יוסי בגלל שהוא היה קפדן מדי. וכפי שכתוב בספרים הקדושים, שכל קו שנמשך ומתפשט מעבר למקומו – זה לא בסדר. צריכה להיות שלמות בשני הקווים: 'א-ל זועם בכל יום' ו'חסד א-ל כל היום'.
מובן שלאדם רך קשה להיות קפדן, וכן להפך. אבל כשמתבוננים בגישה של הרבי לעניינים אלה, לפעמים משתוממים: איך אפשר במשך כל השנים להתנהג בקיצוניות הכי גדולה – נחישות מול רחמנות, חסד מול דין, אהבה מול יראה – ובעוצמה הכי גדולה, כל אחד במקומו.
אתפוס תחילה דוגמה שחובקת זרועות תבל – יחסו של הרבי לאומות העולם. מי שיעסוק בנושא 'שלמות הארץ' בתורתו של הרבי בצורה מקיפה, יגלה שהרבי אומר שיחות חריפות, וזועק שהגויים הם אנשים שאין בהם אמון ואין להם כל קשר למושג 'שלום'. הרבי מבהיר ש'חסד לאומים חטאת', ושכל ההבטחות שלהם שוות כקליפת השום. [היום כולם מודים שאילו היו שומעים בקולו, לא היינו מגיעים למצב הנוכחי]. כמה פעמים הרבי התבטא בפשטות: "הרי גוי הוא שקרן!". מכאן נובעת לכאורה המסקנה: הרבי חש עוינות עמוקה לגויים.
פעם נהרג בחור יהודי בחברון, והרבי אמר שאחרי דבר כזה צריכים להעניש את העיר כולה! לא צריך לחשוב מי אשם יותר ומי אשם פחות.
מישהו אחר יעיין בשיחה שהרבי דיבר על שבע מצוות בני נח, ויגיע למסקנה ברורה ונחרצת שהרבי העריך מאוד את אומות העולם באופן שלא היה כמוהו מעולם. לא זכורה בהיסטוריה גישה כזאת שיהודי כל-כך יתעניין אם הגוי מקיים את מצוותיו. והמסקנה המתבקשת: הרבי אוהב מאוד את הגויים.
איך ייתכנו שני הקצוות ביחד? התשובה היא שכל דבר במקומו – צריך לשנוא את החלק הרע שבגוי, ולכבד ולאהוב את החלק האנושי שבגוי. שהרי גם הגוי הוא ברייה. גם הוא יציר נוצר, לא יותר גרוע מבעל-חיים – והקב"ה ציווה עליו לקיים את מצוותיו לטובתו. ואם כן, צריכים לעשות משהו לטובתו.
כך גם, להבדיל, לגבי יחסו של הרבי לחלקים מסוימים בעם ישראל. הגמרא אומרת במסכת פסחים על עם-הארץ שמותר לשוחטו ביום-הכיפורים שחל בשבת. דברים קשים וחמורים ביותר. ומסביר המהר"ל מפראג על אתר: אותו עם-הארץ מהסוג עליו מדובר כאן, יש בו שני דינים. הוא יהודי, והוא עם-הארץ. אילו יכולנו להפריד את ה'עם הארץ' שבו מה'יהודי' שבו, היה מותר לשחוט אותו ביום כיפור. אבל למעשה, אסור לשחוט אותו, כי הוא מורכב גם מהחלק היהודי שאסור ליטול אף שערה מראשו.
הסברו של המהר"ל הוא לבטח אמיתי. אבל מי מסוגל להתנהג כך הלכה למעשה וליישם את שני הקצוות הקיצוניים במלוא העוצמה? בדרך כלל, או שאנו נתקלים בטיפוס 'קנאי' שזורק אבנים על מכוניות שנוסעות בשבת, משום שמטבעו הוא להוט להילחם ולמחות. וגם אם הוא לא נולד כזה, הרי החיים היום-יומיים של פעולות תוכחה ומחאה הופכים אותו לאדם שמוצא חסרונות בכל אחד וזועק ומוחה נגד זה. או שאנו נתקלים בטיפוס שאוחז בקו של קירוב באופן קיצוני. וגם אז קיימת הסכנה – כלשונו של ה'אמרי אמת' זצ"ל – שמא "אהבתו לכל אדם מעבירתו על דעתו, ומפני אהבתו אומר על טמא טהור".
קח שני הפכים אלה, תסתכל על שיטתו של הרבי ותראה את השלמות בהתגלמותה. ראיתי מכתב שהרבי כתב לפלוני שעשה הגדה מצוירת. בהתחלת המכתב הרבי משבח אותו על הגישה והרצון להוציא לאור הגדה מצוירת, ומשדר כלפיו הרבה עידוד ואהבה. כמה שורות אחר כך כותב לו הרבי: מכיוון ששלחת לי את ההגדה, סימן שאתה מבין שיש לי שייכות לזה. את ההגדה הזאת אסור להדפיס, משום שאסור לשנות שום דבר מהצורה המקורית. וגם הציורים שלך הם שלא במקומם. והרבי מעמיד אותו על מקומו בביטויים חריפים מאוד.

יש כאן בבת אחת אהבת-ישראל מופלגת עם קנאות מופלגת. אם תסיר את החלק הראשון של המכתב, תחשוב שהוא מגיע מחוגי הקנאים הקיצונים. אם תסיר את החלק השני של המכתב, תחשוב שהוא מגיע מחוגים מתונים מאוד. נראה ששני אנשים שונים כתבו כל חצי של המכתב. אבל הרבי כתב בעצמו את שני החלקים, כחלק מאותה שלמות נפלאה, ולכן אין כל סתירה בין הדברים. צריך באמת לשבח יהודי שיש לו תענוג ביצירת ציורים על ההגדה, וצריך גם למנוע את הדפסתה של אותה הגדה.
דוגמה נוספת, הקשורה לליל-הסדר: יש מכתב שהרבי כתב לאישיות תורנית בעלת שם. המכתב הנידון נדפס רק בחלקו, וראיתי את המכתב המלא אצל הנכד שלו. הסבא – כדרכו שהיה תמיד מחדש – רצה לחדש שישתו בליל הסדר כוס חמישית. בתגובה, כותב לו הרבי מכתב הערכה נפלא. הרבי מציין את כל הגרסאות וכתבי-היד שמאמתים את מצוות שתיית הכוס החמישית, עד שהרבי מתחיל להתייחס למסקנתו של אותו למדן שהרשה לעצמו להחליט שצריכים בפועל לשתות כוס חמישית. וכאן מתחיל קטע חדש שפותח במילה "אמנם". פתאום הרבי מתחיל לתקוף אותו בחריפות: איך בכלל עולה על דעתך להגיד דבר כזה? אדם שהסתובב אצל גדולי הדור, הייתכן שאינו יודע שדבר שנהגו בו כלל ישראל חייב להישאר כפי שהוא, ועד כמה חייבים להקפיד שלא לנגוע במנהג ישראל אפילו כמלוא נימה?!
כשראיתי את זה, ממש נדהמתי מעוצמת החריפות של המכתב. ואין סתירה בין הדברים. ביחס לחלק של הפלפול שבעניין, הרבי כותב לאותו למדן המון תשבחות. אבל זה לא ממעיט אפילו כחוט השערה מחומרת הקפידה של הרבי על המסקנה ההלכתית שלו. המכתב הזה הוא המסכת היפה ביותר של שלמות שראיתי אי-פעם.

פזרנות מול חסכנות
הבדל נוסף בין בני אדם הוא – התעלמות מצורכי הגוף האישיים, לעומת הבנה עמוקה לכל צורכי הגוף. גם כאן נחלקים בני האדם לשני מינים, פחות או יותר. ישנו האדם הפזרן, זה ש'מפרגן לעצמו' ועוסק בצורכי הגוף בהרחבה יתרה. וכשיש לו הידע איך לעשות את זה, הוא יכול גם להעניק מהידע שלו לזולת ולשתף אחרים בחוויותיו.
ויש אנשים שמטבע ברייתם הם טיפוסים סגפניים, שיש להם מין סיפוק, אפילו חולני לפעמים, ממיעוט צורכי הגוף. אחד המאפיינים הבולטים של אדם כזה הוא שלילת הבזבזנות, החופשה והמותרות אצל הזולת, באותה מידה שהוא בעצמו מושלל מזה. דוגמה אופיינית לכך משמשים אותם פליטי שואה רח"ל, שבזמנים הקשים הייתה פרוסת לחם חשובה להם עד הקצה האחרון, וכיום הם לא מסוגלים לראות את נכדיהם מזלזלים באוכל.
אבל קשה מאוד למצוא אדם שביחס לעצמו יהיה חסכן בצורה קיצונית, וביחס לזולת יהיה פזרן בצורה קיצונית. הרבי היה כזה.
נתחיל מהנושא הכל-כך מפורסם של יציאה לחופשה. כל גדולי הדורות האחרונים עשו זאת, כולל אדמו"רי חב"ד שהיו אצלם לא-מעט נסיעות לצורכי בריאות. הרי זה דבר שהשכל וההיגיון מחייבים משום שזה דבר הכי חשוב, אבל עובדה אחת ברורה: מהיום שהרבי הקדוש מליובאוויטש נטל את עול הנשיאות על עצמו, עד הסתלקותו מעלמא דין, הוא אף פעם לא יצא לחופשה, פשוט כפשוטו. הדבר מפורסם ובדוק. ומדובר ביותר מארבעים שנה, 365 יום בשנה. וידוע הסיפור שסיפר המשב"ק ר' חס"ד הלברשטם שפעם הרבנית קנתה שני כיסאות נוח והעמידה אותם במרפסת. והרבי, בטובו, התיישב שם לדקה או שתיים, ואז אמר: "כבר יצאנו ידי חובת דאטשע"... [=יציאה לנופש]
וזאת, למרות שעסק בפעילות מואצת, בלתי פוסקת, במשך 24 שעות ביממה. לענות על מכתבים, לשאת בעול הציבור, ליזום דברים ולעשותם, להגות בתורה ולחדש בה אין-ספור חידושים. זה דבר שלא נשמע כמוהו מעולם.

אפשר היה אולי לחשוב שמדובר בהנהגה יוצאת דופן של אדם שלא יודע מה זה חופשה, לא רוצה לדעת מהי חופשה, ולכן הוא בכלל לא מעריך את המושג 'חופשה'. אבל כמה מכתבים יש מהרבי על חשיבות העניין של שמירת הבריאות. לדוגמה, לילדי מחנה 'גן ישראל', כותב הרבי שדווקא בחופשה אפשר להשיג הרבה יותר ממה שמשיגים בימי הלימודים. כך גם לגבי מבוגרים. הרבי כותב לאדם שהרגיש רפיון בעבודת השם – שכדאי שייצא לחופשה, ושזה יכול לתרום לעבודת ה', לפעמים יותר מהעבודה המאומצת היום-יומית. והרבי לא רק ממליץ על החופשה באופן כללי. במכתבים למחנות-הקיץ, הוא מבקש להשתדל שיחדשו במחנה דברים מפעם לפעם, כדי שהילד לא יסתגל לאווירה רשמית בתוך החופשה, כי אחד העקרונות של החופשה הוא השינוי וההתחדשות. זאת אומרת, מדובר באדם שמבין את פרטי הפרטים של הערך הזה ששמו מנוחה, ואת תרומתו לאדם, ובו-זמנית הוא עצמו רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב. זה ניגוד שצועק לשמים.
כך גם לגבי נושא החסכנות בהוצאות האישיות. אמר לי יהודי תלמיד חכם מופלג: "כל אחד מתפעל ממשהו אחר. אני פשוט הסתכלתי על הנעליים שלו. לא ראיתי בחיים שלי דבר כזה. אני לא סנדלר, אבל להערכתי הוא נועל אותן כבר עשרות שנים. איך יכול להיות אדם שלא יחליף נעליים כל-כך הרבה שנים?!". לעצמו הרבי לא היה צריך שום דבר. כשקוראים על ה'ארוחות' של הרבי, זה פשוט מדהים. כך באכילה, כך בשינה וכך בדיור.
אך כשמדובר בזולת, דרש את המקסימום. כשביקר באחת הפנימיות לבנות, מיד העיר שהיה טוב יותר אילו היו מוסיפים כמה דברים – תוספת ציורים על הקירות, שתהיה מראָה בכניסה, מיקום נוח יותר למיטות, כיור בכל חדר, וכל מיני דברים. זה עושה רושם שמדובר באדם שמכיר את מנעמי החיים וחי אותם, ואת מה שהוא מפרגן לעצמו, הוא מבקש להעתיק גם אל הזולת. אבל זה לא כך. הוא עצמו מופרש לגמרי מהעולם, באופן שאי-אפשר לתאר, ולזולת הוא דואג ללא גבול. אי-אפשר להכיל את זה בראש אחד. אפשר לכתוב ספר שלם על ההפלגה של צניעותו האישית, וספר שלם על ההפלגה של דאגתו לזולת, ולא להאמין ששני הדברים יכולים לשכון באותו אדם.

פשטות הנהגה והצנע לכת, מול ראוותנות קיצונית
ישנם אנשים שמעצם טבעם הם חשאיים, לא אוהבים את הפומביות, לאו דווקא בקשר לעבודת ה'. וכמובן, בעבודת ה' יש עניין של 'הצנע לכת עם אלוקיך', להתחבא בצידי הדרכים, 'שייף עייל ושייף נפיק'. אנשים כאלה, לשיטתם, כמעט בכל עניין יהיו נחבאים אל הכלים, חסויים.
וישנם טיפוסים ראוותניים, קולניים. אחד כזה לא מסוגל לעשות שום דבר אם לא יכתבו עליו בעיתון. גם בעבודת ה' לפעמים צריכים לעשות את הפעילות באופן שישאיר רושם, ואז בוחרים בפלוני שהוא טיפוס ראוותן כדי שהדבר יקבל פומביות.
הבה נבחן את שיטת הפעילות של הרבי למען יהודי רוסיה. הרי לא היה אדם שהכיר את המערך של יהודי רוסיה, את המצוקה ואת אפשרויות הגשת העזרה וההתקוממות, כמו הרבי. אפילו מהיכרות קרובה, בתור יליד ותושב רוסיה לשעבר, הרבי הכיר את המנטליות הרוסית וכל הסובב אותה. על כך צריך להוסיף את הראש הגאוני, את המידע שזרם אליו ואת השליטה בכל המידע. וכשיודעים מה המצב, הרי זה מקומם שבשנים שכל העולם השתחרר מכבלי העריצות, עדיין יש שלטון שרודה באזרחים ומדכא אותם. איכשהו, זה מוביל למסקנה שצריך לפתוח בהפגנות מול שגרירות רוסיה בארה"ב. רבים מה'סירובניקים' אכן יצאו ולחמו למען קרובי משפחתם ועשו מזה רעש תקשורתי גדול.
הרבי, מסיבות שלא ניכנס כרגע לפירוטן, החליט שכאן צריכה להיות חשאיות. וברגע שההחלטה הזו התקבלה, לא הייתה עוד מעולם פעילות כל-כך דינמית וכל-כך חשאית. רק היום מתחילים להתגלות דברים דרך אותם יהודים שקיבלו את השליחויות מה'זיידע' ומה'פעטער' (שמות קוד לרבי, בתשדורות שהועברו ממנו באותם ימים ליהודי רוסיה). מאות רבות של שעות פעילות ועניינים נעשו דרכו בלי ששום ילוד אישה ידע על הנעשה.
לאחרונה יצא לאור ספר של יהודי שעבד בסוכנות היהודית. הוא כותב שם על ויכוח שהיה לו עם הרבי בעניין מסוים: רק כיום – הוא כותב – נודע לי שהדברים שדיברתי ביחידות אצל הרבי, והרבי לא ענה לי עליהם, נעשו הרבה לפני כן. אני תקפתי את חב"ד על שהיא לא עושה כך וכך, בו בזמן שהדברים כבר נעשו כבר שנים קודם לכן, ולא עוד אלא שהפעילות הייתה חובקת עולם.
הרבי ניהל ברוסיה מערכה שלמה, קבע את מי לשלוח, להיכן לשלוח ומתי לשלוח, והיה ער לכל תנודה בשלטון, והכל נעשה בחשאיות מוחלטת. ומי יודע מה היה ההיקף האמיתי של הפעילות של הרבי באמצעות הרב רוזן ז"ל, רבה של רומניה?
אם כן, אנו עוסקים לכאורה באדם שבחר בדרך הפעילות החשאית, אולי הוא טיפוס של 'הצנע לכת'.
אבל מה נאמר ביום שידובר באותה דמות שהחליטה לצאת ב'מבצע' מסוים בכל ה'שטורעם'? הרי אז ה'חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם' הקיפה את כל זרועות תבל. הפרסומאי הגדול ביותר לא העלה על דעתו באיזו עוצמה ניתן לפרסם. והוא אף נכנס למלחמה רעיונית עם אלה שטענו שכלי כזה או אחר אינו מתאים. אצל הרבי, הכל נרתם למלאכת הקודש. ומה עם ה'הצנע לכת'? הרי צריכים לעצום את העיניים ולהסתכל אם זה אותו אדם.
כשמשחזרים את הדברים לאחור, הרי באותו יום שהרבי כתב מכתב לגולדה מאיר, ש 'מ.ש.' (שמו של הרבי) ייצא למלחמת חורמה אם הם יארגנו הפגנה מול שגרירות רוסיה, באותו יום ממש הרבי יצא לכינוס ל"ג בעומר, בנוכחות כל התקשורת, והוא עמד והקריב מזמנו היקר, כדי שיראו כיצד ילדי ישראל הולכים בגאווה הכי גדולה שתיתכן. איך יכול אדם להכיל בתוכו שני ניגודים אדירים אלה? רק 'האדם השלם', יכול להיות חשאי עד הקצה האחרון כשצריך להיות חשאי, ולהיות בפרסום הכי גדול כשהוא מבין שזה צורך השעה. הרבי היה יכול לנהוג בו-זמנית בצניעות הכי גדולה וגם בהתבלטות הכי גדולה, ולא פגע זה בזה.

אופטימיות מול פסימיות, ביטחון מול ריאליות כואבת
בלשון ספרי הרעיון ניגוד זה מוגדר 'מרה שחורה' ו'מרה לבנה'. ישנו מי שרואה ורוד מול מי שרואה שחור. כתוב בסוף מסכת מכות שלמראה שועל שיצא מקודש הקודשים, רבי עקיבא מצחק. לכאורה, היה אפשר לחשוב שהוא היה טיפוס אופטימי כזה שתמיד רואה ורוד, ואחר כך הוא הצליח למצוא לזה גם הסבר. אבל ה'בית יוסף' (באורח חיים סימן רפ"ח בד"ה מ"ש ונמצ' וכו') מצטט את דברי המדרש שתלמידי רבי עקיבא הגיעו אליו בשבת לביתו ולא מצאו אותו. התחילו לחפש אותו עד שמצאו אותו בוכה בחדר אחר. שאלו אותו: מה עם כבוד שבת? ענה רבי עקיבא: מה אעשה והבכי הוא העונג שלי? הט"ז (שם בס"ק ב') מביא זאת ואומר שכך דרכם של עובדי השם שמשתפכים בלבם בבכי לפני הקב"ה, ובזה ממתיקים לעצמם את הנשמה. זאת אומרת, מדובר באדם שידע טוב מאוד מה זה בכי, אבל כשהייתה כאן סיבה טובה לבכות – שועל יוצא מבית קודשי-הקדשים – הוא צחק. וכאן מבינים עד כמה היה נעלה אותו העניין שרבי עקיבא מצחק.
אצל הרבי הפתגם 'טראכט גוט, וועט זיין גוט!' (חשוב טוב, יהיה טוב!) לא היה משחק מילים. מדובר בהכוונה, בשיטה. לאורך כל הדרך, כשהרבי היה מעודד אנשים, התגלה כאדם שאין אופטימי ממנו, גם בנתונים הכי קשים. גם במלחמת ששת הימים, במלחמת יום-הכיפורים ובמלחמת המפרץ ראינו אצל הרבי אופטימיות, שנגעה להלכה למעשה ממש – שאף אחד לא יעזוב את ארץ-ישראל ושיהיה ניצחון גדול. אבל לא רק בכוח ה'מופתים' ושידוד מערכות הטבע והמלחמה נגד מציאות בשטח, אלא גם לאחר שמקרים קרו. גם במכתבים של תנחומי אבלים, גם סמוך לאירועים קשים, הרבי תמיד נתן את המוטו שממשיכים הלאה ושעוד יהיה יותר טוב. אם היינו לוקחים את הקו הזה אצל הרבי כסממן של אופי, היינו אומרים שהרבי מייצג את קבוצת האופטימיים בעולם.
אבל הבה ננסה לבחון את יחסו של הרבי לפרשת 'מיהו יהודי'. אני רוצה לספר כאן דבר מעניין: בעת המאבק האיום למען תיקון חוק 'מיהו יהודי', כשחסידות גור הלכה חזק יחד עם חסידות חב"ד בהנהגת הרבי ה'לב שמחה' זצ"ל, הייתי בקשרים הדוקים עם כמה מגדולי ראשי הישיבות. אני זוכר אדם שנחשב לאחד מגדולי הדור ממש, ואחד אחר שהיה בדומה לו. שניהם דפקו על השולחן בחמת זעם והתבטאו ביחס לרבי: "מה הוא מהלך עלינו אימים, שאם לא תהיה כתובה המילה 'כהלכה' יקרה משהו?! מה הפסימיות הזאת? למה להלך קדורנית? למה הוא עושה את זה כל כך שחור?" ולא נתקררה דעתו של אותו ראש ישיבה עד שהכריז על הרבי: "זהו רואה שחורות אמיתי". והוא לא אמר זאת מתוך שנאה, חלילה. הוא פשוט לא צפה שזה מה שיקרה.
כך גם לגבי יחסו של הרבי למסירת שטחי ארץ-ישראל לערבים. בנושא הזה לא היה פסימי כמוהו. הרבי הבהיר שזה יעלה ביוקר עצום של נפשות יהודיות. הוא אמר עשרות ומאות פעמים: "עוד יפציצו בתוך תל-אביב". אמר לי מישהו שגאולה כהן סיפרה לאחרונה ברדיו בפה מלא: "התביישתי לספר לאנשים מה שהרבי אמר לי. הוא נראה לי כל כך פסימי ושגוי. חשבתי שזה יפגע בכבודו של הרבי, ולא סיפרתי". והיום כל הדברים התממשו, אחד לאחד. אז איפה טיפת אופטימיות? איפה ה'טראכט גוט וועט זיין גוט'?
זוהי התגשמות השלמות. אותו אופטימי הוא גם 'רואה שחורות' שזעק 'געוואלד'. מעבר לעניין של רוח הקודש, אם התורה נתנה הוראה שבמקרים מסוימים צריכים להיות "אשרי אדם מפחד", לחשוש שאולי יקרה משהו, אז "מצוות עשה" להיות פסימי. ומצד שני, אם זה לא נוגע לעניין של כלל ישראל, אלא למצב רוח פרטי של אדם, אז מצווה התורה "עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". ואז 'מצוות עשה' להיות אופטימי. ומי שהוא עובד ה', יכול בבת אחת להיות גם אופטימי וגם פסימי, וללחום על שניהם בו-זמנית במלוא התוקף.

פשרנות והסתפקות במועט מול קיצוניות ודרישה למקסימליות
יש אנשים פשרנים ויש אנשים קיצוניים. אפשר להגיד 'תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת', ואפשר לטעון 'אם לא תשאף להשיג הכל, לא תשיג כלום'. אלה שתי גישות ניגודיות. כך בגשמיות וכך ברוחניות. אדם שאומר: "היום הצלחתי לקחת אדם רחוק מאוד ולהשמיע לפניו דברי יהדות חמש דקות", יגיד לו הפרפקציוניסט: "מה יצא מזה? הוא שמע והלך הלאה". והמסתפק במועט יגיד: "גם זה משהו". ובכל צד יש מעלה וחיסרון. הסתפקות במועט עלולה לפגוע בשאיפה להתקדם. ואילו הפרפקציוניסט לא יוכל להעריך התקדמות הכי קטנה אצל אחד מתלמידיו, כי בעיניו זה לא שווה כלום.
כעת נראה את הגדלות החובקת זרועות תבל של הרבי. כמה חשובה לו כל תנועה הכי קטנה של יהודי בכל מקום שהוא. אם אפשר להבחין באיזושהי התקדמות, הרבי ייחס לזה חשיבות. אם זה יזיז משהו איפשהו בנשמה, הרבי היה מסוגל להשקיע הרבה זמן בשביל הרווח הקטן הזה – להניח תפילין פעם אחת ברחוב למישהו, לכבד בהקפה בשמחת-תורה יהודי מפורסם שנלחם בערכים המקודשים לעם ישראל, לחלק לחיילי צה"ל סופגניות בחנוכה. וכך, נוצר איכשהו פורמט של 'תפסת מועט', לייחס חשיבות לזוטות.
לכאורה, זה צריך להיכנס לתוך מערכת החשיבה של החסידים ושהחסיד יעשה לעצמו חשבון: אם פלוני הרגיש שעשה לרבי טובה גדולה, אני, שב"ה משכים ומעריב לבית-המדרש, ורק אינני יוצא לשליחות, מה כבר הטענה עליי? אבל כשהרבי מדבר עם מי שכבר עומד ברום המעלה, ומוצא שהוא יכול להתקדם עוד במשהו, הוא עשוי לפנות אליו בתביעות נמרצות. ולמרות שהלה עשה כה הרבה, פתאום הרבי הופך ממינימליסט למקסימליסט.
שני הקווים הללו הם למעשה הבסיס שעליו יושב הרבי. עבודתו היא לשפר את אנשיו. הרבי לקח על עצמו את עול הנהגת כלל ישראל, מלבד עול הנהגת חסידיו בפרט. איכשהו, זה היה אמור לבוא אחד על חשבון השני – ההשקעה בציבור העילית שלו על-מנת להעמיד את 'לגיונו של מלך', אלה שיעסקו ב'השכלה' וב'עבודה', לעומת ההתקדמות של יהודים פשוטים. קח את ה'משכיל' הזה שהתבונן שש שעות לפני התפילה והתפלל עוד ארבע שעות, ולא יודע כלום מענייני עולם הזה, ותגיד לו: "השכן שלך החליט לקרוא לעצמו אברהם במקום אייבי". הוא בכלל לא יסתכל על זה ולא יחוש מה הרווח שנובע משינוי זוטר כזה. אבל הרבי שומר כל הזמן על שני הקווים. מצד אחד, הוא מדריך את האברכים והבחורים שלו בדרך העבודה, ומצד שני הוא עוסק בקירוב יהודים למצוות מעשיות.
ראיתי פעם צרור מכתבים של מישהו שכתב לרבי בענייני רוחניות, בתיקון הנפש. מצד אחד, הרבי נותן לו הרגשה כמה הוא בן יקר לפני הקב"ה. וזה בא בתגובה למכתבים של ייאוש, כתוצאה ממכשולים ומשברים שעוברים בגיל ההתבגרות על אדם. הרבי כותב לו בחמימות כל כך נפלאה: רק הדברים המינימליים שעשית עד היום, מאירים כל –כך בשמים ונותנים לך חן למעלה עד כיסא הכבוד. עד שהאדם ההוא יצא מהתקופה הזאת. עוברת שנה וחצי, ולאחר כמה מכתבים הרבי נוזף בו בחריפות על דברים שהם בדקות הכי גדולה. ושני הדברים אמת, גם המחמאות שהרבי כתב לו לפני זה וגם הנזיפה שהרבי כתב לו עכשיו.
ה'פני מנחם' זצ"ל היה אוהב להשתמש בדוגמה הבאה: איך קונים פיל בהגבהה? אומר התוספות שמעמידים במקום גבוה מאכל שערב עליו והוא מתרומם. כלומר, תמיד אפשר להעלות את הרף, ולדרוש דברים גבוהים יותר ויותר. הרבי דרש מכל אחד לפי מצבו הפרטי. הרבי היה יכול לתפוס חסיד ולשאול אותו אם הוא לומד גם את תורת הרבי ה'צמח צדק'. ואף על פי שהאיש הזה לומד 'ליקוטי תורה' של האדמו"ר הזקן, הרבי דורש ממנו שילמד גם את מאמרי ה'צמח צדק'. אין סוף לדרישות. ואותו רבי יכול לחבב את התנועה הכי קלה, שמישהו כתב לו שאצלו בעיר הוא מציב דוכן ושם מניחים תפילין שני יהודים.
אלה שני הניגודים הכי כבדים מכל הדוגמאות שהבאנו. וזה הגורם הכי דומיננטי מבחינת תפיסת הזמן. בזה הרבי עסק יום יום: הדרכה אישית לחסידיו, ודרישה בלתי מתפשרת מהם להתעלות מתמדת, ובו-זמנית התייחסות לצעיר 'היפי' שאולי תקדם אותו צעד אחד קטן קדימה, בדרך הנכונה.



***
מכל אותן נקודות שנגענו בהן, עולה המסקנה: גם אם ברור שלא נגיע לדרגתו של הרבי, ובוודאי לא שייך במציאות להגיע לשלמות ברמה שלו, אבל לדרכנו למדנו שיש מקום לכל הניגודים כולם יחדיו.
הרבי הקדיש את כל זמנו למען הציבור והפקיר את כל העניינים הרוחניים שלו למען הציבור. והרבי הוכיח באישיותו את הצלחת העניין של ניגודים שיוצרים שלמות. כיום, גם בקרבנו יש ניגודים. אנחנו אנשים מאוד פשוטים. עלינו לשאוף לסגל לעצמנו את מהלך המחשבה שהניגודים יוצרים שלמות, ולהיות יותר פתוחים זה כלפי זה.



 שיטת הלימוד של הרבי מראה את תכונות הנפש של 'סיני' ו'עוקר הרים' בבת אחת. ולא עוד אלא שלפעמים שתיהן באות בו-זמנית. מדובר בשני ניגודים, שאצל רוב הלמדנים שאנו מכירים, אלה הם שני עניינים שבדרך כלל לא עולים בקנה אחד.

# ברגע שהסתיימה ההתוועדות והרבי רצה למסור לו את ה'מזונות', הרבי המתין חצי דקה עד שהוא הגיע. באותה חצי דקה הרבי דיבר עם מישהו, וכשר' משה הגיע, הרבי מסר לו את המזונות במאור פנים ואמר לו שתי מילים: "א האלבע מינוט" [=חצי דקה].

# כשראיתי את זה, ממש נדהמתי מעוצמת החריפות של המכתב. ואין סתירה בין הדברים. ביחס לחלק של הפלפול שבעניין, הרבי כותב לאותו למדן המון תשבחות. אבל זה לא ממעיט אפילו כחוט השערה מחומרת הקפידה של הרבי על המסקנה ההלכתית שלו. המכתב הזה הוא המסכת היפה ביותר של שלמות שראיתי אי-פעם.


# באותו יום שהרבי כתב מכתב לגולדה מאיר, ש 'מ.ש.' (שמו של הרבי) ייצא למלחמת חורמה אם הם יארגנו הפגנה מול שגרירות רוסיה, באותו יום ממש הרבי יצא לכינוס ל"ג בעומר, בנוכחות כל התקשורת, והוא עמד והקריב מזמנו היקר, כדי שיראו כיצד ילדי ישראל הולכים בגאווה הכי גדולה שתיתכן.

# ה'פני מנחם' זצ"ל היה אוהב להשתמש בדוגמה הבאה: איך קונים פיל בהגבהה? אומר התוספות שמעמידים במקום גבוה מאכל שערב עליו והוא מתרומם. כלומר, תמיד אפשר להעלות את הרף, ולדרוש דברים גבוהים יותר ויותר.

# בעת המאבק האיום למען תיקון חוק 'מיהו יהודי', אני זוכר אדם שנחשב לאחד מגדולי הדור ממש, ואחד אחר שהיה בדומה לו. שניהם דפקו על השולחן בחמת זעם והתבטאו ביחס לרבי: "מה הוא מהלך עלינו אימים, שאם לא תהיה כתובה המילה 'כהלכה' יקרה משהו?! מה הפסימיות הזאת? למה להלך קדורנית? למה הוא עושה את זה כל כך שחור?" ולא נתקררה דעתו של אותו ראש ישיבה עד שהכריז על הרבי: "זהו רואה שחורות אמיתי". והוא לא אמר זאת מתוך שנאה, חלילה. הוא פשוט לא צפה שזה מה שיקרה.

בצל הרבי מחב"ד

הרב יואל כהן שליט"א 


כאשר רוצים לתאר קצת את האווירה במחיצת הרבי, ראשית כל ראוי לסקור בקצרה את נושא ההתוועדויות של הרבי. ההתוועדויות היו ההזדמנות העיקרית שהייתה לקהל לראות ולשמוע את הרבי מדבר לציבור הרחב, להאזין לדברי התורה שהשמיע, בנגלה ובנסתר, ולהתרומם מעט אל תוך העניינים הנעלים שהרבי דיבר אודותם. 
את התוועדויות הרבי ניתן לחלק לכמה מאפיינים: 
לכל לראש יש את חלק העיון והלימוד שבדברי התורה שהשמיע הרבי בהתוועדויותיו. הרבי היה מבאר עניינים עמוקים ביותר בכל חלקי התורה, תוך שהוא משלבם ומקשרם זה בזה ומסבירם בבהירות מיוחדת. התוועדות אחת יכולה הייתה לכלול הן 'הדרן' עיוני וחדשני על אחת המסכתות, הן מאמר חסידות עמוק וארוך, הן שקלא וטריא ארוכה, מפולפלת ומקורית בדברי רש"י על התורה ועוד. 
אבל מלבד החלק העיוני שבהתוועדויות – היה בהן משהו הרבה מעבר לחדשנות וללמדנות. ההתוועדויות לא היו רק מעין שיעור עיוני עמוק, אלא היה נרגש בהן – רוממות. תוך כדי דיבור היו ביטויי אור במעלת בני-ישראל, התורה וייחודם בקוב"ה. אופן אמירת הדברים, סגנון וצורת ההתבטאויות, הטון, מבע הפנים של הרבי, הניגונים וכל מה שבין המילים – רוממו את המשתתפים לעולם אחר לגמרי. חלק זה שבהתוועדויות הרבה יותר קשה לתיאור. את האווירה העילאית שהרגישו המשתתפים באותן שעות יקרות מפז, אי-אפשר לתאר במילים ובכתב. 

עוד מאפיין עיקרי בהתוועדויותיו של הרבי הוא – האהבה והמסירות הבלתי-מוגבלת לכלל ישראל ולכל יהודי בפרט. חלק ניכר מההתוועדויות היה מנוצל להתעסקות בצרכי כלל ישראל בגשמיות וברוחניות. את דעתו הרמה והתקיפה בנושאי שלמות התורה, העם והארץ, ואת הדרבון והעידוד הבלתי פוסקים לחסידים לצאת לשליחות ולדאוג לכל יהודי נידח – השמיע הרבי בהתוועדויות התכופות. 
בנוסף, במשך השנים היו הזדמנויות רבות שבמהלך ההתוועדות הרבי פעל כל מיני דברים שמימיים והיה ניכר בבירור שמשהו על-טבעי מתרחש. 

בשורות הבאות, ברצוני להביא כמה סיפורים מהאווירה בסמיכות אל הרבי ומההתוועדויות, דברים שעלו בזיכרוני כדוגמאות שאולי יתארו קצת את הדברים. 
הכל מדוייק ומכוון 

ציטוטים על פי הזיכרון 

נתחיל בכמה דוגמאות מהחלק הלימודי והעיוני שבהתוועדויות. 
הבקיאות הנדירה של הרבי בכל חלקי התורה מפורסמת היא ואינה צריכה לעדות נוספת. מספיק לדפדף באחד מספרי ה'ליקוטי שיחות' של הרבי, הסדרה בה סודרו שיחות-הקודש התורניות שנאמרו בהתוועדויות והוגהו על-ידי הרבי, ולראות את אלפי המראי-מקומות מכל חלקי התורה ממש. 

בכל זאת, במהלך עבודתי בחזרת השיחות של הרבי והעלאתם על הכתב, הזדמן לי כמה פעמים להיווכח במוחשיות יותר בכוח זיכרונו המופלא. 

זכורני, שפעם הוסיף הרבי באחת השיחות שהוכנסו אליו להגהה, ציטוט של כמה שורות מתוך הספר רסיסי לילה של רבי צדוק הכהן מלובלין. אבל הרבי ביקש, שכיוון שהספר אינו תחת ידו, אזי לפני ההדפסה יעיינו בספר לבדוק שהציטוט אכן מדויק. כשהלכנו לספריה להשוות בין הקטע שכתב הרבי לנכתב בספר, מצאנו שהציטוט שרשם הרבי מהזיכרון היה מכוון לכתוב בספר, ומלבד שינוי במילה אחת או שתיים כל השורות היו מדויקות! (הדברים נדפסו בליקוטי שיחות חלק ה' שיחה לכ' מרחשוון עמ' 86). 

מדובר בספר שנכתב בדורות האחרונים, והרבי זוכר בעל-פה ממש מילה במילה! מלבד הזיכרון המופלא שממחיש לנו סיפור זה, הוא מעיד לכאורה גם על הערכתו וחביבותו של ספר זה ומחברו בעיני הרבי. 
אני זוכר סיפור דומה מהתקופה הראשונה לנשיאותו של הרבי. בשנת תשי"א, בחודשים הראשונים לאחר קבלת הנשיאות של הרבי באופן רשמי, התחלנו ללקט ולהדפיס את השיחות שהרבי דיבר במשך השנה הקודמת, תש"י, שנת האבילות על חותנו, הרבי הריי"צ, ואת חלקם הרבי אף הגיה. 

פעם, כאשר הרבי הוציא את אחת השיחות לאחר הגהתו ומסרה למזכירות, המזכיר, הרב חדקוב ז"ל, העביר לי את השיחה ופתאום עיני צדו את אחד המראי-מקומות שהוסיף הרבי – ספר חסידים סימן תתשכ"ט – כשעל אותיות הסימן יש סימון של קו לאורך המילה. 
הדבר הפליא אותי, ולא הבנתי מהי כוונת הדברים ומה עלי לעשות. הרבי כבר עזב באותה שעה את 770, אז נכנסתי למשרדו של הרב חדקוב ושאלתיו מה לעשות. הוא עיין בעלי ההגהה ולא ידע מה לומר לי. תוך כדי דיבור, הטלפון במשרד צלצל ויצאתי מהחדר אל הפרוזדור. לאחר כמה רגעים, יצא הרב חדקוב וקרא לי אל המשרד. הוא אמר לי, שזה עתה הרבי התקשר וביקש שיאמר לי שהמראה מקום המסומן בקו הוא נכון, והסיבה שהוא היה מסומן בקו היא מפני שכתב זאת מהזיכרון כיון שהספר לא היה מצוי בחדרו ולא רצה לסמוך על כך, לכן הוא סימן זאת בקו כדי שלא ידפיסו זאת לפני בדיקה. כעת, משהגיע לביתו, הוא בדק בספר ומצא שאכן העניין נמצא בספר חסידים סימן תתשכ"ט (השיחה נדפסה בתורת מנחם – התוועדויות, אחרון של פסח תש"י). 

לדמות מילתא למילתא, זה לא כל-כך קל... 

באחת ההתוועדויות ערך הרבי 'הדרן' על הש"ס כולו. תוכן הדברים נסב אודות ה'לשיטתייהו' של בית שמאי ובית הלל בכל מסכתות הש"ס: בית שמאי אזלי בתר ב'כוח' ובית הלל אזלי בתר ב'פועל'. 

ולדוגמה: "חלות דבש מאמתי מיטמאות משום משקה, בית שמאי אומרים משיהרהר, בית הלל אומרים משירסק" (עוקצין פ"ג מי"א). 

כלומר, כשמהרהר בלבו לרדות הדבש – הדבש כבר נחשב משקה ב'כוח', אלא שחסרה עדיין הרדייה ב'פועל'. ונמצא, שב"ש אזלי בתר ב'כוח', משיהרהר כבר מקבלות טומאה משום משקה, וב"ה אזלי בתר ב'פועל', ובעינן שירסק את חלות הדבש ורק אז נעשות הן משקה בפועל ומקבלות טומאה. 
או כדוגמה המפורסמת יותר – מחלוקתם בעניין הדלקת נרות חנוכה (במסכת שבת כא, ב): "בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". וטעם פלוגתתם: בית שמאי אזלי "כנגד ימים הנכנסים" – הימים שקיימים ב'כוח', שמונה ימים ביום הראשון, שבעה ביום השני וכו'; ובית הלל אזלי בתר "ימים היוצאים" – הימים שקיימים כבר ב'פועל'. ביום הראשון יש בפועל יום אחד לכן מדליקים נר אחד, ביום השני שתי נרות כיוון שיש שני ימים בפועל וכו'. 
הרבי הביא עוד כמה דוגמאות ממסכתות הש"ס בהן רואים איך שהקו המנחה במחלוקתם של בית שמאי ובית הלל הוא השאלה העקרונית מה גובר – ה'כוח' או ה'פועל', ביניהן דוגמאות בהן הקשר לב'כוח' וב'פועל' בולט יותר, וביניהן דוגמאות אחדות שרק אחרי התעמקות בעניין אפשר למצוא את הקשר. 

עצם הרעיון בהסברת מחלוקות בית שמאי ובית הלל בדרך זו נמצא כבר בספרים קודמים (ראה לדוגמה בבית האוצר לגאון ר' יוסף ענגיל מערכה א' כלל כז), אבל הרבי העמיק מאוד בסוגיא זו והרחיבה. הרבי ביאר 'צריכותא' מדוע מחלוקתם זו חוזרת על עצמה בכמה מקומות ומה מתווסף בהבנת סברותיהם בכל אחת מהדוגמאות. 
בכל משך השיחה, תוך כדי שהרבי מונה את הנושאים בהם חולקים בית שמאי ובית הלל בסברא זו ומסביר את הדברים, חיכיתי שהרבי יזכיר את המחלוקת המפורסמת בנוגע לשליחות-יד בפיקדון: "החושב לשלוח יד בפיקדון, בית שמאי אומרים חייב, ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד" (ב"מ ספ"ג). – לכאורה זו דוגמה בולטת ביותר למחלוקת בעניין ב'כוח', במחשבה, או ב'פועל', במעשה. אבל הרבי לא הזכיר מאומה ממחלוקת זו כל משך ההתוועדות. 
לא הצלחתי להבין מדוע (דרך אגב, לאחר זמן ראיתי שבבית האוצר שם כן הובאה דוגמה זו), ובימים הסמוכים הכנסתי לרבי פתק עם שאלה מדוע דוגמה זו אינה נמנית כדוגמה ל'לשיטתייהו' במחלוקות ב"ש וב"ה? 
הרבי ענה על כך מיד בפתק קצר, שמחלוקת זו אינה שייכת כלל לנידון ב'כוח' וב'פועל'. תוכן הדברים היה, שלא ייתכן לומר בשום אופן שמחשבה על שליחות-יד, שליחות-יד ב'כוח' כביכול, תשנה משהו בחפץ של הזולת ותוציאו מרשותו! האפשרות שמחשבה של האדם תפעל ותשנה משהו בחפץ היא רק לגבי דבר שבבעלותו, אולם על חפץ של חברו – מחשבתו אינה יכולה לפעול. (על-דרך דברי הכסף משנה בהל' טומאת אוכלין רפי"ב ש"אין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם" ועל-דרך זה בעניינינו) כדי לגזול, לשלוח-יד, יש צורך בהוצאת החפץ מרשות הזולת בפועל. אם החפץ לא יוצא מרשותו בפועל, אין כאן שום שליחות-יד! 
בהכרח לומר, כתב הרבי, שטעמם של בית שמאי הוא מפני שהמחשבה על שליחות-יד נחשבת כבר למשיכה בפועל. הרבי הסביר את העניין על-פי ביאורו של הגאון הרוגצ'ובי (צפע"נ מהדו"ת בהשמטות עמ' 180), שכיוון שבתחילה המקום של החפץ היה רשות המפקיד, הרי שעל-ידי המחשבה לשלוח-יד "כלתה שמירתו, (ו)נעשה רשות הנפקד, והוי זה משיכה צורית" (מלשון צורה). כלומר, כיוון שמקום החפץ הוא ברשות המפקיד כל עוד הנפקד הוא שומר, אם-כן ברגע שחשב לשלוח-יד ואינו שומר עוד, חזר מקום החפץ ונעשה רשותו והוי כמשיכה שעל-ידה קנה הנפקד, השולח-יד, את החפץ. 

הרבי אף הוכיח זאת מדברי הירושלמי (שבועות רפ"ח) ש"בעומדת ברה"ר וחשב לגוזלה . . דברי הכל פטור" – אילו דעת בית שמאי הייתה שבעצם העניין מספיקה שליחות-יד ב'כוח', למאי נפקא מינה אם עומדת ברה"ר או באיבוסו? מכך מוכח היטב שאין זה שייך כלל לנידון ב'כוח' וב'פועל', אלא לאופן הקנין בפועל – האם 'משיכה צורית' הוי קנין או לו (הדברים נדפסו אחר-כך בתורת מנחם – הדרנים על הרמב"ם וש"ס עמ' שפ הע' 21). 

מענה זה נותן קצת הכרה מהי 'גאונות'. מצד אחד, עצם העיסוק ב'לשיטתייהו' מבטא בקיאות עצומה ויכולת הבחנה בקו אחיד השזור לכל אורך הש"ס; ומצד שני אין זו ראייה שטחית של דברים הנראים דומים בחיצוניות, אלא זו הבחנה עמוקה בעצם הסברא של הסוגיות. כאשר ישנה ראייה פנימית בעומק הסברא, אזי דברים הנראים דומים מתברר שבעצם אינם דומים כלל; ולפעמים – דברים שבחיצוניות לא רואים ביניהם שום קשר, מתברר שהם קשורים מאוד זה בזה. 

ומעניין: הרבי הוא היחידי שעושה 'צריכותא' בביאור הטעם מדוע מחלוקתם של ב"ש וב"ה סביב הסברא של ב'כוח' וב'פועל' חוזרת ונשנית. מתי עושים 'צריכותא'? כאשר ישנה ראייה עמוקה שמבחינה בכך שנקודת המחלוקת היא אכן בסברות אלו. כל עוד הדימוי הוא חיצוני בלבד ולא בהכרח שזהו כל יסוד המחלוקת לא עושים 'צריכותא'. 

אות אחת שמשנה משמעות 

את העומק העצום מחד ואת הבהירות המופלאה מאידך שבתורתו של הרבי אי-אפשר למצות במאמר אחד, ואין זה מעניינינו כאן. אבל אחד הדברים המיוחדים אליהם שמתי לב במהלך עבודתי הוא – הדייקנות הגדולה של הרבי בכל אות ממש. הדבר בולט במיוחד בדברים שבכתב. 
לדוגמה: מבואר בחסידות (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' קמד ועוד) שהטעם מדוע יש צורך בהשתלשלות העולמות מדרגה לדרגה בדרך עילה ועלול הוא מפני שהקב"ה רצה שעד כמה שאפשר עניין התהוות העולמות יהיה על-פי טעם ודעת. לכן הוא צמצם עצמו בסדר השתלשלות זה שעל-ידי כך יש מקום להבנת עניין הבריאה 'יש מאין' (ולמרות שגם עכשיו, אחרי כל ההשתלשלויות, ההתהוות היא דבר פלא – 'יש מאין', מכל מקום, זה שההתהוות היא באופן של השתלשלות נותנת לעניין איזושהי אחיזה בשכל הטבעי). 

במאמר דיבור המתחיל "החודש הזה לכם" משנת תשמ"ז (נדפס בספר המאמרים מלוקט ח"ג עמ' קי"ג ובהערה 29), הרבי חזר בקצרה על נקודת הדברים בהקשר לנושא בו עסק המאמר. כשהכנתי את המאמר להגהת הרבי כתבתי בזה הלשון: "הסדר דהשתלשלות עילה ועלול . . הוא מצד זה שהוא ית' צמצם עצמו כביכול בכדי שיהיה מקום בשכל". 
כאשר עלי ההגהה יצאו מחדרו של הרבי, ראיתי שהרבי שינה אות אחת במשפט זה: במקום הניסוח "מקום בשכל" הוא שינה את הבי"ת ללמ"ד כך שיהיה כתוב "מקום לשכל". 

זה אמנם שינוי באות אחת, אבל זהו שינוי בכל הבנת העניין. כאשר כתוב בשכל, זאת אומרת שעצם מציאות השכל זהו מושג הקיים מכבר, וסדר ההתהוות על-ידי השתלשלות בדרך עילה ועלול מאפשר שהדברים יתקבלו בשכל זה; אמנם הניסוח שכתב הרבי "מקום לשכל" מבטא עניין אחר לגמרי: לא רק שבלי השתלשלות העולמות לא היה מקום להבנת עניין ההתהוות בשכל, אלא כל מציאות השכל לא הייתה קיימת ללא השתלשלות זו. ההשתלשלות, הסדר וההדרגה שבהתהוות, היא זו שנותנת מקום לעצם המושג שכל. 

אינני רוצה להיכנס להסברת הנושא באריכות, אבל זו דוגמה אחת מני רבות שמבטאת מאוד את גודל הדייקנות של הרבי בדבריו ואת העומק הנפלא שטמון בהם. זהו דיוק של אות אחת שמשנה לגמרי את התמונה על כללות הסוגיא בה עוסקים. 

הנהגה מדוקדקת 
אם כבר עוסקים בדייקנות אצל הרבי, אני נזכר בכמה אירועים נוספים. בשנים הראשונות, את סעודות הימים-טובים הרבי לא היה סועד בביתו אלא בקומה השנייה של 770, בדירת הרבי מוהריי"צ נ"ע. 
בדרך כלל, כאשר הרבי היה שותה יין במהלך הסעודות, הוא היה אומר לנוכחים 'לחיים'. פעם, בליל הסדר, באמצע שולחן-עורך, הרבי שתה מעט יין מכוסו להבדיל בין הדגים לבשר אבל הוא לא אמר 'לחיים'. הרה"ח ר' שמואל לויטין ז"ל, מחשובי החסידים שהיה מראשוני התלמידים בישיבת תומכי-תמימים בליובאוויטש, הסב גם הוא סביב שולחן הסדר יחד עם הרבי והבחין בשינוי. למחרת, בסעודת היום של חג הפסח, שוב שתה הרבי מעט יין לאחר אכילת הדגים, אבל הפעם אמר 'לחיים' כהרגלו. אמנם בליל הסדר השני של חג הפסח (כנהוג בחוץ לארץ), כששתה הרבי יין לאחר אכילת הדגים, שוב פעם לא אמר 'לחיים'. עתה היה ברור לר' שמואל שיש דברים בגו. 
ר' שמואל, שהיה מזקני החסידים ומחשוביהם, הרשה לעצמו לשאול על כך את הרבי. הרבי ענה לו, שאמירת 'לחיים' נותנת חשיבות לשתיית היין, ובליל הסדר צריך לדקדק שלא לתת חשיבות לשום שתיית יין מלבד ארבע הכוסות. 
רואים כאן דייקנות גדולה: מן הדין ודאי שאין כל בעיה לשתות יין ולומר 'לחיים' על כך; ואף-על-פי-כן הרבי לא רצה לתת שום חשיבות מצידו לכל שתייה אחרת בסעודת ליל הסדר! זו זהירות מופלאה בהנהגה. אבל מלבד זאת, יש כאן דבר נוסף – רואים בזה, עד כמה מנהגי ישראל חשובים בעיניו של הרבי: כיוון שיהודים נוהגים לומר 'לחיים' על כוס יין – זה עצמו כבר נותן חשיבות לשתייה. אם שותים סתם בלא לומר 'לחיים' זו סתם שתייה או שטיפת הפה; אולם אם אומרים 'לחיים', אזי השתייה מקבלת חשיבות והיא כביכול הוספה על מצוות ארבע כוסות של לילה זה. 
כל תנועה מכוונת 
מאורע נוסף שאני נזכר בהקשר זה קשור בחג השבועות. היה זה בשנת תשכ"א, אז חל חג השבועות ביום ראשון בשבוע (ובחו"ל – גם ביום שני). בשבת שלפני החג, ה' בסיון, התארח אצלי יהודי מארץ-ישראל. בסעודת ליל שבת, תוך כדי שאנו מדברים, הוא סיפר שלא מזמן הוא ביקר ביפן.
כששמעתי את הדברים קלטתי, שבמהלך ספירת העומר הוא חצה את קו התאריך. הסטתי את תשומת ליבו לכך שיש שאלה הלכתית גדולה בנוגע לקביעת היום-טוב של חג השבועות לגביו. באחת השיחות של התוועדות חג השבועות שלפני כמה שנים, הרבי דיבר על כך שכיוון שספירת העומר היא חיוב על כל אחד ואחד בפרט, הרי שלכל אחד יש את ספירתו הפרטית. לפי זה, יהודי העובר את קו התאריך באמצע הספירה, עליו להמשיך לספור לפי ספירתו למרות שכל בני המקום בו הוא נמצא אוחזים בספירתם יום אחד אחורה או קדימה. ומכיוון שקביעות חג השבועות אינה קשורה לימי החודש אלא אך ורק ליום החמישים לספירת העומר, וכלשון הכתוב (ויקרא כג, טז-כא): "תספרו חמישים יום והקרבתם וגו' וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש", אם-כן קביעות היום-טוב של שבועות של יהודי זה שעבר את קו התאריך תהיה יום אחד לפני (או אחרי) חג השבועות של כל שאר אנשי המקום בו הוא נמצא (בשונה מחג הפסח לדוגמה, שתלוי אך ורק בתאריך הלוח היהודי – ט"ו ניסן). 
הרבי לא דיבר אז על העניין הלכה למעשה, אבל היה ניכר שלזה נוטה דעתו. 
לפי שיטה זו, אותו יהודי שהגיע מיפן לארצות-הברית, היום-טוב של שבועות שלו אינו ביום ראשון אלא באותה שבת ה' בסיון. 
הסברתי את הדברים לאורח, ואמרתי לו שלפענ"ד עליו לחזור ולהתפלל תפילת ערבית של שבת ויום-טוב, וכן לעשות קידוש פעם נוספת ולהזכיר את עניין המועד. אלא שכיוון ששיטת הרבי לא הייתה ברורה די הצורך באותן שנים, אמרתי לו שכדאי להשתדל לשמוע מפורשות מהרבי את דעתו בעניין. הצעתי לו, שלמחרת ביום שבת, יחכה עד סיום המנין של הרבי, אז הרבי עובר בין האנשים בצאתו מבית-הכנסת ואומר לסובבים "גוט שבת", ובהזדמנות זו יאמר לרבי שתי מילים: "הייתי ביפן". 
הוא עשה כהצעתי, ועמד בצד השביל בו עובר הרבי, וכיוון שרציתי לראות כיצד יגיב הרבי עמדתי גם אני על ידו. הרבי עבר ובירך את הנוכחים "גוט שבת" כהרגלו, ואותו יהודי אמר לרבי "הייתי ביפן". מיד, ללא כל שהיות, חזר הרבי ואמר לו: "גוט שבת, גוט יום-טוב". הרבי המשיך צעד אחד קדימה, אך מיד נעצר וחזר והסב את פניו לאחור ואמר לו: "א פריילכער קבלת התורה" (קבלת התורה בשמחה). 
היהודי ההוא לא הבין כל כך מה שקרה, אז הסברתי לו שיש לו פסק-דין ברור שעליו לחוג ביום זה את חג השבועות. 
כשלעצמי, התפלאתי מאוד על כך שהרבי הוסיף ובירך אותו בברכת "א פריילכער קבלת התורה": אמנם קביעות היום-טוב של שבועות הוא ביום החמישים לספירה הפרטית, אבל יחד עם זאת פסק אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך (או"ח סימן תצד) שאת המילים "זמן מתן תורתנו" שאומרים בנוסח התפילה ניתן לומר רק ביום ו' בסיון, תאריך נתינת התורה, ואילו בזמן הבית שהיו מקדשין את החודש על-פי הראייה וייתכן שיום החמישים לעומר יחול בה' בסיון או בז' בו (תלוי האם ניסן ואייר מלאים או חסרים כמבואר בגמרא ר"ה ו, ב), אזי בקביעות שכזו לא אומרים "זמן מתן תורתנו" שהרי אין זה זמן נתינת התורה (אלא שבזמנינו, בקביעות על-פי הלוח, ניסן הוא תמיד מלא ואייר תמיד חסר אם-כן חג השבועות חל תמיד בו' בסיון ולכן תמיד אנו אומרים "זמן מתן תורתנו"). 

ונמצא, שחג השבועות, יום החמישים, אינו קשור לכאורה לזמן נתינת התורה, דבר שאירע בתאריך ו' בסיון, אם-כן יהודי זה שעבר את קו התאריך ויום החמישים שלו הוא בה' בסיון, אין שייך אצלו עניין קבלת התורה בחג השבועות שלו, ומדוע אמר לו הרבי "א פריילכער קבלת התורה"? 

בלילה, לאחר תפילת ערבית, מסרו לי מהמזכירות שהרבי קורא לי. נכנסתי מיד לרבי והרבי שאל אותי האם היהודי ההוא מתאכסן אצלי, ואמרתי לרבי שכן. הרבי אמר, שצריך להדריך אותו כיצד לנהוג והחל לפרט מה עלי לומר לו. עליו להתפלל ערבית של חול (כי היה בן ארץ ישראל ונוהג יו"ט אחד שכבר היה אצלו בשבת כנ"ל), להבדיל כמו במוצאי-שבת רגיל, אלא שכיון שמתארח אצלנו ואנו חוגגים הלילה את היום-טוב, אזי בשעת ברכת "בורא מאורי האש" בהבדלה לא יקרב את הידיים לאש. למחרת בבוקר, ביום ראשון, עליו להניח תפילין. שאלתי את הרבי האם עליו להניח בברכה, והרבי ענה בבת-שחוק: "אצלי מונח שעל-פי דין צריך להניח תפילין, ואם על-פי דין צריך להניח, זאת אומרת שהקב"ה ציוה אותו על כך ועליו לומר "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו"... 
לאחר כל זאת שאלתי את הרבי האם היה צריך לומר בתפילות השבת את הנוסח "זמן מתן תורתנו". 

הרבי אמר: "הרי יש פסק-דין בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן"?. כלומר, הרבי אישר את הדברים שאת נוסח "זמן מתן תורתנו" הוא לא היה צריך לומר בשבת. דבר זה רק חיזק אצלי את הפלא מדוע הרבי כן איחל לו "א פריילכער קבלת התורה", הרי יום ה' בסיון אינו זמן נתינת התורה וקבלתה? 

כרגיל בימים-טובים, ביום השני של החג לקראת סוף היום, נטל הרבי את ידיו לסעודה וערך התוועדות. באחת השיחות החל הרבי לדבר על כך שבתוכן הרוחני של מתן-תורה יש שני עניינים: יש את התגלות התורה שקשורה עם התאריך ו' בסיון, ויש את התגלות התורה שבאה לאחר ההכנה של מ"ט הימים של ספירת העומר. 

הדברים מבוססים על המבואר באריכות במאמרי חסידות, שמ"ט ימי העבודה של ספירת העומר 'ממשיכים' גילוי אלוקי שבערך עבודתו של האדם, ואחר-כך מתגלה מלמעלה, ביום החמישים, שער הנו"ן שלמעלה לגמרי מערכם של הנבראים – בחינת התורה שניתנה מסיני מעצמותו של הקב"ה. אלא שבשיחה זו חידש הרבי, שבתורה שלמעלה מערך הנבראים שניתנה בסיני, בה עצמה יש שתי דרגות: יש עניין שאינו קשור כלל לעבודת האדם והוא קבוע ועומד לכל ישראל כאחד, בלי שום הבדלי דרגות בהכנה לקבלת התורה. עניין זה קשור לתאריך ו' סיון, ועליו אנו אומרים בתפילה "זמן מתן תורתנו"; ויש עניין בתורה, שעל-אף היותו למעלה מערך הנבראים, בכל זאת יש לו שייכות כלשהי לעבודתם, ולכן התגלותו היא בסיום עבודת ההכנה אליו. עניין זה מתגלה ביום החמישים לספירתו הפרטית של כל יהודי, אז הוא מסיים את עבודת ההכנה לקבלת התורה (תוכן הדברים נדפס בליקוטי שיחות חלק ג' פרשת אמור ובהערה 23 שם). 

כששמעתי שיחה זו קיבלתי תשובה לשאלתי. עתה הבנתי היטב את הנהגתו של הרבי באותה שבת. אז התבהר לי מדוע בכלל הזכיר הרבי את קבלת התורה ומדוע חילק זאת לשני עניינים: בתחילה אמר הרבי "גוט שבת, גוט יום-טוב" ולא הזכיר כלל את מתן-תורה. זאת כיוון שיום ה' בסיון אינו יום מתן-תורה והדין הוא שאין אומרים בו "זמן מתן תורתנו"; רק אחר-כך, כדבר בפני עצמו חזר ואמר "א פריילכער קבלת התורה". זהו עניין נוסף שקיים רק ברוחניות העניינים ולכן זה נאמר כהוספה וכדבר חידוש. 

סיפור זה הוא דוגמה אחת מני רבות לדייקנות המופלאה בהנהגתו של הרבי: כל פרט וכל תנועה מכוונים גם על-פי ההלכה וגם על-פי שורשם של הדברים ברוחניות. 

מגביה ומרומם 

עשרה סנט ליד מליון דולר 

כפי שהוזכר לעיל, האווירה הכללית סביב הרבי הייתה מרוממת. הרבי הקרין רוממות. דבר זה בא לידי ביטוי בדברים רבים. כלפי הכול הגישה של הרבי הייתה – לעלות למעלה, להתרומם; לא לחתור ולחטט בדברים הבלתי רצויים. וכאשר מתרוממים – אזי בדרך ממילא הדברים השליליים נעלמים. 
אני נזכר בהקשר זה בסיפור שאירע בשנים הראשונות לנשיאות הרבי, המבטא היטב תנועה כללית זו. 
בשנים הראשונות, הרבי היה נוהג לחזור מ - 770 לביתו ברגל. הרב חדקוב, המזכיר, היה מלווה את הרבי לביתו, ואם היה זה ליל 'יחידות', הוא היה נשאר במשרדו עד שה'יחידויות' הסתיימו ואז היה מלווה את הרבי. 
פעם קרא לי הרב חדקוב ואמר שאתמול בלילה, כאשר ליווה את הרבי לביתו, הרבי סיפר לו על חילופי דברים שהיו בינו לבין אחד היהודים שנכנסו אותו ערב ל'יחידות', והוסיף ואמר, שכדאי להעלות את הדברים על הכתב והוא יגיה את זה. כלומר, הרבי רצה שהמענה שנתן ליהודי פרטי ב'יחידות' יתפרסם, כיוון שיש בו הוראה לרבים. ולכן קרא לי הרב חדקוב, כדי שיוכל להרצות לפני את הדברים ואני אכתבם ויעבירם להגהת הרבי. 
וזה תוכן המענה: היהודי התלונן אצל הרבי על כך שבכל עניין טוב שהוא עוסק, הוא מרגיש שיש לו בזה פניות אישיות למיניהן. הרבי ענה לו באמצעות משל: כאשר אדם נכנס לעסק שעלול להניב ריווח של מיליון דולר, ומלבד ריווח זה יהיה לו גם ריווח מן הצד ששווה סך עשרה סנט, הרי ברור שמה שתופס את מוחו של האדם הוא הריווח של המיליון דולר, ואילו לעשרה סנט אין כל משמעות בעיניו. 
ועל-דרך זה בעבודת ה': כאשר יהודי עושה מצווה, הוא מתקשר עם הקב"ה. "מצווה" מלשון צוותא וחיבור. כשיהודי יחשוב ויתבונן במשמעות העניין של ההתחברות שלו כנברא מוגבל עם הקב"ה, הבורא הבלתי-מוגבל – אזי כל שאר השטויות לא יתפסו מקום אצלו. כשם שכשעסוקים במיליון דולר העשרה סנט אינם משמעותיים, כך כאשר חושבים על קשר עם אין-סוף ב"ה כל שאר הבלי העולם אינם תופסים מקום (הדברים נדפסו בהרחבה יותר בתורת מנחם – התוועדויות תשט"ז ח"א עמ' 203). 
תנועה זו של התרוממות בלי התעסקות בשלילת הרע באה לידי ביטוי גם בדברים כלליים. לדוגמה, במצב כמו שעם ישראל היה שרוי ערב מלחמת ששת הימים, בסכנה קיומית גדולה, אפשר להתייחס למצב בשני אופנים – אפשר לגזור תענית, לעורר לתשובה וכו'; ודאי שזו דרך נכונה ומוכרחת, אבל יש גם עניין נוסף – לפעול בכיוון של "עשה טוב", לרומם את עם ישראל ולחזק את התקשרותו עם הקב"ה בפועל. בתקופה שלפני המלחמה, הרבי הכריז על 'מבצע תפילין', וביקש לדאוג שכמה שיותר יהודים יניחו תפילין. לכל דבר יש מקור בתורה, וגם כאן הרבי הביא את דברי חז"ל על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו,א), וכן את דברי הרא"ש בהלכות קטנות הלכות תפילין: "מפני קיום מצות תפילין ותיקונן יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד". 
הרבי רצה לא רק לגונן על יהודים על-ידי "סור מרע", אלא להביא לעם ישראל ישועה גדולה על-ידי התעוררות ב"עשה טוב", וחיזוק ההתקשרות של יהודים עם הקב"ה. 
מדגיש את החיובי 
שמעתי מהרב בער'ל בוימגרטן ז"ל, השליח הראשי בזמנו במדינת ארגנטינה שקירב המוני יהודים ליהדותם, שפעם הכיר בחור שהחל להתקרב ליהדות אבל היה לו קשר עם נכרית. לאחר שהסבירו לו את חומרת העניין הוא הצליח לפעול שהיא תתגייר. היא אכן התגיירה כדת וכדין, אבל אחר-כך התברר שהבחור כהן ואסור בגיורת. אלא שבשלב זה כבר לא הצליחו לפעול עליו להניעו מלהתחתן איתה. כל הרבנים שניסו להסביר לו את חומרת הלאו וחילול הכהונה וכו', לא הצליחו להזיזו מהחלטתו.
הרב בוימגרטן סידר לו 'יחידות' אצל הרבי והוא הסכים לבוא ולשמוע מה יאמר הרבי. הרבי אמר לו כך: "בטח שמעת שאומרים עלי שאני למדן גדול, ויש אנשים גדולים ממני, אבל גם האנשים הגדולים ביותר, עד כמה שיעבדו ויזככו את עצמם כל ימיהם, אם הם לא נולדו כוהנים – למעלת קדושת הכהונה הם לעולם לא יגיעו. הכהונה היא קדושה שהקב"ה נותן מלמעלה; ואילו האדם בכוחות עצמו לעולם לא יוכל להגיע למעלה זו. ולך הקב"ה נתן את המתנה הנפלאה הזו, את הקדושה המיוחדת של הכהונה".
בסיום ה'יחידות', אחרי שהרבי גמר לתאר ולהפליא את גודל ערכה של הכהונה, אמר הבחור בעצמו: "אכן, אין זה ראוי לחלל קדושה נעלית זו. לא אשא את הגיורת". 
הרבי לא נכנס להסביר לו את חומרת האיסור או את גודל העונש; הוא רומם אותו ואז ממילא הדברים השליליים יצאו ממנו. 
אבל חשוב להבהיר: מדוע באמת דברי הרבי השפיעו על הבחור? ראשית כל, עצם הרעיון המרומם כבר עלול להשפיע טוב יותר על האדם מאשר הדגשת השלילה. כאשר מרוממים את האדם, הפעולה עליו הרבה יותר מועילה. אבל בנוסף לכך, זה תלוי גם איך אומרים את הדברים. חז"ל אומרים "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". לא מספיק שהדברים יצאו מן המוח; הם צריכים לצאת גם מן הלב. חשוב מאוד עד כמה האומר מתכוון ברצינות ועד כמה העניין נוגע לו. מלבד כוח השכנוע המיוחד של הרבי, הרי שעיקר העניין הוא – האכפתיות. מצבו של הבחור נגע לו בעומק נשמתו, והשתדל בכל מאודו שיהיה לו את הטוב ביותר עבורו. הדברים שאמר נבעו לא רק מן המוח אלא מנימי נשמתו ופעלו את פעולתם. 
נותן הכול לכל אחד 
בהקשר זה, ברצוני לספר דבר נוסף. בשנים האחרונות, המזכירות של הרבי הייתה מארגנת שבמעמד חלוקת שטרות הדולר לצדקה ולברכה, יעברו יחד קבוצות של חתנים או נערי בר מצווה וכיו"ב, והרבי היה מחלק לכל אחד בפרט דולר, לברכה ולהצלחה. 
סיפר לי יהודי שאני מכירו היטב וסומך על דבריו, שפעם, כאשר אחת מקבוצות החתנים עברו לפני הרבי לקבלת דולר, הוא שמע איך לאחר נתינת הדולר לאחד החתנים וברכת ברכה והצלחה, שאל הרבי את החתן: "אתה כבר קיבלת את המכתב? אני כבר חתמתי" (מדובר אודות המכתב ברכה של הרבי לקראת החתונה. מכתב זה נשלח על-ידי המזכירות לכל אחד מהחתנים). 
היהודי שסיפר לי זאת אמר, שמאוד הסתקרן לדעת מה פשרם של דברים אלו. הרי עברו יותר מעשרים חתנים ולאף אחד מהם לא הזכיר הרבי מאומה על דבר המכתב, ורק לאותו בחור אמר הרבי את הדברים הנ"ל. 
הוא בדק את הנושא והתברר לו, שכמה ימים קודם, ישבו יחד כמה חתנים ודיברו ביניהם בנושא המכתב ברכה של הרבי לחתונה. המכתב היה זהה אצל כולם. זהו נוסח אחיד בו הרבי היה מברך את כל החתנים לקראת חתונתם. המזכירות הכינה לכל חתן מכתב עם שמו האישי והרבי היה חותם בתחתית המכתב. הבחורים דיברו על הנושא וחלק מהם אמרו, שלמרות שזהו מכתב עם נוסח אחיד, מכל מקום כאשר הרבי חותם אזי הוא מכניס בזה את כל עצמיותו ומעניק את הברכה המפורטת במכתב לחתן זה באופן אישי. ככל שמדובר באדם פנימי יותר, אזי גם אותם דברים שנראים כחיצוניים נעשים מתוך פנימיות נפשו. על-אחת-כמה-וכמה יהודי צדיק שבכל פרט מפעולותיו הוא מכניס את כל עצמיותו ממש. 
אבל היו כמה מהבחורים שטענו שהרבי עובר על המכתבים מהר מאוד, מבלי להתייחס לנושא בכל תשומת ליבו. והיה גם בחור שהרחיק לכת וטען, שקשה לו להאמין שתוך כדי טרדותיו הרבות של הרבי, הוא בודק את שמו של החתן המופיע על כל אחד מהמכתבים. הוא חותם על המכתב ומיד ממשיך הלאה למכתב הבא. 
ולבחור הזה פנה הרבי ואמר: "קיבלת את המכתב? אני כבר חתמתי..."! 
סיפור זה שמעתי מאותו יהודי שראה את המעשה ובדק את העניין. 
לאחר משך זמן השתתפתי בהתוועדות חסידית באיזשהו מקום וסיפרתי את הסיפור הנ"ל, והוספתי, שהיהודי שסיפר לי על כך מוכר לי כאיש אמין שאינו מגזים ומשנה בדיבורו ולהערכתי סיפור זה נכון ואמיתי. 
לאחר ההתוועדות, ניגש אלי אחד המשתתפים ואומר לי כך: "אתה יודע שהסיפור אמיתי כיוון ששמעת ממישהו אמין בעיניך, אבל אני יודע בוודאות גמורה שהמעשה נכון. אני הייתי אותו החתן..."
רואים בסיפור זה באיזה רצינות התייחס הרבי לכל יהודי, ואיך השקיע את כל פנימיות נפשו בהעניקו ברכה, סטנדרטית לכאורה, לכל אדם בפרט. 
[פרט נוסף שרואים בסיפור זה: לא רק שהרבי האציל מברכותיו גם לבחור כזה, הן בחתימת המכתב והן בעברו לקבל את הדולר מידי הרבי, אלא יותר מזה: הרבי אף דאג עבורו שיהיה לו קצת יותר דעת להתרומם ולהבין נכון במה מדובר]. 
אהבת כל ישראל 
משקיע בכל מצב 
קשה לנו מאוד להבין ולשער את גודל ההתמסרות של הרבי לזולת. 
לפני כמה שבועות, מישהו הראה לי מכתב, שנמצא לאחרונה, בכתב-ידו של הרבי, מהתאריך ראש חודש מרחשון תשל"ח. כידוע, כשבוע ימים קודם לכן, בליל שמיני-עצרת, עבר הרבי התקף-לב חמור. במכתב פונה הרבי לילד ומתייחס למה שכתב במכתבו שבקרוב הוא ייכנס לגיל מצוות. הרבי מאחל לו שיתקיים בו מה שכתוב בן שלוש-עשרה למצוות, בן חמש-עשרה לתלמוד וכו' וכו'. אחר-כך מתייחס הרבי למה שכתב הילד במכתבו שהוא ממשפחה חילונית. הרבי כותב לו: החילוניות זה לבוש חיצוני המכסה את העיקר של היהודי. כל יהודי, עם כל משפחתו, הוא בן אברהם יצחק יעקב, ובן שרה רבקה רחל ולאה. הוא מגיע לאחר עשיריות דורות של שומרי תורה ומצוות, והחילוניות היא לבוש חיצוני בלבד המסתיר על מהותו. 
בכתב-היד של המכתב רואים הוספות, מחיקות ושנויים וכו' – עסק שלם שכל מטרתו היא אחת – לעודד נער יהודי. ולא נוגע כלל מיהו הילד – העיקר שלא תהיה לו חולשה או נחיתות מכך שהוא בן למשפחה חילונית כביכול. כל זאת כמה ימים בלבד לאחר ההתקף-לב הקשה! 
צדיק גמור אוהב גם רשע גמור 
אני זוכר שלפני שנים רבות (בשנת תשל"ג), הסתובב כאן בחור שהיה לו איזה ג'וק בראש בנוגע לאותו האיש. לאחר שהיה כאן תקופה מסוימת והתחזק מעט ביהדותו, הוא רצה לעזוב. והסיבה: הוא לא יכול לסבול את היחס המזלזל שיהודי שכונת קראון-הייטס מייחסים לאותו האיש... זו הייתה דרגתו. הוא כתב לרבי באנגלית שהוא מודה לרבי מאוד על היחס החם שנתן לו, אבל הוא לא יכול להישאר כאן בגלל היחס לאותו האיש. זה היה בסוף חודש אדר. 
מה ענה לו הרבי? "אינו נכון כלל וכלל ובודאי אשר אין זה רצון ה'. 
וישאר כאן על כל פנים עד לאחר תשרי הבעל"ט באופן שנוכל לחוג ביחד כל ג' הרגלים (וכן יום הולדתי) וכן שמחת תורה. 
וינצל הזמן ללימוד התורה ועיון בה בחיות ועד שיוכל להחיות גם אחרים וה' יצליחו כי זהו רצון ה'. אזכיר על הציון". (צילום ממכתב הבחור לרבי ומתשובת הרבי אליו נדפס באגרות-קודש חלק כ"ח עמ' 18). 
פלאי פלאים! מדובר על בחור שהדרדר כל כך עד שקשה לו להיות באזור כי לא מתייחסים יפה לאותו האיש, ולבחור כזה אומר הרבי שרצונו לחגוג יחד עמו את יום הולדתו! אין לנו תיאור בסוג אהבת-ישראל שכזו. זה לא רק שהרבי רצה להשפיע עליו ולכן אמר לו להישאר; הרבי הוא איש אמת, וכאשר כותב לאדם שברצונו לחגוג יחד עימו את יום הולדתו, זאת אומרת שבכך הוא חפץ באמת. 
יש פתגם חסידי שאומר, ש'בינוני' אוהב צדיקים ובינונים; 'צדיק שאינו גמור' אוהב גם 'רשע שאינו גמור'; ואילו 'צדיק גמור' אוהב אפילו 'רשע גמור'. 
ומעניין: בסיום המכתב כותב הרבי לאותו בחור, שבמשך החצי שנה שיישאר כאן, "ינצל הזמן ללימוד התורה ועיון בה בחיות ועד שיוכל להחיות גם אחרים וה' יצליחו כי זהו רצון ה'. אזכיר על הציון". לא רק שאוהב אותו בעומק ליבו ורוצה להיות עימו בקירוב בשלושת הרגלים ויום ההולדת שלו, אלא הוא אף נותן בו תקווה שילמד בחיות עד שיוכל להחיות אחרים! 
לסיפור זה היה המשך באחת ההתוועדויות. 
בפרשת פרה של אותה שנה, תשל"ג, אותו בחור נוכח בהתוועדות והרבי הזכיר, ללא קשר לנושא ההתוועדות, סיפור שאירע אצל המגיד ממזריטש. בעיירה הסמוכה למזריטש עיירה שרוב תושביה היו נכרים, התיישבה משפחה יהודית. באחד מבני המשפחה, אברך למדן ירא וחרד, נכנסה רוח שטות שמשכה אותו לשמד ר"ל. כאשר כל טענות האב להניע את הבן מלהשתמד לא הועילו קם האב ונסע אל המגיד ממזריטש. 
האב נכנס אל הרבי ופרץ בבכי וזעק: "רבי, הצילו את בני משמד"! 
המגיד שמע את כל אשר סיפר האב בשברון לב, נכנס לדביקות ואמר תורה על הפסוק "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'". כשסיים המגיד את אמירת התורה, הורה למנין מתלמידיו לומר תהילים במשך כל הלילה עד שיאיר היום. כאור הבוקר בא האברך לבית מדרשו של הרבי. אף אחד לא שאל אותו מאומה. הוא שהה כמה ימים במזריטש, ביקר אצל הרבי וחזר לביתו. 
(הסיפור במילואו מופיע בלקוטי-דיבורים ח"א עמ' 374, ושם מסופר שסיפור זה סופר על-ידי אדמו"ר הזקן כאשר מאורע מעין זה התרחש בבית מדרשו. היה זה כאשר באה אלמנה ומיררה בבכי על כך שאחד מחתניה רוצה להשתמד, ועל כך אמר אדמו"ר הזקן: "אין אני יכול לעזור במאומה, אני יכול רק לספר מה שאירע אצל הרבי, המגיד, במזריטש, ובהמשך לכך סיפר אדמו"ר הזקן את הסיפור הנ"ל).
מקדים רפואה למכה 
כנ"ל, התוועדויות שימשו לכל מיני דברים: היה את חלק הלימוד שבהתוועדות, היו דברי התעוררות ורוממות; אבל היו גם דברים רוחניים. יש פתגם ידוע של אדמו"ר הזקן שאומר, שכאשר יהודים יושבים יחד בהתוועדות חסידית באהבה ואחווה, זה יכול לפעול בשמים עוד יותר ממה שיכול לפעול מלאך מיכאל. בפרט כאשר מדובר על צדיקים, עליהם אומרים חז"ל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אם-כן את הזמן המיוחד של ההתוועדות, הרבי, ועל דרך זה אדמו"רי חב"ד בדורות קודמים, היה לפעמים מנצל לפעול עניינים שמימיים. לדוגמה, כמה פעמים הרבי ביקש מהרבנים שיפסקו בשעת ההתוועדות פסק-דין שארץ-ישראל שייכת לעם-ישראל. מלבד זאת שלפסק-דין של רבנים יש כוח לפעול למעלה, הרבי רצה שהפסק-דין יהיה במהלך ההתוועדות. 
על-דרך זה היו דברים שמימיים נוספים שהרבי פעל בהתוועדויות. לעיתים הרבי היה אומר משהו שלא קשור ישירות לנושא המדובר ורק אלה שידעו את המתרחש מאחורי הקלעים הבינו כלפי מה הדברים אמורים, לעיתים אף אחד לא ידע כלל מה פשר הדברים ולעיתים הדברים התבהרו משך זמן אחרי ההתוועדות. 
אני זוכר בהקשר זה שבפרשת בשלח תשכ"ט הרבי ביאר כמה עניינים בפירוש רש"י בפרשה, ולקראת סוף ההתוועדות אמר שעדיין לא ביאר את כל השאלות וידובר על כך בע"ה בהתוועדויות הבאות. אחר-כך אמר, שבפרשת בשלח נאמר "ובני-ישראל יוצאים ביד רמה" שמשמעותו היא שבני-ישראל לא מפחדים כלל משונאי ישראל. וזהו גם כן העניין של "פרזות תשב ירושלים", שאין צורך בשמירה וחומה, אלא "וישבתם לבטח בארצכם". ואז החל הרבי לשיר ניגון על המילים "פרזות תשב ירושלים". הרבי נעמד על מקומו ועודד את השירה בשמחה גדולה. אחר-כך, לפני יציאתו מבית-המדרש, התחיל שוב לשיר ניגון זה, ואחר-כך לפני תפילת ערבית, שוב פעם התחיל הרבי ניגון זה. כולם הבינו שיש כאן משהו מיוחד. 
יום – יומיים לאחר אותה התוועדות, ארבעה מטוסי-קרב של סוריה ניסו לחדור לארץ ולפגוע בתושביה, ובע"ה חיילי צה"ל הצליחו להפיל את כולם ללא כל פגע. 
לבלתי ידח ממנו נידח 
בשנים הראשונות לנשיאות הרבי, מסרתי שיעור שבועי בחסידות באחת הישיבות הליטאיות בניו-יורק. הייתה לי ידידות טובה עם הבחורים שרצו ללמוד, וגם עם כמה בחורים נוספים שבפועל לא השתתפו בשיעור. אחד הבחורים עמם התידדתי היה נחשב לאחד המיוחדים בישיבה. הוא היה בעל כישרון והבחורים העריצו וכיבדו אותו. הידידות עמו הסתכמה בחילופי דברים קצרים בינינו, ואילו בשיעור עצמו הוא לא השתתף כיוון שרצה לנצל את כל הזמן אך ורק ללימוד גמרא. לא הייתה לו התנגדות ללימוד החסידות, אבל זה לא דיבר אליו; הוא רצה להתקדם ככל יכולתו בלימודיו. 
פעם, לאחר אחד השיעורים, אותו בחור ניגש אלי וביקש ממני לסדר לו פגישה עם הרבי. הייתה לו בעיה פרטית מסוימת והוא רצה לדבר על כך עם הרבי ב'יחידות'. 
ניגשתי לרב חודקוב והשתדלתי מאוד למצוא עבורו תור ל'יחידות' במועד קרוב. כיוון שרשימת הנכנסים הייתה מלאה לחודשים הקרובים הוא סירב בתחילה לאפשר לו להיכנס בתאריך קרוב. אבל לאחר שהשתדלתי והפצרתי בו רבות, הוא הסכים להכניסו במקום קרוב בתור אבל בתנאי אחד – שה'יחידות' לא תמשך יותר משלוש-ארבע דקות. אמרתי זאת לבחור והוא השיב, שלדעתו הרבי יוכל לפתור את בעייתו במשך זמן קצר זה, ולכל היותר ה'יחידות' תימשך עוד כמה רגעים ספורים. הוא בא בזמן ל-770 ונכנס ל'יחידות'. לפועל הוא שהה בחדרו של הרבי יותר משעה! הרב חדקוב מאוד הקפיד על כך, אבל זה כבר לא היה בשליטתי. 
בצאת הבחור מהחדר, הוא אמר לי רק דבר אחד: "יותר אני לא אעבור את מפתן הדלת של 770". השתוממתי מאוד לשמע תגובתו. חשבתי שהרבי אמר לו משהו שלא התקבל בשכלו וניסיתי להיכנס איתו בדברים. שאלתי אותו: "מה כל כך גרוע במה שהרבי אמר? אולי אני יוכל להסביר לך". הוא ענה: "לא. הרבי אמר דברים מאוד הגיוניים, אבל אני לכאן לא חוזר". 
כחמש-עשרה שנה אחרי אותו מאורע, הלכתי פעם ברחוב בקראון-הייטס ופתאום אני שומע מישהו קורא בשמי. מתברר שזהו הבחור ההוא מאותה ישיבה. ואז הוא מתחיל לספר לי מה היה באותה 'יחידות' ומה עבר עליו מאז. 
בחור זה גדל בבית חסידי (לא חב"די) ספוג באווירה ותוכן חסידיים. אמנם בהגיעו לישיבה הליטאית הוא השתנה לגמרי. כל הלחלוחית החסידית אבדה, ואת מקומה תפסה השאיפה החזקה להיות 'גדול' בתורה. 
כשהוא היה ב'יחידות' התלונן לפני הרבי על בעיה מסוימת שהייתה לו (שעד היום אינני יודע מהי). הרבי אמר לו, שלפי ערך מעמדו ומצבו, כישרונותיו וכו', בכדי לפתור את בעייתו עליו ללמוד חסידות כמה שעות(!) בכל יום. הרבי הרחיב לו בגודל החשיבות שבלימוד החסידות והסביר לו את העניין היטב. הוא אמר לו שבלי לימוד החסידות כל לימודו אינו לשם ההתקשרות בקב"ה אלא רק לשם פניות אישיות (לשם כבוד, להיות 'גדול' וכו'), וללימוד כזה אין יציבות. אם יקרה משהו שבגללו המניעים האישיים ללימוד יפסיקו, אזי כל החיות והלהט שלו בלימוד עלולים להיפסק. 
הרבי הסביר לו, שללא לימוד חסידות קשה מאוד להגיע ללימוד תורה לשמה באמת. בלי ללמוד פנימיות התורה אפשר לשכוח על נותן התורה, ולשכוח על מטרת הלימוד. 
הרבי אף תיאר לו מה פירוש לימוד לשמה – לא סתם לימוד לשם-שמים, לימוד ללא כל פניות אישיות, אלא גם בעולם הקדושה עצמו לימוד לשמה הוא משהו מיוחד – לימוד לא רק בכדי לדעת את המעשה אשר יעשון או אפילו כדי לקשר נפשו לה' כמבואר בתניא, אלא לימוד כזה שהאדם מרגיש ורואה בתורה את הקב"ה עצמו, שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד". 
הרבי המחיש לו את זה על-ידי דוגמה. ילד שלא ראה את אביו זה זמן רב ולפתע הוא פוגש אותו, מובן שבאופן טבעי, הוא צועק 'אבא' ורץ אליו ומחבקו. הצעקה והחיבוק אינם לשם מטרה מסוימת. לא בכדי לקבל משהו מהאבא, לא בכדי לקיים מצוות כיבוד אב, ואף לא במטרה להתחבר איתו ולהתקשר אליו. הוא תופס אותו ומחבקו כיוון שהוא אביו! 
על-דרך-זה בלימוד התורה. היהודי רואה בתורה את הקב"ה עצמו – "אורייתא וקוב"ה כולא חד". והרבי התבטא אז ואמר, "יהודי רוצה לפגוש את הקב"ה ול'תפסו', אזי לוקח הוא גמרא ויושב ולומד...!". 
והרבי פנה אליו ושאל: "אתה ראית פעם יהודי שלומד כך?". הבחור אזר אומץ ושאל את הרבי: "ועם לימוד החסידות יש דבר כזה"? והרבי ענה לו: "אני כן ראיתי". 
הוא אמר, שהרבי הסביר לו את הנושא טוב מאוד, אבל הוא לא רצה לוותר על שאיפתו להגיע להישגים גדולים בלימוד, ולא הסכים להקדיש ללימוד החסידות כמה שעות ביום. אבל כיוון שהבין שהרבי צודק, אזי כדי שלא לחשוב על זה יותר ולדחות את העניין מתודעתו, הוא אמר לי שאינו רוצה לדרוך יותר על סף הדלת של 770. 
הוא המשיך הלאה בסדר לימודו וכך עברו כמה חודשים. פעם קרה, שהוא אמר איזשהו רעיון שהתחדש לו בסוגיא לחבריו בישיבה. הוא היה רגיל שכל ביאוריו וחידושיו התקבלו בכבוד ובאהדה בין הבחורים, כולם היללו את עומק סברותיו וכו', אבל באותה הזדמנות מישהו לעג קצת לחידוש שאמר ולא קיבל את הדברים. בחורים נוספים ששמעו את דבריו גם הם לא קיבלו את החידוש. הדבר פגע בו מאוד והיה קשה לו להתמודד עם זה. מאורע מעין זה קרה פעם שנייה ושלישית והדברים השפיעו מאוד על מצב רוחו. 
מצד אחד, ללימוד תורה לשמה לא היה לו כל קשר; ומצד שני, כל ההילה והערצה מהבחורים בישיבה גם היא פחתה בהרבה. החשק והחיות ניטלו ממנו, וכך הוא החל להידרדר בלימוד ובהנהגה, וככל שהתבגר כך הידרדרותו החמירה. 
כמה שנים אחר-כך הוא התחתן ופתח עסק מוצלח. פתאום, באיזשהו שלב בחיים, הוא החל לתפוס את עצמו ואת אשר קרה לו. לפתע הוא תפס את המרחק העצום שעשה: בישיבה הוא היה נחשב מהבחורים המיוחדים, עילוי ממש; ואילו עכשיו הוא רחוק לגמרי מאיזושהי שייכות ללימוד. מחשבות אלו גרמו לו להתחיל לקבוע עיתים לתורה, אבל זה לא החזיק מעמד. הוא הרגיש שהדברים אינם מעניינים אותו. מה נוגע לו באמצע החיים מה עדיף – 'רוב' או 'חזקה'? זה לא דיבר אליו. אין לזה שום נפקא מינה לגביו והוא לא התחבר לזה. אבל מאידך, תופעה זו עצמה ייסרה את ליבו. הוא הרגיש ריקן. וכך עבר משך זמן שהוא מנסה שוב ושוב להכניס עצמו ללימודים, אבל ללא הצלחה. 
באיזשהו שלב הוא החליט לנסות ללמוד ספרי חסידות. אבל גם בזה הוא לא נתפס. החמימות החסידית לא דבקה בו. הוא היה בעל אופי שכלי חזק והרגש הנשמתי שבספרי החסידות הכללית לא תפסו את אישיותו. בשלב מסוים הוא נזכר שיש את חב"ד, דברי חסידות עם הגיון ועומק, הוא השיג ספר תניא, אבל הוא לא הצליח להבין את העניינים בכוחות עצמו. 
פעם, הוא ראה בעיתון מודעה על התוועדות י"ט כסלו של הרבי שתתחיל בשעה פלונית ב - 770. ואז פתאום הוא נזכר באותה 'יחידות' ארוכה שהייתה לו אצל הרבי. בבת-אחת הדברים צפו ועלו בזיכרונו והוא קלט איך דברי הרבי צדקו עד מאוד והתקיימו אחת לאחת. הוא החליט לנסוע להתוועדות של הרבי. 
וכך הוא סיפר לי: "איך שנכנסתי להתוועדות, הרבי אמר: 'וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח'. הקב"ה מסבב סיבות שסוף-כל-סוף כל יהודי יחזור אליו. זו השגחה פרטית מלמעלה בנוגע לכל יהודי. בפרט כאשר מדובר ביהודי שלמד תורה בעבר, באיזה אופן שיהיה – לשמה או אפילו שלא לשמה. ליהודי כזה יש זכות והשגחה מיוחדת, ונותנים לו מלמעלה עניינים מיוחדים שדוחפים אותו להתעורר ולשוב אל הקב"ה'". 
והוא המשיך ואמר: "אני לא יודע אם הרבי התכוון אלי או שדיבר סתם כך על העניין, אבל כששמעתי מילים אלה – נשארתי. הרבי המשיך לדבר משך זמן בענייני חסידות דברים שאת רובם לא הבנתי, אבל האווירה, אופן הדיבור והניגונים שבו את לבי. 
"אחר-כך, ביו"ד שבט, יום ההילולא של הרבי הריי"צ ויום תחילת הנשיאות של הרבי, באתי פעם שנייה ושוב לא הבנתי כמעט כלום, ובפורים חזרתי להתוועדות בפעם השלישית". 
שאלתי אותו: "מדוע חזרת אם אתה לא מבין מה אומר הרבי?", כשהוא שמע את שאלתי התרגז ואמר: "מה אתה לא מבין? אני רואה איך היהודי הזה מדבר! 'ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד!'". 
ומאז הוא מחפש אותי ורוצה לקבוע איתי שיעור בלימוד חסידות חב"ד. 
היה לו חשוב מאוד לדעת האם הרבי זוכר אותו, והאם הדיבורים אודות "חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח" שדיבר הרבי בהתוועדות י"ט כסלו היו בהקשר אליו. כמדומני, היה זה באחרון של פסח, וכנהוג, הרבי נטל את ידיו להתוועדות לקראת סוף היום ולאחר ברכת-המזון, תפילת ערבית והבדלה, הרבי חילק לנוכחים 'כוס של ברכה'. הוא בא גם לקבל 'כוס של ברכה', ומיד כאשר הגיע אל הרבי, הרבי פנה אליו ושאל: "וואס מאכסטו?" (מה שלומך?)... 
למדנו חסידות יחד תקופה מסויימת, ובמשך הזמן הרבה עניינים בחייו האישיים ובביתו השתנו. הוא שלח את ילדיו למוסדות תורניים והשתנה לטובה בתחומים רבים. 
*** 
חשוב מאוד לדעת ולזכור, שכל הסיפורים הללו אינם דברים השייכים לעבר. האכפתיות, המסירות והאהבה של הרבי לכל יהודי הם דברים שקיימים גם עכשיו לאחר ההסתלקות. וכמבואר בתניא (באגרת-הקודש סימן כז), על-פי דברי הזוהר, שחיי הצדיק אינם חיים גשמיים אלא חיים רוחניים – אמונה, יראה ואהבה לה', ולכן "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", "גם בזה העולם". בפרט כאשר מדובר על רועי ישראל, כפי שהרבי חזר פעמים רבות בקשר לחותנו אדמו"ר מוהריי"צ, ש"רועי ישראל לא ייפרדו מעל צאן מרעיתם". אם-כן גם היום יכול כל יהודי להתקשר לרבי על-ידי לימוד תורתו וקיום הוראותיו ועל-ידי כך לזכות לברכותיו והשפעותיו בגשמיות וברוחניות.