יום שני, 14 במרץ 2016

מהות אהבת השם ויחסה ליראת שמים


במהר"ל כתוב גילוי נפלא בגדר אהבת ה'. וכך לשונו של המהר"ל: "כי האהבה שיש לאדם אל השי"ת במה שהאדם מצד עצמו אינו דבר רק מן הש"י בא האדם ואליו האדם שב כי הכל שב אל השי"ת ואין דבר זולתו ית' הוא אחד ואין זולתו" [נתיבות עולם אהבת ה' פ"א]. ובזה מבואר מדוע פסוק "ואהבת את ה"' כתוב אחרי "ה' אחד" והוא ממשיך: "ויותר שייך אהבה אל הש"י ממה ששייך אהבה בשאר דברים כי כל אהבה שיש בין האוהבים אף שהם דבקים זה בזה מכל מקום יש לכל אחד ואחד מציאות בעצמו אבל האהבה אל השי"ת במה שהאדם שב רוחו ונפשו אליו לגמרי עד שאין לאדם מציאות בעצמו ובזה הוא לגמרי בו עכ"ל שם.

אנשים מאוהבים בחוויית האהבה. ההתאהבות ורגשי האהבה בהמשך מהווים חוויה נפשית אדירה המעצימה את ה"אני" של האדם. כאן מגלה המהר"ל שאהבה אמיתית לבורא היא ההיפך הגמור. האני העצמי צריך להתבטל כליל: "עד שאין לאדם מציאות בעצמו". כשאוהבים את הזולת, מרגישים הרחבה והתפשטות האישיות. לא רק "אני" כאן אלא השני התמזג בי ויש כאן שנים שהם אחד. רגשי הבדידות הקיומית נעלמו ובמקומם הופיע וניעור גילוי ה"אני" ע"י החיבור לזולת. כל האנושות מחפשת להרגיש זאת. אמנם, אליה וקוץ בה, כי בסופו של דבר, יש כאן מימד של אנוכיות. בהאהבת ה' אמיתית נדרשת מהאדם לבטל את עצמו עד שמציאותו, רצונותיו, מאוויו, תקוותיו נעלמים עד שלא נשאר אלא בורא כל העולמים ורצונו בלי להתחשב כלל בי ובאנוכיות שלי. כבר אין "אני" אלא נשאר רק שכל ה"אנכי" שלי הוא "ה' אלקיך".
כותב שם המהר"ל: "ולפיכך ר"ע היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו, כי מה שהוא ית' אחד - הנשמה אליו תשוב, וכאשר היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו היתה נשמתו שבה אל ה' לגמרי במה שהוא אחד". אם האהבה היא העצמת האגו והאני, אין שום סיבה למות מכוח אהבה זו, כי מיתה היא ביטול האני. אבל כאשר האהבה היא מתוך ביטול האני, ושיבה אל המקור האלוקי האחדותי ממנה נובעת מציאותי האישית וכל המציאות, אז האהבה היא אמיתית וטהורה.

וכה כתב בס' נתיבות שלום [ויקרא אות ג' עמ' מ']: אמנם 'ובכל נפשך' היא מדרגת מסירות נפש אפילו נוטל את נפשך, אך מדרגה זו היא במי שיש לו נפש "שלו" והוא מוסרה להשי"ת. אך למעלה מזו היא המדרגה של "ה' אחד" שמשמעותה שהקב"ה יחיד ומיוחד ומלבדו אין מאומה, והיינו שהיהודי מרגיש ש"ואתה מחיה את כולם' והוא בעצמו כלום ואין לו כלום, והריהו בטל ומבוטל לגמרי לאין המוחלט, וממילא אינו מוסר מאומה כי אין לו מאומה. וזו המדרגה העליונה של מסירות נפש כשהיא מתוך התבטלות גמורה לה' אחד וזה פירוש אשריך ר"ע שיצתה נשמתך באחד לא רק בבחינת בכל נפשך' אלא במדרגה הגבוהה יותר ה' אחד. ולכן קריאת שמע עולה יותר מן הקרבנות כי הקרבנות הוא מדרגת 'בכל נפשך' ושמע ישראל ה"א ה' אחד היא המדרגה הגבוהה יותר.


ולא רק באהבה לה' הדברים אמורים. כאן מגיעים אנו לחידוש מפתיע ביותר שכתוב בתניא [דף קי"ד אגרת הקודש ט']: "ולא יהיה בית ישראל כעובדי עבודת גילולים דזנין ומפרנסין ומוקרן לנשייהו ובנייהו מאהבה, כלומר שלא תהיה אהבה כשלעצמה לאשה ובנים כי אם להחיות נפשות חלקי אלהות ולמלאות חסרונם בחסד חנם שבזה אנו מדמים צורה את עצמנו ליוצרה להקב"ה חסד אל כל היום בכל רגע ורגע רק שאשתו ובניו של אדם קודמין לכל על פי התורה עכ"ל. וכפי שהיטיב להסביר בס' אוצרות התורה [פ' ואתחנן עמ' 587] שכיון שאנו מתדמים ליוצרנו אנו חייבים להיטיב לכולם אבל כמו בדיני צדקה הקרוב קרוב קודם אבל אוהבים את כל היצורים כי כך ה' אוהב כל מה שברא ואנו הולכים בעקבותיו אבל יש ליזהר שלא תהיה לנו אהבה שהיא עצמאית ובלתי תלויה באהבתנו את ה'.
והדברים נפלאים.

בד בבד עם האהבה צריכה לשכון יראה, המתאפיינת דוקא בהרגשת ריחוק האדם מבוראו. וכה הם דברי מהר"ל 'בדרך חיים', בביאור סמיכות המאמר של אנטיגנוס איש סוכו בשבח עבודת ה' מאהבה למאמרו ויהי מורא שמים עליכם: "אחר שהזהיר אותם על האהבה, הזהיר אותם על היראה ג"כ וזה כי מדרך מי שאוהב את אחד לבו קשור בו, ודבר זה מבטל היראה. ולפיכך אמר, אף שהזהרתי אתכם על אהבה, לא יהיה השי"ת נחשב כמו אוהבך אשר אתה רגיל עמו, אבל יהיה נחשב לו כי השי"ת בשמים ואתה על הארץ, ובזה יהיה מורא שמים עליך ולא תהיה האהבה מבטלת היראה. ולכך אמר "ויהי מורא שמים עליכם", ולא אמר ויהי מורא המקום עליכם, ובכל מקום אצל המורא נאמר יראת שמים ולא נאמר אהבת שמים כי היראה צריך שיהיה נחשב אליו הקב"ה נבדל ממנו לגמרי אבל האהבה יחשוב שהוא דבק בו ית' כי צריך האדם שיהיה אוהב השי"ת ויהיה ירא מפניו ואין ראוי שתהיה יראה בלא אהבה ואהבה בלא יראה".

זאת תורת העולה מדבריו, שכל בר ישראל חייב להרגיש קירבה יתירה לבורא עד כדי ביטול העצמיות, ויחד עם זאת, הרגשת ריחוק ויראת רוממות-תפארת-עליונותו.

ועמד על שילוב האהבה והיראה בס' זיכרון למרן בעל הפחד יצחק: "עומק ההבדל בין כוחה של היראה ובין כוחה של האהבה, הוא בזה שהשריש המהר"ל, כי מקור היראה הוא בההכרה של עוצם הפלאת והפלגת ההבדלה אשר בין הנברא ובין יוצרו כביכול, ואילו מקורה של האהבה, הוא בההכרה ההפכית של דמוי הצורה ליוצרה, וגם האדם נברא בצלם אלקים, וכי יש צד היקש בין האדם לקונו, 'מה הוא אף אתה' [סוטה י"ד].
ומפני כך אנו מוצאים שביחס ליראה ישנן שתי מימרות 'יראת השם' 'ויראת שמים', מה שאין כן באהבה אין כאן רק מימרא אחת של 'אהבת השם' ואילו המימרא השניה של 'אהבת שמים' אינה נוהגת בה, והיינו משום שזה גופו מה שהנברא מונע את עצמו מלהזכיר מפורש בפיו שם קונו ויוצרו ומשום זה הוא מחפש לו כנויים זה עצמו הוא הרתיעה לאחור של הנברא מפאת הכרת אפסותו ומכיוון שהכרה זו משתייכת לתחום היראה, לכן בא הכנוי 'שמים' דוקא ביחס למדת היראה מדת היראה מתחייבת לנו מפאת היותנו נבראים גרידא ואילו מדת האהבה מתחייבת לנו מפאת היותנו נבראים בצורה ידועה דהיינו בצורה של צלם אלקים". וכן כתב בפחד יצחק שבת מאמר ב אות ב [הובא גם במהר"ל מהדורת מכון ירושלים על המשנה באבות – ועי' שם בהרחבה בהערות המחכימות].

על יחסי הגומלין בין אהבה ליראה כתב הכהן הגדול מלובלין: " אהבה כשהיא בתוקף בלי שום יראה בא לידי קלות ראש ועל ידי זה ממילא תפסוק ממנו האהבה לגמרי, כי מזה יכול לבוא עד סוגי אהבות המתפשטות לכל מיני חמדות עולם הזה ולכל תאוות האסורות. וכן בתוקף היראה בלי שום אהבה ושמחה יכול לבוא לידי עצבות ומרה שחורה ומזה לידי כעס ועד לרציחה ועד שתתבטל ממנו אח"כ היראה מד' לגמרי. רק צריך להיות שניהם ביחד ממוזג כמ"ש בתדב"א [פ"ג] אני שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי וכמ"ש עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה [תהלים ב יא], במקום גילה שם תהא רעדה [ברכות ל' ב'] וחבורם יחד ר"ל השתמשות בכל אחד בצד הראוי לו במקום ובזמן זהו קו האמצעי. [דובר צדק עמ' 94]

לסיכום: גם מזה וגם מזה אל תנח ידיך. אהבה ויראה חייבות לשכון בכפיפה אחת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה