הקדמה
ננסה להציע עפ"י רבותנו, כיוונים ומחשבות בדין סמיכה ביורש.
מנ"ח - מה הדין ביורש מאמו – פשוט
שאשה שירשה אינה סומכת
במנחת חינוך [מצוה קט"ו] נסתפק במה
שיורש סומך, אם זה דוקא כשירש הקרבן מאותו שהיה מחויב בסמיכה כגון מאביו או שאר יורשים
אבל אם ירש מאמו שלא היתה בת סמיכה או מסומא, אז כיון דהקרבן לא נתחייב כלל בסמיכה
אין היורש סומך או דלמא בכל אופן סומך. אבל פשוט שאשה שירשה קרבן מאביה אע"ג דהיה
מוטל על קרבן זה מצות סמיכה, מ"מ כיון שהאשה אינה בעלת סמיכה אינה סומכת יעו"ש.
צפנת פענח – ב' חלקים א' מצוה ב' הכשר –
לפ"ז גם אשה שירשה סומכת מצד הכשר הקרבן
אמנם קושטא קאי, הצפנת פענח [שו"ת
נ"י סימן כ"ד] כתב שישנם ב' גדרים בסמיכה, א' מצות עשה ב' חלק הכשר הקרבן
דאע"ג דסמיכה אינו מעכב מ"מ זה חלק מהכשר הקרבן, ולפ"ז כתב דאשה שהפרישה
קרבן וירש אותה בנה, הבן סומך רק מצד המצות עשה שבסמיכה אבל לא מצד הכשר קרבן שקרבנה
אינו טעון סמיכה להכשירו ואיש שהפריש קרבן וירשתו אשה, אז אין מצות סמיכה שמצות סמיכה
אינה קיימת בנשים אבל מ"מ עדיין בעינן סמיכה מצד הכשר הקרבן כיון שזה קרבן של
איש יעו"ש.
האם יורש נחשב לבעל הקרבן? נפ"מ
לגבי שותפין שירשו – הגרי"ז סובר שאינו בעל הקרבן והשפ"א חולק
ובספר עבודה ברורה [תמורה ב' וכ"כ
בס' אשר לשלמה תנינא סי' נ"ד] העיר שכל דבריו שייכים אם אמרינן דיורש אינו נעשה
בעלים על הקרבן אלא שהדין הוא שסומך על קרבן אביו משום שהוא מביאו, אז י"ל
דבירש קרבן מאמו, כיון דאצל אמו לא היתה חובת סמיכה מצד הקרבן, גם אצל בנה אין סמיכה מצד הקרבן אך עכ"פ ישנה מצוה ולכך
סומך. אבל אם אומרים שיורש נחשב לבעל הקרבן מכח הירושה, אז ודאי שקיימת חובת סמיכה
גם מצד הקרבן אצל היורש שסמיכתו מכח עצמו היא. והגרי"ז כתב דיורש אינו נעשה בעל
הקרבן רק שיכול לסמוך אבל השפ"א מנחות צ"ג כתב שבירש קרבן מאמו אע"ג
שאצל אמו לא היתה חובת סמיכה, מ"מ אצל היורש ישנה חובת סמיכה יעו"ש ומסתימת
לשונו משמע שיש גם חובת סמיכה מצד הקרבן. וצ"ל דסובר דיורש נעשה בעל הקרבן מכח
הירושה.
ונפ"מ אם היורש חשוב בעל הקרבן או
לא הוא שנים שירשו קרבן מאביהם לרבנן שמצריכים לכל בעלי חוברין שיסמוכו, אם שניהם צריכים
לסמוך אם סמיכתם הוא מכח עצמן שפיר הו"ל קרבן השותפין וכולם צריכים לסמוך, אך
אי סמיכתם היא מכח אביהם סגי בסמיכת אחד מהם. הגרי"ז סובר דסגי באחד מן היורשין
כיון דהיורש אינו נעשה בעל הקרבן והשפ"א שם סובר שכולם צריכים לסמוך דלדעתו כולם
נעשו בעלי הקרבן.
צ"פ – גם אם אינם בעלי הקרבן כולם
סומכים
אבל בצפנת פענח [ויקרא ח' כ"ב] כתב
וז"ל יורש סומך, אם היה כמה יורשים אם הסמיכה שלהם הוא מחמתם אז הם סומכים בזה
אחר זה אבל אם הם במקום האב אז י"ל דסומכים
בבת אחת כדמצינו גבי אהרן ובניו סמכו בבת אחת עכ"ל וחזינן מדבריו דסובר דאע"ג
דהיורש אינו נעשה בעל הקרבן מ"מ כולם סומכים וצ"ע. ובס' הנ"ל כתב לפרש
ע"פ מה שיש לחקור על הא דבעינן שכולם יסמכו, אם זה מפאת הכשרו של הקרבן או מפאת
מצות סמיכה וא"כ י"ל דאע"ג דהיורש אינו נעשה בעל הקרבן ולהכי סגי בסמיכת
אחד מן השותפין אבל כל זה הוא מפאת הכשרו של הקרבן אבל מצד מצות סמיכה בעינן שכולם
יסמכו.
אם נפשוט בחקירות הנ"ל שאין סמיכה
תתורץ קושיית התוספות
והקדושת יום טוב כתב שאם נפשוט בחקירות
אלו שאף בכהאי גוונא אין בקרבן זה סמיכה, תתיישב קושית התוס' במסכת מנחות [דף צג, ב
בד"ה וסמך ידו ולא יד אשתו] שהקשו למה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה, תיפוק לי' דמצות
עשה שהזמן גרמא אם תיכף לשחיטה סמיכה דאורייתא עיי"ש בתוס'. והעיר הקדושת יום
טוב, דיש לומר דאיצטריך המיעוט דידו ולא יד אשתו לאופנים הנ"ל שיד איש במוריש
או ביורש של הקרבן עיי"ש.
ראיה שאין לחלק בחובת סמיכה בין סוגי
יורשים
ובקונטרס 'לבנת המנחה' במצוה זו כתב דלכאורה
יש להביא ראיה ממס' תמורה [דף ב,א] דפריך ולר' מאיר דאמר יורש סומך והא כתיב קרבנו
עיי"ש בגמ', ואם יש לחלק בין סוגי היורשים הוה ליה לשנויי דקרבנו אתי למעוטי יורש
מאמו.
מה הדין בקטן שירש והגדיל – בנכד שירש
מאמו היורשת
ובס' שפתי צדיק [ויקרא אות כ'] מסתפק על
פי חקירת המנחת חינוך הזו, מה יהיה הדין בירש כשהיה קטן, אם נדחה הקרבן מסמיכה אף אם
איחר הבאת הקרבן עד שהגדיל, ומסתפק עוד באשה שירשה קרבן
מאביה ושוב מתה וירש אותה בנה אם מחוייב הוא לסמוך על קרבן זקנו עיי"ש.
רבינו גרשום - קרבן נשים וגויים נתעטו
מסמיכה מטעם שאינם יכולים להיכנס לעזרה
ובעיקר החקירה הנ"ל קצת העיר בס'
ברכת אברהם [ויקרא, שהביא גם חלק מהנ"ל] מטעמא דאין נשים סומכות דעיין בהרגמ"ה
במס' מנחות [דף ס"א, ב] וכן הביא בשיטה מקובצת שם בשם רש"י טעם דאין בקרבן
נשים וקרבן שמתנדב גוי סמיכה משום שאינם יכולים לבוא בתוך העזרה עיי"ש. ומעתה
יוצא, שבאמת הקרבן עצמו הוא כן בר מצות סמיכה אלא שמחמת אי יכולת הבעלים לבוא ולסמוך
אין קרבן זה נסמך. ועם סברא זו על פי טעמא הנזכר ברגמ"ה יש מקום להעיר גם על מה
שנסתפק מרן השפת אמת ז"ל במס' מנחות [דף ס"א, ב] בגוי שנתגייר אם יכול לסמוך
על קרבן שהקדיש בהיותו גוי דאף על גב דעכשיו בר סמיכה הוא, מכל מקום לאו קרבן ישראל
הוא כיון שהקדישו בהיותו גוי עכ"ל. וגם בשו"ת צפנת פענח סי' כ"ד הנ"ל
הוסיף לחקור באופן זה שנתגייר המקדיש ובא להקריבו עיי"ש. וכתב בזה מהר"מ
זעמבא ז"ל בשו"ת זרע אברהם סי' כ' אות כ"ח וז"ל ובהיותי בענין
זה דגוי שנתגייר לענין תמורה, אמרתי ליישב דברי התוס' במס' תמורה [דף כ"א בד"ה
קרבנו ולא קרבן הגוי] שכתבו ואם תאמר למאי איצטריך קרבנו למעט גוי מסמיכה, הא נפקי
שפיר מבני ישראל סומכין ואין הגויים סומכים עיי"ש בתוס'. והעיר כת"ר בשם
חכם אחד, דהא נפקא מינה בגוי שנתגייר, דאם הוה ממעטינן משום שהגוי אינו סומך, אם כן
הקרבן בר סמיכה, ולכשיתגייר יתחייב אבל עכשיו נתמעט דקרבנו לאו בר סמיכה שפיר נפטר
לגמרי אף לכשיתגייר דהקדשו לאו בר סמיכה וכו' עכ"ל. ובהמשך דבריו ביאר מהר"מ
זעמבא ז"ל אם אמרינן דיחוי במצות סמיכה כגון בגוי שנתגייר שבהיותו גוי נדחתה מצות
הסמיכה בקרבנו עיי"ש וגם על דבריו יש מקום להעיר מדברי הרגמ"ה ורש"י
שבשיטה מקובצת שרק מניעת כניסת נשים וגויים למקום הסמיכה שבעזרה היא שמונעת הסמיכה
מקרבנם ואם כן לדבריהם אין כאן דחייה בגוף הקרבן ובהסרת המניעה כגון בירש אותה בנה
או נתגייר הגוי שפיר יסמכו על הקרבן הזה.
ועי' עוד בס' מנחה חריבה [ברקוביץ עמ' תקפ"ה], מגדנות נתן
[מלינובסקי פ' ויקרא], משאת המלך [לגרש"מ דיסקין סי' שכ"ו], משמיע שלום
[סטפנסקי עמ' שס"ד], מנחת מאיר [בלומנפלד סי' ט"ז] ועוד ועוד. ותרבה
תורה ותתגדל.
מוצאי שבת קודש פרשת פקודי התשע"ו גבעת זאב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה