כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מטאלנא
א.
בפסחים
ל"ה
מבואר דאין יוצאין ידי חובת מצה מדברים
שאינם באים לידי חימוץ כגון
אורז ודוחן וילפינן לה מהיקישא דחמץ למצה
כדכתיב [דברים
ט"ז]
לא
תאכל עליו חמץ
שבעת ימים תאכל עליו מצות עיי"ש.
והנה
בשאגת אריה סי'
צ"ו
בד"ה
אבל אכתי ק"ל,
הקשה
לדעת רוב הפוסקים דס"ל כר"י
דחמץ לפני זמנו בלאו וס"ל
נמי דאיסור חל על איסור א"כ
היקישא דחמץ למצה למאי
אתיא עיי"ש
תוקף קושייתו ועוצם פלפולו.
וצע"ג
דהא מהאי היקשא ילפינן לכו"ע
הא דאין יוצאין בדבר שאינו מחמיץ בפועל מלבד
מה שנלמד אליבא דר"ש
דאין יוצאים ידי חובה במצה של טבל משום
דאיסורא דחמץ
אינו חל אאיסורא דטבל שזה פליגי רבנן דס"ל
איסור חל על איסור.
אולם
בעצם ההיקש
לא פליגי דילפינן מיני'
לימוד
חשוב זה דאין יוצאים ידי חובתו במצה שאינה מחמצת
בפועל וקושייתו לענ"ד
צע"ג
עיי"ש
ודו"ק.
ב.
בשפת
אמת על אתר בד"ה
לא בטיל כתב בסוה"ד
חידוש נפלא דלא די שהקישה תורה
המצה לחמץ דצריך להיות ממין המחמיץ וצ"ל
שינהג בו איסור חמץ לכשיחמיץ אלא
דגם דרך האכילה הוקשה והאוכל מצה בגוונא
דאילו הי'
חמץ
הי'
נפטר,
שוב
אין אכילה
זו מוציאתו ידי חובת מצה עיי"ש
בדבריו הנפלאים הנאמרים בקיצור כדרכו בקודש.
ועפי"ד
אתי שפיר כמין חומר קושית הרש"ש
במס'
שבת
ע"א
על שיטת הבית אפרים דלא
דמיא צירוף זמן אכילת פרס דאיסור מדמצוה,
דלגבי
איסור חשבינן הצירוף מתחילת האכילה
ועד סופה ואילו לגבי אכילת מצוה מצטרף אם
לא שהה בינתיים כדי אכילת
פרס
אעפ"י
שמתחילת האכילה עד סופה הווי טפי מאכילת
פרס,
מ"מ
מצטרף עיי"ש היטב
(רש"ש
שבת עא ד"ה
חלב וחלב).
והקשה
הגרש"ש
מדברי הירושלמי פ"ג
דשבועות על
הנשבע שלא יאכל מצה בליל הפסח דלוקה ואוכל
מצה והקשה דהרי יכול לאכול המצה
בגוונא שבין האכילות לא הי'
די
אכילת פרס אבל מתחילת האכילה ועד סופה כן
יהי'
יותר
מכדי אכילת פרס דבכה"ג
למצוה מצטרף ויוצא מצות מצה ולאיסור שבועה אינו
מצטרף.
ולדברי
השפ"א
הנה באכילת מצה יש תנאי שתהא אכילה כזאת
שאילו הי'
אוכל
חמץ בכה"ג
היה מתחייב משום ההיקש א"כ
בגוונא דהרש"ש
לא יצא ידי חובת מצה והבית אפרים איירי
בשאר אכילות מצוה ולא באכילת מצה ודו"ק.
אמנם
יש לעיין ע"ד
השפ"א
מהא דכפאו ואכל מצה יצא דאוקמינן בכפאו
פרסיים, והא
אי יאכל החמץ בכה"ג
לא יעבור וצ"ע.
ג.
בקובץ
שיעורים פסחים ל"ג
אות קנא קנב חלק ע"ד
השאגת אריה סי'
צ"ז
וס"ל
דטבל שהחמיץ
פקע איסור טבל מיני'
דאיסור
טבל מהותו מצות הנתינה וכיון דבאיסורי
הנאה א"א
לתת ממילא פקע איסורא דטבל עיי"ש
היטב ראיותיו.
וכן
הוא בחזו"א
דמאי סי' ד'
ס"ק
ג'.
והנה
החזו"א
עצמו הקשה ע"ז
מהא דאמרינן בסוגיין ל"ה
דאין יוצא ידי חובתו
במצה של טבל משום דאם יחמיץ לא יחול איסורא
דחמץ אאיסורא דטבל לר"ש דס"ל
דאין איסור חל על איסור.
והקשה
החזו"א
הא אם יחול החמץ יפקע הטבל.
ותירץ וז"ל
ואפשר דכיון דאין איסור חל על איסור ואין
כאן איסור חמץ ממילא איכא איסור
טבל
עיי"ש.
ותימה
רבתי אתרוויהו מהא דאמרינן להלן בסוגיין
ל"ו
רבינא אמר אפילו תימא רבנן מי שאיסורו
משום בל תאכל חמץ בלבד יצא זה שאין איסורו
משום בל תאכל חמץ בלבד אלא אף משום בל תאכל
טבל.
ואע"ג
דדחינן מידי בלבד כתיב מ"מ
אילו הי'
כתוב
בלבד הוה אמרינן דטבל שהחמיץ אית בי'
תרי
איסורים חמץ וטבל והלא החמץ מפקיע איסור
הטבל וצע"ג
ד.
בתוס'
סוכה
ל'
הקשו
אסוגיין דתיפוק ליה דאין יוצאים ידי חובה
במצה של טבל משום
דהווי מצוה הבאה בעברה.
ובשפ"א
(עמ"ס
סוכה שם בד"ה
עוד י"ל
בסוף הדיבור) כתב
חידוש גדול דנפק"מ
לכזית שיש בו מיעוט טבל ורובו חולין
מתוקנין דמשום מצוה הבאה
בעבירה ליכא למיפסל דבטל הטבל ברוב חולין
מדאורייתא,
דטבל
בטל ברוב ואילו
משום היקישא דמצה לחמץ אין יוצא ידי חובתו
דאעפ"י
דאם יחמיץ עתה בעירובו יחול
איסור חמץ גם על חלק הטבל שבטל ברוב אעפי"כ
אין יוצא ידי חובתו וכלשונו של
השפ"א
מ"מ
אפשר וקרוב הדבר בעיני דמ"מ
אין יוצא בו אפי'
בכה"ג
דכיון
דמיעטה
התורה דמידי דלית בי'
איסור
חמץ אין יוצאין בו ידי חובת מצה א"כ
כל טבל אינו
בתורת מצות אכילת מצה לכך אף דע"י
הביטול ברוב היה בו איסור חמץ,
מ"מ כיון
דבפ"ע
אין עליו איסור חמץ נתמעט גם באופן זה
כנ"ל
נכון לדינא.
היינו
דהביטול אינו
יכול להחיל על הטבל שם של יכול להחמיץ
מחמת עצמו ומהיקישא דמצה לחמץ ילפינן
דכל חלק מן הכזית לכשעצמו צריך שיהי'
בו
התנאי שאם יחמיץ יהי'
עליו
איסור חמץ.
ולכאו'
נסתרים
הדברים ממתניתין בפ"ב
דחלה והובא להלכה בשו"ע
סי'
תנ"ג ס"ב
בענין העושה עיסה מן החיטין ומן האורז
אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ובין לשיטת
הרשב"א
דהאורז בטל ברובו ומחמיץ גם הוא ובין לשי'
הרמב"ן
דאינו מחמיץ אולם
הוא בטל ברוב עיי"ש
בר"ש
מ"מ
מוכח דהתנאי דראוי להחמיץ אינו על כל
גרגיר בפ"ע
אלא על הכזית כולו וצע"ג.
ומהיקש
זה יש ללמוד לימוד גדול לעניני עבודת ה'
דהקפידה
התורה בקפידה עצומה
על הרחקת החמץ לאוסרו בבל יראה ובל ימצא
ובאיסור כרת,
וכדבריו
הידועים דהרידב"ז
דהחמץ מרמז על היצה"ר,
מ"מ
הקפידה תורה לחייב באכילת מצה דוקא במצה
כזו שיש בה היכולת להתחמץ ושיחול עליה
איסור חמץ ללמדנו דאין אפשרות להימנע
ממלחמת היצה"ר
אלא אדרבא לעבוד בוראינו בשני יצרינו
באופן דנכנס לזירה בורח ממנה כן יראינו
השי"ת
נפלאות במלחמת היצה"ר
לשעבדו לעבודתו ית"ש
אכיה"ר.
הופיע בישורון י'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה