יום ראשון, 24 בינואר 2016

עניני בר מצוה


הגר"א וייס שליט"א

"ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו". (ל"ד כ"ה)
א
"איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב (בראשית ל"ד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב". (רש"י נזיר כ"ט ע"ב ומקורו בילקוט)




ובמשנה אבות (פ"ה משנה כ"א) אמרו בן י"ג למצוות, וברש"י שם וכן ברע"ב, בתוס' יו"ט ובפירוש הגר"א כתבו דמשמעון ולוי למדנו כמבואר, ועוד כתבו שם את החשבון שעל פיו נקבע דשמעון ולוי היו בני י"ג עי"ש.

והנה יש לעיין, דאין לנו מזה אלא דבן י"ג שנה הוי בכלל איש אך מנ"ל דפחות מזה לא הוי בכלל איש. וכבר הקשה כן בשו"ת מהרי"ל (סימן נ"א). ואפשר ד"איש" דפסוק זה מיותר והוי כעין ילפותא דלפיכך כתבה תורה איש חרבו ללמדך דבן י"ג הוי בכלל ולא פחות מזה.

ונראה עוד דהנה באמת פשוט מסברא דתינוק בן יומו אינו בר חיובא ואינו בר עונשין וכן בילד קטן שנראה בעליל שאין בו דעת שלימה, אלא שלא ידענו באיזה גיל נכנס אדם לכלל חיוב, וכיון שלא מצינו בכל התורה דהוי בכלל איש אלא בבן י"ג שנים, ע"כ כונת התורה ללמדנו דרק מבן י"ג שנה ומעלה הוי בכלל איש ונעשה בר חיובא, ודוק בזה.

ועדיין צ"ע מנ"ל לחלק בין בן לבת ומה המקור דאשה הוי בת עונשין משהגיעה לי"ב שנה כמבואר בנדה (מ"ה ע"ב).

ומשו"כ נראה דבאמת מודי כו"ע דשיעור גדלות הוי הלכה למשה מסיני וכמו שכתב בשו"ת הרא"ש (כלל ט"ז סימן א') משום דנמסר הדבר לחכמים כפי שיתבאר לקמן, ואין פסוק זה אלא אסמכתא בעלמא.

ועיין עוד בסנהדרין ס"ט ע"ב דבצלאל היה בן י"ג כשעשה את המשכן ופרש"י דכתיב "איש איש ממלאכתו" הרי דמאיש ידענו דע"כ בן י"ג היה, עי"ש.




ב




ומצינו בדברי חז"ל והראשונים עוד כמה מקורות להלכה זו דרק משנת י"ג הוי גדול ובר חיובא:

א. בב"ר תולדות (פרשה ס"ג י') "ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גב זה כיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו, כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים. א"ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה". הרי לן מקור דבן י"ג הוי בר מצוה וצ"ל דקי"ל לחז"ל שיעקב ועשו בני י"ג היו בפרק זה.

ב. ובספר מגן אבות לרשב"ץ על מס' אבות שם כתב רמז "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" זו בגימ' י"ג וגם בשו"ת מהרי"ל סי' נ"א הביא רמז זה, אך כתב דאסמכתא הוא ורמז בעלמא ולא דרשה גמורה וז"פ, עי"ש.

ג. ועוד כתב המהרי"ל שם "עוד שמעתי סמך מ'כדי רשעתו' דדרשינן מיניה שליש מלפניו פירש כדי חיי בשעתו, והיינו י"ג שנים שליש ל"ט וכו', והדברים חידוש.

ד. וכמדומני שראיתי בפירוש הרד"ק דילפינן מישמעאל שנימול בן י"ג ונשכח ממני מקומו וצריך בדיקה.

ה. אך ראש המדברים בענין זה הוא הרא"ש בתשובותיו כלל ט"ז סימן א' וז"ל "וששאלת מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מיכן לא, דע כי הלכה למשה מסיני הוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין שהן הלכה למשה מסיני דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בע"פ, וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה פחות מכאן לא וכן בן ט' ביאתו ביאה ולא פחות, וכן סריס שהוא קטן עד כ' שנה הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס, ואם לא נולדו בו סימני סריס הוא קטן עד ל"ו שנה, כל אלו הלכה למשה מסיני הן".

הרי לן מדברי הרא"ש דשיעור גדלות די"ג שנים הוי שיעור הלכה למשה מסיני כמו שאר כל שיעורי התורה, ולענ"ד פירוש זה עיקר להלכה, ונמלטנו על ידו מהתהיות שיש בכל המקורות הנ"ל. ונראה לכאורה דכולם אסמכתא ולכו"ע יסוד הדברים הלממ"ס כדברי הרא"ש.

וראיתי רבים שטעו לומר דהפירוש השני שכתב רש"י באבות שם דדין גדלות הוי הלממ"ס הוא כדברי הרא"ש (ואם נכונים הדברים משמע מדבריו דלפירושו הראשון דילפינן משמעון ולוי לאו הלממ"ס הוי). אך לענ"ד לא קרב זה אל זה, דהרא"ש אינו מתייחס לב' שערות כסימן לגדלות אלא לזמן י"ג שנים, ורש"י מתייחס להא דידעינן דגדלות תלויה בב' שערות ולא לשיעור י"ג שנים, עי"ש וז"פ וברור.

ו. וברש"י ערכין י"ח סוף ע"ב כתב דזמן גדלות דבן ובת הוי מדרבנן, ולכאורה הדברים תמוהים, דאטו מה"ת קטן בר חיובא הוא, ובהכרח יש בזה שיעור דאורייתא.

ונראה ברור בכונתו, דשיעור גדלות נמסר לחכמים לקובעו, ואין בו לא גזה"כ ולא שיעור מסוים הלממ"ס, וכבר הארכתי במקומות רבים (ועיין מנחת אשר סימן כ"ז) לבאר דכמה וכמה עיקרי תורה מושתתים על גדר זה, דיש מיסודות הדת שלא נתפרשו בתורה מטעמים שונים, ואפשר דמשום דלאו הלכתא קבועה הן לדורות אלא תלויים לפי הזמן והמקום ולכן נמסרו לחכמים לקבוע ברוח קדשם ועומק בינתם. וכך נראה כונת רש"י בערכין לגבי זמן הגדלות.

וזה הנראה גם שיטת התוס' בסנהדרין ס"ט ע"א שכתבו דבימי קדם הגיעו לגדלות והביאו סימנים לפני י"ג לבן וי"ב לבת ושיעורים אלה נקבעו רק לדורות שאחריהם עי"ש, ובהכרח צ"ל לשיטתם דשיעור זה נמסר לחכמים, וכך נראה שיטת רש"י בערכין כמבואר.

אך לפי"ז סתר הרא"ש את דבריו, שהרי בתוס' הרא"ש בסנהדרין (ס"ט ע"ב) כתב כדברי התוס' שם. ויש לדחוק דאין כונתם אלא לענין מאיזה גיל ראוי אדם לילד, אך מפשטות לשון התוס' והרא"ש משמע דלגבי כל דיני גדלות חידשו, ועדיין צ"ע.

ז. ובירושלמי סנהדרין מ"א ע"ב איתא "כתיב 'וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה', מאימתי הוא נעשה איש משיזיד (לשון בישול כמו נזיד עדשים) מאימתי הוא מזיד משתתפשט הכף", הרי לן מקור נוסף לשיעור גדלות ולא ראיתי באחרונים שיביאו מקור מחודש זה לגדר הגדלות.




ג
קטנות וגדלות בבני נח




בשו"ת חת"ס יו"ד סי' שי"ז (וכן בסי' קפ"ד שם) הקשה על מה שכתב הרמב"ם בפ"י ממלכים ה"ב דגם בדין בני נח אין מענישין את הקטנים, והלא כתב הרמב"ם בפ"ט שם הלכה י' דלא ניתנו שיעורים לבני נח ולפי דברי הרא"ש אף שיעור גדלות שיעור הוא הלממ"ס כשאר שיעורי תורה.

וכתב ליישב דאכן אין כונת הרמב"ם לשיעור י"ג שנים אלא לקטן בדעת דאין מענישין אותו, דזה פשוט אף בדין ב"נ דאין מענישין תינוקות שאין בהם דעת ותבונה ואינם אחראים למעשיהם, וכ"כ בשואל ומשיב מהדו"ב סי' י"ד והמנחת ברוך סי' ק"ד, עי"ש.

ולענ"ד פירוש זה רחוק הוא דא"כ פשיטא ומה קמ"ל וכי הוי אמינא שמענישין תינוק בן יומו או קטן שאין בו דעת ואת"ל דקמ"ל דאף גדולים קצת שיש בהם דעת פטורין א"כ מה גבול שמת לדבר זה ונתת דבריך לשיעורים וכי יש בידנו לדון על כל אחד ואחד אם ראוי הוא לעונש, ועוד דכל כה"ג היה לו לפרש ולא לסתום. ומשום כ"ז נראה פשוט בכונת הרמב"ם דגם בב"נ יש גדר גדלות התלוי בשנים וכדין ישראל כן דין ב"נ והדרא קושיא לדוכתא.

וראיתי בשו"ת מחנה חיים ח"א סימן י' שכתב דאין כונת הרא"ש בתשובתו דזמן י"ג שנים הלממ"ס הוא דבאמת ידענו שיעור זה משמעון ולוי או ממקור אחר וכל כונת הרא"ש דב' שערות שהגדלות תלויה בהן הלממ"ס הוי, ובדרך זה חידש דבב"נ אין הגדלות תלויה בסימנים אלא בשנים בלבד. ולענ"ד פירוש זה אין לו מקום, דלהדיא כתב שם הרא"ש דשיעור י"ג שנים הוי הלממ"ס ולא קעסיק כלל בסימני השערות, עי"ש.

ואי בדידי תליא נראה דאין כונת הרמב"ם בפ"ט שם אלא לשיעור מאכל דכזית לגבי איסור אבמה"ח (וגיד הנשה למ"ד נצטוו ב"נ בה) ולא לכלל ענין השיעורים, וראיתי בקרית ספר שם שכתב "ולא ניתנו שיעורין של כזית וכיוצ"באלא לישראל" ומשמע כדברינו, ואף שבלשון המאירי סנהדרין דף נ"ו איתא "שלא נאמרו השיעורים כולם אלא לישראל" נראה כונתו לכזית ורביעית ולא לשיעור גדלות, ושו"ר שכדברינו כתב בשו"ת בית שלמה או"ח סי' ס"ו-ס"ז.

ומ"מ נראה דכיון שכתב הרמב"ם בפ"י דגם בב"נ יש דין קטן ע"כ דשיעור זה יוצא מכלל השיעורים לענין זה, ובפרט דבאמת נראה דשניא היא משאר שיעורי תורה, ויסוד ענינו וגדרו עצם הגדלות והדעת ולא שיעור גרידא, ולא יפלא כלל דאף אם שיעורי אכילה לא ניתנו לב"נ שיעור י"ג שנים דגדלות שאני ומשום כך נראה בפשטות לשון הרמב"ם דגם בב"נ נוהג דין הגדלות דשנים וסימנים כמו בבני ישראל, וכך נראה פשוט לענ"ד.




ד
במהות הגדלות




חקרו האחרונים בסימני הגדלות האם מהות הגדלות הם או "סימנים" הם וכפשטות לשון חז"ל, אך מהות הגדלות אין בידנו להגדירה, ואין לנו אלא סימניה לדעת מתי הגיע האדם לגדלות.

ולכאורה פשוט הוא דאין הסימנים עצם הגדלות, דהלא עיקר גדר הגדלות בדעת הוא, וכמ"ש רש"י בריש חגיגה דקטן פטור מן המצוות משום שאינו בר דעת וכבר ביארתי במנחת אשר לב"ב סימן נ"ג (ועי"ש סימן נ"א) דגם מה שקטן אינו בקידושין ובגירושין וקנינים אינו אלא משום דלא הוי בר דעת (ולא כדברי הקהילות יעקב עי"ש), אלא ע"כ דאין ב' שערות אלא סימני גדלות וכפשטות לשון חז"ל.

וכך משמע בירושלמי שם בסנהדרין "משל בשל הזרע מבפנים, השחירה הקדירה מבחוץ" הרי שהסימנים החיצוניים הם סימן שבשל הזרע מבפנים".

וכך כתב המהרי"ט בח"א סי' נ"א בבואו לבאר דכאשר יש ספק אם הביאה נערה סימנים ומסופקים אנו גם אם בת י"ב היא לא הוי ספק ספיקא וז"ל " והריני בא לברר טעמו של דבר יותר שלא ליתן מקום לבעל הדין לחלוק, וטעם דברי דשנים וסימנים אינה עיקר הגדלות שהן גורמין הדין, דשנים וסימנים לא כתיבי בקרא אלא גדולה וקטנה כתיבא ומסרו לנו סימנין להבחין בין גדולה לקטנה והם שערות דלאחר זמן ולהכי קרי להו סימנין שאינם אלא סימן שעל ידם ניכרת הגדלות אבל אינה נעשית היא עצמה גדולה על ידם (וע"ע מש"כ בזה בצפנת פענח פ"ב מאישות ה"ט).

והנה לכאורה הו"א דענין הגדלות לכשעצמה משולבת מבגרות שכלית ובשלות גופנית, ולכן צריך שנים (דעת) וסימנים (התפתחות גופנית) אך באמת לא מצינו שענין הגדלות מושתתת על שלימות הגוף ונראה לכאורה דגם הסימנים מצביעים על שלימות הדעת, וצ"ע עדיין.




ה
בדיני בר מצוה




אך נתקשיתי לפי"ז במה דמבואר בשלחן ערוך דיש לפעמים דהצעיר מגיע לגדלות לפני הגדול ממנו דבאורח חיים סימן נ"ה סעיף י' כתב "אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת ונער אחד נולד באדר שני באחד בו ושנת י"ג אינה מעוברת אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה ואותו שנולד אחריו באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג" הרי לן דהנולד בתחילת אדר ב' נעשה בר מצוה חודש לפני הנולד לפניו בסוף אדר א'.

וכיוצא בדבר מצינו עוד בשנים שנולדו בשנה אחת זה בסוף אדר א' וזה בתחילת אדר ב' וכאשר נעשו בר מצוה שוב הוי שנה מעוברת דנחלקו האחרונים מתי זה שנולד באדר א' נעשה ב"מ, דעת המגן אברהם שם סק"י דאף הוא נעשה ב"מ באדר ב' דאין לנו אדר אלא אדר ב' לכל ענין (ועי"ש בפר"ח שהביא להדיא דעת מהר"ש הלוי שחלק על הרמ"א ונקט דאזלינן לעולם לענין ב"מ בתר אדר הראשון אף בנולד בשנה פשוטה), אך החת"ס בשו"ת או"ח סי' י"ד חלק עליו ונקט דכיון שנולד באד"א נעשה גם בר מצוה באד"א וכך כתב בשבות יעקב ח"א סי' ט', וכן הסיק המשנה ברורה להלכה עי"ש. (והחת"ס סתר דבריו בסי' קס"ג שם פסק כהמג"א עי"ש).

ומ"מ לדעת המג"א גם באופן זה נמצא שהצעיר מגיע לגדלות לפני הבכיר, ובשלמא אם נאמר דהסימנים והשנים הם עצם הגדלות מגזה"כ ניחא, אך אם נקטינן דאין הגדלות אלא בשלות גופנית, נפשית, ושכלית, שהסימנים הם סימן לה קשה להבין הלכה זו, וצ"ע.

אמנם כבר מצינו בירושלמי נדרים כ"ג ע"ב וכתובות ד' ע"א והביאו הש"ך יו"ד קפ"ט ס"ק י"ג דע"י עיבור השנה משתנה הטבע וה"נ בני"ד.

ובאופן כללי כבר ביארתי במק"א כלל גדול בדיני תורה דיש ואין שרש הדין וטעמו קובע את כל פרטיו ודקדוקי הלכותיו, ואף בני"ד כן, כיון שאין אדר אלא אדר שני כך שורת הדין אף שלפי הסברא היה נראה דכל הקודם בלידה קודם לב"מ.

וכבר נחלקו שני גדולי הדור בכעין זה. דהנה בהלכות קטנות ח"ב סימן קע"ד כתב מהר"י חגיז דשני אחים שא' נולד בכ"ט אד"א ואחיו הקטן יצא מבטן אמו בר"ח אד"ב חייב זה שיצא ראשונה לכבד את אחיו הגדול שהוא בעצם צעיר ממנו ויתקיים בו "ורב יעבוד צעיר", וכן לענין מה שאמרו מצוה בגדול לייבם דהצעיר נעשה בר מצוה לפני אחיו הבכור ונחשב לגדול ממנו לכל דיני התורה. ובר פלוגתיה בשו"ת שיבת ציון ח"א סי' ט' דחה דבריו וכתב דרק במה שתלויבשנים אמרינן שהקטן מגיע לשנותיו לפני הגדול משא"כ בשתי הלכות אלה שאינם תלוים בשנה אלא בגדלות עי"ש. ועוד כתב שם לדחות את דברי המגן אברהם לגבי השאלה אם גם שנת הבר מצוה היא מעוברת עי"ש.

אך באמת נתקשיתי למה תלויה גדלות בזמן הלידה דוקא הלא זה שנולד בכ"ט אד"א היה בעולם בא' אד"ב ולמה לא נעשה ב"מ בא' אדר בשנת הי"ג, הלא ביום זה לפני י"ג שנה כבר היה בעולם, וצריך לי עיון בזה בשורש הדברים.

ובשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ח' וח"ח סי' ז' כתב לגבי מי שנולד בל' אד"א שהוא א' דר"ח אד"ב וכשמגיע למצוות הוי שנה פשוטה האם נעשה בר מצוה בל' שבט א' דר"ח אדר או בל' אדר א' דר"ח ניסן (ויסוד השאלה האם אזלינן בתר יום החודש דהיינו ל' אדר, או בתר ר"ח דהיינו ר"ח אדר). והסיק דנעשה ב"מ בל' שבט עי"ש, ולענ"ד זה תלוי במה שחקר בשו"ת הב"ח סי' קמ"ה שדן במי שנולד בר"ח כסלו שהיה רק יום א' ובשנת י"ג יש שני ימי ר"ח כסלו מתי נעשה ב"מ וכתב הב"ח דנעשה ב"מ ביום א' דר"ח כסלו אף שנולד בא' בכסלו ונמצא שנעשה ב"מ בל' חשון הרי דאזלינן בתר הזמן המוקדם בכה"ג, ודו"ק בזה.




ו
במצות חינוך הקטנים




כתב הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ו ה"י וז"ל "הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים, קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצוות ומאכילין אותו כזית מצה", עכ"ל. ובכסף משנה הביא שיטת הרמב"ן (הובא בר"ן מגילה ט' ע"ב) דחיוב החינוך על האב רמיא ולא על הקטן, וכתב לדייק כן אף מלשון הרמב"ם מדלא כתב הכל חייבין אפילו נשים ועבדים וקטנים, אלא כתב דנשים ועבדים חייבין "וקטן מחנכין אותו במצוות", משמע דאין הקטן מחויב בעצם אלא דעל אביו מוטל לחנכו במצוות, וכיו"ב הביא מלשונו ריש הל' מגילה (פ"א ה"א), עי"ש.

ולכאורה יש לתמוה ע"ד הכס"מ דהא בכמה מקומות חזינן לשון הרמב"ם שכתב דקטנים חייבין משום מצות חינוך, כ"ה בפ"ו מסוכה ה"א "קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות", הרי דחייב הקטן משום מצות חינוך, וכן בפ"ז מהל' לולב הי"ט כתב "קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות", ובפ"ה מברכות ה"א כתב "הקטנים חייבין בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכן במצוות", הרי דבכל הני דוכתי כתב הרמב"ם דחייבין הקטנים עצמן ולא רק דמחוייבין לחנכן, וע"כ דאין בזה דיוק ולאו בדוקא נקט במצה ובמגילה דחובה לחנכן.

וביותר יש לתמוה על מאי דמסיק הכסף משנה שם דהרמב"ם והרמב"ן בדרך אחד הלכו דהא כל תמצית דברי הרמב"ן שם לבאר דהקטן לא חשיב מחויב בדבר ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן, ודלא כסומא דאף שחיובו מדרבנן מ"מ מוציא אחרים ידי חובתן, דכיון דאין החיוב על הקטן בעצם אינו יכול להוציא אחרים יד"ח אף דכל חיובן דרבנן הוא, עי"ש בדברי הרמב"ן. והרי הרמב"ם להדיא ס"ל דקטן מוציא את אביו בברכת המזון אם לא אכל האב כדי שביעה כמבואר בדבריו בפ"ח מברכות (הלכה ט"ו – ט"ז), וא"כ פליג הרמב"ן על עיקר דברי הרמב"ם ודלא כדברי הכס"מ, וצע"ג.

והנה במה שנחלקו הרמב"ן והרמב"ם פליגי נמי רש"י ותוס' בברכות (מ"ח ע"א) ודעת רש"י שם כדברי הרמב"ן דאין הקטן מוציא אחרים ידי חובתן כיון דאין החיוב עליו אלא על אביו, ובתוס' שם כתבו דהקטן מוציא את המחויב מדרבנן, וזו שיטת הרמב"ם כמבואר.

אמנם לענ"ד נראה דלא נחלקו הראשונים ביסוד גדר החינוך אי רמי על הקטן עצמו או על אביו, דבאמת כו"ע מידו דעיקר חיוב החינוך על האב הוא לחנך את בניו במצוות כמבואר בנזיר (כ"ט ע"א) דהאב חייב לחנכו ולא האם, ומכל הסוגיא שם מבואר דחיוב זה על האב הוא, וכן מסתבר דהא אם אין דעת לקטן ולא הטילה תורה עליו עול מצוות אין נראה בסברא שישימו חכמים עליו עול ויחליטוהו לבעל אחריות ובעל דעת מספקת להתחייב במצוות, וכי נתחכמו על חכמת הבוחן כליות ולב. ולכן נראה דכו"ע מודו דיסוד גדר החינוך על האב הוא ולא על הקטן עצמו, אלא דלשיטת התוס' והרמב"ם מ"מ חשיב הקטן כבר חיובא מדרבנן להוציא אחרים ידי חובתן כיון דתקנו חכמים דחייב הקטן בעשיית מעשים אלו אף אם עצם החיוב על האב הוא, מ"מ נכלל בתקנתם דמעשי הקטן מעשי מצווה הם ולא כמעשה קוף בעלמא, וכיון דמעשה מצווה הם מעשיו יכול הוא להוציא אחרים ידי חובתן אם חיובן דרבנן, דאף מצוות הקטן ככל חיובי דרבנן הם ומעשיו מעשי מצוה אף דעיקר חיובו על האב הוא לחנכו. ואפשר עוד דדי בכך שמעשיו מחוייבים שיוכלו לצאת ידי חובתן על ידיהם, אף אם עצם החיוב על האב הוא, ודו"ק.

ובאמת חזינן מלשון התוס' דאף שנחלקו על רש"י למסקנא מ"מ להלכה לא דחו את עצם יסוד דבריו דעל האב רמיא לחנכו במצוות ולא על הקטן עצמו.

ויש להוכיח דכן שיטת התוס' דיסוד גדר החינוך על האב הוא, מדבריהם בעירובין (צ"ו ע"א) שכתבו לדון אי אשה מברכת על מ"ע שהזמן גרמא, ועי"ש שכתבו דאין לדמות אשה לסומא המברך על המצוות דסומא מ"מ מדרבנן חייב. שוב כתבו שם דאין לדמות אשה לקטן המברך ברכת המזון "דקטן אתי לכלל חיוב וחייב לחנכו ואינו מוזהר על לא תשא". ולכאורה דבריהם תמוהים דהא כבר כתבו דשאני סומא מאשה כיון דעכ"פ מדרבנן חייב וא"כ היה להם לומר דה"ה דקטן מברך דהא בקטן שהגיע לחינוך עסקינן, ומאי קשיא להו טפי בקטן. אלא מכאן נראה דאליבא דאמת שאני קטן מסומא, דסומא חייב בעצם מדרבנן אבל בקטן עיקר המצוה על אביו לחנכו במצוות, אלא דמ"מ שאני מאשה כיון דאביו חייב לחנכו ואתי לכלל חיוב כמבואר, ודו"ק בזה.

ומאידך נראה פשוט דלכו"ע מצווה גם הקטן לדקדק במצוות משהגיע לחינוך דאטו אפשר שקטן שבא לשאול נורה לו שמותר לו לעבור על איסורי תורה, אלא נראה פשוט דלכו"ע עיקר החיוב על אביו אך בכלל התקנה שגם הקטן מצווה ולא נחלקו אלא אם יכול הוא להוציא אחרים כמבואר.

ויש ליתן קצת טעם לדרכינו בחילופי לשונות הרמב"ם הנ"ל דבאכילת מצה ובמקרא מגילה נקט לשון מאכילין אותו ומחנכים אותו לקריאה, דכיון דעיקר החיוב על האב הוא ובמעשים אלו שייך שיתוף בין המחנך להמתחנך על ידו דיש ומאכילין לו לאדם. וזו מצות האב להאכיל לבנו על מנת לחנכו במצוות, ועוד דהרמב"ם שם נקט דקטן היודע לאכול כזית פת חייב במצה ואף ילד קטן ביותר יודע לאכול כזית פת וחייב במצה ולכן נקט דמאכילין אותו, וכן במגילה דדרך המצוה הוא דהאחד קורא וכולן שומעין, ובוודאי דזו דרך חינוך הקטן. וזו כוונת הרמב"ם דמחנכין אותו לקריאה היינו שקוראין לו והוא שומע, משא"כ בסוכה לולב וברכת המזון דאין בהם מעשה ושיתוף בין המשפיע למקבל והקטן בעצמו עושה מעשה מצותו לכך נקט בהם לשון חיוב על הקטן עצמו, ודו"ק בכל זה.




ז
בברכת ברוך שפטרני



כתב הרמ"א בסי' רכ"ה ס"ב "י"א מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י אמ"ה שפטרני מענשו של זה וטוב לברך בלא שם ומלכות". והמשנה ברורה בס"ק ח' ביאר דכיון שלא הוזכרה ברכה זו בתלמוד אין לומר בה שם ומלכות, וטעם זה כבר כתב הרמ"א בדרכי משה. אך הגר"א בביאורו חלק עליו וכתב דכיון דברכה זו מקורה במדרש רבה (תולדות שם) יש לומר בה שם ומלכות והלא כך נהג מהרי"ל כמבואר במהרי"ל הלכות קריאת התורה, וכ"ה בתשב"ץ קטן סימן ש"צ.

אך באמת הסיקו רוב הפוסקים כדעת הרמ"א דאין לומר שם ומלכות בברכה זו וכך הוא בסידור היעב"ץ, ומצינו גם לשיטה זו מקור בראשוני אשכנז. בלקט יושר לתלמיד תרומת הדשן כתב (בדף מ') "כשקרא בנו תחילה בספר תורה כשהתחיל ברכו אומר 'בריך רחמנא מלכא דארעא שפוטרני מעונשו של זה" הרי שלא רצה לברך בשם ממש ופטר עצמו בבריך רחמנא, ומ"מ כך אנו נוהגים עפ"י הרמ"א, וכך נקטו גם גדולי הספרדים כמבואר בבן איש חי וירא אות י"ז ובכף החיים שם אות ט"ז.

ובביאור ברכה זו נחלקו הלבוש והמגן אברהם, הלבוש כתב דהאב מברך על כך שלא נענש הבן בעונותיו, והמגן אברהם ס"ק ה' כתב היפך הדברים שמברך על כך שהוא לא נענש בעון הבן משום שלא חנכו, עי"ש.

ויש לכל אחד משני דרכים אלה בית אב בדברי חז"ל, דבב"ר שם משמע להדיא כפירוש המגן אברהם, שהרי אמרו שם כל י"ג שנה חייב אדם להיטפל לבנו ולחנכו כיון שהגיע לי"ג שנה מברך ברוך שפוטרנו, הרי שברכה זו מברך כשנפטר מחינוך בנו, אבל בילקוט רות סי' ת"ר כתב דכל י"ג שנה נענש הבן בעוון אביו הרי דיש מקור דבשנת י"ג נפטר הבן מעונשו של האב.

וחידוש גדול מצינו בספר ש"ך על התורה בפרשת לך לך, דהבן הוא זה שמברך ברכה זו, ולשיטתו ודאי שענין הברכה כפירוש הלבוש שהבן מברך על זה שלא נענש בעון האב, אך לא מצינו בפוסקים שיטה זו כלל. ועיין עוד חידוש עצום בהגהות ר' יוסף שאול נטנזון בשו"ע שם שהביא מדרשות מהר"י שועיב בפרשת וישב דחכם אחד בירך ברכה זו כשהגיע בנו לגיל עשרים כיון שבי"ד של מעלה אין מענישין עד שיהא בן עשרים כמבואר בשבת פ"ט ע"ב, והדברים פלא, דמ"מ לא מצינו שהאב מחויב עליו לחנכו עד שיהא בן עשרים וגם לא מצינו שעד גיל זה נענש הבן בעון אביו וא"כ מה ענין ברכה זו, וצ"ע על מהר"י שועיב שהיה מתלמידי הרשב"א. ושוב עיינתי בדרשות מהר"י שועיב וראיתי שהביא כן בשם חז"ל, וגדולה התמיה בעיני, וצ"ע.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה