הגר"א וייס שליט"א
"והשיב את הגזילה אשר גזל" (ה' כ"ג).
הנה יש לעיין במצות השבת הגזילה, אם דומה היא ביסוד גדרה לשאר חיובי הממון או שמא שונה היא מהם, שהרי רק בגזילה מתקן הוא במצות ההשבה חטאו אשר חטא בו.
דהנה חיובי ההשבה והתשלומין ארבעה המה. השבת הפקדון למפקיד, פרעון הלואה למלוה, השבת אבידה והשבת הגזילה. ורק השבת הגזילה, מלבד החיוב הממוני שבה, באה לתקן מעוות ולכפר עון. (ואין אנו עוסקים בחיובי התשלומין שבתורה כגון חיוב המזיק ודין נזקי ממון אלא בחיובי ההשבה).
והנה מצינו הלכות בהשבת הגזילה שלא מצינו בשאר חיובי הממון ונפרט.
א: הגוזל ואינו יודע את מי גזל, יעשה עם הגזילה צרכי רבים. כך מבואר בב"ק צ"ד ע"ב (ובביצה כ"ט ע"א) וכ"ה בחשן משפט סימן שס"ו ס"ב, עי"ש. ולכאורה תקנת חכמים היא זו שיוצא גזילה מתחת ידו, דמה"ת אינו מקיים בכך מצות והשיב את הגזילה, ומ"מ לא מצינו תקנה זו אלא בגזילה ולא משאר חייבי התשלומין וכ"כ בשו"ת אורח משפט (חו"מ סימן י"ח).
ועיין עוד בפתחי תשובה (שם סק"ב) שנחלקו הראשונים והאחרונים אם הלכה זו אמורה רק כשהגזילה בעין תחת ידו ותיקנו שצריך להוציא אותה מתחת ידו או שמא אמרו כן גם בתשלומי גזילה. הרא"ש בב"ק (פ"ט סימן ב') כתב דלא אמרו הלכה זו אלא בגזילה בעין והב"ח בסימן שס"ו תמה על הטור שהשמיט את דברי אביו הרא"ש. ובשו"ת שיבת ציון סימן קי"ב נקט דאכן הטור והב"י חלקו על הרא"ש בזה, עי"ש.
ב: ועוד אמרו בב"ק (ק"ח ע"א) דהגוזל אביו ונשבע לו ומת חייב להוציא גזילה מתחת ידו, ואף אם אין לאב יורשים אלא הוא, נותן לבניו או לאחיו "ואפילו לארנקי של צדקה". וגם הלכה זו לכאורה תקנת חכמים היא, דהלא אין בה מצות השבת גזילה, וכ"כ הרשב"א שם בב"ק דהוי מדרבנן "להראות שרוצה להוציא גזילה מתח"י". וכ"כ הראב"ד בב"ק שם וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"ב סימן ש"ח, עי"ש. אך בתוס' שם ד"ה לבניו משמע דמעיקר הדין הוא שהרי כתבו דנותן לבניו משום שהם כאילו יורשים מן הסבא כיון שאין לאביהם כל חלק בירושה משום שצריך להוציא הגזילה מתחת ידו עי"ש, והדברים מחודשים.
וצ"ע דמה ענין יש שיוציא גזילה מתח"י אם אין בכך כדי לקיים מצות והשיב את הגזילה, ובשלמא כשאינו יודע ממי גזל אפשר דכאשר עושה הוא צרכי רבים או כשנותן הוא לצדקה יש בזה קיום פורתא של מצות ההשבה כיון שאפשר שגם הנגזל נהנה מהשבת הגזל, אך בגוזל אביו ומת ואין יורש זולתו, מה ענין יש בזה שמוציא גזילה מתח"י. וע"כ דזה דין מסויים משום כפרת השבועה, ועדיין צ"ע.
ג: הנה מבואר במשנה (ב"ק ק"ג ע"א) "הגוזל את חבירו שו"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי", הרי דרק משום שנשבע לו חייב הוא להוליכו אחריו עד למדי, הא אם לא נשבע לו לשקר אינו חייב בכך, וכמ"ש רש"י שם דרק משום כפרת השבועה חייב הוא להחזיר לנגזל עצמו, עי"ש. והקשו בגמ' שם ממה שנחלקו ר"ט ורע"ק במי שגזל לאחד מחמשה ואינו יודע למי דלר"ט מניח גזילה ביניהם ומסתלק ולרע"ק "לא זו הדרך המוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד". הרי דלרע"ק אף אם לא נשבע צריך להשיב דוקא ליד הנגזל, ולר"ט לעולם די במניח גזילה ביניהם.
ובמסקנת הסוגיא (ק"ד ע"א) אמרו דשאני נידון דידן מהגוזל ואינו יודע למי גזל, "דכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה, כיון דאפשר לאהדורי ממונא למריה הו"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך, הלכך נשבע דבעי כפרה לא סגי ליה עד דמטא לידיה, הא לא אישתבע הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה".
והנה הסמ"ע בסק"ב כתב דמעיקר הדין היה צריך להליכו למדי גם בלא נשמע אלא שפטרוהו משום תקנת השבים, וכ"כ בנתיבות בסי' רל"ב סק"י, אך הש"ך סק"ב דחה את דברי הסמ"ע ונקט דמעיקר הדין פטור, עי"ש.
ונחלקו הפוסקים אם צריך עכ"פ להודיע לנגזל היכן היא הגזילה כדי שיבא ויטול את שלו. דהנה ז"ל השו"ע שם (שס"ז ס"א) "הגוזל את חבירו אעפ"י שכפר בו, הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים להחזיר להם, אלא יהא בידו עד שיבואו". והוסיף שם הרמ"א "ויודיע אותם". וכתב הב"ח דמדברי הטור משמע דצריך להודיע לבעלים בכל מקום שהם שהגזילה תח"י וכ"כ הסמ"ע שם סק"ג, אך מדברי הרמב"ם משמע שאין צריך להודיע להם, ומה שכתב הרמ"א ויודיע להם כונתו אחרי שיבואו הבעלים לעיר מדעת עצמם, כ"כ הסמ"ע.
אך הש"ך שם בסק"ג כתב דלכו"ע מוטל על הגזלן להודיע לבעלים היכן הגזילה דאל"כ איך יקיים מצות והשיב את הגזילה, ואף שפטרוהו מלטרוח בעצם ההשבה למדי ודאי מוטל עליו להודיע לבעלים ולאפשר להם לבא ליטול את שלהם, עי"ש.
והקצות שם סק"א נקט עיקר דאין צריך להודיע והוכיח כן אף מדברי הרשב"א, עי"ש.
ובגדר הדבר נחלקו שני גדולי הדור, האור גדול והמלבושי יו"ט במלבושי יו"ט סימן ה' – ז'.
דעת הגדול ממינסק דמצות השבת הגזילה הוי כמצות פריעת בע"ח והשבת הפקדון ואין חיוב על הגזלן לטרוח ולהוציא הוצאות על מנת להחזיר גזילה, והמלבושי יו"ט חלק עליו בתוקף וכתב דאף דאינו צריך להוציא הוצאות ולהוליך את הגזילה אחריו למדי פשוט שאם אין כאן הוצאות מוטל עליו להשיב את הגזילה לבעליה, ועוד דקנס קנסוהו להוליכה אחריו לכל מקום. אלא שאמרו חכמים דמשעה שהודה על הגזילה הו"ל כפקדון בידו ושוב לא קנסוהו, ומשום כך נקט דכל עוד לא הודה לו ולא הודיעו, צריך מעיקר הדין להוליכו אחריו, עי"ש.
והחזון איש (ב"ק סימן כ' אות ח' ואות י') כתב דאינו צריך להוציא הוצאות לא להוליכו אחריו ולא להודיעו, אלא משעה שהודיע לבית דין או לעדים שהגזילה תח"י הוי כפקדון בידו, אך כשאין הוצאות ודאי צריך להודיע דוקא לבעלים, עי"ש.
והנה מבואר מדברי החזון איש דכל חובתו לטרוח ולהודיע לבעלים על מקום הגזילה אינה אלא משום השבת אבידה, אך מצד מצות השבת הגזילה די במה שהוא מוכן ומזומן להשיבה ולכאורה זו תימה, אך כך מבואר גם בדברי ביאור הגר"א (חו"מ סימן ע"ג ס"ק כ"ה), וצ"ע בזה, דלכאורה פשוט דכיון שהגזלן הוציאו מרשות הבעלים, עליו מוטלת החובה לכה"פ לאפשר לבעלים להשיב שלהם לידם.
ולדידי היה נ"ל פשוט, דודאי מחוייב הוא מצד מצות השבת גזילה להודיע לבעלים שהגזילה בידו על מנת שיבואו ליטול את שלהם, אלא שלא חייבתו תורה להוציא הוצאות במצוה זו, כמבואר.
והנה תמה המנחת חינוך (מצוה ק"ל) למה אינו חייב להוציא הוצאות כדי לקיים מצוה זו כפי שחייב להוציא הוצאות בקיום כל שאר המצוות. ואף שכתוב בשו"ע (או"ח תרנ"ו ס"א) דאין האדם חייב לבזבז הון רב כדי לקיים מצות עשה (כגון לולב), מ"מ פשוט דצריך להוציא הוצאות מסויימות, ובבית יוסף שם הביא מרבינו ירוחם דצריך להוציא עד חומש מנכסיו.
והנראה בזה דשאני המצוות הממוניות מן המצוות שבין אדם למקום, ורק במצוות שבאל"מ אמרו שצריך להוציא עד חומש ולא יותר מזה, אך המצוות הממוניות גדרם בדיני ממונות לטב ולמוטב, לקולא ולחומרא. מצד אחד פשוט דאין האדם יכול לפטור עצמו מפרעון חוב או מתשלום דמי גזילה בטענה שהסכום שעליו לשלם הוי יותר מחומש, דיסוד החיוב בשעבוד הממוני אשר עליו, ומאידך נראה דכאשר מדובר בהוצאות ממון שאין בהם עצם התשלום, אלא הוצאות כדי להודיע לנגזל שיטול את שלו אינו חייב להוציא ממון כלל אף פחות מחומש, דמצד גדרי הממון לא מצינו בזה חיוב, ודו"ק בזה.
אך באמת נראה דהוצאות מעטות הנצרכות בדרך כלל לקיום ענין זה, חייב להוציא מעיקר הדין, ואין בין מצות השבת גזילה לכל שאר המצוות, דצריך להוציא בקיומן מה שנצרך בדרך כלל. וכבר ביארתי במק"א דאין שיעור מוגדר ומסויים כמה צריך להוציא בקיום המצוות וכונת הרמ"א בכותבו דאי"צ להוציא הון רב היינו יותר מן המקובל והרגיל. וכך הדין גם בהשבת גזילה ומשו"כ להוליכו למדי, ודו"ק בזה כי קצרתי.
ד: ועוד מצינו חידוש בהשבת גזילה במה שנחלקו ר' ישמעאל ורע"ק (ב"מ מ' ע"ב) "הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר"י, ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים". וכתב רש"י שם (מ"א ע"א) "דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא". וכ"כ הרשב"ם (ב"ב פ"ח ע"א ד"ה דמר סבר) והלכה כרע"ק כמבואר ברמב"ם (פ"ד ה"י מגניבה) ובחשן משפט (שנ"ה סעיף א' – ב').
ולכאורה לא נאמרה הלכה זו אלא בהשבת הגזילה בלבד, ולא בשאר תשלומי הממון.
אמנם בדברי הרמב"ן במלחמות (ב"ק קי"ח) מבואר בטעם הדברים דבאמת לא צריך השבה לדעת הבעלים, אלא צריך השבה לרשותם וכיון שגנב השומר ופשע בשמירתו שוב אין רשותו כרשות הבעלים ומשו"כ צריך השבה לדעתם, עי"ש ודו"ק.
ה: הנה נחלקו תנאי בכמ"ק בש"ס במי שגזל לאחד מחמשה ואינו יודע למי כיצד צריך לנהוג, לר"ט מניח מעות ביניהם ומסתלק ולרע"ק צריך לשלם לכאו"א, (יבמות קי"ז ע"ב, ב"ק ק"ג ע"ב) וכיוצא בזה נחלקו באמר לשנים גזלתי לאחד מכם ואיני יודע למי או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה הוא (ב"מ ל"ז ע"א). ולכאורה בהלכה זו אין נפ"מ בין גזילה לפקדון כמבואר במשנה בב"מ ובסוגיא שם.
אך מ"מ כתב הנתיבות (סימן ע"ו סק"י) דיש בזה נפ"מ בין תשלום חוב והשבת פקדון להשבת גזילה.
דהנה בחשן משפט (סימן ע"ו סעיף ב' – ג') מבואר דכאשר שנים תובעים הלואה והוא אומר לויתי מאחד מכם ואינו יודע ממי צריך ליתן לכל אחד ואחד וכשיטת ר' עקיבא. אך כשאין הם תובעים והוא זה שאמר אחד מכם הלוני ואיני יודע מי פטור אף לצאת ידי שמים, וי"א דחייב לצאת יד"ש.
ובסימן שס"ה כתב הש"ך בסק"ה דכדין הלואה דין גזילה ואם אין כאן תביעה והגזלן אומר גזלתי מאחד מכם ואיני יודע ממי נחלקו אם חייב לצאת יד"ש. והנתיבות שם (ע"ו י') נחלק עליו וכתב דבגזילה לכו"ע צריך לצי"ש, דעד כאן לא אמרו (שם ק"ד ע"א) דהוי כפקדון בידו אלא כשהודה לבעלים ובידם ליטול את שלהם אבל כשהודה לא' משנים ואין בידם ליטול את שלהם לא הוי כפקדון בידו וממילא צריך לצי"ש במצות השבת גזילה.
ולכאורה דבריו תלויים במה שנחלקו הפוסקים האם צריך להודיע לבעלים או שמא די במה שמוכן ומזומן הוא לשלם אף שלא הודיע לבעלים, ודו"ק בזה.
ו: הנה בב"ק ק"ה ע"א איתא "בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה, והחזיר אחת מהן מהו, מי אמרינן השתא ליכא גזילה או דילמא הא לא הדר גזילה דהוי גביה". ובמסקנת הסוגיא אמרו "אעפ"י שגזילה אין כאן, מצות השבה אין כאן".
ונחלקו הראשונים בביאור הדברים. י"א שחייב להשיב משום מצות השבת גזילה אף שאין כאן חיוב ממוני דפחות משו"פ אינו ממון מ"מ כיון שנתחייב בהשבה בשעת הגזילה אינו נפטר ממצות ההשבה עד שיחזיר כולו. כ"כ הרא"ש שם בשם הרמ"ה, וכ"כ המגיד משנה בדעת הרמב"ם בפ"א ה"ו מגזילה. והטור (חו"מ סימן ש"ס) הוסיף דדינו ככל מבטל מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו וכמו שאמרו (כתובות פ"ו, חולין קל"ב) האומר סוכה איני עושה לולב אינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו.
וצ"ב להבין דיש מצות השבה ממש אף שאין כאן חיוב ממוני.
אך דעת בעל המאור שם וכך כתב הכס"מ בדעת הרמב"ם והאריך בדרכו גם בבית יוסף שם סימן ש"ס, דאף שלא קיים מצות השבה מ"מ אין עליו חיוב כלל, דכל שאין בו דין ממון אין בו מצות השבה.
הרי שנחלקו אם יכול להיות מצוה גמורה דהשבת גזילה בפחות משו"פ שאין בו דין ממון. אך באמת נראה בדעת הרמ"ה וסייעתי' דודאי פשוט שאין מצות השבת גזילה בפחות משו"פ, אלא דכיון שחל עליו חיוב השבה אין חיוב זה נפקע ממנו עד שישיב כולו, וכהשבה אריכתא היא, ודו"ק בזה.
דהנה חיובי ההשבה והתשלומין ארבעה המה. השבת הפקדון למפקיד, פרעון הלואה למלוה, השבת אבידה והשבת הגזילה. ורק השבת הגזילה, מלבד החיוב הממוני שבה, באה לתקן מעוות ולכפר עון. (ואין אנו עוסקים בחיובי התשלומין שבתורה כגון חיוב המזיק ודין נזקי ממון אלא בחיובי ההשבה).
והנה מצינו הלכות בהשבת הגזילה שלא מצינו בשאר חיובי הממון ונפרט.
א: הגוזל ואינו יודע את מי גזל, יעשה עם הגזילה צרכי רבים. כך מבואר בב"ק צ"ד ע"ב (ובביצה כ"ט ע"א) וכ"ה בחשן משפט סימן שס"ו ס"ב, עי"ש. ולכאורה תקנת חכמים היא זו שיוצא גזילה מתחת ידו, דמה"ת אינו מקיים בכך מצות והשיב את הגזילה, ומ"מ לא מצינו תקנה זו אלא בגזילה ולא משאר חייבי התשלומין וכ"כ בשו"ת אורח משפט (חו"מ סימן י"ח).
ועיין עוד בפתחי תשובה (שם סק"ב) שנחלקו הראשונים והאחרונים אם הלכה זו אמורה רק כשהגזילה בעין תחת ידו ותיקנו שצריך להוציא אותה מתחת ידו או שמא אמרו כן גם בתשלומי גזילה. הרא"ש בב"ק (פ"ט סימן ב') כתב דלא אמרו הלכה זו אלא בגזילה בעין והב"ח בסימן שס"ו תמה על הטור שהשמיט את דברי אביו הרא"ש. ובשו"ת שיבת ציון סימן קי"ב נקט דאכן הטור והב"י חלקו על הרא"ש בזה, עי"ש.
ב: ועוד אמרו בב"ק (ק"ח ע"א) דהגוזל אביו ונשבע לו ומת חייב להוציא גזילה מתחת ידו, ואף אם אין לאב יורשים אלא הוא, נותן לבניו או לאחיו "ואפילו לארנקי של צדקה". וגם הלכה זו לכאורה תקנת חכמים היא, דהלא אין בה מצות השבת גזילה, וכ"כ הרשב"א שם בב"ק דהוי מדרבנן "להראות שרוצה להוציא גזילה מתח"י". וכ"כ הראב"ד בב"ק שם וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"ב סימן ש"ח, עי"ש. אך בתוס' שם ד"ה לבניו משמע דמעיקר הדין הוא שהרי כתבו דנותן לבניו משום שהם כאילו יורשים מן הסבא כיון שאין לאביהם כל חלק בירושה משום שצריך להוציא הגזילה מתחת ידו עי"ש, והדברים מחודשים.
וצ"ע דמה ענין יש שיוציא גזילה מתח"י אם אין בכך כדי לקיים מצות והשיב את הגזילה, ובשלמא כשאינו יודע ממי גזל אפשר דכאשר עושה הוא צרכי רבים או כשנותן הוא לצדקה יש בזה קיום פורתא של מצות ההשבה כיון שאפשר שגם הנגזל נהנה מהשבת הגזל, אך בגוזל אביו ומת ואין יורש זולתו, מה ענין יש בזה שמוציא גזילה מתח"י. וע"כ דזה דין מסויים משום כפרת השבועה, ועדיין צ"ע.
ג: הנה מבואר במשנה (ב"ק ק"ג ע"א) "הגוזל את חבירו שו"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי", הרי דרק משום שנשבע לו חייב הוא להוליכו אחריו עד למדי, הא אם לא נשבע לו לשקר אינו חייב בכך, וכמ"ש רש"י שם דרק משום כפרת השבועה חייב הוא להחזיר לנגזל עצמו, עי"ש. והקשו בגמ' שם ממה שנחלקו ר"ט ורע"ק במי שגזל לאחד מחמשה ואינו יודע למי דלר"ט מניח גזילה ביניהם ומסתלק ולרע"ק "לא זו הדרך המוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד". הרי דלרע"ק אף אם לא נשבע צריך להשיב דוקא ליד הנגזל, ולר"ט לעולם די במניח גזילה ביניהם.
ובמסקנת הסוגיא (ק"ד ע"א) אמרו דשאני נידון דידן מהגוזל ואינו יודע למי גזל, "דכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה, כיון דאפשר לאהדורי ממונא למריה הו"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך, הלכך נשבע דבעי כפרה לא סגי ליה עד דמטא לידיה, הא לא אישתבע הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה".
והנה הסמ"ע בסק"ב כתב דמעיקר הדין היה צריך להליכו למדי גם בלא נשמע אלא שפטרוהו משום תקנת השבים, וכ"כ בנתיבות בסי' רל"ב סק"י, אך הש"ך סק"ב דחה את דברי הסמ"ע ונקט דמעיקר הדין פטור, עי"ש.
ונחלקו הפוסקים אם צריך עכ"פ להודיע לנגזל היכן היא הגזילה כדי שיבא ויטול את שלו. דהנה ז"ל השו"ע שם (שס"ז ס"א) "הגוזל את חבירו אעפ"י שכפר בו, הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים להחזיר להם, אלא יהא בידו עד שיבואו". והוסיף שם הרמ"א "ויודיע אותם". וכתב הב"ח דמדברי הטור משמע דצריך להודיע לבעלים בכל מקום שהם שהגזילה תח"י וכ"כ הסמ"ע שם סק"ג, אך מדברי הרמב"ם משמע שאין צריך להודיע להם, ומה שכתב הרמ"א ויודיע להם כונתו אחרי שיבואו הבעלים לעיר מדעת עצמם, כ"כ הסמ"ע.
אך הש"ך שם בסק"ג כתב דלכו"ע מוטל על הגזלן להודיע לבעלים היכן הגזילה דאל"כ איך יקיים מצות והשיב את הגזילה, ואף שפטרוהו מלטרוח בעצם ההשבה למדי ודאי מוטל עליו להודיע לבעלים ולאפשר להם לבא ליטול את שלהם, עי"ש.
והקצות שם סק"א נקט עיקר דאין צריך להודיע והוכיח כן אף מדברי הרשב"א, עי"ש.
ובגדר הדבר נחלקו שני גדולי הדור, האור גדול והמלבושי יו"ט במלבושי יו"ט סימן ה' – ז'.
דעת הגדול ממינסק דמצות השבת הגזילה הוי כמצות פריעת בע"ח והשבת הפקדון ואין חיוב על הגזלן לטרוח ולהוציא הוצאות על מנת להחזיר גזילה, והמלבושי יו"ט חלק עליו בתוקף וכתב דאף דאינו צריך להוציא הוצאות ולהוליך את הגזילה אחריו למדי פשוט שאם אין כאן הוצאות מוטל עליו להשיב את הגזילה לבעליה, ועוד דקנס קנסוהו להוליכה אחריו לכל מקום. אלא שאמרו חכמים דמשעה שהודה על הגזילה הו"ל כפקדון בידו ושוב לא קנסוהו, ומשום כך נקט דכל עוד לא הודה לו ולא הודיעו, צריך מעיקר הדין להוליכו אחריו, עי"ש.
והחזון איש (ב"ק סימן כ' אות ח' ואות י') כתב דאינו צריך להוציא הוצאות לא להוליכו אחריו ולא להודיעו, אלא משעה שהודיע לבית דין או לעדים שהגזילה תח"י הוי כפקדון בידו, אך כשאין הוצאות ודאי צריך להודיע דוקא לבעלים, עי"ש.
והנה מבואר מדברי החזון איש דכל חובתו לטרוח ולהודיע לבעלים על מקום הגזילה אינה אלא משום השבת אבידה, אך מצד מצות השבת הגזילה די במה שהוא מוכן ומזומן להשיבה ולכאורה זו תימה, אך כך מבואר גם בדברי ביאור הגר"א (חו"מ סימן ע"ג ס"ק כ"ה), וצ"ע בזה, דלכאורה פשוט דכיון שהגזלן הוציאו מרשות הבעלים, עליו מוטלת החובה לכה"פ לאפשר לבעלים להשיב שלהם לידם.
ולדידי היה נ"ל פשוט, דודאי מחוייב הוא מצד מצות השבת גזילה להודיע לבעלים שהגזילה בידו על מנת שיבואו ליטול את שלהם, אלא שלא חייבתו תורה להוציא הוצאות במצוה זו, כמבואר.
והנה תמה המנחת חינוך (מצוה ק"ל) למה אינו חייב להוציא הוצאות כדי לקיים מצוה זו כפי שחייב להוציא הוצאות בקיום כל שאר המצוות. ואף שכתוב בשו"ע (או"ח תרנ"ו ס"א) דאין האדם חייב לבזבז הון רב כדי לקיים מצות עשה (כגון לולב), מ"מ פשוט דצריך להוציא הוצאות מסויימות, ובבית יוסף שם הביא מרבינו ירוחם דצריך להוציא עד חומש מנכסיו.
והנראה בזה דשאני המצוות הממוניות מן המצוות שבין אדם למקום, ורק במצוות שבאל"מ אמרו שצריך להוציא עד חומש ולא יותר מזה, אך המצוות הממוניות גדרם בדיני ממונות לטב ולמוטב, לקולא ולחומרא. מצד אחד פשוט דאין האדם יכול לפטור עצמו מפרעון חוב או מתשלום דמי גזילה בטענה שהסכום שעליו לשלם הוי יותר מחומש, דיסוד החיוב בשעבוד הממוני אשר עליו, ומאידך נראה דכאשר מדובר בהוצאות ממון שאין בהם עצם התשלום, אלא הוצאות כדי להודיע לנגזל שיטול את שלו אינו חייב להוציא ממון כלל אף פחות מחומש, דמצד גדרי הממון לא מצינו בזה חיוב, ודו"ק בזה.
אך באמת נראה דהוצאות מעטות הנצרכות בדרך כלל לקיום ענין זה, חייב להוציא מעיקר הדין, ואין בין מצות השבת גזילה לכל שאר המצוות, דצריך להוציא בקיומן מה שנצרך בדרך כלל. וכבר ביארתי במק"א דאין שיעור מוגדר ומסויים כמה צריך להוציא בקיום המצוות וכונת הרמ"א בכותבו דאי"צ להוציא הון רב היינו יותר מן המקובל והרגיל. וכך הדין גם בהשבת גזילה ומשו"כ להוליכו למדי, ודו"ק בזה כי קצרתי.
ד: ועוד מצינו חידוש בהשבת גזילה במה שנחלקו ר' ישמעאל ורע"ק (ב"מ מ' ע"ב) "הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר"י, ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים". וכתב רש"י שם (מ"א ע"א) "דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא". וכ"כ הרשב"ם (ב"ב פ"ח ע"א ד"ה דמר סבר) והלכה כרע"ק כמבואר ברמב"ם (פ"ד ה"י מגניבה) ובחשן משפט (שנ"ה סעיף א' – ב').
ולכאורה לא נאמרה הלכה זו אלא בהשבת הגזילה בלבד, ולא בשאר תשלומי הממון.
אמנם בדברי הרמב"ן במלחמות (ב"ק קי"ח) מבואר בטעם הדברים דבאמת לא צריך השבה לדעת הבעלים, אלא צריך השבה לרשותם וכיון שגנב השומר ופשע בשמירתו שוב אין רשותו כרשות הבעלים ומשו"כ צריך השבה לדעתם, עי"ש ודו"ק.
ה: הנה נחלקו תנאי בכמ"ק בש"ס במי שגזל לאחד מחמשה ואינו יודע למי כיצד צריך לנהוג, לר"ט מניח מעות ביניהם ומסתלק ולרע"ק צריך לשלם לכאו"א, (יבמות קי"ז ע"ב, ב"ק ק"ג ע"ב) וכיוצא בזה נחלקו באמר לשנים גזלתי לאחד מכם ואיני יודע למי או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה הוא (ב"מ ל"ז ע"א). ולכאורה בהלכה זו אין נפ"מ בין גזילה לפקדון כמבואר במשנה בב"מ ובסוגיא שם.
אך מ"מ כתב הנתיבות (סימן ע"ו סק"י) דיש בזה נפ"מ בין תשלום חוב והשבת פקדון להשבת גזילה.
דהנה בחשן משפט (סימן ע"ו סעיף ב' – ג') מבואר דכאשר שנים תובעים הלואה והוא אומר לויתי מאחד מכם ואינו יודע ממי צריך ליתן לכל אחד ואחד וכשיטת ר' עקיבא. אך כשאין הם תובעים והוא זה שאמר אחד מכם הלוני ואיני יודע מי פטור אף לצאת ידי שמים, וי"א דחייב לצאת יד"ש.
ובסימן שס"ה כתב הש"ך בסק"ה דכדין הלואה דין גזילה ואם אין כאן תביעה והגזלן אומר גזלתי מאחד מכם ואיני יודע ממי נחלקו אם חייב לצאת יד"ש. והנתיבות שם (ע"ו י') נחלק עליו וכתב דבגזילה לכו"ע צריך לצי"ש, דעד כאן לא אמרו (שם ק"ד ע"א) דהוי כפקדון בידו אלא כשהודה לבעלים ובידם ליטול את שלהם אבל כשהודה לא' משנים ואין בידם ליטול את שלהם לא הוי כפקדון בידו וממילא צריך לצי"ש במצות השבת גזילה.
ולכאורה דבריו תלויים במה שנחלקו הפוסקים האם צריך להודיע לבעלים או שמא די במה שמוכן ומזומן הוא לשלם אף שלא הודיע לבעלים, ודו"ק בזה.
ו: הנה בב"ק ק"ה ע"א איתא "בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה, והחזיר אחת מהן מהו, מי אמרינן השתא ליכא גזילה או דילמא הא לא הדר גזילה דהוי גביה". ובמסקנת הסוגיא אמרו "אעפ"י שגזילה אין כאן, מצות השבה אין כאן".
ונחלקו הראשונים בביאור הדברים. י"א שחייב להשיב משום מצות השבת גזילה אף שאין כאן חיוב ממוני דפחות משו"פ אינו ממון מ"מ כיון שנתחייב בהשבה בשעת הגזילה אינו נפטר ממצות ההשבה עד שיחזיר כולו. כ"כ הרא"ש שם בשם הרמ"ה, וכ"כ המגיד משנה בדעת הרמב"ם בפ"א ה"ו מגזילה. והטור (חו"מ סימן ש"ס) הוסיף דדינו ככל מבטל מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו וכמו שאמרו (כתובות פ"ו, חולין קל"ב) האומר סוכה איני עושה לולב אינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו.
וצ"ב להבין דיש מצות השבה ממש אף שאין כאן חיוב ממוני.
אך דעת בעל המאור שם וכך כתב הכס"מ בדעת הרמב"ם והאריך בדרכו גם בבית יוסף שם סימן ש"ס, דאף שלא קיים מצות השבה מ"מ אין עליו חיוב כלל, דכל שאין בו דין ממון אין בו מצות השבה.
הרי שנחלקו אם יכול להיות מצוה גמורה דהשבת גזילה בפחות משו"פ שאין בו דין ממון. אך באמת נראה בדעת הרמ"ה וסייעתי' דודאי פשוט שאין מצות השבת גזילה בפחות משו"פ, אלא דכיון שחל עליו חיוב השבה אין חיוב זה נפקע ממנו עד שישיב כולו, וכהשבה אריכתא היא, ודו"ק בזה.
ב
הנה נשאלתי פעמים רבות במה שמצוי מאד בזמנינו במי שגנב או הזיק ממון מגוף שאין אפשרות מעשית לשלם לו תשלומין. ומעשה שהיה במי שפגע בעמוד חשמל ברכבו, ומטוהר לבו צלצל לחברת החשמל וביקש לשלם דמי נזיקין. לאחר שהועבר מפקיד לפקיד וממחלקה זו למדור זה נאמר לו שאין להם אפשרות לגבות ממנו תשלום.
וכיוצא בזה בחברות ציבוריות וגופים ממשלתיים שהמזיק ממונם אין לו אפשרות לשלם, ולענ"ד נראה דכל כה"ג פטור הוא מלשלם אף לצי"ש. וכיון שהגוף הניזוק לא טרח לאפשר לאלה המפסידים אותו שיוכלו לשלם הו"ל כאילו מחל על זכותו.
ומשו"כ נראה דמעיקר הדין אין צריך לעשות צרכי רבים או לתת לארנקי של צדקה, אך מ"מ אם יעשה כן מדת חסידות בידו.
וכיוצא בזה בחברות ציבוריות וגופים ממשלתיים שהמזיק ממונם אין לו אפשרות לשלם, ולענ"ד נראה דכל כה"ג פטור הוא מלשלם אף לצי"ש. וכיון שהגוף הניזוק לא טרח לאפשר לאלה המפסידים אותו שיוכלו לשלם הו"ל כאילו מחל על זכותו.
ומשו"כ נראה דמעיקר הדין אין צריך לעשות צרכי רבים או לתת לארנקי של צדקה, אך מ"מ אם יעשה כן מדת חסידות בידו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה