יום שלישי, 2 ביוני 2015

מאתר - תלמוד מוסבר
.
תנו רבנן: "שנים אדוקין בשטר [המלוה והלוה. רש"י], מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו, ולוה אמר שלך הוא ופרעתיו לך [והחזרת לי וממני נפל. רש"י], יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי. [יתקיים השטר בחותמיו – קא סלקא דעתך דהכי קאמר, אם השטר כשר שיקיימוהו חותמיו לומר כתב ידינו הוא, הרי הוא בחזקתו [ויגבה בו המלווה את כל מה שכתוב בו]. רש"י.
חתימות העדים שבשטר מעיקר הדין נחשבות כעדות גמורה, אבל חכמים תיקנו שהמלווה צריך לקיים את השטר לפני שיגבה בו, שיעידו העדים שאלה הם חתימות ידם, או שיעידו עדים אחרים שזו חתימת ידם או שיראה שטר מקויים אחר שיש בו חתימות כמו אלה. ורבי אמר שאם יקיים המלווה את השטר יוכל לגבות בו]
רבן שמעון בן גמליאל אומר יחלוקו. [הלווה יפרע חצי ממה שכתוב בו]
נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית. [נפל השטר ליד הדיין – משמע דהכי קאמר, אם מצאו דיין לא יוציאו אותו עולמית מיד דיין [שאם יתן למלווה יוכל לגבות בו, ואם יתן ללווה יהיה בידו הוכחה שפרע, וכיוון שאינו יודע לא יתן לאחד מהם]. ולקמן פריך מאי שנא דיין מאינשי דעלמא. רש"י]
רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו [אם נפל ליד דיין יתן אותו הדיין למלווה שיגבה בו]".

אמר מר "יתקיים השטר בחותמיו", וגבי ליה מלוה כוליה [ויגבה המלווה את כולו. בתמיה], ולית ליה [ואין לו] מתניתין שנים אוחזין כו' [וכי אינו סובר כמשנתינו שממון שביד שניהם חולקים]?
אמר רבא אמר רב נחמן במקוים דברי הכל יחלוקו [במקוים – שכתוב בו הנפק, שיצא כבר בבית דין והעידו עדים על חתימת ידן, וכותבין הדיינין בו שטרא דנן נפק קדמנא [יצא לפנינו] ואסהידו פלוני ופלוני על חתימת ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי [כראוי].
כולי עלמא לא פליגי דיחלוקו – דכי אמרינן דיתקיים השטר בחותמיו לא למגבי מלוה כולו קאמר, אלא למגבי פלגיה [לגבות חציו]. רש"י], כי פליגי בשאינו מקוים.
רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואי מקיים ליה פליג [ואם מקיים אותו חולק], ואי לא מקיים ליה לא פליג, מאי טעמא חספא [חרס] בעלמא הוא מאן קא משוי ליה להאי שטרא [מי משווה אותו לשטר זה. להיות שטר] – לוה, הא קאמר דפריע [הרי הלווה אמר שהוא פרוע].
ורבי שמעון בן גמליאל סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואע"ג דלא מקיים ליה יחלוקו.
[רש"י: במקוים שכתוב בו הנפק שיצא כבר בבית דין והעידו עדים על חתימת ידן וכותבין הדיינין בו שטרא דנן נפק קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני על חתימת ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי.
[לכתחילה בשעת הגבייה מביא המלווה לפני הלווה את העדים לקיום החתימות, אבל אם העדים רוצים ללכת למדינת הים וכיו"ב, והמלווה חושש שבשעת הגבייה לא ימצא עדים לקיום, הוא יכול להביאם לפני הגבייה שלא בפני הלוה לבית דין והם מעידים על החתימות, והבית דין כותבים על השטר הנפק, דהיינו שכותבים שטר זה יצא לפנינו העידו פלוני ופלוני על חתימם ידם ואישרנוהו וקיימנוהו כראוי. ואחר כך יכול לגבות בפני כל בית דין בשטר זה ואינו צריך להביא עדי קיום. עיין בזה בבא קמא קי"ב ב']
כולי עלמא לא פליגי דיחלוקו – דכי אמרינן דיתקיים השטר בחותמיו לא למגבי מלוה כולו קאמר אלא למגבי פלגיה, ופלוגתייהו [ומחלוקתם] כשאינו מקוים. רבי סבר אף על פי שהלוה מודה ליה שכתב שטר זה ולוה לו מעות, צריך המלוה לקיימו בחותמיו, ואפילו השטר בידו נאמן הלוה לומר פרעתיך, דכל זמן שאינו מקוים מאן קמשוי ליה שטרא לוה שמודה לו שכתבו, הא אמר דפריע.
אבל משהשטר מוחזק על פי עדיו אין הלוה נאמן לומר פרעתי, הלכך זה ששניהם מוחזקים אי [אם] מקיים ליה מלוה בעדות ומשוי ליה שטר מעליא אין הלוה נאמן באמירתו אלא על ידי חזקה זה שאדוק בו והרי הוא כשאר מציאה ופליג [וחולק המלווה חצי ממה שכתוב בשטר], ואי לא לא פליג – שאפילו כולו ביד המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי. רש"י]
.
.
(אם הלווה טוען שפרע את השטר, יש סתירה לדבריו מכך שהשטר הוא ביד המלווה, שאם היה פורע היה המלווה מחזיר לו את השטר [ואם לא אז לכל הפחות היה כותב לו שטר אחר שכתוב בו שנפרע, והוא הנקרא שובר]. לכן בכל שטר אין הלווה נאמן לומר פרעתי.
חכמים תיקנו בכל השטרות שהמלווה צריך לקיים את החתימות בעדים, שמא הן מזוייפות ולא היתה הלוואה כלל. אם הלווה מודה שהשטר אמיתי והייתה הלוואה, כבר אין חשש זיוף ואין צורך לקיים את השטר בעדים. אבל כעת אם יטען הלווה שהוא פרע את השטר, לדעת רבי הוא נאמן אע"פ שיש סתירה לטענתו מכך שהשטר ביד המלווה. שרבי סובר ששטר שאינו מקויים הוא חרס בעלמא ואינו שטר כלל. הלווה בהודאתו עשה קיום על השטר ובזה חידש שהוא נחשב שטר, מכיוון שהוא עשה את השטר הזה להיות שטר, והוא אומר שהוא פרע, הרי מפיו אנו חיים ואי אפשר לחייבו יותר ממה שאמר.
סברת רבי היא שאחרי שתיקנו שצריך קיום משום חשש זיוף, הרי לפי התקנה שחוששים לזיוף אין לחתימות תורת עדות כלל. שעדות היא רק אם היא נאמנת ומתקבלת כאמת ודאית, וכל שאין אנו מאמינים לה לגמרי אין לה תורת עדות כלל, שלא שייך עדות שיש עליה חשש שמא אינה אמת. ולכן שטר שאינו מקויים הוא חספא בעלמא, ורק הודאת הלווה משווה אותו להיות בתורת עדות, ולכן הוא יכול לומר פרעתי אע"פ שהשטר ביד המלווה.
ורבן שמעון בן גמליאל חולק וסובר ששטר שאינו מקויים אינו חספא בעלמא, שמעיקר הדין עדות שבשטר היא עדות וכשחכמים תיקנו קיום שטרות אין בכלל תקנתם להפקיע את עיקר הדין שהחתימות הן עדות, ולומר שלפי התקנה יש ספק שמא החתימות מזוייפות, אלא רק תיקנו שכדי לגבות צריך לעשות עוד דבר נוסף שהטילו חכמים לעשות והוא לקיים את החתימות, ובלי שיהא נחשב שבלא קיום יש חשש זיוף. וכן לשון תוספות הרא"ש לקמן עמוד ב' בדעת רשב"ג: "משום דמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא נחשדו ישראל על הזיוף אלא דחכמים הוא דאצרכוה קיום אחר שנתקלקלו הדורות".
ולכן כיוון שהוא שטר ועדות גם ללא הודאת הלווה, ההודאה רק עושה שכעת המלווה פטור מלעשות את הפעולה הנוספת שהצריכו חכמים לעשות והיא לקיים את החתימות, והשטר הוא עדות כמו שהיה עדות מקודם, ולא ההודאה עשתה אותו להיות שטר, ולכן אם האחיזה של המלווה בשטר מוכיחה שהוא לא נפרע אין הלווה יכול לטעון נגד זה.
ולומר מיגו [מתוך] שהיה יכול שלא להודות יכול כעת לטעון פרעתי, לא אומרים מיגו נגד עדים, שאחיזת המלווה בשטר היא עדות על כך שלא נפרע. שהרי אם השטר מקויים והוא טוען פרעתי, המלווה מוציא ממנו, ואע"פ שהכלל הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה וצריך עדים כדי להוציא ממון. והחתימות נעשו בזמן ההלוואה ומעידות שהיתה הלוואה אבל אינן מעידות שלא היה אחר כך פרעון. אלא ודאי מה שהמלווה אוחז בשטר יש לזה כח עדות שעדיין לא היה פרעון, שאם היה פרעון היה מחזיר אותו ללווה.
.
.
אם עדות היא בירור על המציאות, לא מובנת שיטת רבי. שהרי אחרי שהודה הלווה ונעשה מכח הודאתו קיום על החתימות, יש לנו בירור שהוא לווה, ויש גם בירור בכח של עדות שלא פרע וכאמור שזה עדות כיוון שאם היה פורע היה מחזיר לו את השטר. אם כעת הוא טוען פרעתי, הוא אומר נגד בירור שאנו יודעים שהמציאות באמת היא שלא פרע, וכיצד ייתכן להאמינו.
אמנם באמת עדות אינה בירור על המציאות, אלא היא כח הפועל שהממון יהיה שייך לפלוני, ועל דרך שמעשה קניין יוצר כח שפועל שחפץ יהיה שייך לפלוני. וכמו שביארתי בגיטין ע"ח ב', ומוכח כן להדיא ממה שמצרפים עדות של עד אחד שראובן לווה מנה משמעון ביום אחד, ועד שני שמעיד שראובן לווה שני מנים משמעון ביום אחר, ונעשה על מנה כח שני עדים על ידי הצירוף, וגובים מנה, אע"פ שאין בירור שני עדים על המציאות שהיתה.
ולפי זה מובן, שלפי רבי השטר אינו בירור אלא כח על הממון, והכח של השטר נוצר על ידי אמירת הלווה, וכיוון שהלווה אמר ביחד עם זה גם שהוא פרע, הרי אין באמירתו ליצור כח בשטר ולכן אי אפשר לגבות בו.
ולרבן שמעון בן גמליאל יש כח בשטר גם בלא ההודאה, רק יש מונע חיצוני להפעיל אותו שצריך קיום. וההודאה מסלקת את המונע ונשאר שיש כח בשטר, ונגד הכח של השטר לא מועיל כח המיגו שיש ללווה שהיה יכול שלא להודות, שכח עדים עדיף מכח מיגו. ועיין עוד לקמן עמוד ב' לגבי שטר שנפל שגם משם מבואר שהעדות אינה לשם בירור המציאות.
.
.
– – –
.
.
החתימות שבשטר הן עדות על שני דברים, האחד שהיתה כאן הלוואה, והשני שהלווה עדיין לא פרע את ההלוואה, ולכן אפשר לגבות בשטר ואין הלווה יכול לטעון פרעתי.
החתימות לחוד אינן עדות, שהרי לפני ההלוואה השטר החתום ביד הלווה, והוא נותן למלווה את השטר עם קבלת המעות, וכשהוא פורע הוא מקבל בחזרה את השטר לידיו. לפני מסירת השטר וקבלת המעות, או אחרי הפרעון והחזרת השטר, החתימות אינן עדות שיש הלוואה ושעדיין לא נפרעה. אלא הן נעשות עדות רק מכח אחיזת המלווה בשטר. שאז החתימות הן עדות שהיתה הלוואה, שאם לא כן לא היה הלווה מוסר את השטר לידו, והן גם עדות שלא נפרע עדיין, כיוון שאם היה נפרע היה המלווה מחזיר לו את השטר.
שטר הוא דבר שאין גופו ממון, שאם אחד שרף שטר שביד חבירו שכתוב בו שיכול לגבות מנה, אינו נחשב שהזיק אותו מנה. כיוון שהממון הוא הנכסים שביד החייב, והשטר הוא רק נייר שמכוחו אפשר לגבות את אותו ממון ולא הממון עצמו, ולכן לא הזיק לו את המנה עצמו אלא רק מנע ממנו את האפשרות לגבות אותו, וזה רק גרמא ולא היזק בגוף הממון. וכן הגוזל את השטר אינו נעשה עליו גזלן, ואין בו שבועה, כיוון שאין גופו ממון [לקמן עמוד ב' בסופו כתבתי משל לבאר יותר מהו אין גופו ממון].
.
(בימינו שטרות הכסף הנהוגים הם גופם ממון כיוון שמשתמשים בהם ממש כמו במטבעות. ומטבע הוא גוף ממון לפי השווי שכתוב בצורה המוטבעת בו ולא לפי שווי המתכת, ולכן גם שטר אע"פ שגוף הנייר אינו שווה, הצורה הכתובה בו קובעת את שוויו כגוף ממון.
אבל גם בימינו אם אדם כותב על נייר סתם אני חייב כך וכך לפלוני, אין הנייר נחשב גוף ממון בעצמו, אלא רק ראיה וכח גבייה על הממון שכתוב בו.
ואע"פ שששטר כסף הוא נייר שכתוב בו שהשלטון חייב כך וכך זהב לפלוני, ואינו חלוק במאומה מנייר אחר שכתוב בו פלוני חייב כך וכך לפלוני, הדבר נקבע לפי השימוש שעושים בו בני אדם ואופן ראייתם אותו. ובשטר כסף של השלטון הם משתמשים כמו בחפץ שהוא גופו ממון וכמו במטבע, ובנייר סתם שפלוני כתב לפלוני אינם משתמשים כך. וטעם החילוק בשימוש הוא משום ששטר של השלטון גבייתו מובטחת ומזומנת בכל מקום, ולכן רואים אותו כגבוי כבר, ובנייר סתם יש טורח בגביה ואינה מובטחת והיא רק במקומו של החייב, ולכן אין רואים בו גוף ממון בעצמו אלא רק כח להשיג את הממון. וצ'ק הוא באמצע בין נייר סתם לבין שטר כסף, ויש לעיין אם הוא נדון כשטר או כגוף ממון, ומסתבר שאינו גופו ממון כיוון שמי שמקבל אותו אין דעתו נוחה כמו שקיבל כסף ממש ומתייחס בחשדנות, וגם הנותן נהוג שכותב לא סחיר כי אינו רוצה שינהגו בו ככסף. ושטר כסף של השלטון נוהגים בו לגמרי כמו לקבל גוף ממון ובו אין להסתפק כלל.
ואגרות חוב וניירות ערך כיוצא בהם שקונים להשקעה, אפילו של הממשלה שגבייתם בטוחה כמו שטר כסף, לא ייחשבו גופו ממון כיוון שאי אפשר לשלם בהם בכל מקום, ומה שאינם מתקבלים כתשלום בכל מקום הוא משום שרואים בהם שטר שטעון טורח גבייה, ואינו הדבר הנגבה עצמו [ולא כמו מטבע זר שאע"פ שאי אפשר לשלם בו בכל מקום הוא גוף ממון, ומה שאינו מתקבל בכל מקום הוא משום שרואים בו כמו חפץ שאינו מטבע, וכמו שאי אפשר לשלם בחפצים מטלטלין]. מה שאין כן שטרות כסף שהם הדבר הנגבה עצמו ולא דבר שטעון גבייה).
.
מכיוון ששטר אין גופו ממון, לכאורה אין מקום לדמות אותו לטלית, שבטלית היה ראוי שיהיה הדין כל דאלים גבר, ורק מכיוון שאנן סהדי שמה שאדם אוחז הוא שלו חולקים. והעדות של אנן סהדי תלויה במה שאנו רואים בעינינו שהוא אוחז בגוף הממון. ובמנה הכתוב בשטר שהוא גוף הממון שניהם לא אוחזים, והעדות היא דבר מופשט ואינו גוף ולא שייכת אחיזה בעדות, ולכן היה ראוי שלא ידונו בו כלל וכמו שבספינה ששניהם טוענים ואינם אוחזים בה אומרים כל דאלים גבר, וממילא כיוון שהמנה ברשות הלווה הוא יישאר אצלו ולא יוכל המלווה להוציא ממנו חצי מכח השטר.
(גם אם נאמר שכיוון שבוודאי המנה שייך רק לאחד מהם ולא לאחר, משום כך נחשב שיש בו דררא דממונא, שהשטר גורם לספק גם בלא טענותיהם, עדיין הדין לגבי המנה יהיה שיישאר כולו ביד הלווה המוחזק בו ולא יוציא חצי מספק, שחכמים אומרים ממון המוטל בספק המוציא מחבירו עליו הראיה ולא כסומכוס שיחלוקו. ולקמן עמוד ב' כתבתי לגבי המוצא שטר חוב שאינו דררא דממונא אם נפל מהלווה או מהמלווה, אלא אין בו פסק בית דין כלל וכמו בכל דאלים גבר יעויין שם הטעם לזה)
.
אם עדות היא רק בירור שכך אירע במציאות, אין הבנה כלל למה יחלקו בשניהם אוחזים בשטר כמו שחולקים בטלית, שהרי לא שייך חצי בירור, וכל שאינה ביד מלווה בוודאי אין כאן בירור כלל. אמנם באמת עדות אינה בירור על המציאות, אלא היא כח הפועל שהממון יהיה שייך לפלוני, וכמו שכתבתי לעיל.
כח הפועל בעלות שיש בעדות של שטר תלוי באחיזת המלווה בשטר כמו שנתבאר, וצריך לומר שרואים את הכח הזה כמו שרואים חפץ שיש לו גוף, שהכח שורה על נייר השטר ונחשב כאילו נייר השטר הוא גופו של הכח, ונמצא שבאמת אין כאן אחיזה על גוף הממון הכתוב בשטר, והשטר אין גופו ממון ואין כאן אחיזה בממון כלל, אבל יש כאן אחיזה בעדות. שהעדות היא דבר שיש לו גוף ואינו דבר מופשט. ואם היתה רק בירור המציאות בהכרח היתה דבר מופשט מגוף, אבל כיוון שהיא כח פועל, כח אינו דבר שנחשב שאין לו גוף. והאחיזה היא רק בעדות ולא בממון, וחולקים חצי בחצי את העדות. ואחר כך נולד מזה שהמלווה יגבה חצי ממה שכתוב בשטר כיוון שיש לו חצי מכח העדות. והפסק הוא לא על הממון עצמו ישר, שהרי בו אינם אוחזים, אלא הפסק הוא על העדות שיחלוקו, ואין הפסק נשאר בזה כיוון שעדות אינה גוף ממון, אלא מכח העדות יגבה את הממון, ונמצא שעד כמה שהפסק נוגע לממון הוא יהיה על הגבייה של חצי הממון מכח שנפסק לו מקודם חצי מהעדות.  ולכן נאמר בגמרא שיחלקו בממון, כי הגמרא אומרת הלכה למעשה, וכיוון שהעדות אינה ממון אין בפסק לחלוק אותה הלכה למעשה. וכשזה מגיע למעשה זה מגיע לחלוקת הממון בשעת הגביה שיגבה חצי.
ומשל לזה ממטבע, שאם כתוב בצורת המטבע שיש לה שווי יותר מהשווי של משקל המתכת שבה, היא נחשבת גוף ממון כשווי הכתוב בצורה.
ממון הוא רק דבר שיש לו גוף. דבר שאין לו גוף אינו נחשב ממון כלל ולא שייך בו קניינים ונזיקין וגזל וכל דיני ממונות. למשל אם שני שותפים בחצר באופן שאין דין שאחד יכול לכוף חלוקה על השני, ואחד הסכים לחלוק עם רעהו. לרעהו ההסכמה הזו שווה ממון והוא היה משלם כדי לקנותה, וממילא יש כאן כסף, שהרי כל חפץ שוה כסף נחשב ככסף מכח שמסכימים לשלם תמורתו, וגם על ההסכמה הוא מסכים לשלם והיא דבר השווה כסף ושווה כסף ככסף. אבל גם אם עשו מעשה קניין על ההסכמה הזו שהיא כסף, ורנה בקניין שווה כסף זה, יכול מי שהסכים לחזור בו כי הקניין לא חל והוא נקרא קניין דברים בעלמא, שאע"פ שיש כאן ממון מכל מקום לממון זה אין גוף, וממון ללא גוף אינו נחשב כקיים כלל [ולכן זכויות יוצרים וכיו"ב נדונות בדין מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך אבל לא בדיני ממונות].
ולפי זה לכאורה קשה במה שהמטבע שווה זוז לפי מה שכתוב בצורה שבה אפילו שמשקל המתכת שווה רק חצי זוז. שאמנם אנשים מסכימים לשלם תמורתה זוז שלם, אבל לזוז זה אין לו גוף, שהצורה המוטבעת בו היא מצד עצמה אינה גוף, ויש גוף רק לחצי הזוז שמשלמים עבור המתכת.
ובעל כרחך לומר שבאופן כזה נחשב ששוי הזוז שורה על הגוף שמוטבעת בו הצורה ונחשב שיש לו גוף. וזה דומה לצורה עצמה, שהרי הצורה מוטבעת במתכת, ואם היתה כאן רק צורה לחוד לא היתה כאן שום צורה, שאם תסלק מכאן את גוף המתכת לא יהיה כאן מאומה וגם לא צורה. וכיוון שהצורה קיימת רק על ידי גוף המתכת היא נחשבת כדבר שהוא גוף ומה שמשלמים עליה זהו שווי שיש לו גוף.
ועל דרך זו הוא גם בכח העדות שבשטר [לגבי מטבע במשל נתבאר על הממון עצמו שבה שיש לו גוף. בשטר הנמשל לעולם אין גופו ממון, והמשל הוא רק לגבי העדות שאינה ממון אבל היא גוף], שהרי אם נסלק את גוף הנייר לא יהיה כאן שום כח עדות, שלא יהיה כתוב מאומה שאין מציאות וכח לאותיות הפורחות באויר. וכיוון שכח העדות קיים רק על ידי הנייר, ממילא יש לכח הזה גוף וגופו הוא הנייר. ואע"פ שהנייר אינו גוף המנה עצמו שכתוב בו, הוא גוף כח העדות. ולכן שורף שטר של חבירו נחשב גורם לנזק ומשלם לרבי מאיר שדן דינא דגרמי, כיוון ששרף את גוף כח הגבייה גרם להיזק שכעת אי אפשר לגבות ונמצא חסר את המנה. ואם לא היה הנייר גופו של כח הגבייה לא היה בשריפת השטר מעשה גרימת היזק כלל, שכלפי כח שאין לו גוף אי אפשר כלל לעשות שום מעשה ושום גרימת מעשה.
לכן כיוון שהנייר הוא גופו של כח העדות, וכח העדות הוא מציאות של כח פועל על דרך שכח החשמל הוא כח פועל ולא בתורת בירור המציאות, רק לפי זה יכול להיות מובן למה האחיזה בגופו של שטר היא עדות ראייה מכח שאנן סהדי שמה שתחת ידו של אדם הוא שלו, דהיינו אנו רואים בעין אותו אוחז בגוף דבר ולכן יש כאן עדות שאותו הדבר הוא שלו. שהרי במנה עצמו אינם אוחזים ופשוט שאין עליו אנן סהדי, ואם כן במה הם אוחזים, ולמה שנתבאר הם אוחזים בכח העדות שהוא נמצא בנייר ואחיזה בנייר היא אחיזה בו, ופוסקים להם שזה יטול חצי מכח העדות וזה חצי מכח האנן סהדי. ועל ידי זה נעשה שהמלווה יכול לגבות חצי מהמנה שכתוב בשטר כיוון שיש לו חצי מכח העדות על המנה הזה. ומבואר שכח העדות אינו דבר מופשט מגשמיות כמו הוכחה ובירור וכיו"ב, וגם אינו צורה מופשטת שקיימת רק בעולם הצורות, כיוון שהוא שרוי בגופו של הנייר, אלא הוא דבר גשמי בעולם החומרי הזה אע"פ שאינו נראה בעיניים, וכמו כח חשמלי השרוי בכבל, או כח כובד השרוי בחפץ מוגבה, ואפשר לפרוס אותו לשני חצאים ולתת לזה חצי ולזה חצי, ובחצי כח יגבה חצי ממון.
וכמו שמצרפים עד אחד שמעיד על מנה ביום זה, שהוא חצי כח, עם עד אחר שמעיד על שני מנים ביום אחר, שגם הוא חצי כח, ומבין שניהם גובה מנה. ועד אחד הוא חצי כח לעניין שיחייב שבועה ואין די בכוחו להוציא חצי ממון עד שיצטרף לעד שני, אמנם כאן יש כבר שני עדים וכח להוציא ממון, רק שאת הכח שני עדים להוציא ממון אנו פורסים לשני חלקים ובכח כל אחד מהם להוציא חצי ממון.
.
לקדמונים היו שכל ונפש מזוככים שיכלו להיות בהשגה קרובה לחלק הרוחני של העולם, והם ראו מקרוב והשיגו שכל דבר שבעינינו נחשב רוחני ומופשט, כרעיון או מחשבה או הרגשה או השגה במושכלות מופשטות כמו העיון במתימטיקה ולוגיקה וכיו"ב, או דברים כמו קניין ועדות וכיו"ב, לכל אלה יש גוף, והם נוהגים כדרך דברים בעלי גוף. ודברים שקיימים רק בעולמות עליונים ואין להם קיום בעולם הזה גופם עשוי מגשם דק וזך שאינו הגשם ממנו עשוי העולם הזה. ובלי גוף לא היה שייך שיהיו קיימים כלל, והנהגתם וטבעם היא כדבר שיש לו גוף ששייך בו למעלה ולמטה וקר וחם וקל וכבד ואורך ורוחב וכהה ובהיר וכל כיו"ב, ואפשר לפרוס אותו לחצי וכל כיו"ב. ואין קיום כלל לצורה בלי שהיא מלובשת בחומר כלשהו, ורק הקב"ה עצמו יכול להיות קיים בלי התלבשות בחומר. ומה שחומרו הוא חומר שאינו חומר העולם הזה אלא חומר זך ודק שממנו עשוים העולמות העליונים, אין יכולת בפעולות שנעשות דרך חומר העולם הזה לפעול עליו. ולכן קניין דברים כיוון שאין לו גוף מחומר של עולם הזה אי אפשר לפעול עליו קניינים. ןלכן הוצרכתי לבאר שהכח של העדות שרוי בנייר עצמו כדי שידיים העשויות מחומר של העולם הזה יהיה נחשב שאחיזתן בו היא אחיזה.
וניתן להרגיש קצת עניין זה, שאם למשל יש לאדם מחשבה כביכול מדעית ואכזרית כמו של הנאצים ימ"ש, אנו אומרים שהיא מחשבה קרה ומקפיאת דם. ואם היא מחשבה אנושית שרואה לעומק הלב ויש בה טוב ואהבה, אנו אומרים שיש בה חמימות. ואם מרגישים היטב ניתן להבחין שביטויים אלה אינם דרך משל ודימוי, על ביטויים שאולים, אלא ממש יש הרגשה של קור בעת שמיעת המחשבה הזו וחום בשמיעת המחשבה האחרת באותה דרך עצמה שההרגש של חום וקור נתפס בחושים. ולכאורה קשה מאוד איך ייתכן שדבר מופשט שאין לו גוף כמו מחשבה, יגרום להרגשה של תחושת חוש גשמית של חום או קור שזה שייך רק בדבר שיש לו גוף. אלא זה משום שיש למחשבה גוף, ויש לאדם חושים היכולים להרגיש בגוף מזוכך של עולם הצורות. וכמו כן כשאומרים על אדם שהוא אדם "גדול", או על מי שעלה במדרגות רוחניות שהוא עלה "למעלה", או על דבר נפשי שהוא "מכביד", וכל כיו"ב, שכל אלה אינם ביטוי מושאל אלא תפישה ישירה שכך הוא אע"פ שהם עניינים ששייכים רק לטבע של גוף.
.
.
בספר שערי קדושה מרבי חיים ויטאל כתב דברים יסודיים בעניין זה והם מפתח גדול להרבה סוגיות בהלכה:
"נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י' י"א) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, ועוד כתיב (שמות ל' ל"ב) על בשר אדם לא ייסך וגו', נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג' ד') הסירו הבגדים הצואים וגו' והתלבש אותך מחלצות, הוא הנקרא חלוקא דרבנן.
וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף, כן עשה הוא יתברך את הגוף שהוא לבוש הנפש בתבנית דיוקן הנפש ברמ"ח אברים ולהם שס"ה גידים המקשרים את האברים, ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאבר אל אבר כדמיון צנורות, ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים, של הגוף ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו, והראיה לזה כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם עין רואה ואוזן שומעת וכו', ובהסתלק הנפש חשכו הרואות בארובות ונתבטלו כל החושים מרמ"ח אברים.
ועל דרך זה שס"ה גידים רוחנים של הנפש מתלבשין תוך שס"ה גידים שבגוף וממשיכין מזון הגופני שהוא הדם אל רמ"ח איברי הגוף עם מזון הרוחני פנימי בתוכו לפרנס רמ"ח איברי הנפש, ואחר הפטירה אין שום חיות נשפע, וגידי הגוף גם כן מתפרקין ומתרקבין כמו רמ"ח האיברים והיו כלא היו, נמצא כי האדם בעצמו איננו כי אם הנפש השכלית אשר מתלבשת בגוף הנקרא לבוש שלה בעולם הזה)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה