יום שישי, 19 ביוני 2015

שיחת הגרי"ש שליט"א


בעלי מחלוקת

"וַיִּקַּח קֹרַח", אומר רש"י (טז, א ד"ה ויקח): "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא". בפרשה זו צריך להיזהר מאוד בדיבור, כי היא "יפה נדרשת" - על מחלוקת תמיד יש מה להגיד, "ובני קרח לא מתו" (כו, יא), תמיד יש מי שיעשה מחלוקת. אנשים חושבים שבעלי מחלוקת הם שני אנשים שרבים. לא, זו סתם התקוטטות! יש אנשים שבמהותם הם בעלי מחלוקת, שאם תשים אותם בחדר עם אף אחד, או שתשים אותם בבית של החפץ חיים, של אהרן הכהן, הם יצליחו לעשות מחלוקת.

הפסוק אומר: "וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם", וכתב רש"י: "בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, וב"ד של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים". מקור דרשה זו היא במדרש תנחומא, אך המדרש אמר אותה על ההמשך - "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ", ששם רואים שנאבדו כולם, כולל הטף והנשים. אז למה רש"י מביא את הדרשה על הפסוק "וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם". אלא שרש"י לא רצה להדגיש את החומרה של בעלי מחלוקת מצד העונש, אלא הוא רצה להראות לנו מה זה בעלי מחלוקת. "וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים" - אנשים שזו מהותם, שזו רק שאלה של זמן שהם יעשו איזו מחלוקת. על בעלי מחלוקת כאלה מדברת הפרשה, שמדביקים את כל

התורה אומרת שטענת קרח היתה למה משה המלך ואהרן כהן גדול, אך רש"י (טז, א ד"ה ודתן) מביא בשם חז"ל שקרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שקיבל כבוד לפניו. אז למה התורה מדגישה שהטענה של קרח ועדתו היא על הכהונה? הרי לא זו הסיבה! ובפרק יח כתוב שהתורה נותנת כ"ד מתנות כהונה לאהרן, ומסביר רש"י (יח, ח ד"ה ואני) שהיות וערערו על הכהונה, עושה התורה חיזוקים, כמו שאמרתי לפני כמה שבועות שבפרקי אבות אנו רואים שבהתחלה היו קוראים לחכמים בשמם -  הלל, שמאי וכו' ופתאום מתחילים תארים: רבן גמליאל. ומוסבר בקדמונים על פרקי אבות שבזמן רבן גמליאל התחילו הצדוקים, עליהם אמר הרמב"ם (הל' עבודת יוה"כ) שכפרו בתורה שבעל פה ובמגידיה, ולכן היו צריכים באותו דור לעשות חיזוקים לתורה, בגלל היוצאים נגדה, וחלק מהחיזוק זה להוסיף תארים. מ"מ רואים שקרח ערער על הכהונה, אז למה רש"י כתב שערערו על מינוי אליצפן?

"מה ראה לשטות זו"?

קרח לא היה ילד קטן, הוא היה מנושאי הארון, אז כיצד הוא דיבר נגד משה? הוא היה אדם עם ראייה ארוכת טווח, שראה ששמואל יצא ממנו, אלא שהוא פירש שאם שמואל יצא ממנו אז הוא יכול לחלוק על משה. אך הוא היה אדם גדול, איך הוא נכשל? היה פעם קידוש בישיבה ובדרך כלל בקידושים הרב ישראלי זצ"ל היה מדבר, אך באותה שבת, פרשת קרח, הרב ישראלי לא היה ואבי זצוק"ל נאלץ לדבר. אבי זצ"ל הביא את המדרש (במדב"ר קרח יח, כ) שדורש את הפסוק "חכמת נשים בנתה ביתה" (משלי יד, א) על אשתו של און בן פלט שהצילה אותו מן החטא, שישבה על הפתח של האוהל והסירה את כיסוי הראש, כדי שד'צדיקים' שיבואו להשפיע על בעלה יראו אישה בלי כיסוי ראש ולא ייכנסו. ושאל אבי זצ"ל שלכאורה זו ראיה שאשתו של און היתה חכמה, אך למה המדרש דורש עליה "חכמת נשים", בלשון רבים? למה זו ראיה שכל הנשים חכמות? אלא הפירוש הוא שקרח ראה עד שמואל הנביא, היה לו כח ראיה עצום שאין לאף אחד מאיתנו, אך רש"י (טז, ז ד"ה רב) מוסיף: "ולא ראה יפה". מה פירוש "לא ראה יפה"? יש לו כח להסתכל רחוק, אבל הוא לא מסתכל בד' אמות שלו, לראות שאין לו כח להלחם במשה. צריך תסתכל קרוב, ולא רק רחוק. על זה אומר המדרש - יש אנשים גדולים כמו קרח, שהם גם בעלי מחלוקת, ויכול להיות שהם רואים רחוק, אבל לראות פה, למעשה, הם לא יודעים. "חכמת נשים" זה בדיוק להפך - הן לא תמיד רואות רחוק, אבל את החכמה הפרקטית יש להן יותר מאיתנו. אשתו של און הצילה אותו בחכמת הנשים הפרקטית. קרח היה גדול, מנושאי הארון, ראה עד שמואל, אבל את הפרקטיקה הוא לא ראה. זה הפשט במדרש.

בין קרח למשה

לכאורה טענתו של קרח נכונה, "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים"! אבל קרח הבין שאם כולם קדושים אז לא צריך כהונה ולוויה, לא צריך את משה ואהרן, הוא לא ידע שהחלוקה איננה שהאדם הנעלה יותר ישרת את עצמו, אלא תפקידו להאציל מהכוחות שלו על הציבור. אהרן לא היה כהן בשביל עצמו, שישב במגדל השן, אלא כדי שיוכל להשפיע יותר. יעקב הוא סמל האחדות, הוא הפך את האבנים לאבן אחת ותיקן מטבעות בשכם לתועלת הציבור, ולכן כתוב שהוא ביקש ששמו לא ייכלל במחלוקת קרח (רש"י טז, א ד"ה בן יצהר), ובגלל זה נכתב רק "בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי". וכשיעקב רצה לברך כל שבט לפי תכונתו, הוא היה יכול להזמין כל אחד בזמן אחר, אך הוא זימן את כולם למעמד אחד ובירכם בפני כולם, כי הוא רצה להדגיש שכל שבט צריך את התכונות של ראובן, שמעון וכו'. כל אחד משלים את השני. ודבר זה לא יכול היה להתבטא אצל קרח, שחשב שכל אחד משתרר על זולתו.

כאשר משה התפלל לד' "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" הוא מייד הוסיף "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". מה הקשר? משה רצה לומר את הנקודה הזאת - אין לי פה שום חשבון אישי, אינטרסנטי, גם השליחות שלי אינה לצורך עצמי, שיהיו "וחמישים איש רצים לפניו" (שמואל ב טו, א; מלכים א א, ה), אין לי שום טובת הנאה. כשאדם עושה דברים "לשם פועלם" ללא שום טובת הנאה, זה סימן שהכל אמת, ולכן יש לו זכות לתבוע. "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי", ולכן אני יכול לבקש "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם". ידוע בשם ר' בונים שקרח חשד במשה בדבר שמשה היה הכי חזק בו - "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (יב, ג), ודווקא אליו באו בטענות של "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר".

הכהונה - אחדות והשפעה

גם כהונת אהרן הפוכה מקרח. כתוב "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א, יב), ושואל המהר"ל בדרך החיים שם: "וכי אף אם יהיה לו אלו מדות, מנין שיהיה מתלמידי אהרן, כי אהרן כהן גדול קדוש השם" - מי שהוא "אוהב שלום" הוא כבר "מתלמידיו של אהרן"? היה צריך להיות כתוב "הלל אומר: אהוב שלום..."! ועונה: המהר"ל: "אבל הפירוש מה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן כי אהרן היה כהן גדול, והכהן גדול הוא מיוחד להיות מקשר ישראל עד שיהיו עם אחד, וזה כאשר היה להם משכן אחד ומזבח אחד הפך האומות, כמו שאמרו במדרש (במדב"ר יח, ח) כאשר היה קרח חולק על כהונת אהרן, אמר להם משה רבינו עליו השלום: בדרכי גוים כהנים הרבה, כולם מתקבצים בבית אחד, ואנו אין לנו אלא ד' אחד ותורה אחת ומשפט אחד והן גדול אחד אחד... כי ע"י הכהן גדול שהוא אחד, בזה נראה כי ישראל הוא עם אחד, והיה אהרן מקשר ומאחד ישראל עד שהם אחד כאשר היה כהן אחד. ולכך היה אהרן רודף שלום בין איש ובין חבירו שלא יהיו מחולקים במחלוקת, רק יהיו עם אחד". דהיינו, התנא מדגיש שצריך תכונה כזו כמו של אהרן, שמתוכה יוכל לקרב, לאהוב וכו'. ודבר זה היה חסר אצל קרח, שנתן פרשנות מיוחדת ומקורית למשפט "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין פ"ד מ"ה). וכתב הרב באורות התחייה (ד): "הַכְּהֻנָּה, הָאֶמְצָעוּת בֵּין הָאָדָם לֵאלֹהִים עַל יְדֵי הַבְּחִירִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים שֶׁבָּאָדָם, אֵינֶנָּה אֶמְצָעוּת כִּי אִם תְּכִיפָה הֲגוּנָה. כְּשֶׁאָדָם הַפְּרָטִי מִתְקָרֵב לֵאלהִים אֵינֶנּוּ מִתְקָרֵב עַל-יְדֵי כּחוֹתָיו הַפְּחוּתִים, עַל-יְדֵי נְטִיּותָיו הַשְּׁפָלוֹת, כִּי אִם עַל-יְדֵי הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁבְּקִרְבּו, וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן שֶׁבּוֹ מַמְשִׁיךְ אֶת הַכּל לְצַד הַחַיִּים הַבְּהִירִים הָאֱלֹהִיִּים".  דהיינו, יש כוחות יותר עליונים באומה, ותפקידם לחבר אותה לאלוקות. הכהונה איננה רק אמצעי בלבד, אלא היא עצם החיבור וההידוק של כ"א מישראל לאלוקות ולעניינים העליונים. הרב אומר בעין איה (ברכות ח"ב פ"ט שיח): "היחש והקשר הראוי שיש בין האנשים המיוחדים לעבודת התורה ודרך ד' ככהנים אל אנשי המעשה והעולם, פועל הרבה על ההדרכה המוסרית של האחרונים. כי צריך כח התורה לפעול בכל העם כולו, פועלת בעוסקים בה ע"י עסקם ולמודם, ופועלת בכל העם ע"י יחשם אל אנשי התורה והמוסר באהבה, היוצאת אל הפועל ע"י סדר מתנות הכהונה". כ"ד מתנות כהונה אינם צדקה, לטובת הכהן, אלא הם נועדו לרומם את הנותן, שיהיה מחובר לדבר מרומם יותר. "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב" (ויקר"ר בהר לד, ח). וע"ע עין אי"ה על מעשר שני יח.

"אין רפואה למכתו"

משה רבינו אומר: "וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ד' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה", למה רצה משה דווקא שהם יקברו חיים? הגמרא בסנהדרין (מז ע"ב) אומרת שמיתה מכפרת או בשעת המיתה או בקבורה. משה רבינו רצה להדגיש שאין לעדת קרח כפרה לא במיתה ולא בקבורה, "וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה"! "כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו" (שבת ריט ע"ב). אבי זצ"ל אמר פעם בשם אחד מרבני סלבודקא שכתוב
"בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל ע"ב), אך מי שמבזה את התורה - "אין תרופה למכתו", כי אין סנגור נעשה קטגור. לכל דבר, גם לחטאים הכי חמורים, יש כפרה ע"י התורה, אבל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו, זה לא עובד.

המשך חכמה שואל, כיצד סיכן משה את כל התורה כולה ואמר "אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ד' שְׁלָחָנִי", והרי אם כך אין מעמד הר סיני ואין קבלת התורה! איך הוא יכול לסכן את כל התורה?! מסביר המשך חכמה: "ואם לכבודו, לא עשה כן, ולא היה רשאי לעשות מהתורה קרדום, רק דבאמת היו כופרים בד' ובשליחות משה, ולכן להחזיק הדת עשה מה שעשה". כלומר, בעלי מחלוקת מסתתרים מאחורי אידיאולוגיה, ומשה רצה לחשוף את האמת - אתם מסתתרים מאחורי אידיאולוגיה, מאחורי מחלוקת בחלוקת התפקידים, אבל באמת אתם כופרים במשה ובתורה!  ממשיך המשך חכמה: "והנה, אמר לקרח להראות כי באמת אין כוונתם בתלונה על אהרן, רק הכוונה שלהם להתלונן על ד', ודבר אהרן הוא רק עלילה. וזה שאמר להם "לכן אתה וכל עתדך הנועדים - רק - על ד'" וכו', ולכן אמר "אם כמות האדם ימותון אלה וכו' לא ד' שלחני, ואם בריאה יברא ד'... ובלעה אותם... וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ד'", רק הסתירו מחשבת לבבם, ולא הפיקו מזימות רשעתם. וכאשר המה שמו בלעם בפיהם ויכסו מחשבות לבבם הרע, ועשו כמתקנאים לד' ותורתו - "וכל העדה כולם קדושים" - ככה תבלע אותם הארץ, ותכס עליהם ועל רשעתם, ויאבדו מתוך הקהל". וזה למדנו ממשה רבינו, שבעלי מחלוקת מסתירים את המגמה האמיתית שלהם. הכל התחיל מקנאה באליצפן, וכלפי חוץ טענו 'למה לקחתם כהונה', והסתירו את הנגיעות והרצונות האמיתיים שלהם, ומשה הסיר מעליהם את המסוה. וע"כ נקט משה בחומרה כזו, כי בכל מקום נוהגת מידת "ארך אפים", ואילו כאן התפלל משה שלא תהיה מידה זו, אלא הכל נעשה "כרגע", במהירות, כדינו של מסית שאין טוענים לו (סנהדרין כט ע"א).

 

תיקון בני קרח

ביום השני הבדיל ד' בין המים העליונים למים התחתונים, ולכאורה עשה ד' מחלוקת, אך כפי שרש"י אומר: "אמר לו משה: גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר: ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל, כך: ויבדל אהרן להקדישו וגו'". זאת אומרת, מה שאהרן הכהן נבחר, "ויבדל אהרן להקדישו", זה כמו מה שד' הבדיל את הבוקר מהערב - ההבדלה של ד' אינה מחלוקת, אלא הגדרת התחום של כל דבר. ולכן אנו אומרים ביום שני "שיר מזמור לבני קרח" (תהלים מח, א), שהם אלו שמתקנים את חטא אביהם ועוקרים את שורש הטעות, ש"ויבדל" זה לא מחלוקת.

הנביאים והחכמים

"אשר בחר בנביאים טובים", מה פירוש "נביאים טובים"? על משה נאמר שהוא ראה ב"אספקלריא המאירה" (יבמות מט ע"ב), וככל שהנביא רחוק יותר ממשה, כח ראייתו חלש יותר. בדורות שהלכה להיגמר תקופת הנביאים, בזמן חגי זכריה ומלאכי, אומר ד' פעמים רבות "מה אתה רואה?", כי כמו בנר שהולך להיכבות ורואים את האור פחות טוב, גם הנבואה נחלשה, ורצה ד' 'לוודא' שהנביא רואה למרות שאין לו המשקפיים המתאימות. וכך כתב הר"ן בפירושו לתורה.

ולאחר שנסתתמה הנבואה, אומר הרמב"ם בהקדמות: "כוף אזנך לשמוע דברי חכמים", כפי שאומרת הגמרא בב"ב (יב ע"א) ש"חכם עדיף מנביא". והרי נביא מקבל הכל משמיים, וחכם מגיע משכל ועיון? מסבירים הריטב"א והרמב"ן שם שהחכם מצליח להגיע ע"י בינתו והתבוננותו בתורה לכל מה שהנביא מגיע בנבואתו. והרב באורות
 אומר שהנביאים התמודדו עם חטא ע"ז בעיקר, ולא תמיד הצליחו, ובאו החכמים בגזרותיהם, ב"משמרת למשמרת", והצליחו לשמור על הציבור יותר ממה שרצו הנביאים לעשות ע"י התערותא דלעילא. ולכן הנבואה האחרונה של מלאכי, שהיה אחרון הנביאים, היא: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג, כב), מכיוון שהוא ידע שהוא אחרון הנביאים, והעם, שרגיל לנבואה, יכול להגיע למשבר עצום, שהרי הנביא היה מורה לכל אדם את דרכו בעבודת ד', ואפי' היכן למצוא את האתונות, כדברי הגר"א בביאורו למשלי, ולכן אמר מלאכי: "זכרו תורת משה עבדי", אמנם אין נביאים, אבל יש תורה!

וכן יחזקאל אומר: "חי אני... אם אחפוץ במות הרשע", ולמה דווקא יחזקאל אמר זאת? כי הוא חי בדור שהיו זקנים שזכרו המקדש, וכעת שאין כה"ג ואין יוה"כ, כיצד הם יאמינו בכפרתם? לכן אמר יחזקאלשגם כשאין כה"ג וביהמ"ק, יש אפשרות לתשובה. אין דבר העומד בפני התשובה, ואין דבר גדול מתשובה שבאה מתוך חיבור לתורה.וכיום, כפי שאמרנו, "כוף אזנך לשמוע דברי חכמים", אך כשיש דברי חכמים צריך להיזהר, כי אדם שרוצה שהתורה תעלהו צריך להיזהר שלא לבזות את התורה והחכמים, שאז "אין תרופה למכתו".

וזה מה שביקש משה בתגובתו החריפה כלפי קרח, עם תורה ות"ח לא משחקים, שומרים על הגבול, כמו שאומרת הגמרא בסוטה (מט ע"א) שת"ח נקראים "אנשי הגבול", שיודעים לשים את הגבול במקום הנכון, מבחינת סגנון הדיבור, [גם בחדר אוכל...] גם בהחלטות ועוד ועוד. והקב"ה יזכה את כולנו שלא להיכשל ח"ו במשהו דמשהו מאביזרייהו של מחלוקת ח"ו, וגם לא בתירוצים של לש"ש, שכבר כתב הנודע ביהודה (יו"ד סי' א) שאינו מצוי כ"כ בדורותינו עי"ש.

שבת שלום!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה