יום רביעי, 13 במאי 2015

המוציא חבירו בברכת תפילין ושח בין תפלה לתפלה אם יצא חבירו

חלק שישי


סימן לד

המוציא חבירו בברכת תפילין ושח בין תפלה לתפלה אם יצא חבירו

ב"ה אור ליום ה' וירא התשכ"ה ברוקלין נ"י יצו"א.

כבוד ידידי ורב חביבי הרה"ג וו"ח אי"א נו"נ וכו' כש"ת מוה"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.

בדבר השאלה במי שמוציא חבירו בברכת תפילין ולאחר שבירך שח המברך בין תפלה לתפלה באופן שצריך לחזור ולברך האם השומע שלא סח יצא בברכתו זו אף שהמשמיע לא יצא בברכה עצמו מ"מ השומע יצא או דילמא כיון דלהמשמיע אמרינן דבטלה ברכתו וצריך לחזור ולברך לא אלים השומע מהמשמיע וצריך ג"כ לחזור ולברך.

ובהשקפה ראשונה נראה לפענ"ד דהשני יצא ידי ברכתו ואינו צריך לחזור ולברך והטעם דכיון דקיי"ל דהשומע כעונה ומטעם זה יצא א"כ הוי ליה השומע כמי שבירך הוא בעצמו לאחר ששמע כל הברכה והוה ליה לאחר ששמע הברכה כשנים שברכו זה לעצמו וזה לעצמו וא"כ מה ליה להשני שהראשון שח בין ברכתו לקיום המצוה כיון שמיד שהשלים הברכה וכיון זה לצאת הוה ליה כעונה וכמברך ברכה לעצמו, ולא מבעיא לדעת הט"ז א"ח סי' קס"ז סק"ח בא"ד שכתב דבזה שיוצא בברכת חבירו צריך שיענה אמן כמ"ש רמ"א לפני זה וא"כ עיקר מה שהוא יוצא הוא ע"י מה שאמר אמן והוי כאלו בירך בעצמו ועניית אמן היא עיקר ברכתו וצריך שלא יפסיק בין אמן שלו לעשיית המצוה שבירך עליו ומה ששח המברך לא איכפת לן כלל דלאחר שענה אמן הרי הוא כעשה ברכה לעצמו ממש אתי ודאי שפיר אלא אפילו לדעת החולקים על הט"ז דעניית אמן לאו דוקא ועיין א"ר שם ועוד אחרונים מ"מ לדידן כיון שהשומע כעונה הוה כאלו מברך לעצמו וא"כ לא איכפת לן מה שהמוציא צריך לחזור ולברך לעצמו משום ששח בין ברכה לעשיה.

גם כי דברי ט"ז יש להם מקור נאמן בד"מ שהביא ד"ז מא"ז ובא"ז כתב כשבא לבצוע וכו' צ"ל סברי מורי שימנעו מלאכול ויכוונו לבם לשמוע הברכה ויענו אמן אחריו שאם לא ימנעו לא יצאו שניהם יד"ח כההיא דירושלמי פ' ג' שאכלו וכו' א"ל כמה דאנא יהב דעתא מפקי יתך ידי חובתך בברכתא כן הב דעתך מפקי יתי ידי חובתי באמן עכ"ל א"ז וכתב הא"ז הטעם משום דעניית אמן מכלל הברכה הוא ולכן אסור לאכול מן הפרוסה עד שיכלה אמן מפי המסובין ולכן אין יוצאין עד שישמעו אמן עכ"ל ד"מ מבואר מדברי א"ז דעניית אמן עיקר הוא וכדברי ט"ז הנ"ל וא"ל דאדרבה נראה דהמברך והשומע תלוי זה בזה וא"כ כשאחד צריך לחזור ולברך לא יצא גם השומע זה אינו דלאחר שענה אמן ויצא ידי חובתו שוב הרי יצא כל מה שצריך לברכה זו ואם המברך הפסיק הפסיד ברכתו אבל לא השומע, אלא דמ"מ גם הא מבואר לקמן סי' רי"ג סעי' ב' דיוצאים ידי שמיעת הברכה אפילו לא ענה אמן ובטור וב"י שם הביא מגמ' סוכה ל"ח וברכות מ"ה דשומע כעונה ושכ"כ הרמב"ם והרא"ש והר"ן והטור בסי' רי"ט בשם הרא"ש כתב דזהו דוקא כשהמברך ג"כ חייב בברכה זו אבל היכא שאין המברך חייב באותה ברכה צריך לענות אמן ואם לאו אינו יוצא.

ואסביר לן טעמא דמילתא דהנה הא דהמשמיע כששח לאחר הברכה צריך לחזור ולברך אין הטעם משום דמעיקרא ברכתו לא היתה ברכה ראויה לצאת בה ואדרבה הברכה היתה ברכה הגונה אלא אחר ששח בינתיים היינו שלא עשה מיד קיום המצוה שבירך עליה נעשית הברכה לבטלה כלומר כיון דלא קיים המצוה מיד לא הוי עובר לעשייתן דלא הוי סמיכה למצוה שבירך עליה ואינו יכול לקיים המצוה עכשיו על סמך ברכה זו שבירך כבר דחכמינו ז"ל תקנו דהברכה צריכה להיות עובר לעשייתם תיכף בלי הפסק שיחה בטלה אבל א"כ אין כאן הפסול בברכה אלא העיכוב שאין כאן ברכה בשעת עשיית המצוה שאותה ברכה שבירך כבר הפסיק בינה ובין המצוה ואינה פוטרת המצוה מלברך עליה וצריך לברך שנית וממילא ע"כ נעשית ברכה הראשונה לבטלה אבל כי כן הרי מוכרח דהאי ברכה בעצם הוי ברכה ראויה מצד עצמה אלא דלגביה לא הוי סמוכה אמנם כיון דלהשומע שכיון לצאת בעצם הברכה ושומע כעונה הרי הברכה כשהיא לעצמה הגונה היא ושומע כעונה והוי כאלו בעצמו בירך וכיון דלא שח בינתיים יצא ידי ברכתו שתפס בעצם הברכה שהוא ברכה מעולה ואין הפסול בעצם הברכה אלא הפסול מטעם ההפסק בין הברכה לעשיית המצוה שהוא פסול צדדי ואינו פוסל הברכה אלא שממילא נעשית לבטלה אצל המברך והבן כי סברא אמתית הוא בס"ד.

וקצת יש להביא מגמ' נזיר דמיון לזה בדף כ' ע"ב איבעיא להו בעל מיעקר עקר או דלמא מיגז גייז למאי נפ"מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אישתראי ואי אמרת מיגז גייז איהו אישתראי חברתה אסורה וקיי"ל בעל מיגז גייז ואשתו מותרת וחברתה אסורה. והנה התם כשנדרה בנזיר ובא בעלה והפר לה הרי אזל לה נדרה שנדרה ומותרת בכל ומ"מ חבירתה אסורה שתפסה בה והטעם דאנן אמרינן כיון דבעל מיגז גייז הרי לא גייז רק שמכאן ולהבא לא תתסר בו אבל בעיקר הנדר לא עקר וכיון שהאשה השניה תפסה בעיקר הנדר אסורה וא"כ הכ"נ אומר אני לענין הברכה אף דלהמברך כיון ששח בינתיים אסור לקיים המצוה על סמך ברכה זו וצריך לחזור ולברך מ"מ לא נעקרה ברכתו למפרע כאלו לא בירך כלל ואדרבה הרי יש לו עבירה של ברכה לבטלה משום לא תשא וכיון דהשומע שכיון לצאת בעיקר ברכתו הוא דכיון לצאת וברכת שומע כעונה נתפסה בעיקר הברכה עד שלא היתה לבטלה ואז מיד יצא בה אף שעכשיו המשמיע הפסיק ונעשית ברכתו אצלו לבטלה מכאן ולהבא אבל להשומע לא הפסיד כיון דהוא תפס בעיקר הברכה והוי ברכה חשובה ודו"ק.

ותבט עיני לרבינו הפמ"ג במשב"ז סק"ח ד"ה הוי יודע דג"כ פשיטא ליה דיצא בזה ולבסוף נסתפק דבאנו בזה למחלוקת הרוקח והב"י והמ"ב בביאור הלכה ובמ"ב ס"ק מ"ג חולק אפמ"ג דכיון דהמברך איבד ברכתו והוי ברכה לבטלה גם אחרים לא יצאו בה וכ"ת רמז עליו וגם בספר הר צבי סי' ר"י ועיינתי בו וראיתי שהביא דעת חקרי לב סי' נ"ג שנסתפק בזה דלא עדיף השומע מגברא דקאתי מיניה ודעת הפמ"ג פשיטא ליה להיפך והניח בצ"ע לדינא. וחזון הרביתי בזכור לאברהם מערכת ברכות אות כוס שהאריך הרבה בדברי מי שבירך בורא פה"ג והוציא אחרים ועד שלא שתו כולם מהכוס בירך ברכה אחרונה אם האחרים צריכים לחזור ולברך והאריך גם בנידון דידן והביא ממג"א סי' ר"ט ס"ה ובסי' רי"ג סק"ז ובסי' רי"ט סק"ה דאע"ג דאם בירך אחד ברכה לבטלה וכיון להוציא את חבירו אין חבירו יוצא מ"מ אם הוא בשוגג יוצא וכגון שנטל כוס של שכר בחשבו שהוא יין ובירך בפה"ג וכיון לפטור את חבירו אע"ג דברכתו הוה לבטלה וצריך הוא לחזור ולברך בפה"ג על היין שרוצה לשתות עוד עכ"ז חבירו יוצא בברכה זו כיון שהיה בשוגג נמצא למד דחבירו אינו תלוי בו ומינה יוצא היכא ששח בין ברכה לאכילה דחבירו יוצא ע"ש באריכות גם בספר אורחות חיים ספינקא הביא בשם ס' בית מנוחה בדינים השייכים למוציא אות י"ב שחלק על החקרי לב דאע"ג דהבוצע צריך לחזור ולברך אין המסובין צריכין לחזור ולברך ובס' רוח חיים חיזק דעת אביו בעל חקרי לב ולפענ"ד נראין דברי הזכל"א נכונים ומהראיות שהבאתי לעיל ג"כ בס"ד ועכ"פ מספיקא לא יצאנו ואם יוכל לשמוע מאחר שמברך מה טוב ומיהו אם אין לו אחר לשמוע נראה דאין צריך לחזור ולברך כנלפענ"ד והשי"ת יצילני משגיאות.

בברכה בלב ונפש.

מנשה הקטן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה