יום ראשון, 31 במאי 2015

כלי המחובר לקרקע
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה – ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
בשבת (יא, א) מובאת המשנה דמס' עירובין (כ, א) "לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר, ברה"ר וישתה ברה"י, אבל אם הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה מותר, וכן בגת". ומבאר אביי "מאי גת, אי רה"י, תנינא. אי רה"ר, תנינא. אלא לאו כרמלית" [כלומר, שהמשנה משמעינו, שגם אסור לעמוד ברה"י או ברה"ר ולהושיט ראשו לכרמלית ולשתות].
וכתבו התוס' (ד"ה אלא) וז"ל: ואע"ג דאין כרמלית בכלים – האי גת כיון דמחובר לקרקע, לא שמי' כלי. עכ"ל.
וצע"ק לשון התוס' "(האי גת) כיון (דמחובר לקרקע . . )". – דלכאו' הול"ל "(האי גת) איירי (שהוא מחובר לקרקע . . )", דהרי בפשטות נראה שתירוץ התוס' הוא שמחמת הקושיא דאין כרמלית בכלים מוכרח לומר שדין זה איירי בגת שהיא מחוברת לקרקע, היינו שקס"ד שאינו מחובר לקרקע, ומחדשים בהתירוץ שזה אכן מחובר לקרקע, אבל א"כ הול"ל בלשון שמחדשים שכאן איירי בגת שהיא מחוברת לקרקע, ולא לכתוב בלשון שמשמעותו שזהו דבר הפשוט שהיא מחוברת לקרקע, והחידוש הוא רק ש(היות והוא מחובר לקרקע) "לא שמי' כלי".
ומוכרח לומר שאה"נ, התוס' ידעו גם בהקושיא שכל גת היא מחוברת לקרקע, והחידוש הוא שהיות והוא מחובר לקרקע "לא שמי' כלי".
אבל אפ"ז צ"ע מה היתה הקס"ד בתוס', דהרי לכאו' פשוט שאם זה מחובר לקרקע, כבר אינו כלי.
והנה בשיטה להר"ן כנראה למד בתוס' שאכן חידוש התירוץ הוא זה גופא שהוה מחובר לקרקע. דזה לשונו שם: וא"ת והא אמרינן לעיל דאין כרמלית בכלים. ותירצו בתוס' דמיירי בגת גדול וכובדו קובעו. ואכתי קשיא לי דמכל מקום תורת כלי עליו. והנכון דאיירי בגת של אבנים רחב ארבעה, דדין כרמלית עליו. עכ"ל. שמזה משמע שלפי הר"ן כוונת התוס' היא שבהקס"ד ס"ל דאיירי בגת רגילה, והוה כלי, ולכן הקשו שאין כרמלית בכלים. וע"ז תירצו "דמיירי בגת גדול וכובדו קובעו", וזהו הוה כאילו הוא מחובר לקרקע, ולא שמי' כלי (אלא שהר"ן עצמו מקשה על התוס', ולא ס"ל כן).
אבל לפי"ז אינו מכוון כל כ"כ לשון התוס' "כיון דמחובר לקרקע", שזה מורה שבהתירוץ אינם מחדשים שזהו מציאות אחרת (כנ"ל), כ"א שמחדשים הדין (במציאות זו שכבר ידענו בהקס"ד).
ולכן יש לומר באופן אחר קצת, שגם בהקס"ד ידעו התוס' שאפ"ל שמיירי בגת גדול וכובדו קובעו, ואעפ"כ חשבו שזה עדיין נק' כלי כי אינו מחובר לקרקע בפועל. וע"ז תירצו שזהו אכן נק' מחובר לקרקע, ולכן לא שמי' כלי.
אבל גם זה אינו מתאים כל כך להלשון בתוס', ולכן מסתבר לומר שלהר"ן היתה גירסא אחרת בתוס', משא"כ לפי גירסתנו בתוס' נראה שאכן ידעו התוס' בתחלה שאפ"ל שהגת היא מחוברת לקרקע, ואעפ"כ קס"ד שעדיין שמי' כלי, ולכן הקשו שאין כרמלית בכלים. ובהתירוץ חידשו שהיות וזה מחובר לקרקע, לא שמי' כלי.
אבל זה צריך ביאור כנ"ל, בתחלה מה קסברי ולבסוף מה קסברי? כלומר מהי הסברא לומר שאף שהוא מחובר לקרקע מ"מ עדיין הוא כלי.
ויתירה מזו: כנראה הר"ן אכן ס"ל כן למסקנא (שם אם הגת מחוברת ממש לקרקע עדיין תורת כלי עלי' (לגבי הדין דאין כרמלית בכלי)), דאם לא כן מדוע לא תירץ הקושיא שאיירי שהגת היא באמת מחוברת לקרקע ממש, והוכרח לתרץ "דאיירי בגת של אבנים רחב ארבעה, דדין כרמלית עליו" (כי אינו כלי), אלא ראי' שס"ל שגם אם הגת מחוברת לקרקע ממש, עדיין שמי' כלי, לגבי דין זה. וצריך להבין מהי הסברא בזה:
וי"ל בזה ובהקדים הידוע שישנם ב' שיטות בהא דאין כרמלית בכלים, ובלשון אדמוה"ז בשלחנו (סי' שמה ס"ו) וז"ל: . . כלי העומד ברה"ר . . אם אינו גבוה עשרה, אע"פ שרחב ד', אינו חולק רשות לעצמו, ואע"פ שחכמים גזרו על כל דבר שרחב ד' ואינו גבוה עשרה לעשותו רשות בפ"ע, דהיינו כרמלית, כמו שיתבאר (לקמן סי"ט), מ"מ לא רצו חכמים לגזור לבטלם מתורת כלי, לעשותם רשות בפני עצמם, הואיל והן כלים, ודינם כמקום פטור. ויש אומרים שדינם כרה"ר שהם עומדים עלי', וכ"ש אם אינו רחב ד' והוא למטה מי'. עכ"ל.
וביארתי בגליון א'סה שי"ל ההסברה לב' השיטות (האם כלי הוא מק"פ או רה"ר) שתלוי בטעם הדבר מדוע אין כרמלית בכלי, כי יש לומר שזה תלוי בב' אופנים (הפכיים) שאפשר להביט על "כלי":
א) מטעם "חשיבות" הכלי". כלומר, "כלי" ענינו למלאות תפקיד מיוחד בהשתמשות לבני אדם, ואין ענינו "רשות". וע"ד מה שאי' לעיל (ח, א) [בנוגע לזרק כוורת וכו' שס"ל אביי ורבא שפטור מטעם שהוא רשות בפ"ע (עיי"ש ברש"י ותוס' וכו')], שרב אשי ס"ל שחייב "מ"ט מחיצות לתוכן עשויות", ופרש"י (ד"ה לתוכן) וז"ל: "להניח בהן דבש, ולא לכופן כלפי מטה", עכ"ל. שתוכן הדבר הוא שכוורת אין ענינה "רשות", כי אם יש לה תפקיד מיוחד עצמאי, ועד"ז – ולא ממש – הוא בכל כלי שאין ענינו להיות "רשות".
ב) מצד "חסרון" שיש בכלי, שהיות והוא "רק" דבר שעניינו לשמש לדברים אחרים, אין לו "חשיבות" כלל, ולכן אינו יכול להיות "רשות" בפ"ע.
הנפק"מ בין ב' האופנים הוא, שלאופן הא' נשאר הכלי מקום פטור, כי כל איסור הוצאה והכנסה הוא מרשות לרשות, והיות וכלי אינו "רשות" (גם לא "רשות" של כרמלית), אין כאן שום איסור, והוה מק"פ. אבל לאופן הב' הוא להיפך, שהיות ואינו מציאות לעצמו כלל, ומטעם זה אא"פ לחול עליו "רשות" בפ"ע, ה"ה בטל להרשות שעליו עומד, ואם עומד ברה"ר ה"ה רה"ר, ואם עומד בכרמלית ה"ה כרמלית (כפורש בשו"ע אדמוה"ז סי' שנה ס"ה).
והנה התוס' הולכים בהשיטה שאין כרמלית בכלים פירושו שהוה רה"ר, כי לעיל (ה, א) יש קס"ד בגמ' שהטעם מדוע מבואר בהמשנה (ב, א) שכש"פשט בעל הבית [העומד ברה"י] את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני [העומד ברה"ר], או שנטל ממנה, חייב [משום הוצאה או הכנסה], ה"ז לפי שאיירי שיש טרסקל בידו של העני [כי בלא"ה אינו חייב, כי צריכה להיות עקירה והנחה מע"ג מקום ד' על ד', וליכא = שהרי עדיין לא ידענו ש"ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'"], והטרסקל הוא למטה מי' טפחים, שזהו אויר רה"ר, ולכן חייב, כי הוציא או הכניס מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י. (משא"כ אם הטרסקל בידו הי' למעלה מי' טפחים, הי' רה"י, שהרי יש בו ד' על ד').
וכתבו התוס' (ד"ה כאן) וז"ל: "וא"ת, נהי דרה"י לא הוה, רה"ר נמי לא הוי, אלא ככרמלית, כמו עמוד גבוה שלשה ורחב ד', ואמאי חייב. ויש לומר דאין כרמלית בכלים, כמו שפי' רש"י לקמן (ח, א) גבי היתה קופתו מונחת כו'", עכ"ל.
הרי שס"ל להתוס' שהיות ואין כלי נעשה כרמלית, הוא נשאר רה"ר, ולכן כשעקר הבעה"ב מהטרסקל (שהוא כלי) שביד העני, חייב הבעה"ב, כי עקר מרה"ר והניח ברה"י (או להיפך).
ומכהנ"ל נמצא שהתוס' ס"ל שכלי המונח ברה"ר ה"ה בטל לרה"ר (שהרי נת"ל שזוהי סברת מ"ד זה).
עפ"ז י"ל שהקס"ד בהתוס' היתה, שאם כלי המונח ברה"ר ה"ה בטל להרה"ר, לגבי דין זה, כ"ש אם הוא מחובר לרה"ר, שבודאי בטל הוא לרה"ר לגבי דין זה, כי הרי זה ביטול יותר גדול להמקום עליו מונח, ולכן קס"ד שהגת המחוברת לרה"ר אינה כרמלית מטעם אין כרמלית בכלים, כ"א הוא רה"ר.
וע"ז תירצו שזהו להיפך "האי גת כיון דמחובר לקרקע לא שמי' כלי", כלומר: מתי אמרינן שכלי בטל להמקום עליו מונח ונעשה כרשות זה, ה"ז אם עדיין שם כלי עליו אלא שהוא בטל, אבל כשהוא מחובר לקרקע מתבטל ממנו שם כלי לגמרי, ובמילא כבר אינו בטל להמקום עליו מונח, גם לגבי דין זה שהוא רה"ר, כ"א חל עליו הדין כמו על כל דבר הנמצא שברה"ר, שחל עליו שם רשות בפ"ע, וכשהוא רחב ד' ואינו גבוה י' ה"ה כרמלית.
משא"כ הר"ן ס"ל (כקס"ד של התוס') שכלי המחובר לקרקע, עדיין שם כלי עליו (לגבי דין זה), ובמילא בודאי שהוא בטל להרה"ר, ולכן אא"פ שהגת תהיה כרמלית – ולכן הוצרך לתרץ "דמיירי בגת של אבנים רחב ארבעה, דדין כרמלית עליו", כי אינו כלי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה