יום שני, 18 במאי 2015

שיחת בחקתי - הגרי"ש שליט"א

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". אומר רש"י (ויקרא כו, ג ד"ה אם בחקתי תלכו): "יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו", הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו? שתהיו עמלים בתורה".  ולאחר מכן מספרת התורה על השכר: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם... וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר... וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". וכותב הרמב"ן (שם יב ד"ה וטעם והתהלכתי בתוככם): "ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם... ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא". לפי הרמב"ן יש לומר שזהו הפירוש של מה שאנו אומרים בתפילה: "יהי רצון מלפניך שנשמור חוקיך בעולם הזה" - "אם בחוקותי תלכו" - "ונזכה לשני ימות המשיח ולחיי העולם הבא". מפני שלפי הרמב"ן השכר מהתואר בפרשה יהיה בעתיד לבוא, בשני ימות המשיח.
לימוד תורה מתוך עמל
לאחר מכן אומרת התורה: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה", ומסביר רש"י (שם יד ד"ה ואם לא תשמעו לי): "אם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה". וממשיכה התורה: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי", ומונה רש"י (שם טו ד"ה להפרכם את בריתי) את העברות: "הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר". והשאלה נשאלת מאליה - הרי רש"י התחיל בכך ש"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי" פירושו שלא תהיו עמלים בתורה, אז א"כ ישנם שמונה עברות, ולמה אומר רש"י שיש רק שבע? הפירוש הוא שלא לעמול זה לא ללמוד. הצורה האמיתית של הלימוד היא עמל, וכשהתורה אומרת "לא למד" זה כמו שאומרת 'לא עמל'. זה לא פלפול, זה פשט ברש"י.
אם התורה רוצה להזהיר אותנו שצריכים להיות "עמלים בתורה", למה היא לא כותבת זאת במפורש? במקום "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", שתגיד התורה במפורש: 'אם תהיו עמלים בתורד'!
הפסוק אומר "אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז), דהיינו, בניגוד למה שרבים חושבים, העמל אינו רק אמצעי, הוא לא ד'היכי תימצי' להגיע למשהו, אלא הוא התכלית. וודאי, "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" (מגילה ו ע"ב), אך העמל הוא גם תכלית כשלעצמו. כתוב בפרקי אבות (ה, כג): "לפום צערא אגרא", וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שם, וכן בהלכות ת"ת פרק ג' הלכה ו', שכלל זה מדבר על תלמוד תורה, ולא על המצוות. הטרחה בתלמוד תורה היא חלק מהמצווה, אין זה רק ההיכי תימצי כדי להגיע למטרה מסוימת. העמל הוא גם האפשרות להגיע וגם התכלית כשלעצמה.
התורה קוראת לעמל "חֻקֹּתַי", כי חוק הוא בדרך כלל ביטוי לדבר שאנו לא מבינים אותו, לעומת משפט. אומרת התורה שיש משהו בלימוד, שהוא בגדר חוק, שאנו לא עושים אותו בגלל שאנחנו מבינים. העמל הוא לא היכי תימצי כדי להגיע להבנה, ודאי שהוא מביא אותנו להבנה, אך הוא גם התכלית, "אנו עמלים והם עמלים" (ירושלמי מגילה ד, יב). וזה "חֻקֹּתַי", לא בשביל שאני אבין משהו. גם אם ע"י זה לא תבין, וזה לא יביא אותך למשהו, תדע לך שיש עניין בעצם העמל, גם כשהדברים קרובים יותר לדרגת 'חוק', ללא הבנה.
וכתב התניא (פ"ה): "וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות, ואפילו על מצות התלויות בדבור, ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדבור". דהיינו, הדבר הגדול ביותר הוא העיון, העומק, ההבנה. אדם לא תמיד יודע איך פתאום נפתחה לו ההבנה, "הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר" (סנהדרין צט ע"ב). העמל לא תמיד מביא להבנה באותו נקודה שהאדם עמל עליה כרגע, אלא פתאום האדם מבין כל מיני דברים אחרים.
אומרת התורה: "אִם בְּחֻקֹּתַי". תורה זה הבנה, אך יש השגה בתורה בעצם הלימוד, כפי שאומרים חז"ל שיש דרגה של אדם ש"דברי תורה נבלעים בדמיו" (אדר"ג כד, ד). מה פירוש "דברי תורה נבלעים בדמו"? תורה היא במוח, בלב, מה הפירוש שדברי תורה נבלעים גם בדם? האורחות צדיקים כותב שי דבר אחד שיכול לתקן את מידת הכעס והתאווה שיש לאדם - התורה. תורה שנבלעת בדמו. לא מדוב על ההבנה, אלא על השפעת התורה על המכלול של האדם. זה נקרא תורה שנבלעת בדמו של האדם. על הבחורים שנרצחו בישיבה ספרו שאם בחיותם היה להם חתך בווריד היתה יוצאת תורה, ולא דם. יש מושג כזה, של תורה שנבלעת בדמו של האדם.
"האומר דבר בשם אומרו"
הזכרנו בשם המהר"ל בדרוש על התורה, שמ"ח קנייני תורה הם כנגד ימי ספירת העומר. הקניין האחרון הוא "והאומר דבר בשם אומרו" (אבות ו, ו). ועל כך אמרה הגמרא (מגילה טו ע"א): "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אומרים לאדם: אם תגיד את האמת, ששמעת את זה מפלוני, אתה תביא גאולה לעולם! הוא עשה משהו מעבר לנורמה שהוא זכה בזכות כזו - להביא גאולה לעולם?! הוא בסה"כ לא שיקר!
כתוב "האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו" (ירושלמי שקלים ב, ה). דהיינו, דבר שאתה יודע שהגיע במסורת, אל תסתפק באחרון שאמר אותו, אלא תחבר את זה למקור הראשוני שהוריד דבר זה לעולם. ובעל השמועה שממנו באה כל התורה זה הקב"ה. ועל זה אומרים חז"ל: "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", שכאשר האדם יודע לחבר את כל התורה שהוא לומד ל"שם אומרו" האמיתי, הקב"ה, הוא מביא גאולה לעולם.
שבועות בימים ההם ובזמן הזה
אנו כמעט שבוע לפני חג השבועות, וצריך להתכונן לחג. חז"ל אומרים שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתם של ישראל (שבת קמו ע"א), ובמילים אחרות - עמ"י חזר להיות במדרגת אדם הראשון שלפני החטא, ירדה ממנו הקללה "בזיעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג, יט). הם חזרו למצב שהמלאכים צולים להם בשר ומשקים אותם יין (עי' סנהדרין נט ע"ב), ועליהם נאמר הפסוק "אני אמרתי אלוקים אתם" (תהלים פב, ו; ועי' ע"ז ה ע"א). ובכל שנה כשמגיע חג השבועות אנו חוזרים על מעמד הר סיני. אולי אנו לא רואים זאת, אך יש לכך ביטוי בהלכה. כתוב שכשבאו ישראל להר סיני נאסר להם להקיז דם, ופסק המגן אברהם (סי' תסח ס"ק יג) שלכן אסור להקיז דם לפני חג השבועות. ומסביר המחצית השקל (שם ס"ק טו) שכל התכונות שהיו בזמן מן הזמנים, מתחדשות עלינו בכל שנה ושנה. ואם אז פסקה זוהמתם, ונפש האדם הגיעה לשיא הזיכוך שלה, זה דבר אפשרי בכל שנה.
כתוב שבחג השבועות הכל מודים "דבעינן נמי לכם" (פסחים סח ע"ב) - שיש לבטא את השמחה בחג השבועות גם במאכל ובמשתה. לכאורה ההיגיון אומר בדיוק הפוך: חג של תורה, של רוחניות, לומדים כל הלילה, דווקא את ביום כזה צריך לומר שבעינן רק לד'! מסביר הרב זצ"ל במאמרי הראי"ה (ח"א עמ' קע"ב) שבד"כ הרוחניות של האדם שואפת מאוד גבוה, "נר ד' נשמת אדם" (משלי כ, כז) - כמו להבה, תמיד כלפי מעלה. אך במציאות תמיד יש פער בין הרצוי למצוי. אך במתן תורה לא היתה חציצה בין הדברים הגשמיים לבין המעמד הרוחני. כפי שכותב הרמ"א שברכת "ומפליא לעשות" היא על כך שהקב"ה לקח אדם חומרי, ונתן בו נשמה, והם מסתדרים מצוין באופן טבעי. זה "מפליא לעשות"! דבר זה היה בזמן שנברא האדם וכן ב'מהדורה בתרא' במעמד הר סיני, כאשר פרחה נשמתם של ישראל כשהקב"ה אמר "אנוכי ד' אלוקיך", והתורה היא זו שגם החיתה אותם. אז היה עוד פעם מפליא לעשות. השילוב בין הרוח לגשם היה בשיא תפארתו, אך אחרי זה ירדנו. בעצרת כו"ע מודים דבעינן נמי לכם כדי להזכיר לנו לאיזו דרגה מתן תורה הביא אותנו. למציאות כזו שעם הוכחות הרוחניים יכולנו לקדש גם את ה"לכם". שה"חציו לכם" הוא גם "לד'".
התורה מספרת שבני ישראל התאוו לבשר. לכאורה אין זה דבר טוב, אך כתב הרב בשמונה קבצים (ח, קנז) שהם לא התאוו לשם תאווה, אלא הם אמרו שהם רוצים להרגיש שהרוחניות שלהם משפיעה גם על הגשם. במעמד הר סיני ישראל התעלו לדרגה כזו.
כשאדם פתאום יורד מהמצב העילאי שלו הוא מרגיש חוסר, וכותב הרב באורות (ישראל ותחייתו יז) שזה ה"חוצפא יסגי" שכתוב שתהיה בעקבתא דמשיחא. אנשים ישאפו ויעסקו בדברים קדושים וקבליים מבלי שבאמת הם יהיו שייכים לעניין הזה. זה לא יהיה באמת לפי מדרגתם. אך למה מגיעה ההתפרצות הזו? מפני שבפנים יש הר געש הרוחני, שרוצה יותר. ר' צדוק כותב שמה שכתוב בסוף סוטה (ט, טו) "יראי חטא ימאסו" אין הכוונה שהאנשים ימאסו ביראי חטא, אלא שלא ירצו להסתפק בעבודת ד' מתוך יראה. ישאפו ליותר. [מסופר שרבי עקיבא איגר ובעל הנתינות המשפט הלכו בדרך ועברו ליד ספסל שעליו ישבו בחורים צעירים, והבחורים לא נתנו להם לשבת. אמר בעל הנתיבות: זה ממש חוצפא יסגי! אמר לו רעק"א: אתה טועה, חוצפא יסגי זה שכשאני ואתה נשב על הספסל יעברו לידינו בחורים צעירים ויגידו - הם לא מפנים לנו את הספסל?! חוצפא יסגי! וכבר כתב היד רמה בסנהדרין על סימני המשיח: אם אלו סימניו, תמהני מדוע לא בא בדורי...]. אך יש גם התפרצות שבאה ממקום חיובי - "מי יאכילנו בשר?!" (במדבר יא, ד), אני רוצה שהקדושה תשפיע על הכל, ולא תהיה חציצה בין הגוף לנשמה! "מפליא לעשות", כמו שהיה במעמד הר סיני. וזה מה שאומרים "הכל מודים שבעצרת בעינן נמי לכם". בהר סיני הגענו למצב זה, וכדי להדגיש את זה, הכל מודים דבעינן נמי לכם, כי גם ה"לכם" הוא ל"ד'".
דווקא במעמד הר סיני, כשאשר פתח הקב"ה שבעה רקיעים, "אתה הראת לדעת" (דברים ד, לה; ועי' רש"י שם), אמר הקב"ה למשה רבינו שיבוא "בעב הענן" (שמות יט, ט), וכתוב שמשה רבינו "נגש אל הערפל אשר שם האלקים" (שם כ, יח). וכן נאמר במקדש של שלמה "לשכון בערפל" (מלכים א, ח, יב). למה נאמרו ביטויים אלו? מסביר הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פ"ט): "כל אשר ישתדל דעתנו להשיג השם הנכבד מן אחד מן הדעות ימצא מחיצה ומסך מבדיל בינו לבינם... השגת אמתתו נמנעת לנו מפני החמר החשוך המקיף בנו". מצד הקב"ה הכל נפתח, אבל אנחנו לא יכולים להסתכל על האור. אנו צריכים כיסוי, כמו המשכה ששם משה רבינו כשקרן אור פניו. [כמדומני שאמרתי ביום העצמאות סברה שלכן מכסים את פני הכלה בחתונה. זוג שמתחתן - "זכו שכינה ביניהם" (סוטה יז ע"א), וכשיש התגלות שכינה צריך לשים מסך.] לכן באו ביטואים אלו דווקא במקומות שהיה בהם שיא התגלות הקדושה.
בחג השבועות אנו מפטירים במעשה מרכבה שביחזקאל. כתוב במסכת חגיגה (פ"ב, א) שאת מעשה מרכבה לא מלמדים לכל אחד, אלא רק ל"חכם ומבין מדעתו", וכיצד בחג השבועות כולנו קוראים במעשה מרכבה? אלא שזו הדרגה של חג השבועות, "אתה הראת לדעת", הכל נפתח וכולנו כ"חכם ומבין מדעתו"! (אמנם לכתחילה המשנ"ב אומר (סי' תצד ס"ק ד) שצריך לכבד ת"ח שיעלה מפטיר, מפני שהוא קרוב יותר לדרגה של חכם ומבין מדעתו). אך למה באמת קוראים במעשה מרכבה?  מפני שחג השבועות הוא זמן של התגלות, וההתגלות אמורה להשפיע עלינו עד כדי כך שלא תהיה חציצה בין החומר לרוח. שהקדושה על החומר. וכן כתב השפת אמת (יתרו תרל"ב ד"ה בזוה"ק): "שהתורה היא העצה להתלבש חיות הש"י תוך מעשים גשמיים ג"כ. שיוכל האדם להתדבק בו ית' אף בעוה"ז"[1].
"נקדש את שמך בעולם"
משה רבינו הבטיח לבנ"י שיוציא אותם ל"ארץ זבת חלב ודבש" (שמות יג, ה). הוא התכוון להבטיח להם שובע? עושר? מסביר הרב בעין איה (מעשר שני, כו) הסבר נפלא: בדרך כלל ישנה מציאות של "שמנת עבית כשית" (דברים לב, טו). שפע גשמי לפעמים מוריד את האדם. אמר משה רבינו לבנ"י: אני מוציא אתכם ממצרים כדי שתתעלו, ובמה תתבטא ההתעלות שלכם? שגם "ארץ זבת חלב ודבש" לא תוריד אתכם ממעמדכם. ההתעלות הרוחנית היא תהיה כ"כ גדולה, שהיא לא תעמוד בסתירה לגשמיות[2].
וכשם שדבר זה נכון בכלל, הוא נכון גם בפרט. כותב הרב באורות (אורות ישראל ו, ב): "לפי אותה המידה שכל יחיד מתעלה, שכל תכונתו האישית מזדככת, כך הוא מטביע בתוכיות של האומה כולה את החלק האצילי שבו, והיא מתוספת על ידו בעטרה של תפארת ונעשית בכללה ראויה לאהבה ולדבקות של חן. על כן הצד הרוחני שבהתגברות הלאומיות תלוי בזיכוך האישי של כל פרט". כשהאדם מתעלה, האומה כולה מתעלה, וכן להפך. ואדם שרוצה לפעול לטובתה של האומה כולה, צריך להתחיל קודם כל מהאני הפרטי שלו.
השלמות האמיתית
הגמרא בברכות (לט ע"ב) אומרת שכשהיו מביאים לרב אמי ורב אסי לחם של עירוב עירוב חצרות היו מברכים עליו המוציא לחם מן הארץ, מפני ש"הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא, נעביד ביה מצוה אחריתי". מבאר הרב בעין איה (ברכות ב, כה): "הערה מוסרית יש בזה, כי לההשלמה המוטלת על האדם לזכות בה את הנמצאים כולם דרך הילוך עבודתו ישנם שני אופנים להרבות השלימות בכמות או באיכות. השלימות בכמות היא שירבה נמצאים מושלמים אע"פ שבכ"א לא יהי' כ"א השלמה מועטת, מ"מ מתוך שלא יצטרך להיות מרבה בהשלמתו כ"א ירבה במספר המושלמים. והאיכות היא שישתדל שמי שראוי מהנמצאים לקבל השלימות ישלימהו כפי האפשרי ברב יתרון, ומהשלמה של אחד בתכלית המעלה ימשך טוב לרבים. וזוהי הדרך המשובחת שכוננו חכמינו ז"ל להעמיד תלמידים הרבה ולהגדיל תורה בחוג המוסגלים לקבלה ולא לפזר כוחינו בין בתי כנסיות של עמי הארץ. וכן בכללו ישראל, להרבות עצמה בתורה ויראת ד', ולא לנוד להאיר עמי הארץ וגוים רבים באור ד' בדרך מועט שיכולין לקבל. כי מריבוי האור שיזרח בשלמים הגמורים יאיר אור גדול ג"כ על שאינם שלמים, אבל בהשתדלות לפזר הכוחות על הרבה נושאים, וכ"א לא יהי' שלם בתכלית, לא יבא לעולם אל מטרה נכונה. ע"כ הורו כי הנושא שכבר נעשה בו מצוה אחת, והותחלה השלמות להיות נקבעת בו, יתעבד בי' מצוה אחריתי, להוסיף שלימות רב כפי שיוכל לקבל ולא להיות משים עין רק להרבות עוד נושא אחר שלא קבל כלל שלמות של מצוה להשלימו, כי השלמת המושלם במקצת קודמת להתחלת השלמה בשאינו מושלם כל עיקר. והוא כלל גדול ג"כ בכל חכמה ומלאכה, כי שלימות העולם בכללו תבא מריבוי בקיאים כ"א במקצע מיוחד בתכלית המעלה, ולא ממי שסופג הכל רק בדרך שיטחי, כי ההשלמה האיכותית גדולה היא בערכה על ההשלמה הכמותית".
זה מה שאומר רש"י "אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה". כפי שהבאנו מהתניא, שהשלמות בעיון התורה, בידיעת התורה, "ונהיה אנחנו... יודעי תורתך", לא רק לומדי תורתך, זו השלמות האמיתית, שכמה שהאדם מתדבק בה יותר, אז כפי שהבאתי מהרמב"ן - זה מביא אותנו לשלמות האמיתית שתהיה בימות המשיח.
ראיתי שמסופר על אחד האדמו"רים מהדורות הקודמים, שהיה אומר בברכת המזון "הרחמן הוא יזכנו לביאת המשיח", במקום "לימות המשיח". והוא הסביר שאנו כבר ב"ימות המשיח", ומה שעוד יש לבקש זה שנזכה לביאת המשיח במהרה בימינו.
שבת שלום!


[1] ועי' בשפת אמת בפרשת עקב (תרמ"ב ד"ה בפסוק והיה): "ואמרו ושבעת השמרו לכם וגו' אין אדם מורד אלא מתוך שביעה ואין זה דוקא באכילה ושתיה גשמית, אלא גם במילא כרסו בתורה ועבודה". ולדבריו לכאו' זה מש"כ בפרשתנו "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם", ופרש"י: "ונתתי משכני - זה ביהמ"ק. ולא תגעל - אין רוחי קצה בכם". והקשה הרמב"ן: "ולא ידעתי מה טעם שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצוות לא ימאס אותנו, והרי גם כשעברנו על בריתו אמר לא מאסתים ולא געלתים". ויתכן לומר ע"פ השפ"א "ונתתי משכני בתוככם", ואדם לא יבוא לידי שובע בד"ת שח"ו תביאהו למרידה מתוך שובע של ד"ת. וכמו שפרש"י "אילולי שנטעתי משכני בתוככם וכו', שלא תביאנו ח"ו להתנשאות וכדו'.
[2] ומשום כך מודגש בפרשתנו השכר הגשמי לשמירת המצוות, והמפרשים שואלים מדוע לא מוזכר קודם כל השכר בעוה"ב, שכר אישי לכל עובד ד'? כי פעמים שזה מבטא את דרגתו הרוחנית של האדם, כדברי הרב בעין אי"ה שלא תהיה סתירה בין הגשם לרוח. ונתתי גשמיכם וגו' ואח"כ: "והתהלכתי בתוככם". ההשגחה המיוחדת על "ארץ אשר עיני ד' אלקיך בה", היא מתבטאית ברוחניות, כך מתבטא התגלות ד' בארץ ישראל ועל העם היושב בה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה