יום שישי, 13 במרץ 2015

אזכרה לרצי"ה - הגרי"ש שליט"א


'יומא דריגלא' הוא יום שבו מתכנסים תלמידים לזכרו של ת"ח, של רבם-כמו שכותב רש"י ביבמות, כדי לעיין בתורתו, אותה תורה שביטאה את האישיות של אותו ת"ח. תורה דיליה, שלמדו ממנו בחייותו.

כתוב בנביא: "איש קדוש עובר עלינו תמיד". הרצי"ה היה איש קדוש.  איש קדוש שהיה די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. איש קדוש שהיה די לו בכיסא ושולחן, במיטה ומנורה ותו לא. 'עובר עלינו תמיד'-בלשון הווה, ככל שהשנים עוברות אז זוכים לראות יותר ויותר את העומק של הראיה וההדרכה שלו, שהם לא היו רק לאותם השנים, אלא אדרבה, הם רלוונטיים גם לתקופה שלנו.

ומי שזכה להכיר במידה כזו או אחרת את מו"ר הרצי"ה זצ"ל, יודע שלא שייך בכלל לשכפל דמויות כאלה. 'ולא קם נביא בישראל כמשה' מצד אחד, ומצד שני אומרים חז"ל: 'משה שפיר קאמרת'-אומרים הראשונים שבכל תלמיד חכם שבכל דור יש ניצוץ ממשה רבינו. משה רבינו לא היה אדם פרטי, אלא הוא היה כל כולו עם ישראל. והגמרא אומרת שציבור לא מת. אין מושג של מיתה בציבור. ככל שאדם הוא יותר כללי, יותר מחובר עם הציבור, ככל שפעולות האדם יותר בונות את הציבור, אז החיות שלו מתמשכת. וזה מה שאומרים חז"ל: 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'-עד הדרגה של משה רבינו. ות"ח הם ממשיכיו של משה רבינו.

לכל אדם גדול, בכל דור, יש את הייחודיות שלו. יש לו את הגוון המיוחד שלו שהוא צריך בשביל אותו הדור. הקב"ה שתל בכל דור את אותם האנשים, הצדיקים, שמתאימים לו. מעלתו של הת"ח, ה'איש אלוקים קדוש עובר עלינו תמיד', שהקב"ה לא שתל אותו אלא לפי הנצרך באותו הדור. המושג דור בדרך כלל כפי שהוא מופיע בחז"ל, במקרא במשנה, זה ביטוי ביחס בין אב לבנו שכל אחד מהם הוא דור בפני עצמו. לכן אומרים חז"ל גם על מרדכי הצדיק: "מרדכי בדורו כמשה בדורו". וכך אומר גם רש"י על התורה:"נשיא הדור הוא ככל הדור". נשיא הדור הוא התמצית והגרעין המרכזי של אותו הדור, של הקיום של אותו הדור. הוא נושם וחי את כל התהפוכות העליות והמורדות שיש באותו הדור-'נשיא הדור ככל הדור'.

וגם בימים האלה של ימי הפורים אומרת התורה: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". מה הדגש דווקא של 'מדור דור'? רש"י על המקום מביא את חז"ל שאומרים שמשה קרא ליהושע בן נון ואמר לו: 'בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק'. אומרים חז"ל שמכאן לומדים ש'יהי כבוד חברך\תלמידך חביב עליך כשלך'. איזו שייכות מיוחדת יש בין ה'בחר לנו אנשים' לבין כבוד תלמידך חביב עליך כשלך? למה דין זה נלמד דווקא מהמלחמה בעמלק? התשובה היא, מפני שהמלחמה בעמלק, 'צא והילחם בעמלק' זו מלחמה של דור ודור, 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור'. המושג של דור הוא תמיד ביחס שבין האבות ובין הבנים. כלומר, שהאב הוא דור אחד והבן הוא הדור שממשיך את האב בתקופה שלאחריו. זהו גם הביטוי במשנה במסכת עדויות: 'שהאב זוכה לבנו, ובמספר הדורות לפניו'. באים חז"ל ואומרים שזהו היחס האמיתי שמתגבש ונולד גם בין הרב ותלמידו. היחס בין רב לתלמיד הוא כמו יחס בין הדורות: כמו יחס האב אל הבן, כך יחס הרב עם התלמיד.[והראוני שכעין זה כתב בפחד יצחק לפורים וברוך שכיוונו'].

וכשהרמב"ם מביא להלכה 'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך', מדגיש הרמב"ם, שלא רק על כבוד התלמיד מדובר, אלא צריך שהרב יאהב את תלמידו כבנו, מפני שהתלמידים הם הבנים האמיתיים שמביאים את הרב גם לעולם הזה וגם לעולם הבא. האהבה המיוחדת שנולדת בין הרב לבין תלמידו, זהו אותו יחס כמו בין דור האב לבין דור הבן. זוהי אהבה שנולדת ושנוצרת על ידי הלימוד המשותף. 'את והב בסופה' אומרים חז"ל שאפילו תלמידי חכמים שמתווכחים בלימוד בסופו של דבר נעשים אוהבים זה לזה. ואין הכוונה שהאהבה שהייתה ביניהם לפני שהתווכחו בדברי תורה חוזרת למה שהיה קודם, אלא כוונת חז"ל לומר, שיש אהבה מיוחדת בין ת"ח שנוצרת דווקא על ידי זה שהם התווכחו בדברי תורה, זה מוליד סוג של אהבה חדשה בין הת"ח, וכן בין הרב לתלמיד. וזה מה שמשה רבינו אומרים לנו 'בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק—'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך', מפני שכשנלחמים עם עמלק, כשיש מאבקים שעוברים מדור לדור, אז אותו היחס שיש בין האב לבן, יכול להתקיים גם על ידי הרב באמצעות תלמידיו. ובמדרש תנחומא לפרשת 'כי תצא' כתוב: "ר' יוסי אומר, מדורו של מרדכי ואסתר עד דורו של משיח שהוא שלושה דורות, ומנין לדורו של משיח שהוא שלושה דורות וכו'. והכוונה כנראה למה שכתוב בספרי על שלושה דורות שלפני משיח שהם נכללו בפסוק: 'שמנת, עבית, כשית', כי על דורות אלה נאמר 'וישמן ישורון ויבעט' וכו. וגם דורות אלו, על אף מצבם הרוחני, תהיה להם מלחמה בעמלק, וכל מגמתו של עמלק לעכב ביאת המשיח, ועל בא הדגש על דורות אלו שלפני משיח, שיתאמצו גם הם במלחמת עמלק. כי מגמת מלחמה זו להביא לגילוי שמו, להבאת המשיח, שיהיה השם שלם וכסאו שלם. ודוק' שבפרשה ראשונה של קריאת שמע כתוב 'ושננתם לבניך'-אלו תלמידך. ואילו במה שכתוב בפרשה שניה-'ולמדתם אותם את בניכם' לא נאמר אלו תלמידך. כי פרשה ראשונה עוסק ב'ושננתם'-'שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך', שלומדים בעיון הנצרך וע"י לימוד זה הרי נהפך תלמידו כבנו. ולא כל אחד זוכה לזה שבנו יהיה כך ועל כן דרשו אלו תלמידך. מה שאין כן בפרשה שניה שנאמר 'ולמדם', קאי בפשטות על בנו כפשוטו. 

כותב הרמב"ם בהלכות תפילין שקדושת התפילין היא גדולה מאד. אמרו על רב, תלמידו של רבינו הקדוש, שכל ימיו לא ראוהו הולך ד' אמות בלי תורה, בלי ציצית ובלי תפילין. והרמב"ם כותב, במה מתבטאת הקדושה הגדולה הזו? שכל עוד האדם לבוש בתפילין הוא עניו וירא שמיים, וכך אמרו על רב תלמידו של רבינו הקדוש. מה הנ"מ פה להדגיש את הנקודה שרב היה תלמידו של רבינו הקדוש, ומעולם לא ראו אותו הולך ד' אמות בלי תפילין וציצית? והרי בגמרא אמרו על חכמים נוספים שהלכו עם תפילין וציצית כל היום? בנוסף, למה מדגיש הרמב"ם שקדושת התפילין היא קדושה גדולה? הרמב"ם בא לכאורה לומר, שקדושתו של הרב פועלת גם על התלמיד. קדושת התפילין משפיעה על האדם שהוא לבוש בה, שבאותו זמן שהוא עטור בתפילין הוא עניו וירא שמיים. לכן אומר הרמב"ם שרב היה תלמיד של רבינו הקדוש, הקדושה זה דבר ממשי, לכן הדרגה של רבינו הקדוש משפיעה גם על תלמידיו, על זה אומר הרמב"ם שקדושת התפילין היא גם כן משפיעה על האדם שעטור בהם.

סיפר הגר"א סולובייציק, שבזמן שהרב זצ"ל למד בישיבת וולוז'ין, הוא היה התלמיד היחיד שהנצי"ב התיר לו לשבת כל היום עם תפילין קטנות. שאלו את הנצי"ב למה הוא כן ואחרים לא? אמר להם הנצי"ב שהרמ"בם בסוף פרק ה' מהלכות דעות ובסוף פרק ה' מיסודי התורה, מגדיר מיהו האדם שמקדש שם שמיים בחייו: אדם שמשאו ומתנו באמונה, שמדבר בנחת עם הבריות ויושב כל היום עטור בטלית ותפילין. אמר להם הנצי"ב, הרב זצ"ל, כשהוא יניח תפילין כל היום, אז שייכת לגביו כל ההגדרה הזו של הרמב"ם. כשהוא יהיה עם תפילין הוא באמת מציאות של קידוש ה'. האחרים מקיימים את המצווה, אבל הם לא עונים להגדרה של הרמב"ם-מקדש שם שמיים בעצם אישיותו.

ישנם אנשים גדולים וקדושים, שעצם הנורמה ההתנהגותית שלהם מלמדת שגם אילולי היינו יושבים אצלם בשיעור ללמוד, עצם ההתנהגות שלהם מלמדת. בספר 'זכור זאת ליעקב' לזכרו של הרב יעקב כהן זצ"ל, שהיה חביבו של הרצי"ה זצ"ל, הרצי"ה כתב מאמר וציין את הנקודה המיוחדת שהייתה ברב כהן, שהוא ותורתו היו דבר אחד. הנורמה ההתנהגותית שלו ביטאה את כולו. והוא הביא על כך את דברי הגמרא בבא קמא:'רב יעקב משלם'.הכוונה שרב יעקב אומר שהוא חייב לשלם.  מה הכוונה בכך בעומק? הכוונה שהוא ותורתו זה דבר אחד. זוהי לא אימרה שמנותקת מאורח החיים, מעצמותו של אותו ת"ח.

זה מה שהזכרנו 'איש אלוקים קדוש עובר עלינו תמיד'. הקדושה היא דבר ממשי, היא משפיעה על האדם בעצם הפגישה וההתבוננות במעשיו ובאמרותיו של הת"ח. וכך כותב החתם סופר שכתוב בתשובות הרדב"ז, שאפילו אדם שמתפלל ליד צדיק, ליד אדם קדוש, אז האדם הזה מושפע מהקדושה של הצדיק, והקדושה הזו משפיעה גם על התפילה של האדם הזה.

ואחד הקדושות המיוחדות שהיה לרצי"ה זצ"ל היא, שהקדושה שלו לא הייתה למחצה לשליש ולרביע. אך בנוסף, הייתה לו גם את קדושת הדיבור, פה קדוש כמו שאומר הר"ן בשם רבינו תם. וכמו שאומר האור החיים הקדוש, שלומדי התורה קדושתם כמו כלי שרת-הדיבור והראיה שלהם קדושים. וכך כותב בעל חובת הלבבות, שיש אנשים שבגלל קדושתם הם רואים בלי עיניים, ושומעים בלי אוזניים, יש להם חוש מיוחד-בזכות הקדושה שמשפיעה עליהם,גם אם זה דבר שאנשים מהצד לא מצליחים להבחין בו.

הרצי"ה כידוע היה שמרן גדול. ובכל זאת, פעם אחת הוא שינה את זמני התפילה בישיבה, כדי לעשות תיקון גדול בבית המדרש.הוא איחר את תפילת מנחה מאחת לאחת ורבע כדי שכולם ילמדו את שמירת הלשון חצי שעה לפני תפילת המנחה. בהרבה מקומות הוא דיבר וכתב, בלנתיבות ישראל וגם במקומות אחרים, עד כמה צריך להיזהר בדיבור: בעניינים פרטיים וגם בעניינים כלליים. וגם במאבקים ציבוריים-שכביכול נעשה בזמננו כהיתר להיכשל בהם בדיבור רח"ל, שבושה אפילו לצטט אותם.

לרצי"ה הייתה שליטה על הדיבור גם בזמן כעסו, 'וכמה כעסו רגע'. הראב"ד כידוע קרא לספרו 'בעלי הנפש', אין הכוונה לבריות שיש להם נפש, אלא הכוונה לאנשים שהם הבעלים על הנפש שלהם, שולטים על הרצונות שלהם, שולטים על הדיבור שלהם. הרב זצ"ל כותב במאמרי הראיה ש'גם מלחמת הדעות כמוה כמלחמה מעשית'. כתוב בפס 'שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם' ודרשו חז"ל שכשניגשים למלחמה צריך לדעת עם מי ניגשים להילחם, עם אויביכם ולא עם אחיכם. אי אפשר בחילוקי דעות עם אחים, להתייחס אל האחים כאילו שאתה במלחמה עם אויבים. רגש האחווה צריך להיות תמיד קיים, ואנחנו לא מאותם אלה שאומרים 'גם לי וגם לך לא יהיה גזורו'. הרב זצ"ל כותב באיגרות חלק א': "סימן רע למפלגה שחושבת שרק עימה מקור החיים של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח". והרצי"ה בחלק א' בלנתיבות ישראל כותב:"הפסיקו את העלבונות והזלזולים האישיים ההדדיים". צריך אמנם לדרוש תיקון, להעיר ולהוכיח, אבל לא בסגנון של שנאה ושל ביזוי. הדרך התמידית לתקן את המגרעות היא בסבלנות, לאורך זמן וברחמים, ולא בדרך של הרס ובלע. הרי כך היא מידתו של הקב"ה מסובב העליות, שבסוף הכל יוחזר לטובה. וכן צריך להיזהר שיהא הכל בדרך של תיקון, וצריך לשבור כל דבר העומד בדרך של שלום ואמת ע"ש בדבריו.

הרצי"ה עצמו היה לפעמים אומר דברים בצורה מאד תקיפה. הוא היה מביא את דברי בעל המאור בפסחים: שאף על פי שהגמרא אומרת שהתורה עיקמה שמונה פסוקים בתורה כדי לא להוציא דבר מגונה מהפה, אבל כשצריך לפסוק הלכה, כמו שכתוב בפרשת שמיני איזה בהמה טמאה ואיזה בהמה טהורה, אז התורה כותבת במפורש טהור או טמא. אבל כשלא מדובר בדברי הלכה, חז"ל אומרים שהתורה עיקמה שמונה פסוקים כדי לא להוציא ביטויים מגונים מהפה.

וכך כותב רבנו יונה בספר שערי תשובה, שמידת הצניעות זה לא רק לבושו של האדם. חלק ממידת הצניעות זה גם צניעות הדיבור, זוהי גם חלק מהנורמה ההתנהגותית של ת"ח, ואת אותה צניעות דיבור ראינו ברמה הגבוהה ביותר אצל הרצי"ה זצ"ל. וגם אם לפעמים ראינו אצלו ביטויים תקיפים, זה לא התפקיד שלנו לחקות את הרצי"ה, לקחת רק את דבריו התקיפים ולצטט אותם באופן חלקי. רב חיים מוולוזין כותב בשם הגר"א בספר כתר ראש, שאדם שאין זה טבעו לדבר ברכות-פטור הוא מלהוכיח! עליו התורה לא דיברה שיקיים את-'הוכח תוכיח את עמיתך'. כל ההנהגות האלה של הרצי"ה בעניין הדיבור לא נבעו חס וחלילה מאיזשהו ביטוי שהרב כותב באיגרות שיש אנשים שיש להם 'סובלנות קרירה בעבודת ה''. הרצי"ה היה כולו חי. הייתה לו שליטה על הדיבור, שליטה על המחשבה. הייתה לו שליטה על כל דבר ודבר שהוא עשה. ההנהגות האלה לא נבעו לא מתוך כעס, ולא מתוך איזה משהו חס וחלילה אישי בבין אדם לחברו או בבין אדם לציבור.

"ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש" חז"ל אומרים שמבטלים תלמוד תורה למקרא מגילה. כידוע שהרמב"ם כותב בהקדמה למשנה תורה, שאין לאו של בל תוסיף בכך שקבעו את מצוות קריאת המגילה, מפני שזה מבוסס על קיום הפסוק 'ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו'. דהיינו, ימי הפורים מוכיחים את ההבטחה שכתובה בתורה: 'ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו'. והרמב"ם במקום אחר כותב-ש"יקר בעיניי ללמד עיקר מעיקרי האמונה יותר מהדברים האחרים". וחז"ל הרי אומרים שמגילת אסתר היא כולה אמונה, מגילת אסתר 'צריכה שרטוט כאמיתה של תורה'. מבאר התוס'-כמו מזוזה שיש בה ייחוד ה'. מבטלים תלמוד תורה למקרא מגילה-אין הכוונה רק למצוות מקרא מגילה, אלא לנקודה המיוחדת הזאת שבמקרא מגילה שבה היא משתווה לאותו יחוד ה' ולאמונה שנלמדת ממזוזה, ולכן גם היא צריכה 'שרטוט כאמיתה של תורה'.

ובמקום אחר ביאר הרצי"ה זצ"ל, מה שכתוב במגילת אסתר-"ככתבם וכלשונם", שהדגש הוא על כך שכבודה של כל אומה הוא רק כשיש להם כתב ולשון, כדברי הגמרא במסכת מגילה על בבל, שהם אומה בזויה-שאין להם כתב ולשון. ועל אחת כמה וכמה האומה הישראלית, שהרי אנו אומרים בתפילות 'ורוממתנו מכל הלשונות'. הלשון מבטא את המהות. ועל כן צריך להיזהר שבעתיים בכתבם וכלשונם, ובמיוחד בימים אלו, ימי הפורים בהם הקב"ה רומם את עמנו מחושך לאור גדול.

הרצי"ה זצ"ל מסר את נפשו על ההוצאה לאור של כתבי הרב זצ"ל, הוא מסר את נפשו על הישיבה הקדושה. כמו שכותב רב איצלה מוולוז'ין בהקדמה לנפש החיים, שעל שני דברים הזהיר אותו אביו רב חיים מוולוז'ין, לעסוק בכתבים ולשמור על הישיבה הקדושה. אבל אין מדובר רק על הישיבה בפשטות, 'מרכז הרב' היא השורש והיסוד, ומכוחה זכה להקים עולה של תורה בכל ארץ ישראל. הרצי"ה לימד את התלמידים בדיבור פשוט ביותר, שיש משהו ממשי כשאנחנו מדברים על קדושת ארץ ישראל, על קדושת האדם ועל קדושת התורה. 'מה קדוש לעולם קיים' הכוונה היא שהקדושה היא עצם ושורש המציאות. ככל שדבר הוא יותר קדוש, ככל שדבר הוא יותר קרוב לקדושה, אז הוא יותר מציאותי. ארץ ישראל היא מציאות של קדושה, שכן כל בניין העולם הרי נברא מאבן השתייה, מפני ששם זה שורש הקדושה, שורש הקיום של כל המציאות, משם מושתת העולם.

הרצי"ה לימד את התלמידים בסגנון המיוחד לו של 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה'-מבחירי צדיקיא. אנשים שבאו מבחוץ לשמוע את השיחות שלו, היה נדמה להם לכתחילה במבט השטחי, כאילו הרצי"ה אומר דברים מאד פשוטים. הוא מדבר על קדושה, לא קושיה ולא תירוץ, הכול במין איזו זרימה רוחנית כזאת. אבל אלו שזכו להמשיך ולהתמיד בשיעוריו, ראו שדווקא הדיבורים האלו, הם אלו שעשו את המהפך הנשמתי הגדול ביותר בכל חייהם. הרצי"ה נתן לתלמידים את ההבנה המציאותית-שאורה זו תורה, שהאור האמיתי של העולם הוא כפי שהוא מתבטא בתורה עצמה. חז"ל אומרים שכשמת חזקיהו הושיבו ישיבה על קברו, ודנים בכך הראשונים, שהרי אסור ללמוד תורה בד' אמותיו של המת. ומתרץ 'השיטה מקובצת, בסוף פרק ראשון בבא קמא, שהרי חזקיהו כל כך הרבה תורה עד כדי כך שלא מצאו תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. אז המקום היחיד שאפשר היה להרבות בו תורה לכבודו של חזקיהו, זה היה רק באותם המקומות שהייתה מגבלה ללמוד בהם תורה, לכן אומרים חז"ל שאצל חזקיהו התירו ללמוד תורה בד' אמותיו של המת. הושיבו ישיבה אפילו על קברו כדי לבטא שצריך המשכיות לתורה של הרב. צריך שהתורה תגיע לכל פינה ופינה, גם לאותם המקומות שאולי הייתה בהם מגבלה שמנעה מהתורה להיכנס אליהם. 'רצונו של אדם זהו כבודו', והיות ורצונו של חזקיהו המלך היה בריבוי תורה, לעשות את הכל רק מתוך תורה, לכן חכמי אותו הדור אמרו שכבודו של חזקיהו זה שיוסיפו בכבוד התורה, שיוסיפו בלימוד התורה. צריך שהתורה תתפשט ותגיע לכל מקום, מפני שהתורה היא יסוד המציאות, היא הקדושה האמיתית שלאורה נלך. זכותו של רבנו זצ"ל תעמוד לנו ולכל ישראל, שהימים האלה יהפכו לששון ושמחה, ונזכה כולנו לראות בביאת משיח צדקנו, ובתחיית המתים במהרה בקרוב. וזכותו של מו"ר זצ"ל תעמוד לכולנו הגדיל תורה ולהאדירה ולקדש שם שמיים בכל אורחותינו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה