יום שישי, 30 בינואר 2015

הגר"י שפירא - בשלח

שבת שירה
שבת פרשת בשלח נקראת גם 'שבת שירה'. בד"כ כאשר יש שם לווי לשבת, זה בגלל שמוסיפים קריאה נוספת, חוץ מפרשת השבוע. למה זכתה פרשת בשלח שיתווסף לה שם, אע"פ שקוראים רק את הפרשה? שירת הים לא כתובה כמו שאר פרשיות התורה, אלא עם רווחים רבים. על פרשת ויחי נאמר שהפרשה סתומה כיוון ש"נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד" (רש"י בראשית מז, כח ד"ה ויחי), ומסביר השפת אמת (בשלח תר"ן ד"ה בענין השירה) מתנה על מה שכתוב בתורה חז"ל שלא נתנו הפסקות למשה רבינו אלא כדי להתבונן בין פרשה לפרשה, אך כשסתמו עיניהם של ישראל אי אפשר להתבונן, וזה מתבטא גם בצורת הכתיבה. לעומת זאת, בפרשת שירה, שאז נגאלו ישראל, נפתחו עיניהם וליבם, וישנה יכולת להתבוננות, ולכן צורת הכתיבה עם הרבה רווחים. ואם כן, פרשה זו שונה מכל הפרשות, שניתן להתבונן בה באופן מיוחד, ולכן היא נקראת בשם מיוחד - שבת שירה.
תפילה על כבוד ד'
"וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", שואל האור החיים הק' (שמות יד, טו ד"ה מה תצעק אלי), מה שאלתו של הקב"ה? בשעה שמצרים רודפים אחריהם, ולפניהם הים, מה יעשו אם לא לצעוק? ועוד, מפרש רש"י (שמות יד, י): "ויצעקו – תפשו אומנות אבותם". בשאר המקומות שנאמרה לשון צעקה עד עכשיו לא פירש רש"י כך, ולמה דווקא כאן כתב זאת?
הנפש החיים (שער ב פרק יא) כותב שהתפילה האמיתית היא כשהאדם לא מתפלל על חסרונו האישי, אלא על כבוד ד', כפי שנאמר בחנה "ותתפלל על ד'" (ש"א א, י), ולא אל ד' – היא התפללה על החיסרון בכבודו של ד', ואמרה: אם אין לי ילד, נמצא שהעולם שלך חסר, וא"כ חסר בכבודך בעולם. וכפי שמסבירים על התפילה "כי לישועתך קיוינו כל היום", שהכוונה שאנו רוצים שגם אתה תיוושע, כי "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג, ט), וגם ד' כביכול מצטער בצרתם. וזהו "תפסו אומנות אבותם בידם", שהתפללו על כבוד ד', ומתי הגיעו ישראל למדרגה זו, של תפילה למען כבוד ד'? רק כעת, אחרי שיצאו משעבוד הגוף, בדרך להר סיני, לגאולת הנפש.
מסירות נפש
ומה פירוש הפסוק "מַה תִּצְעַק אֵלָי"? כתוב בחז"ל (מובא ברש"י בראשית יט, יז ד"ה אל תביט אחריך): למה נאמר אצל לוט "אל תביט אחריך" (בראשית יט, יז)? מכיוון שאדם שניצל בזכות עצמו, רואה במפלת שונאיו, ואדם שניצל בזכות אחרים אינו רואה במפלת שונאיו, ובגלל שלוט ניצל בזכות אברהם הוא לא ראה במפלת אנשי סדום. התורה אומרת שד' הבטיח לאברהם שהוא יגאל את ישראל ממצרים, ושיצאו ברכוש גדול, אך הוא לא הבטיח שיקרע עבורם את הים, וזה כבר היה בזכות עצמם –   "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", במסירות נפש, וכשקפצו לים המים הגיעו עד לראשם, ורק אז, לאחר שמסרו נפשם, נבקעו המים. ולכן אמר ד' – אין זה הזמן להתפלל, אלא למסור את הנפש. וכפי שכותב הרב חרל"פ (בבאורו להגדה של פסח עמ' פט): "אהבה נפלאה זו התגלתה בכל מלוא תקפה וזהרה בשעת קריעת ים סוף ולכן אף על פי שהמקטרג עמד וקטרג "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" בכל זאת לא הועיל קטרוגו כלום ולא זזה אהבתו של הקב"ה מישראל עמו הוא הדבר אשר אמר ד' למשה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו [שמות י"ד ט"ו]. ולכאורה יפלא הרי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ואיך יתכן שלא ירצה שישראל יתפללו לפניו. אכן הביאור בזה, דהנה ענין התפלה שמבטלת את הגזירות אינו ח"ו שינוי רצון כלפי מעלה כי "אני ד' לא שניתי' אלא משום שכל גזירה הנגזרת על האדם אינה חלה רק על מקום ידוע וזמן מסויים לזאת באה התפלה להעלות את האדם לעולם אחר יותר עליון שהוא אינו נמצא תחת אותו מקום ואותו זמן ושמה לא חלה הגזירה כלל ועל ידי התפילה ממשיכים את המקום היותר עליון גם למטה וממילא מתבטלת הגזירה לגמרי ולכן נקראת תפלה דברים העומדים ברומו של עולם [ברכות ו ב וברש"י] כי התפלה פועלת לרומם את האדם לעולם יותר עליון, עולם שאין הגזירה פוגעת בו. אמנם צורך התפלה הוא רק בזמן שיש שיקול מעשים אבל בשעת התגלות האהבה העליונה שאינה תלויה בשום תנאי ובשום טעם אז אין שום צורך בתפלה, ועל כן עתה בשעת קריעת ים סוף כאשר התגלתה אהבה זו במילואה, אמר לו הקב"ה למשה 'מה תצעק אלי' ובזוה"ק [חלק ב' מ"ח ע"א] 'לאו עידנא דצלותא השתא וכו' אלא בעתיקא תליא מילתא' גילה לו כי עכשיו אין שום מקום לתפלה ולצעקה אלא בעתיקא הוא סוד הרצון העליון כביכול שלמעלה מכל שכל וטעם תליא מילתא, ולכן דבר אל בני ישראל ויסעו, יגלו הם את אהבתם לד' בלי שום טעם ותנאי לקיים את ציווי ד' ליכנס אל תוך הים אפי' אם לא יבקע בפניהם ויצטרכו למסור את נפשם על כבוד השי"ת ועל ידי זה עצמו תתגלה האהבה העליונה של הקב"ה להם בלי שום תנאי וטעם"
הגמרא (סוטה לז ע"א) אומרת: "היה ר"מ אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים... אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה". אמר רבי יהושע מקוטנא: אין פה מחלוקת, כל אחד משלים את השני. רבי מאיר סובר שכל אחד מהשבטים אמר שהוא קופץ תחילה, אך הם לא התכוונו לכך. ואומר רבי יהודה: "לא כך היה מעשה", נכון שכל אחד אמר, אך למעשה זה לא היה ככה. וזה יצר את מידת המלכות של שבט יהודה. מידת המלכות זו מלכות שלא משקרת, ש'פיו וליבו שווים', שאינו פוליטיקאי שאומר דבר אחד, ולא מאמין אפילו למה שמוציא מפיו, ומלכתחילה מתכון למשהו אחר, לאיזו סחיטה קטנה...
הפרשה מתחילה "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם... וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ", ועוד אומרים חז"ל: ""הים ראה וינוס" (תהילים קיד, ג) ... ראה ארונו של יוסף יורד לים" (ילקו"ש תהילים תתעג ד"ה היתה יהודה לקדשו). יוסף אמר: "פקֹד יפקֹד אלקים אתכם, והעליתם עצמותי" (בראשית נ, כד). הפקידה תלויה בהעלאה. גמר הגאולה יהיה בקריעת הים, ובלי ארונו של יוסף הצדיק, שכתוב עליו "וינס ויצא החוצה" (בראשית לט, יב) הים לא 'ינוס', כדרשת חז"ל לעיל. ולמה? כי יוסף טבע בנו את ה'גנים' של מסירות הנפש. כמו כן, מובא שהים נבקע בזכות אברהם (מכילתא דר' ישמעאל, בשלח, פרשה ג), שגם בו התגלה כוח מסירות הנפש, בעקידה. וכמובן גם בזכות משה – "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ". בפרשיות שמות וארא נקרא ד' בכינוי שלא נכתב בשום מקום: "אלקי העברים". מי מכונה בתורה 'עברי'? אברהם, יוסף ומשה. ולכן אומר משה לפרעה "אלקי העברים" – אנו נצא מפה מפני שיש לנו מסירות נפש!
"ראתה שפחה על הים"
"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי שנאמר: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ"". הפירוש הוא שכל הנביאים התנבאו בלשון "כה אמר ד'", אך משה, שהתנבא ב"אספקלריא המאירה", נתנבא "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד'", ועל הים אפילו שפחה אמרה "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ". ומה יחזקאל לא ראה? כתוב שד' הוציא אותו לבקעה מלאה עצמות ושאל "התחיינה העצמות האלה?" (יחזקאל לז, ג) וענה יחזקאל "ד' אלקים אתה ידעת". יחזקאל לא ידע להגיד שלעצמות תהיה תחיית המתים, אך שפחה על הים ראתה מה שלא ידע יחזקאל, היא ראתה את תחיית המתים, כי תחיית המתים זה לא דווקא מת קבור, כל ריקבון, כפי שהיו ישראל במצרים, הוא מוות. וכפי שכתב הריטב"א (בחידושיו לתענית ב ע"א. וע"ע בחידושיו לב"מ פה ע"ב ד"ה כי מטא): "וכן תמצא באותה ברכה שמזכיר ג' פעמים מחיה המתים, והאחרון שבברכה הוא בלבד על תחיית המתים ממש באמרו ונאמן אתה להחיות מתים, ועל דרך הנגלה, הראשון הסמוך לגבורת הגשמים הוא על ענין שאמרנו שמחיה בני אדם על ידי הגשמים שמכין בהם מזונותיהן, והשני הסמוך לסומך נופלים הוא על בני אדם שקרב קצם למות והקב"ה מאריך ימיהם וישלח דברו וירפאם". ולכן אומר רש"י (טו, א ד"ה אז ישיר): "אז ישיר משה... מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה". תחיית המתים מתחילה כבר עכשיו, ביציאת מצרים.
[כשהרבי מבעלזא הקודם הגיע לא"י, היה זה לפני פסח, ושאלו החסידים: איך אפשר לשיר בליל הסדר אחרי שנרצחו ששה מליון יהודים?! ענה הרבי שזהו הפירוש ברש"י – ביציאת מצרים יצאו רק "חמושים", חמישית מהעם, וכיצד יכלו לאמר שירה? אומר רשי: "רמז לתחיית המתים" – מי שמאמין בתחיית המתים יכול לשיר. ומסופר שאחרי השואה הקימו בבני ברק מוסד לניצולות שואה, ולאחר כמה שבתות באו השכנים של אותו מוסד לחזו"א, ואמרו לו שהבנות שרות בקול, ומחטיאות אותם ב"קול באשה ערווה". דפק החזו"א על השולחן ואמר: סוף סוף הן מצליחות לשיר, ואתם רוצים שיפסיקו?!]
"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" זו הדרגה הגבוהה ביותר של ישראל, אליה הגיעו אחרי יציאת מצרים, לכן אומרים חז"ל שדווקא בזמן זה קטרגו המלאכים "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז" (מדרש תהילים טו ד"ה ר' עזריה). למה לא קטרגו המלאכים ביציאה ממצרים? מפני שיציאת מצרים היתה בזכות האבות, אך קריעת ים סוף היה מכוחותינו, כח מסירות הנפש. אמנם במשך חכמה כאן מסביר שבקריעת הים נחלקו ישראל לארבע כתות, וכשיש מי שדואג למחלוקת ולמריבות, בא הקטרוג.
הערוך השולחן (או"ח נב, א) שואל למה אומרים את שירת הים בסוף פסוקי דזמרה? והרי התורה קודמת לנביאים ולכתובים, ולמה מקדימים את מזמורי התהילים? ועונה – "ומצאתי שהזוהר בפרשת תרומה הקשה זה וז"ל... כלומר, דאדרבא, מפני גודל מעלתה סמכוה לק"ש וברכותיה". דהיינו, המשמעות של "אז ישיר" איננה שווה למשמעות של פסוקי דזמרה. תוס' בברכות (לא ע"א ד"ה רבנן) אומרים שפסוקי דזמרה תוקנו מפני שצריך לעמוד לתפילה מתוך תורה, אך אז ישיר איננה הקדמה לתפילה, זה כבר התפילה עצמה, מפני שבסוף אז ישיר כתוב "ד' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד", שזה כבר חלק מהתפילה, ולכן השירה לא בא בתחילת פסוקי דזמרה, שהיא כחלק מקבלת עומ"ש וע"כ צריכה להיסמך אליה.
ועיין בזוה"ק (ח"ב נג) ויאמינו בד', וכי עד עכשיו לא האמינו והכתיב "ויאמן העם", אלא האמינו במה שאמר להם משה "התיצבו וראו את ישועת ד'", ז"א – לא אמונה ערטילאית, אלא אמונה בחוש, שדוקא בשעת מצוקה סומך על הקב"ה, והיא דרגה של למעלה מן הטבע, ואז זוכה האדם לא רק לישועה, אלא להתעלות עצמית, וכפי שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, שע"י מסירות נפש זוכה להגיע לדרגת רוה"ק. וע"כ כתוב אצל אסתר "ותלבש אסתר מלכות", ופרש"י שלבשה רוה"ק, וביאר א"מ זצ"ל ע"פ הרמב"ם הנ"ל שהיא הלכה במסי"נ עבור כלל ישראל – וזכתה לרוה"ק.
וידועה שאלת האבן עזרא, ר' בחיי ועוד, מדוע לאחר שיצאנו ממצרים עדיין פחדנו כשמצרים רדפו, עם שלם לא יכול להתגונן ולהגן על עצמו?? ומסביר הא"ע שעם שהיה משועבד נפשית למצרים, לוקח לו זמן להשתחרר נפשית מהמשעבדים, ואין לו לזה תעצומות נפש. מתי ישראל יצאו ממצב זה? בקריעת ים סוף, בגילוי השכינה, "ויאמינו בד' ובמשה עבדו". וביאר ר' צדוק הכהן מלובלין שכאן זכו גם להאמין בעצמם, שיש לקב"ה חפץ בהם: "כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה וגו' (יונה ד' י') וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו. וזה פירוש (שמות י"ד ל"א) ויאמינו בה' ובמשה עבדו פירוש משה רצה לומר כלל ששים ריבוא נפשות ישראל בדור ההוא האמינו שהשם יתברך חפץ בהם". וכתב הרב באורות ישראל (ו, ח): "קַטְנוּת הָאֱמוּנָה וְרִחוּקוֹ שֶׁל אָדָם מִן הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה בָּא מִתּוֹךְ שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לְרוֹמֵם אֶת עֵרֶךְ עַצמוֹ, עַד שֶׁיִּקָּבַע בְּלִבּוֹ הָרַעְיוֹן הַגָּדוֹל אֵיךְ שֶׁגְּדֻלָּה אֱלֹהִית רְאוּיָה לוֹ. הַגְּדֻלָּה הָעֶלְיוֹנָה, הַמַּסְעֶרֶת אֶת כָּל רַעְיוֹן מֻגְבָּל, אֲשֶׁר לְהַמַּחֲשָׁבָה הָאֱלֹהִית, הִיא בְּאִיּוּמָהּ הַנּוֹרָא מְגָרֶשֶׁת אֶת רוּחַ הָאָדָם מִגְּבוּלָהּ, כָּל זְמַן שֶׁלּא יְרוֹמַם וְיִנָּשֵׂא, בְּמַחֲשָׁבוֹת שֶׁל קדֶשׁ וּבְאָרְחוֹת חַיִּים שֶׁל טהַר, לָחוּשׁ בְּעַצְמוֹ אֶת הַתְאָמָתוֹ אֶל גְּדֻלָּה זוֹ. וּבְיִחוּד הַדָּבָר נוֹגֵעַ לְיִשְׂרָאֵל. קִרְבַת-הָאֱלֹהִים הַלְּאֻמִּית צְרִיכָה אֱמוּנָה גְּדוֹלָה שֶׁל גֵּאוּת לְאֻמִּית בְּמִדָּה רוֹמֵמָה כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁיִּקָּבַע בַּלֵּב הָרַעְיוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַהִתְגַּלּוּת הַלְּאֻמִּית רְאוּיָה לָהּ. אָמְנָם גֵּאוּת קדֶשׁ זוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִיא עֲדוּיָה בְּגָאוֹן כָּךְ הִיא שְׁבוּצָה בַּעֲנָוָה גְּדוֹלָה, וְהָעֲנָוָה הָאֱלֹהִית, הַבָּאָה מִתּוֹךְ הַגְּדֻלָּה, וּמִתְחַבֶּרֶת עִמָּהּ, הִיא מוֹפִיעָה עַל הָאפִי הַנִּשְׁמָתִי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, וֶאֱמוּנָתָהּ בְּקִרְבָתָהּ אֶל אֵל-עוֹלָם קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֵין חֵקֶר לִגְדֻלָּתוֹ, מִשְׁתָּרֶשֶׁת בְּתוֹךְ מַעֲמַקֵּי נִשְׁמָתָהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִתְעַלָּה, מִשְׁתַּחְרֶרֶת, וּמַתְכִּינָה עַצְמָהּ לִגְאֻלָּה שְׁלֵמָה". ועוד כתב בעין אי"ה (ברכות ח"ב פ"ז, מח): "והנה התחלת ההרגשה שבאה לישראל שהם יש להם סגולה נפלאה מצד מקור מחצבתם, נתגלה לישראל על הים, כי שם לא הצטיינו בכשרון מעשים, "ועבר בים צרה", "וימרו על ים בים סוף". ובכל זאת ראו יד ד' הגדולה, בפועל פעל עמהם להפליא, בין במצבם החמרי להצילם מיד שונאם ולראות נקמות מרודפיהם, בין במצבם הרוחני שרמה נפשם לשיר שירי קודש, וכל הקהל כאחד לבשה אותם רוח ד' ללכת באורח נשגב בשאיפת נפשם לצור יוצרם אלהי ישראל. הנה לא פעלה כאן לא תכונת חינוך ולא מעשה ולימוד כ"א התיחדות הטבעית המצויינת של נפשותן של ישראל. והנה הילד כבר מתפעל הוא ממראה עיניו מחינוכו, ותיכף בצאתו לאויר העולם מתחלת הפעולה, כיוון שמתקבצת בהמשך הזמן בפעולות ניכרות מתחלת היא מתחלת הרגשתו את העולם החיצוני. אמנם עוברים שבמעי אמן להם אינו נמצא כ"א ההרגשה התכונית הכמוסה רק מפני שהם ממקור ישראל. ועל הים נתעורר זה הכח הצפון שהתרגשו הנפשות לשירה מפני שהם ממקור ישראל, ורק יתרון זה שראו בעיניהם מהו ערכו, פעל עליהם לומר שירה, וזה הכשרון כבר הוא נמצא צפון גם בעוברין שבמעי אמן".
וע"כ בסוף הפרשה מסופר על מלחמת עמלק, כבר יש לעמ"י כח להילחם על כבוד ד', ורק לפני כן נאמר להם "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון", אבל במלחמה מול עמלק, ובכיבוש א"י נשתנה הדבר.
מבחנו של האדם הוא דוקא בשעת מצוקה, להיכן הוא פונה כשהגלים סוערים, ובקריעת י"ס זעקו אל ד', קפצו הימה במסי"נ, סימן שבמהותם וביסודם מחוברים הם לקודשא בריך הוא. ומשום כך נאמר בפסוק "סוס ורכבו רמה בים" ופרש"י שלא התנתקו הסוס ורוכבו אלא ביחד צללו כעופרת. מה הנפק"מ אם סוס ורוכבו הם אחד? כנראה הוא בא להדגיש את מעלת ישראל, שבשעת מצוקה מחוברים יותר לקב"נ וכנ"ל, משא"כ אצל מצרים, שכל יהבם ובטחונם בסוס ורכבו, וכמש"כ בנביא לעת"ל "אשר לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר אלקינו למעשה ידינו". אבל מצרים השליכו כל יהבם על הרכב והפרשים וכדו'. וזה המשמעות של סוס ורכבו ירה בים.
כשישראל זוכים לגילוי שכינה עד ששפחה יכולה לומר "זה אלי ואנוהו", וכולים גן לראות עין בעין את הלעת"ל, שד' ימלוך לעולם ועד, ובתרגום הוציא הדבר מפשוטו ופירש שד' מולך עכשיו בהווה, והכוונה שמלכות ד' העכשוית תתמיד גם לעולם.
 
"כה דברי כאש"
כתוב בב"ח בהלכות ברכת התורה (סימן מ"ז): אבל ברכה זו השנייה אינה כי אם ההודאה ושבח על מה שנתן לנו תורתו כלי חמדתו מתוך האש להורות על קדושתה ורוחניותה ובחר בנו מכל האומות וקרבנו לפני הר סיני... לפיכך צריך לכוין בברכה זו השנייה להודות לו יתעלה על מעמד הר סיני וכו' ומסיים בה ברוך אתה ה' נותן התורה כלומר נותן התורה כלי חמדתו מתוך האש... והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו".
הגמרא אומרת (חגיגה כז ע"א): "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא – ומה סלמנדרא שתולדת אש היא", מסביר רש"י (ד"ה סלמנדרא) שהיא נוצרת מבעירת אש שבע שנים במקום אחד, "הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב "הלוא כה דברי כאש נאם ה'" על אחת כמה וכמה". מה הפירוש שגופן של ת"ח אש? הגמרא בתענית (ד ע"א) אומרת שיש מושג של "ריתחא דאורייתא", ואומר שם רש"י (ד"ה אורייתא מרתחא ליה) שאין הכוונה שהת"ח 'עצבני', אלא שהוא אכפתי יותר, שהיות והוא  עוסק בתורה, שהיא אש, היא שמחממת אותם בלהט פנימי של אכפתיות. רעק"א אומר באגרות שהוא ביקר בהמבורג, וראה שיש שם אנשים רבים שלומדים ומתפללים, אך האש של התורה חסרה להם, הכל ב'יקיות', שום דבר לא חי. ועל כך אומר הב"ח – תודֵה לד' על מעמד הר סיני, על שניתנה לך תורה מתוך האש – תורה רוחנית וקדושה. ואומרים התוס' בשבת (פח ע"א ד"ה כפה), למה ד' כפה על ישראל את הר סיני כגיגית, והרי הם קבלו ברצון? ועונים שהיה ירא שמא יחזרו בהם ישראל כשיראו את האש. אם כן, למה נתן ד' את התורה באש, והוצרך לכוף את ישראל? אלא, שלא שייך בלי האש. האש איננה 'תפאורה', אלא היא ביטאה בדיוק מהי התורה. ישנם כמה מקומות בש"ס שמסופר בהם על ת"ח שהיו עוסקים בתורה והיתה אש מתלקחת סביבם, ועל יונתן בן עוזיאל כתוב שהעופות שעפו מעליו היו נשרפים (סוכה כח ע"א), ואומרים שם התוס' (ד"ה כל) "שהדברים שמחים כנתינתם בסיני, שנתנה תורה באש" – היתה לו דבקות כ"כ גדולה כבמעמד הר סיני, ודבר גשמי לא יכול לעמוד בפני זה.
למשה היו שבעה שמות (עי' מגילה יג ע"א), ולמה אנו קוראים לו דווקא משה? משמעות השם משה הוא "כי מן המים משיתהו" (שמות ב, י) ומסביר המהר"ל שמשה היה בדרגה כ"כ גדולה, שהיה מנותק מן החומר, וכשהוא אומר "לא איש דברים אנוכי" (שמות ד, י) לכך התכוון, שכח הדיבור הוא המקשר בין הגשמי לרוחני, ואתה הרי יצרת אותי רוחני, לא איש דברים, ולכן כשמשה הוציא את ישראל ממצרים היה זה "אני - ולא מלאך, אני - ולא שרף", כי משה היה מנותק מן החומר, משוי מן המים, שמים זה החומר העדין ביותר, וגם ממנו היה משה מנותק.
בעז"ה יהיו דברי הב"ח התמרור האמיתי, לעסוק בתורה מתוך התקרבות להר סיני, כפי שניתנה, עם הקדושה וה'ריתחא דאורייתא', לקראת הגעתנו בשבוע הבא ל"תעבדון את האלקים על ההר הזה",
שבת שלום!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה