יום שלישי, 13 בינואר 2015

אורות הגבעה פרשת וארא תשע"ה

תחיית המתים וגאולת מצרים
בשבת חוהמ"פ מפטירין בהפטרת העצמות היבשות, ומביא הטור [סי' ת"צ בשם רב האי גאון] ששמע מחכמים דטעם הדבר מפני שתחיית המתים תהיה בחודש ניסן. והנה חודש ניסן הוא חודש של גאולה וכמ"ש חז"ל [שמו"ר ט"ו יא] משבחר ביעקב ובניו קבע להם ר"ח של גאולה. ומהאי טעמא ס"ל [ר"ה יא א] לר' יהושע דבניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל אבל תחיית המתים ה"ז לכאורה ענין בפ"ע, וצ"ב הקשר דתחיית המתים לחודש הגאולה.


אז ישיר משה ובני ישראל גו' שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה [שמות טו א וברש"י]. ובודאי דזה שהרמז בתורה בא בהדי השירה על קריעת י"ס שבה הושלמה היציאה והגאולה ממצרים באופן של לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם [שם יד יג], מורה על כך ששורש תחיית המתים נעוץ בגאולת מצרים וצ"ע.


ביום טוב הראשון של פסח אנו מברכים ברכת הטל, והרי עתיד להחיותם בטל [עי' חגיגה די"ב ובב"מ פה ב]. מבואר דע"י הזכרת טל בברכת מחיה המתים מתעורר הענין דתחיית המתים [עי"ש בתוד"ה כי]. ולפ"ז נראה דברכת הטל בחג הפסח מישך שייכא בהדי הא דהיציאה מעבדות לחירות דיצי"מ היא שורש לתחיית מתים.


ויעויין בפרקי דרבי אליעזר [פכ"ט] וז"ל הגיע ליל יום הפסח וקרא יצחק לעשו בנו הגדול, וא"ל בני, זה הלילה כל העולם כולו אומרים בו הלל ואוצרות טללים נפתחים בזה הלילה, עשה לי מטעמים כו' אמרה רבקה ליעקב, בני הלילה הזה אוצרות של טללים נפתחים בו העליונים אומרים שירה הלילה הזה ועתידים בנים להגאל כו' עשה מטעמים לאביך עד שהוא בעודו יברכך וכו' וכו' וכשיצא מאת פני יצחק אביו יצא מעוטר כחתן וככלה בקישוריה וירדה עליו תחיית טל מן השמים ונתדשנו עצמותיו ונעשה גם הוא גבור חיל וכח כו' עיי"ש. והרי דברכת ויתן לך אלקים מטל השמים גו' ניתנה בליל פסח והטל הזה שייך לתחיית טל מן השמים, הטל שעתיד להחיות בו מתים.


והנה כתיב [מלכים א יז א] "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב, חי ה' א-להי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי". ויתכן דזה שהטל הוא לפי דבריו של אליהו מישך שייכא להא דתחיית המתים הוא ע"י אליהו כמבואר ברי"ף ובר"ן בברייתא דרבי פנחס בן יאיר [ע"ז כ א], ותחה"מ היא ע"י טל, וכיון דהיום הראשון של פסח הוא הזמן דברכת הטל ואיכלל בזה גם תחיית טל מן השמים כמבואר בפרדר"א, הרי שליל פסח הוא זמן של גילוי אליהו ובוודאי שכ"ז שייך בהדי היות הזמן הזה זמן גאולה מעבדות לחירות וכדיתבאר. והיינו, דהרי דרשו רז"ל עה"פ חרות על הלוחות אל תיקרי חרות אלא חירות [עירובין נד א] ושסוף ענין החירות הוא חירות ממלאך המות, בזה הרי נשלמה כוונת הגאולה מעבדות לחירות דיציאת מצרים וכמ"ש בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. מבואר מזה דחירות שענינה הפקעת שיעבודים חיצוניים כוללת את הפקעת השעבוד למיתה כי האדם במהותו שייך לחיים נצחיים [וכמבואר מהרמב"ן בהקדמת תורת האדם] ועול המיתה נחשב עול חיצוני כלפי מהות האדם, כך שהחירות הגמורה משמעה חירות ממלאך המות ובלע המות לנצח גו' וחרפת עמו יסיר, המיתה נחשבת חרפה, כי הרי היא מסובבת מהגזירה דביום אכלך ממנו מות תמות.


ולכן היציאה מעבדות לחירות דזמן חירותנו יש בה התחלה ושורש לתחה"מ שהיא החירות הגמורה ממלאך המות וזה ענין קבלת הגאונים שתחיית המתים תהיה בחודש הגאולה מעבדות לחירות. ולכן הוא הזמן לכוס של אליהו שאע"פ שעדיין אין אנו שותים ממנו, מ"מ יש לו למזוג כוס חמישי ואומר עליו הלל הגדול מתוך צפייה לישועת ה' הקרובה וכהכנה ליום בו 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא', וגילוי אליהו בעוה"ז הרי כולל הוא את בשורת הגאולה השלימה מעבדות לחירות ממלאך המות כי הוא הרי משמש דוגמא בעוה"ז למי שלא שלטה בו מיתה.


והנה בריש פרשת וארא נאמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה וגם אני שמעתי גו' לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי גו' ובסנהדרין [צ, ב] ר' סימאי אומר מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר וגם הקימותי גו' לתת להם גו' לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחה"מ מה"ת. והרי בהמשך לזה באו לשונות הגאולה עד והבאתי אתכם גו' שבזה מתקיימת הברית דנתינת הארץ. והרי הברית היא "לתת להם" ואיך מתקיימא ע"י "והבאתי אתכם", ועכ"ח דבאמת גמר הקיום דוהבאתי הוא בתחיית המתים והיינו דהכוס שכנגד והבאתי הוא הכוס של אליהו שעל ידו תהיה תחיית המתים.


כל מצוות החג מופיעים בפעם הראשונה בפרשת החדש הזה לכם, בה נתחדש שישראל מונין ללבנה שהיא עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה. ומבואר בא"ח ובכלבו דהיינו ההתחדשות דתחיית המתים. "בראשית" היא בריאת הזמן וזה שייך לנחלת גויים והיה צריך להתחיל של תורה הוא בהחדש הזה לכם דהיינו שניתן לישראל כח להתחדש ולהתעלות מעל למיגבלות הזמן. וענין זה הוא הפתיחה ליציאה מעבדות לחירות ממלאך המות כי כל התיישנות שייכת לשלטון הזמן ולגזירת המיתה [ולכן בכל ר"ח יש התעוררות של גאולה מעבדות לחירות כמבואר מהא דבברכת החודש אומרים מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעברות לחירות הוא יגאל אותנו בקרוב כו' ודוק].


"בני בכורי ישראל". ועיין מהר"ל בס' הגבורות [פל"ט] שקדושת הבכורה היא קדושת הראשית וככל שהבכור מחובר יותר לראשית הכל ואינו נעתק ממקורו ואינו מתיישן ה"ה שייך ביתר שאת לקדושת הבכורה וז"ע בני בכורי ישראל עייש"ה. והחתימה של בני בכורי ישראל ה"ה במכת בכורות כדפירש"י [שמות ד כב] כשפסח ה' על הפתח. ועל אותו פתח מתגלה אליהו הנביא בליל פסח על פתחי בני ישראל שהרי אליהו הוא זה שעל ידו תהי' תחיית המתים שענינה החיבור ללמעלה מן הזמן בסוד אחרית כראשית שאין האחרית נעתקת כלל מן הראשית בבחי' בני בכורי ישראל - ישראל שנקראו ראשית. עשיו הפסיד את הבכורה כי הוא הולך למות [בראשית כה לב], מכאן שכפר בתחיית המתים [בראשית רבה פס"ג יא], והכופר בתחיית המתים אינו קם בתחיית המתים [סנה' ר"פ חלק]. יעקב ובניו המאמינים בתחיית המתים זכו בבכורה שהיא העבודה במקום המופקע אפילו מאחר בששים ממיתה [שלכן אם ידעתי לא ישנתי רש"י בראשית כח טז], כי על כן על אותם פתחים של בתי בני ישראל עליהם התבררה אמונתינו בתחיית המתים בפסיחת ה' על הפתח שהיא הבפועל של הבירור דבני בכורי ישראל, מתגלה בכל ליל פסח אליהו הנביא זכור לטוב שעל ידו תהיה תחיית המתים.


עבדי הזמן עבדי עבדים הם עבד ה' הוא לבד חפשי [ריה"ל]. החירות הגמורה היא החירות ממגבלות עבדות הזמן, חירות ממלאך המות, "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" אינו פרט בצורת היציאה לחוד אלא הגדרת מהות היציאה מעבדות לחירות שהיא היציאה ממגבלות הזמן שהוא ענין החפזון. והוא ענין המצה שאין בה שיהוי זמן וע"י ושמרתם את המצות בזמן חירותנו זוכים לידי ושמרתם את המצוות במשך כל ימות השנה. מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור גו' [שמות לד יז-י"ח]. היציאה מהקפאון והקבעון של מסכה לחיוניות וחיים מתחדשים של מצה שאין בה שיהוי זמן והתיישנות.


ו"אצל קדושת בכורה המתגלה ביצי"מ שייכת מדת זכירה והבן זה מאד" [מהר"ל גבורות ה' פל"ט] כי הבכורה היא החיבור לראשית שלמעלה משינויי הזמן שהו"ע הזכרון וזה הרי ענין החיים כי אצל חיים שייך מדת זכירה [טור או"ח תקפ"ב] היפך "נשכחתי כמת מלב" שהעבר חי וקיים בהווה, היפך מלאך המות שענינו שלטון הזמן והתיישנות, היפך יצר הרע שהוא מלך זקן שהוא השאור בעיסה, ולכן על פתח בתי ישראל שמתגלה עליו בחי' בני בכורי ישראל מתגלה אליהו הנביא שעל ידו תחיית המתים וזוכים ביום ברכת הטל של תחיה להיות בבחי' כד הוינא 'טליא' לעולם, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו גו'. [ועי' טור או"ח סי' רצ"ט שנוהגין לומר במוצ"ש פסוקי אליהו ואומרים שהוא טוב לשכחה ומבואר להמתבאר דשכחה הו"ע המיתה, 'נשכחתי כמת', ואליהו השייך לתחה"מ הוא ענין הזכרון והזכרון היפך השכחה שייך במסויים למוצ"ש שהוא הזמן של 'וי אבדה נפש' וע"י סעודת מלוה מלכא מתבררת רשימת העבר בהווה שהרי זה ענין הליווי שמעבר למקום ושעת הנוכחות. וממנה החיות של עצם לוז שממנו התחיה והסעודה כנגד דוד מלך ישראל חי וקיים. וכן אומרים בקידוש לבנה דוד מלך ישראל חי וקיים ומקדשים אותה לכתחילה במוצ"ש שי"ל דשייך לבחי' תחה"מ להתחדש כמותה השייך למו"ש כמתבאר ובטור [תכ"ו] כשהוא מבושם ונרמז בזה ענין הבשמים דמו"ש שלעומת איבוד הנפש. ועי' רבינו בחיי [בראשית ב ז] דריח ענינו זכרון – אזכרתה - שהוא רשימת העבר בהווה ודוק [ושמעתי מכ"ק אדמו"ר שליט"א שהרופאים בימינו 'גילו' שהריח מעורר זכרון – ואין כל חדש תחת השמש]. וילה"ע ממ"ש בפרדס רימונים להרמ"ק הובא בילקוט ראובני פ' בראשית ובמדבר קדמות להרחיד"א מע' אל"ף אות כז בשם מדרש שאליהו הי' בשעת קטרוג המלאכים דמה אנוש כי תזכרנו והוא אמר להקב"ה אם לפניך טוב לפני לא כ"ש כו' עיי"ש ומבואר היטב דאליהו שהוא היפך הטענה דמה אנוש כי תזכרנו ה"ה שייך לזכירה].


מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש חליפי השמש שהוא התורה [רש"י עה"פ]. וכך היה ר' סימאי אומר, אין לך פרשה שאין בה תחיית המתים אלא שאין בנו כח לדרוש כו' [ספרי האזינו פיסקא א] ע"י התורה הכל מתחדש עומדים תמיד ב"היה צריך להתחיל" מחוברים להתחלה ולראשית שהיא החדש הזה לכם ועי"ז נזכה לתחיית המתים מן התורה שיהיה 'רגש עלמא' בעולם קטן שלנו בבחי' עלמות תופפות על מות למעלה מן המיתה ע"י הזריזות דעלמות כהדין עולימתא מתוך התחדשות וחיות ואז נזכה כולנו לתחיית המתים מן התורה ועל ידי התורה. ואתא הקב"ה ושחט למלאך המות בב"א. [עפ"י קובץ חכמי לב ו' עמ' א' כ"ט והלאה עיי"ש בהרחבה וע"ע בס' שבת ומועד בשביעית ח"ב עמ' 383 - 389 ].


 


וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' [ו' ב']


וברש"י - דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה שע"ז כתיב ויאמר אליו אני ה' ופירש"י נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני וכו'.


וקשה וכי תעלה על דעתך שלא ידע משה שנאמן ה' לשלם שכר וכו' והרי ודאי ידע ומ"מ אמר למה הרעות, ומה פשר תשובה זו לשאלת משה ששאל 'למה הרעות' אע"פ שידע שנאמן הקב"ה לשלם שכר וכו'?


וכן צ"ב היכן נאמר במש"כ אני ה' דהיינו נאמן לשלם שכר שכתב רש"י?


עוד צ"ב מש"כ רש"י עמש"כ בקרא ג' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם. ופירש"י וארא אל האבות ע"כ. וכבר האריכו בזה הרבה, מה רצה רש"י בזה, והרי כתוב להדיא בקרא וארא אל אברהם אל יצחק וגו' ומה הוסיף רש"י במש"כ וארא אל האבות?


ונראה שיש הסתכלות של זמן זה ושל זמן זה באופן נפרד על כל זמן וזמן אבל יש הסתכלות של שרשרת אחת שכל פרט הוא חולי' בשרשרת אחת, ובשרשרת רחבה זו, גם הצרות של עכשיו,  בהסתכלות הרחבה יותר, משתלב הכל זב"ז ואין אלו צרות. וזהו מש"כ אני ה' דהיינו היה הוה ויהי', שהכל לפניו ית' משולב ושכר דיהי' הוא בהוה ומשולב בו, דממילא גם הצרות של עכשיו הן במהלך של שכר, וממילא שהכל שכר הוא. וכיון שזה מרומז במש"כ י-ה-ו-ה וכנ"ל, ממילא מבואר מזה שזהו המהלך של שכר, שנאמן ה' לשלמו למתהלכים לפניו גם כשלא נראה הדבר בעיני בשר. ושפיר מבואר הדבר במש"כ אני ה'.


וזהו מש"כ רש"י וארא אל האבות, דהגדרת שם האדם כ'אב' פירושו שהוא חולי' בשרשרת הדורות ולא כהגדרות אחרות הבאות להגדיר אותו בלבד. וזהו מש"כ וארא וגו' שנראיתי עליהם וקבלו והבינו את הגדרתם כאבות דהיינו שחוליות בשרשרת אחת הם ואין הדברים מתקבלים רק לפי המצב העכשווי אלא לפי הסה"כ של הנעשה בכל השרשרת וקיבלו את זה. אע"פ ששמי ה' לא נודעתי להם דהיינו שלא ראו בפועל את ה'יהיה' הכלול בשם ה' ומ"מ קיבלו את הדברים דע"ז כתיב בקרא ד', וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ בכנען וגו'. דכי הם קיבלו והרי רק זרעם זכו בארץ ועיין בזה בגמ' סנהדרין דף צ' לענין תחה"מ ומ"מ לפי פשוטו צ"ב. אכן כנ"ל אין הם פרטים אלא חוליות בשרשרת אחת, שבזה כשלבסוף הגיעה הנתינה קיבלה את זה כל השרשרת הכוללת אותם דעי"ז נחשב קבלה שלהם ממש. וזוהי התשובה על אמירת משה למה הרעות וגו' שאמרו ע"ז בגמ' סנהדרין [דף קי"א והובא ברש"י סו"פ שמות] חבל על דאבדין ולא משתכחין עיי"ש כלפי האבות דהיינו כנ"ל במה שברורה היתה להם הסתכלות זו מש"ה החזיקוה כלתת להם ובזה איך אפשר לשאול למה הרעות כלפי מה שנראה עכשיו ואין הנידון על עכשיו אלא על כללות הענין שבזה מה שנראה על פני השטח כאילו הוא רע, באמת טוב הוא וכנ"ל וע"ז חבל על דאבדין. ומיושבות כל הקושיות. [די באר קמא עמ' מ"ז]


 


וגם הקימותי את בריתי אותם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה [ו' ד']


 


עיקר ארץ ישראל הוא בית המקדש


 


יעוין רש"י [בראשית ט"ו ו'] "ד"א – "במה אדע" - לא שאל לו אות אלא אמר לפניו, הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה. אמר לו הקב"ה, בזכות הקרבנות ע"כ [ע"פ הגמ' בתענית דף כ"ז ע"ב]. והנה בהא דהקיום בא"י הוא בזכות הקרבנות, י"ל דיעוין בספרי [פ' כי תבא פיסקא ה'] 'ויביאנו אל המקום הזה' - זה בית המקדש או יכול זה ארץ ישראל, כשהוא אומר 'ויתן לנו את הארץ הזאת', הוי אומר זו ארץ ישראל. ומה ת"ל ויביאנו אל המקום הזה? בשכר ביאתנו אל המקום הזה נותן לנו את הארץ הזאת. ומבואר שכל הזכות של הביאה לא"י הוא ביהמ"ק ועיקר התכלית של ביהמ"ק הלא הם הקרבנות, כדברי הרמב"ם בריש הל' ביהב"ח. וא"כ מובן היטב שהקרבנות הם תנאי בקיום ישראל בא"י.


ובפשוטו י"ל עפי"ד רש"י [בתענית דף י"ז ע"א ד"ה דבעי למתחם]: "בסוף כל ברכות ברוך מרחם על הארץ, ולהכי בעי באותה חתימה דוד שלמה וכו' משום דאינהו תקון בית המקדש דהוא עיקר הארץ." ונמצא שעיקר הנתינה של הארץ היא מחמת ההבאה אל המקום הזה בית המקדש. ובזה א"ש בפשיטות הא דבקרא [דברים כ"ז ט'] ד"ויביאנו אל המקום הזה" - בית המקדש [כנ"ל מספרי וכ"ה ברש"י], 'ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש' הקדים הכתוב את ההבאה אל המקום הזה לנתינת הארץ וכיון דביהמ"ק הוא עיקר הארץ נמצא דהקרבנות שהם עיקר ביהמ"ק הם עיקר הארץ. ויש לבאר המטבע בתפילת מלך רחמן במוסף דרגלים 'והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם ולזמרם והשב ישראל לנויהם', דהתפילה היא שכאשר ישיב ה' את עבודת ביהמ"ק למקומה שהיא עיקר תכלית נתינת הארץ ישיב את ישראל לנויהם. [ס' זאת ליעקב פ' לך לך]


והנה, כתוב בפרשתנו "וגם הקימותי את בריתי אותם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה". ועיין בבעל הטורים דלתת עולה ת"י ת"ך רמז לשני מקדשים שעמדו ת"י ת"ך שנים, והיינו כדכתיב - ויביאנו אל המקום הזה [זה - בית המקדש רש"י] ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש, הזכיר תחילה בית המקדש שנבנה שנים רבות לאחר הביאה לארץ ואח"כ נתינת הארץ ומשום שעיקר הנתינה של הארץ היא מחמת ההבאה אל המקום הזה הוא בית המקדש. וכ"כ רש"י [תענית י"ז א' ד"ה דבעי] 'בית המקדש דהוא עיקר הארץ' עיי"ש. והיינו, דתכלית ה'לתת של ארץ כנען', הוא עבור בית המקדש. ואמנם כן הוא דהגלות באה תדיר כאחת עם חורבן המקדש. [זאת ליעקב פ' וארא]


"... דבר מעניין הוא שהרמב"ם פסק שקדושת יהושע בטלה כי הוא קידש ע"י כיבוש שאח"כ בטל אבל קדושת עזרא שקדשה בחזקה לא בטלה והיא כמו קדושת המקדש. מפני מה קדושת עזרא היא כקדושת המקדש מפני שבעזרא הקדושה התחילה עם בית המקדש, ואילו ביהושע היא התחילה עם הגבולין והסתיימה עם ירושלים, ירושלים היתה האחרונה. קדושת הארץ לא היתה קשורה עם קדושת מקדש ולכן הקדושה בטלה כשבטל הכיבוש אבל בעזרא לא היה שום כיבוש כלל, כל הקדושה באה רק מפני קדושת המקדש, וקדושת השכינה אף פעם לא בטלה ואי אפשר לבטל אותה, ולכן פוסק הרמב"ם שקדושה שניה של ארץ ישראל עדיין קיימת מפני שקדושה שני'  שבאה ע"י המקדש קדשה לעת"ל, קדושת המקדש התפרשה לכל הארץ, ולכן היא נשארה ובכל מקום שהיהודים ישבו ע"י החזקה הם הביאו אתם את קדושת הארץ [עי' רמב"ם ספ"ו הל' טז מהל' בית הבחירה].


ויתכן לומר שזהו הפשט השני ברש"י דביהמ"ק הוא עיקר ארץ ישראל. אין המדובר על זמן בית הראשון אלא על בית שני שבלי קדושת בית המקדש בכלל לא היתה יכולת לקדש את שאר ארץ ישראל, מפני שכל הקדושה באה מקדושת המקדש, ולכן הוא עיקר ארץ ישראל. ומי גרם את הקדושה הראשונה במקדש, דוד ושלמה, שהם השאירו הקדושה לעזרא ומתוך כך היתה לו היכולת לקדש הארץ ע"י המשכת והרחבת הקדושה מהמקדש על פני כל הארץ" [הגרי"ד מתוך שיעור בבית כנסת מורי-ה ששכן במנהטן ובו התפללתי בילדותי].


ובמשנה בכלים [א' ו'] מנו עשר קדושות השייכות לארץ ישראל, ותמהו האחרונים למה השמיטו תרומות ומעשרות שאף הן מבטאות את קדושת ארץ ישראל. ותירץ הגר"מ זעמבא [באוצר הספרי] שכוונת המשנה היא שישנן עשר מדרגות קדושה בקדושת המקדש, ועיקרה ושורשה בקודש הקדשים, ולמטה מזה בהיכל, עד שמגיעים לקדושה התחתונה במדרגת קדושת המקדש שהיא קדושת ארץ ישראל שהיא קדושת המקדש בזעיר אנפין. ונפ"מ שמביאין מא"י עומר ושתי הלחם אך תרו"מ אינן שייכות לזה כי הן תלויות בקדושת הארץ ולא בקדושת המקדש המשתרעת בהדרגה על כל ארץ ישראל. עי' בספר באר הגולה [באר א' הערה קנ"ט בהוצאת מכון י-ם]. אך עי' דרשות בית ישי [מאמר ס' "עשר קדושות וקדושת ירושלים"]. ובס' א"ה כתב "בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדיבור, ובבית המקדש הערך של המחשבה, מפני קדושת בית המקדש המתנוצצת בארץ ישראל כדברי התוספות בפרק קדשי קדשים, שעיקר קדושת ארץ ישראל היא מפני קדושת בית המקדש מתגלה קדושת המחשבה בכל ארץ ישראל וגם בזמן הזה יש קצת רושם ממנה כי קדושתן אף שהן שוממין...." ועי' עוד בס' גבורות ה' [סוף פ"ח], ישמח משה [דברים כ"ו, ב],  בספר זמן שמחתינו [לג"ר דוד כהן שליט"א מאמר י"ב], ובס' זכרון יעקב [על מצות ישוב א"י ח"ג סי' פ"ב].


 


וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה [ו' ד']


 


במסכת יומא [פרק קמא ט' א'] אי' מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שהיו בו ג' דברים, ע"ז ג"ע וש"ד וכו' אבל מקדש שני שאנו בקיאים בו שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שנאת חנם שהיה בהם, ללמדך ששקולה שנאת חנם נגד ג' עבירות ע"ז וג"ע וש"ד. ודבר זה בארנו בפרק בעשרה [אבות פ"ה] כי כאשר נתן הש"י הארץ לישראל נתן להם הארץ בשביל זכות אברהם יצחק ויעקב וכדכתיב בכתוב 'וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה' ולפיכך באשר ישראל היו נוהגים במדת אבותיהם ראוי להם הארץ ואם לאו אין ראוי להם הארץ אשר הם יוצאים ממדת אבותיהם ואשר החזיקו האבות כל אחד במדה מיוחדת היו אלה שלשה מדות, ג"ע ע"ז ש"ד, לא שהיו מרוחקים מן ג' מדות הרעות דבר שהוא אסור, שדבר זה אין חידוש, אבל דבר שהוא הרחקה יתירה בתכלית היו נוהגין בהם ... ובודאי כל אשר שייך אל הארץ כמו בהמ"ק שהוא תולה בארץ, הכל הוא בשביל זכות האבות אשר בזכותם נתנה הארץ. ולפיכך כאשר לא היו נזהרים ישראל בדברים אשר היו מדות האבות, ראוי שיהיה בטל הארץ, וכל אשר תלוי בארץ.


והרי אברהם היה מרוחק מן ג"ע בתכלית ההרחקה וכדאיתא בפרק קמא דבתרא [ט"ז א'] שאמרו עפרא בפומא דאיוב שאמר ומה אתבונן על בתולה, באחריני לא מסתכל אבל בדידיה מסתכל. ואילו באברהם 'הנה נא ידעתי וגו'', שעד עתה לא הכיר בה בשביל צניעות שהיה בהם.


יצחק היה בתכלית ההרחקה מע"ז, כי ע"ז הוא שעובד לאלוה אחר ואילו יצחק הקריב עצמו להקב"ה, הפך בעל ע"ז שהוא מקריב לאלהים אחרים.


יעקב הפך ש"ד, שידוע כי יעקב הוא הפך כדכתיב אצל עשו [בראשית כ"ה] 'ויצא הראשון אדמוני' סימן שיהיה שופך דמים ואילו יעקב הפך זה שהיה נזהר מש"ד. וזהו שאמז"ל שלא ראה יעקב קרי מימיו וזה כי המוציא שכבת זרע כאלו שופך דמים מה שהזרע ראוי שיהיה בו נפש ואילו יעקב כ"כ היה רחוק מש"ד שאף לאונסו לא ראה קרי שלא היה אצלו ש"ד.


וכאשר היו בישראל אלו ג' דברים, נחרב הבית, וגלו מן הארץ. אבל בית שני לא היה בשביל האבות שכבר תמה זכות אבות בבית ראשון והש"י נתן להם הארץ בזכות עצמם במה שהם עם ישראל, ולפיכך כאשר הם עם אחד ולא חלק לבם היה להם הארץ וכאשר חלק לבם בשנאת חנם שהיו ביניהם, בטל כח זה מה שהם עם אחד וחרב בה"מ וגלו מן הארץ כי בית שני היה להם במה שהם עם אחד עם ישראל. ולפיכך אמר כי שקולה שנאת חנם כמו ע"ז ג"ע ש"ד וכאשר היה שנאת חנם הגורם להחריב הבית כ"ש שהוא הסבה להעמיד החורבן, כי הדבר שהיה גורם חולי לאדם כ"ש אחר שכבר חלה שמונע ממנו הרפואה כל עוד שלא הסיר הדבר שגרם החולי אל האדם. לכך יש לדאוג אל הדור כמו שעינינו רואות כי בדור הזה גובר בו מדה הרעה הזאת על הכל. ואשר הוא יוצא עוד מן המדה הרעה הזאת היא שנאת חנם היא הקנאה שהוא בלב כי הלב רע יש לו קנאה כאשר יש לחבירו שום טובה ושום מעלה הפך לב טוב שהוא שמח במה שיגיע מן הטוב לחבירו וזה מקנא בו אינו רוצה שיהיה לחבירו אותה מעלה והמדה הזאת רעה מאוד. [מהר"ל נתיב לב טוב]


 


וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה' [ו, ב].


עי' בס' תפארת ישראל [ח"א עמ' שי"ח הערה 32 מהד' מכון י-ם בהערת המהדיר שליט"א] שאצל משה וכן אצל אברהם כתוב "אליו", דהיינו הדיבור היה מכוון אליהם ביחס ישיר כי ה' מעוניין כביכול להתקשר ולהתחבר עמם, ואילו אצל בלעם לא כתוב "אליו" כי אין ה' חפץ בקשר ישיר עם נביאי עכו"ם עיי"ש וינעם לך.


 


ארבע לשונות של גאולה עפ"י המהר"ל


 


מזה תדע כי משא גדול שייך לגוף ומהירות התנועה לנפש, והיו משעבדים בישראל בשניהם, במשא גדול מאד שהוא מלאכת הטיט, והיו צריכים למהר מלאכתן וכנגד שעבוד הגוף אמר והוצאתי אתכם, וכנגד שעבוד הנפש אמר והצלתי אתכם מעבודתם, כי היה קושי העבודה אם מצד איכות העבודה ואם מצד כמות העבודה, ואיכות העבודה מתייחס לגוף וכמות העבודה לנפש, שהיו צריכים למהר. אמנם וגאלתי אתכם הוא לצורה העצמית שהוא השלישי, שאין ראוי שתהיה הצורה ברשות אחר, אבל ראוי שתהיה עומדת ברשות עצמה, כי אין עצם נסמך לאחר רק עומד בעצמו, והצורה היא עצם, וכנגד זה אמר וגאלתי אתכם, שתהיו עומדים ברשות עצמכם. וכנגד הכלל אמר והייתם לי לעם, כלומר שאני מחבר אתכם לעם במה שתהיו לי לעם. וכנגד זה אמרו רז"ל שבזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל, כמו שהתבאר [גבורות ה' פ' ס'].


ועוד באלו ד' לשונות של גאולה פירוש אחר. כבר בארנו אצל ויוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה, כי ישראל היו משועבדים במצרים מצד ישראל בעצמם ומצד המלך המושל. וזה כי יש עם ראוי לשעבוד מצד עצמם, שהם עם שפל ודל, ויש עם שאין ראוים מצד עצמם שיהיו משועבדים, אבל המושל מתעורר בכח גדול מאד למשול עליהם. ואצל ישראל היו שניהם, אם מצד ישראל, מפני שלא היה להם מעולם ארץ לנחלה ולא היו עם מיוחד, כאילו היו עבד יליד בית למצרים שנולדו בארצם ותחת רשותם, ואם מצד פרעה הרשע, שהיה מתעורר עליהם בכח גדול לשעבד בהם. וכנגד הראשון אמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, פירוש כי היו ישראל מוטבעים בשעבוד מצרים.... וכנגד פרעה הרשע שהיה מתעורר למשל עליהם אמר והצלתי אתכם מעבודתם, לשון הצלה מי שבא על אחר בכח גדול לשעבדו, והוא מציל אותו. אמנם וגאלתי הוא הוצאה מרשות אחר, שעד כאן לא הזכיר רק הסרת הסבל והעבדות, אבל הוצאה מרשות הוא ענין אחר, וזה אף על גב שלא היו פועלים בהם המצרים בעבודה מצד שהם ברשות זולתם, אין זה חירות, ולכך אמר וגאלתי אתכם וגו', ואחר הגאולה מרשות זולתם ולקחתי אתכם לי הוא החבור בו יתברך. [גבורות ה' פרק ס' ועי' עוד פרק ל']   


 


 ואני ערל שפתים [ו' י"ב]


 


מה היתה הכוונה הא-להית בעשותו את משה ערל שפתים? המלבי"ם הסביר: "...ולי עוד טעם בזה, מצד שמשה היה מוכן להיות נביא תורה, והיה צריך שלא יוסיף אפילו אות אחת מדעתו, רק הדברים אשר ישים ה' בפיו, לכן היה בהשגחת ה' שיהיה כבד פה שבזה ידעו כולם שה' הוא הדובר בו, והוא אשר שם הדברים בפיו, ואם כן מה שהיה משה אלם וכבד פה, לא היה העדר, רק פעולת פועל, שה' שם אותו אלם בכונה, כי מצד תולדותיו היה ראוי שידבר ככל האדם, כי נולד בשלמות בלי שום חסרון כלל. ועי' אריכות בדרשות הר"ן [הדרוש השלישי והחמישי] שלא רצה ה' שיחשבו שנמשכו אחריו בגלל כוחו הרטורי עיי"ש דברות קדשו. ועי' מהר"ל [גבורות ה' פרק כ"ח] שהיכולת לדבר היא תכונה גשמית ומשה היה כולו רוחני, וא"כ לא היה ערלות שפתים חסרון אלא היה מעלה. ועי' העמקה בפחד יצחק [פסח מאמר ט"ו].


ובתורת ה'שם משמואל' הרחיב: במדרש, מרפא לשון עץ חיים, משה עד שלא זכה לתורה כתיב ביה לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו, והתחיל לספר דברים... ויש להבין למה לא דייק המדרש שנתרפא לשונו במה שאמר כל התורה כולה עד הנה? הנה כבר כתבנו בשם המהר"ל ז"ל שכבדות הפה לא היה גרעון למשה, רק באשר כח הדבור בא מכח הרכבת גוף ונפש, שהרי בהמה ותינוק, באשר אין להם כח הנפש, וכן הנפש לבדה אינם יכולים לדבר, ועל כן משה רבינו ע"ה, באשר היתה נפשו נבדלת איננה מוטבעת בגוף, על כן היה כבד הפה. וכתבנו שם, שמאחר שזכה לתורה ונזדכך גופו יותר ממלאכי השרת, על כן לא היה גרעון לנפש להתאחד עם הגוף, ועל ידי כן נשלם אצלו כח הדבור. 


והנה במה שכתב מהר"ל והנפש לבדה אין לה כח הדיבור, לכאורה יקשה ממעשיות שהובאו בש"ס, שהמתים מספרים זה את זה, וכמו כן מצינו במלאכי השרת וקרא זה אל זה... אבל הפירוש הפשוט שאף שהנפש בעצמה יש לה דיבור, הוא רק נשמע לנפש כמותה, וכן מלאכי השרת זה אל זה... ודבור של מלאכי השרת אל בני אדם הוא באחת משתי אלה, או שהשומע נביא, ובעת נבואתו מובדלת נפשו מהגוף ונתבטל כח חושי הגוף, ושוב שומע הדבור בחלקי נפשו לבד, או שהמלאך מתלבש בלבוש גוף. ולפי זה יש לומר, שכל דור המדבר, באשר היה דור דעה, ואחר שקבלו את התורה נעשו מזוככים והיו במדרגת הנפש, על כן היו יכולים לקבל הדיבור ממשה, אף אם לא היה לשונו מתרפא, ועיקר הראיה שנתרפא לשונו הוא ממה שדור באי הארץ היו יכולין לקבל ממנו הדבור, וזהו ענין משנה תורה.


או יש לומר, שבכל התורה הרי היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, ואין הדיבור מתייחס אליו, רק משנה תורה שמשה מפי עצמו אמרה, וכנראה שבמשנה תורה לא היתה שכינה מדברת מתוך גרונו... אם כן אם לא היה לשונו מתרפא, לא היה יכול לומר הדברים כהווייתן... (דברים תע"ר).


 


לפי השפת אמת, אמנם היה חסרון אבל לא מצד משה אלא מצד בני ישראל - "בפסוק הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' ואני ערל שפתים, פרשנו כבר, כי על ידי שבני ישראל לא שמעו, לכן הוא ערל שפתים, כי הנביא נתנבא בכח שמיעת בני ישראל, כדכתיב נביא מקרבך וגו', והנה כתוב שמעה עמי ואדברה, ואמרו חז"ל אין מעידין אלא בשומע, וזה היה עיכוב י' הדברות, והיה הדיבור בגלות כל זמן שלא הוכנו המקבלים לשמע דבר ה'... (שמות וארא תרנ"ט). ועי' בקובץ אור המזרח [ל"ז עמ' 276] שזכה לכוון לדברי השפ"א מעצמו עם תוספת חשובה –  עי' שם, ותרווה נחת.


בספה"ק תפארת שלמה [עמ' רנ"ג] תמה על שינוי הסגנון בדברי משה. בפ' שמות משה דחה את בקשת ה' לגאול את עם ישראל באומרו "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" ואילו בפרשת וארא אמר "ואני ערל שפתים". וביאר, שבפרשת שמות התכוון לומר שכל דבריו נאמרים ב"כבוד" ובקדושה. ומכיון שכל דיבור עם הזולת יוצר חיבור והתקשרות [כלשון הגמרא "ראוה מדברת" שיש מפרשים "נבעלת"] חשש משה שיטמא את נפשו כאשר ידבר עם פרעה וזה יהווה סתירה ל"כבוד" הדיבור שלו. "כי כבד פה וכבד לשון אנכי".


בפרשת וארא משה מתכוון אחרת. כאן חשש משה שאיבד מעלתו שהיה שמור מדיבור רע, וכדברי רש"י [ו, ב] שה' "דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה". ואם איבד מעלה זו, נחשב הוא ל"ערל שפתים", יש פגם בדיבור שלו ואיך יעשו פרי בגשתו אל פרעה? עיי"ש בתפארת שלמה וינעם לך.


המוזר בסיפור הוא שמשה מדבר עם הכל-יכול יתברך, וא"כ הפתרון הפשוט ביותר לבעיה הוא שה' ירפא אותו ויעשה את שליחותו נאמנה – עי' ברמב"ן מה שכתב בזה, ובס' תורת הנפש [לגר"ח זייטשיק זצ"ל] ביאר את מוסר ההשכל של דברי הרמב"ן.


ועי' בס' תורת יעקב [סי' מ"ח לגרי"ח סופר שליט"א] שהביא מכמה ראשונים שכבדות הפה של משה לעולם לא סרה ממנו אבל בדברי חז"ל מבואר שאכן נתרפא.


בפירוש הניב "ערל שפתים" כתב הרש"ר הירש "נשווה את הביטויים ערל שפתים [שמות ו יב], ערלה אזנים [ירמיה ו י]. יתר על כן ערלה פרי של שלוש השנים הראשונות. מכל אלו יתברר שערל הוא מצב של אבדן שליטה, אבדה לאדם שליטה על עצם שמטבעו הוא מסור לשלטונו אדם. הוא ערל אזן ערל שפתים, אם אבדה לו השליטה על אזנו ושפתיו ואין הן נשמעות לרצונו. אדם הוא ערל לב, אם אין הוא שולט על יצר לבו הערל הוא במצב של עלפון גמור של אבדן השליטה על עצמו, איזהו ערל בשר מי שאינו שולט על גופו ובשרו. הגוף לא נוצר להיות שליט, הגוף נוצר לשרת את הרוח.


ואם זו הערלה באה מצוות ברית מילה להסיר את הערלה כלומר הגוף הערל איננו חתום באות הכניעה, משנכרתה הערלה נחתם כל הגוף באות הכניעה לרוח, היא הרוח המקיימת את חוק המוסר האלוקי וברית ה' תלויה בראש ובראשונה לא בשעבוד הרוח אלא בכניעת הבשר ברית ה'. עם ישראל איננה מכירה בפיצול נפש האדם כאילו חובה על הרוח להרקיע לעולמות עליונים ואילו הרשות בידי הגוף לשקוע במ"ט שערי טומאה אלא התנאי הראשון לברית ה' היא הכניעה המוסרית של כל כחות הגוף טהרת הגוף היא יסוד לקדושת חיי הרוח שם ע"כ. ועי' דרך אחרת ב'פרי צדיק' [שמות עמ' 22] ובחי' אגדות למהר"ל [נדירים ל"ב] ברוח דומה. ועיין דברים נפלאים בס' צמח ה' לצבי [כ"ט, ב], ודברים נשגבים בקובץ ישורון [י"ד עמ' תתע"ה והלאה] ובאמרי חן על קניני תורה [קונטרס הנבואה] ופחד יצחק [פסח ט"ו].


הדיבור בגלות


'תא חזי, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים, הא בקדמיתא כתיב 'לא איש דברים אנכי' וקודשא בריך הוא אותיב ליה 'מי שם פה לאדם', והשתא אמר 'אני ערל שפתים וכו'', אלא רזא איהו משה קלא, ודיבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא והיה אטום לפרשא מילין, אמר, ואיך ישמעני פרעה בעוד דמלה דיליה איהי בגלותא" הרי בתחילה כתוב "לא איש דברים אנכי", והקב"ה השיב לו "מי שם פה לאדם", ועכשיו אמר "אני ערל שפתים", אלא הסוד הוא, משה הוא הקול והדיבור שהוא המלה שלו היה בגלות והוא היה אטום מלפרש מלותיו, וממילא אמר איך ישמעני פרעה בעוד שהמלה שלו בגלות [זהר שמות כה].


דיבור ענינו פירוט הקול והגדרתו, כך שיכל להנהיג את השומע במכוון לתכלית ענינו, "דקול איהו כלל, דיבור איהו פרט" [זהר ח"ב ג] קול הוא עצם ביטוי הרצון, הדיבור הוא הכוונתו במסויים להנהגת הזולת, דיבור - לשון הנהגה. במצרים הדיבור - הנהגתו ית' היה בגלות, ורק בחינת הקול היתה קיימת אצל ישראל. ביאור הענין לפי דרכינו, דבר השם התעלם תחת הנהגת הטבע שהגבירה מצרים בטומאתה זו הערלה שעליה התאונן משה שחצצה בינו לבין ישראל, כך שלא היתה אוזן קשבת לשמוע את דבר השם להיות מונהג על ידו [עי' סוכה נ"ב. משה קראו ליצה"ר ערל].


מביאים אנו כאן מדברי הכהן הגדול מלובלין שמבאר את טענת משה רבינו: "אך יש להבין מה תירץ הזוהר הקדוש לקושייתו, כיון שהבטיחו ה' יתברך 'ואני אהיה עם פיך' ובודאי נתקיים כן, ולמה אמר 'ואני ערל שפתיים'? רק באמת, יש שינוי שמתחלה אמר לא איש דברים אנכי, דמשה רבינו נקרא איש האלהים בעלה דמטרוניתא וכמו שנאמר בזוהר הקדוש [כב ב] מאריה דביתא - איש האלהים. וזהו איש דברים, על פי מה שכתב [זח"א לב א], והאי דבור אקאי שבת, דשבת אקרי דבור וכו' ועל זה אמר 'לא איש דברים אנכי' שהדבור בגלות. ואחר כך אמר 'למה הרעותה וגו'', והיינו מה שניטל מהם השבת. ועל כן, אף שמקודם כתיב 'ויאמן העם' זה היה על ידי כח השבת שהכניס אמונה בלבם. דשבת בחינת מהימנותא שלימתא על ידי המגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת שהשי"ת גואלן.


ובספר יצירה איתא, יום שבת בשנה ופה בנפש, ובזוהר הקדוש [ח"ג כא ב] אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי ה', ואמרנו שבודאי לא נברא הפה בנפש בשבת, שהרי אדם הראשון דבר בערב שבת, אך פי ה', היינו שידבר האדם ויהיה דבר ה', דברי אשר שמתי בפיך, זהו נברא בשבת, כד אתקדש יומא.


וכיון שאמר פרעה תכבד העבודה וגו' ואל ישעו וגו' אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת [כמו שנאמר מ"ר שמות פ' ה' ומד"ת פ' זו]. על כן, אף שאמר להם משה רבינו עליו השלום כל הלשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, מכל מקום לא נכנס בלב ישראל כיון שנחסר להם השבת והמגילות שהיה מביא בלבם האמונה בשלימות, וזה שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח [פרי צדיק וארא].


ונרחיב מעט: כל הנמצאים בלשון הקודש, נקראים דברים. 'דבר' מלשון דיבור. כל דבר מדבר את פנימיותו ושרשו הרוחני. כל הבריאה כולה שרשה הוא בדבר השם. 'לעולם השם דברך נצב בשמים'. וכל דיבור ומאמר של הקב"ה במעשה בראשית שאמר ויהי הוא הנפש וחיות אותו הדבר שנברא בו. ומאז והלאה עוד כל ימי העולם דברו ית' נצב בהם להאירם ולקיימם כל רגע, רק שעתה טח עיננו מראות בעיני הבשר איך. ולעתיד לבא כתיב 'וראו כל בשר יחדיו כי פי השם דבר' [נפש החיים ש"ג פי"א]. לעתיד לבא יתקיים בנו: "וראו כל בשר יחדיו כי פי השם דבר" תתגלה המשמעות הפנימית של כל חלקי הבריאה ויתקיים הפסוק "ונגלה כבוד השם" [ישעיה מ"ה], היינו שיזדכך השגתנו עד שנזכה להשיג ולראות גם בעין הבשר ענין התפשטות דברו ית' בכל דבר בעולם [נפש החיים שם], והתבונן היטב.


בשבת מתגלה התוכן הפנימי של הבריאה שכל תכליתה הוא גילוי כבוד מלכותו ית'. שרש גילוי זה שבזעיר אנפין היא השבת, שלעתיד לבא שבה יראו כל בשר יחדיו כי פי השם דיבר. גלות מצרים היא ההכנה לקבלת התורה, זה תכלית הדיבור שבבריאה עשרת הדברות.


האי דיבור איקרי שבת, דשבת איקרי דיבור [זח"א לב, הנ"ל עפ"י הס' דעת שבת עמ' ר"ט]. ויש עוד להאריך בנשוא הזה ואין כאן המקום. ישמע חכם ויסף לקח!


אינו בקי בלשון מצרים  


הרשב"ם כתב "כי כבד פה וכבד לשון אנכי - איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם, ועתה אני בן שמונים. וכן מצאנו בספר יחזקאל שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן דכתיב 'ויאמר אלי בן אדם בא אל בית ישראל ודברת אליהם כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שולח אל בית ישראל לא אל עמים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם וגו' וכי אפשר נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשות ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים ואין לחוש לספרים החיצונים" עכ"ל. ודבריו המחודשים הם נגד זקנו רש"י שכתב שכבד פה פי' שהיה מגמגם. וכ"כ החזקוני. והשווה לשון הרוגוצ'ובר שכדרכו הסב את הדברים למחוזות הלכתיים-למדניים: "כבד פה אני מלדבר בלשון אחרת, ולשון הקודש לא הבין פרעה וא"כ יהי' נצרך מתוגמן, ומבואר בספרי [פ' שופטים] דנבואה דוקא מפי הנביא לא ע"י מתורגמן". "ר"ל כי משה רבינו עצם התורה, לית בו גדר דיבור של לשון אחר אלא לשון קודש".


ובס' אור חדש כתב הרב זייטשיק אחרי שהביא את הרשב"ם והקשה עליו,  שמשה ברוב גאונותו בודאי מסוגל היה ללמוד את הפשה בזמן קצר, ועובדה זו מבטלת טענת "כבד פה אנכי", כתב "אלא יש להבין שענין הלשון אינו כפשוטה, כלומר ידיעת שפת המדינה ולשון העם בלבד, כי אם הענין קשור ברוח ותכונת המדינה והעם. ההוא משה איש האלוקים אורו הגדול וגופו הקדוש אינם יכולים לקבל את חכמת ותכונת מצרים אינם יכולים להסתגל ללשון המבטאות את נימוסי מצרים המאוסים עליו ואת תכונותיהם הטמאות, כל אלו אינם נדבקים על לבו של משה. אין הקדושה סובלת את הטומאה, אין הרע מתדבק עם הטוב, אין חכמת מצרים ורוחה יכולות לדור בכפיפה אחת עם החכמה האלוקית הטהורה והעליונה, זו בורחת ונמלטת על נפשה". לכל שפה רוח משלה וניואנסים משלה המוכרים לאנשי המדינה המעורים היטב בנעשה בה. משה רצה להתרחק מכל זה, ולכן, יחסית, שפתו המצרית היתה עילגת וקשה עליו.


זכיתי לשמוע הסבר דומה בשיחת קודש של כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א [מקץ תשע"ד] בהסבר דברי שר המשקים לפרעה [מ"א י"א ברש"י ד"ה עברי] שיוסף אינו מכיר את לשונם. והדברים תמוהים לכאורה, שאם אינו מכיר את לשונם, באיזה שפה שוחח עם שר המשקים, באידיש...? אלא כוונתו הייתה שאינו מכיר את עמקי השפה, הסלנג, הניבים וכו' וכו'. אדם יכול לעשות תואר שלישי בשפה העברית ולא לדעת פירושו של "פעם שלישית גלידה" או "קומבינה". אבא אחד אמריקאי פעם רצה לתאר בפני האדמו"ר שליט"א את בנו שהיה מחונן בראש טוב. "הראש שלו, אין זמן...." [במקום "חבל על הזמן"]. יוסף לא ידע ולא רצה לדעת מצרית מדוברת. והאריך אד"ש באותה שיחת קודש באופן נפלא כדרכו בקודש ליישב מסכת של תמיהות.


ואבן עזרא השיג על פירוש זה: "והאומר ששכח לשון מצרים [כפשטות פירוש הרשב"ם ודעימיה] איננו נכון, כי משה אומר שני דברים, כבד פה וכבד לשון, ועוד נלמד מתשובת ה', מי שם פה לאדם או מי ישום אלם שאינו מדבר על לשון מצרים, רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא יכול היה להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציא בכובד. וזה טעם 'ואנכי אהיה עם פיך והוריתך' אמר שיורנו אשר ידבר מלות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו".


ומה שכתב הרשב"ם שאין היות משה מגמגם מופיע בתנאים או אמוראים, אינו נכון. כי במדרש דברים רבה [הנדפס מכתב יד פ"א ס"ז דף ה', וברור שלא היה מדרש זה בפני הרשב"ם] כתוב שמשה היה "פסילוס" דהיינו מגמגם, וכמו שהעיר הגרי"ח סופר שליט"א בס' תורת יעקב סי' מ"ו עיי"ש.


 


מנחת יצחק – עיונים בס' מנחת חינוך לזכות אמו"ר ר' יצחק יונה בן ר' שמואל פינחס


נסתפק במצוה ל"ג אי מצוות כיבוד אב הוי חיוב לחבירו או דילמא הוי חיוב לשמים וככל המצוות דרמו עליו. וכתב דנפק"מ לענין כפרת יום הכיפורים דאי הוי לשמים הרי דסגי בתשובה בעלמא כדאיתא ביומא  אבל אי הוי חיוב לחבירו בעי' פיוס בריצוי עד שיהא מחילה. ונראה עוד נפק"מ לזה, דהנה הדין הוא דרבו המובהק יכול למחול על כבודו ובכס"מ כתב דכל שכן ברבו שאין מובהק. אמנם יעוין בחי' הגרי"ז הלוי בהל' ת"ת שכתב דברבו שאינו מובהק אינו יכול למחול. וביאר שם דחלוק הדין כיבוד שיש ברבו מובהק מכיבוד רבו שאינו מובהק דברבו מובהק סוד החיוב הוא שהתלמיד מחוייב לרבו ובזה הוא דשייך ענין מחילה משא"כ ברבו שאינו מובהק דיסוד החיוב הוא מחמת הדין ת"ח שבו ובזה לא מהני מחילה, וכל מה דכתב הרמב"ם דברבו מובהק מהני מחילה היינו רק על הדברים שהם מדיני חיוב הכבוד והמורא אבל על חיוב הידור שחייבים לכל ת"ח בזה לא מהני מחילה עיי"ש בארוכה. וא"כ י"ל כמו"כ גבי כיבוד אב דאי הויא חיוב לחבירו מהניא מחילה אבל אי הוי חיוב לשמים לכאורה לא מהני מחילה וא"כ מדמבואר בגמ' דהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול, לכאורה מוכח דמצות כיבוד אב הוי חיוב לחבירו. אמנם נראה דאף אי נימא דהוי חיוב לחבירו מ"מ י"ל דיש בזה גם חיוב שמים אלא דקיום חיובו להשמים הוי במה שמכבד לחבירו ומשו"ה כיון דמהני מחילה משום החיוב לחבירו שבזה, שוב ליכא בזה גם חיוב לשמים.


וכן מוכח מהא דאמרינן מכבדו בחייו ומכבדו לאחר מותו. לכאורה מה שייך חיוב לחבירו לאחר מיתתו וע"כ דהגדר בזה דחיובו לשמים הוא שיהא מכבד באופן כזה כמכבד את חבירו. והנה בכל מצות עשה אינו חייב לבזבז אלא עד חומש מנכסיו ולכאורה בכיבוד אב אי הוי חיוב לחבירו, אף שיש בזה נמי גדר דהוי לשמים, מ"מ כיון דהוי חיוב כלפי חבירו לא שייך בזה חיוב של חומש וכמו בפריעת בע"ח מצווה דחייב לפרוע חובו בכל נכסיו וכפדיון הבן ולפי"ז תמוה מה שצידד במנח"ח שם דאי כיבוד אב משל אב י"ל שאין שם כל חיוב חומש ואי הוי משל בן שייך יותר התקנה של עד חומש מנכסיו ולכאורה מה שייך בזה חומש והלא הוי בגדר חיוב ולא מצוה ולא שייך בזה חיוב חומש וצ"ע. [הגר"ד פוברסקי זצ"ל]


 


ולא המדרש עיקר אלא המעשה...


פעם קרא החזו"א לבן תורה והציע לו שידוך. "עדיין לא למדתי מספיק", הגיב הבחור. אמר לו החזו"א, "תגיד לי מתי היה הרע"א - רבי עקיבא איגר, לפני החתונה או לאחר החתונה? מתי היה החת"ס - חתם סופר לפני החתונה או לאחר החתונה?" והוסיף אם יש לך שאלות נוספות תשאל כל השאלות. כשעמד הבחור ללכת, אמר לו חזו"א, "בינתיים שלום, אני לא יודע אם נוכל להיפגש פעם שנייה". [היה זה ביום חמישי האחרון לחייו, ובשעת מעשה סבר הבחור שכוונתו היתה שלא יפריע לו יותר. אך בליל שבת כשנסתלק לבית עולמו קיבלו הדברים משמעות אחרת]. [מהג"ר ישראל בן שלום שליט"א מספר מעשה איש ח"ג עמ' רל"ז]


 שבת שלום ואורות אין סוף!! 


 


לקבלת העלון, הערות ותרומות – ally.ehrman@gmail.com






לעילוי נשמת התינוק חיים גבריאל ז"ל בן ידידי הרב אהרן חנינא הכהן פינקלשטיין שליט"א
 



לעילוי נשמת האשה הצדקנית מרת גיטל מירל בריינדל לאה זצ"ל בת האדמו"ר הקדוש רבי יוחנן זצ"ל ואמו של כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א
 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה