נטילת הבחירה מפרעה
"וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה בֹּא
אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי
אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ
אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם
כִּי אֲנִי ד'. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר
ד' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי".
אומר ד' למשה: אל תשים לב למה שהכבדתי את לב פרעה ולב עבדיו, מפני שזה כדי שהעולם ידע
שיש מנהיג לבירה. ידוע מה שכתב הרמב"ם (הל' תשובה
ו, ג-ד) שישנם
רשעים, כפרעה, שחוטאים חטאים כ"כ חמורים, שד' מענישם ע"י שנוטל מהם את כח
התשובה, ועל כך התפללו הצדיקים "הורני ד' דרכך" (תהילים
כז , יא) - שחטאי לא
ימנעו ממני לעשות תשובה.
ד' נטל את הבחירה מפרעה לאחר המכה
השישית, וא"כ כיצד אומרים משה ואהרן לפרעה "עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת
מִפָּנָי"? והרי ד' נטל ממנו את הבחירה,
וכיצד אפשר לדרוש ממנו "שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"? אומר השפת אמת (בא
תרל"ב) דבר
נפלא: "עד מתי מאנת לענות - כי ד' הכביד לבו, אבל הי' צריך להיות לו עכ"פ
רצון להיות נכנע, והוא שמח עוד בחיזוק לבבו". דהיינו, אומר משה לפרעה: נכון שניטלה
ממך הבחירה, אך זהו רק תרוץ, שהרי אילו היתה לך בחירה, ג"כ לא היית משלחם!
[מסופר
שבא לר' חיים יהודי שעזב את הדרך, ושאל אותו ר' חיים: למה עזבת? אמר לו היהודי: יש
לי קושיות על ד', ענה לו ר' חיים: אין לך קושיות, יש לך תירוצים, תירוצים למה לא
לקיים מצוות...]
שורש הרצון בישראל ובגויים
אצל פרעה לא היה רצון להשתנות, רצון
להחזיר את הבחירה, מפני ששורש הרצון אצל האומות שונה משל ישראל. הגמרא אומרת (ברכות
יז ע"א) "רצוננו
לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה" - יכול להיות שלא כל מעשינו טובים, אך בשורש,
יהודי רוצה ברצון אמיתי להיטיב, אך אצל הגויים - "עַד מָתַי מֵאַנְתָּ",
הם אפילו לא רוצים שיסירו מהם את הכפייה לעשות רע. [מסופר
שהחפץ חיים אמר שאם גוי עבר ליד יהודי וירק עליו, אולי הוא צריך לברך "הגומל",
מפני שהגוי רצה באמת להרוג אותו, אלא שהוא התעצל ורק ירק...].
הגמרא בע"ז אומרת שלעתיד לבוא
אומות העולם יגידו לד', למה לא כפית עלינו הר כגיגית, ויענה להם ד': לא כפיתי
עליכם מכיון שאפילו בשבע מצוות בני נח לא נזהרתם. בלי לקטרג, אך היהודים כן נזהרו בכל
המצוות? במקרים שאדם חייב לגרש את אשתו, כופין אותו בשוטין לגרשה, והרי צריך שגט ינתן
מרצונו! אומר הרמב"ם (הל' גירושין ב, כ) שישראל רוצה באמת להיות ישראל ולקיים
את המצוות, אלא שיש לו נסיונות וקשיים, והכפייה מועילה להחזיר אותו לנקודה הפנימית
שלו, של הרצון הטוב. הכפייה איננה יוצרת רצון חדש, אלא רק מסירה את הקליפות, על
מנת שהאדם יגלה את רצונו הטבעי. רב ניסים גאון כותב (בהקדמה
למסכת ברכות) ששבע
מצוות בני נח הם היסוד הבסיסי לקיום העולם והחברה. מי שאין לו את המוסר הבסיסי, המתבטא
בשבע מצוות בני נח, לא שייך לכוף אותו! כפייה לא שייכת כאשר מטרתה ליצור רצון חדש,
אלא רק לגלות את הרצון האמיתי, ולכן היא שייכת רק בישראל, ש"רצוננו לעשות רצונך".
וז"ל הרמב"ם:
"מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות את כל המצוות ויצרו הוא
שתקפו...", אולם ברמב"ם פרנקל הגירסא רוצה, ללא ו' החיבור, שהוא
המשך ישיר מכח זה שהוא רוצה להיות מישראל, ואין כאן שני רצונות ודו"ק.
ובאותו עניין - שואלים הפרשנים,
שהרי הקב"ה גזר "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית
טו, יג), ואיך
באים לטענות למצרים ששיעבדו את ישראל? והרי ד' גזר! המשך חכמה (שם
ד"ה ועברום) כותב
שזו לא היתה גזירה, אלא סיפור המציאות. הרמב"ן (שם
שם, יד ד"ה וכבר הזכירו)
מביא את תרוץ הרמב"ם (הל' תשובה ו, ה; שמונה פרקים
פ"ח), שכתב שלא
נגזר על מצרי מסויים שיעשה זאת, ומי ש'התנדב' לעשות זאת נענש. אך הרמב"ן
מקשה, שהרי כל מצרי שעינה את ישראל קיים את מצוות ד'! ולכן מסביר הרמב"ן שהמצרים
הרבו לפשוע, יותר ממה שנגזר. התוס' יו"ט, תלמיד המהר"ל, אומר דבר נפלא (אבות
ב, ו): אם לפני
שהמצרי היה עושה רע הוא היה הולך למקווה ואומר 'לשם יחוד', אז הרמב"ן צודק
בקושייתו, אך המצרים "עבדום ועינו אותם" בגלל שהיו רשעים, ששנאו את ישראל,
וגם אם לא היתה הגזירה היו מכים בהם, וכפי שהבאנו לעיל מהשפת אמת. פרעה ועמו לא עשו
זאת בגלל גזירת הקב"ה, אלא מפני שליבו השיאו לכך, ורחמנא ליבא בעי!
זו שיטת הרמב"ם, שלאחר
שהרשיע פרעה ניטלה ממנו הבחירה החופשית, אך ידוע שבעל ספר העיקרים (ד,
כה) חולק, ואומר לא
יכול להיות שאדם ירצה לשוב ולא יוכל. יש דבר דומה בחז"ל על אלישע בן אבויה, ששאלו
אותו למה אתה לא חוזר, ואמר ששמע בת קול שאומרת: "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר"!
זוהי הגירסא בבבלי (חגיגה טו ע"א), ובירושלמי כתוב (חגיגה
ב"פ ה"א):
"חוץ מאלישע בן אבויה". לגירסת הבבלי הכוונה היא שכל עוד אתה 'אחר',
לא תוכל לשוב, אך אם תחזור להיות אלישע בן אבויה, תוכל לחזור. ולפי הגירסא שבירושלמי,
הכוונה אכן שהוא אינו יכול כלל לשוב, אך זו רק בת קול, וכתב רבינו חננאל שם שאין בת
קול יכולה לבטל את הבחירה החופשית!
מצוות קידוש החודש
"וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל
אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ
הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". למה
מדגישה התורה שהיה זה בארץ מצרים? הגמ' אומרת (עבודה
זרה ב ע"ב) שד'
חיזר על אומות העולם לתת להם את התורה, והם לא רצו, וכתב השפת אמת
(סוכות תרל"ב ד"ה ד' מסיני בא): "ד' מסיני בא וזרח משעיר כו' אמרו חז"ל שהחזיר התורה
לאומות כו', ובזוה"ק פי' שמזה עצמו האיר לנו ממה שלא רצו הם לקבל. וי"ל עוד
דאיתא שמשה רע"ה השיב למלאכים שלא שייך התורה להם, א"כ איך רצו לקבלה, אך
כי התורה יש לה כמה פירושים ודרכים גבוה מעל גבוה ולמלאכים הי' הסוד (וכ"כ הרמב"ן
ז"ל בהקדמת התורה), א"כ ודאי כשהחזיר להאומות לקבלה הי' ג"כ הפי' בגשמיות
יותר מלבנ"י, כי לבנ"י ניתן התורה בדרך שלמעלה מהטבע. וע"י שלא רצו
לקבלה ניתן גם דרך הנ"ל לישראל, וז"ש רז"ל למה פתח בבראשית כי מיוחד
לישראל מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה לישראל, רק כח מעשיו הגיד, פירוש חיות התורה
שיש תוך מעשה בראשית והטבע הגיד ג"כ להם לתת נחלת גוים כנ"ל".
היינו, שקבלת התורה צריכה להיות לפי דרגת המקבלים, ואם התורה היתה נשארת בשמים, אצל
המלאכים, שלא רצו שמשה יורידה לארץ, לא היה לתורה ביטוי מעשי, ואם ד' היה נותן את
התורה לגויים, היא היתה נהפכת לדבר הכי רחוק מרוחניות, ולכן נתן הקב"ה אותה לישראל,
ולפי דרגת ישראל, המחוברים הן לרוחניות והן למעשים, וגם אם אנו לא באותה דרגה רוחנית
גבוהה כפי שהיינו בהר סיני, מכוח זה שד' הסכים להוריד את התורה לאומות העולם, ניתן
לקיימה בכל מצב.
ומוסיף השפת אמת שזה מה שכתוב ברש"י
הראשון בתורה, "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה
לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח
מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל
לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא,
הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו",
שקשה שהרי התורה ממשיכה גם לאחר הבטחת הארץ, אלא שספר בראשית הוא הברור מיהו עם ישראל
- שהוא מיצחק ולא מישמעאל, ומיעקב ולא עשיו, ולכן כל ספר בראשית קשור לארץ ישראל.
ולמה באמת שייך להקדים את זה ש"ברצונו
נתנה", לקיום המצוות? שמעתי מאבי מורי זצ"ל שלפי ההלכה אין מקדשים את
החודש ואין מעברים את השנה מחוץ לא"י, וא"כ השייכות של א"י לקידוש החודש
היא מהותית, וכדי שנוכל אנו לקדש את החודש, התורה חייבת להקדים לנו את עניינה של א"י,
שהיא התשתית לקידוש החודש.
הבחירה של א"י לעם ישראל
היא יצירה מהותית של א"י, שסגולותיה שונות ואופיה מותאם לעם ישראל בלבד,
וכמ"ש "ושממו אויביה עליכם" (ויקרא
כו, לב), ועל כן
גם כשגוי כובש חלק מא"י, אינו יכול אלא לשלוט בלבד, אך לא לשנות את מהותה, (וראה
לשון המכילתא בתחילת שמות: "עד שלא נבחרה א"י היו כל הארצות כשרות
לנבואה..."), ואין לו לגוי אלא בעלות חיצונית, והקב"ה קבע שמעת שניתנה
הארץ לישראל, שהיא מציאות שונה, ובלתי ניתנת לשינוי. ובזה מובן שכל פרשיות ספר בראשית נכתבו לפני פרשת
החודש, אע"פ שלפי רש"י היה צריך להקדים רק פרשיות ראשונות של בראשית,
שהקב"ה ברא את העולם וע"כ הוא נותן למי שישר בעיניו, כי כנ"ל, כל
המשך הפרשיות הם בירור מיהם אשר נקראו "לאשר ישר בעיניו". זרע אברהם
אבינו הם המשכיות זרעו גם בנוגע לירושת הארץ, ובירור שייכות הארץ לישראל הוא
ההקדמה לנתינת המצוות לבני ישראל. ובזה מובן בתפילת עלינו לשבח, שתיקן יהושע בזמן
הכניסה לא"י (חיי אדם לב, לה) נאמר הביטוי לתת גדולה ליוצר בראשית,
והכוונה כנ"ל, להורות שמראשית הבריאה כבר נתברר שהוא נותנה למי שישר בעיניו.
כאשר התורה אומרת "הַחֹדֶשׁ
הַזֶּה לָכֶם", היא אומרת שתחילת השנה היא בחודש ניסן, ואע"פ שלדעת רבי
אליעזר נברא העולם בתשרי (עי' ר"ה י ע"ב), ומסביר הרמב"ן (שמות
יב, ב ד"ה החודש)
שניסן נהיה החודש הראשון כיון שהוא החודש הראשון לגאולה. הפירוש הוא, שביציאת
מצריים היתה התחדשות הבריאה, כפשוטו, בלידת עם ישראל, וכפי שכותב הרב באורות שעמ"י
איננו 'גוי' עם דרגה נוספת, אלא מציאות חדשה. ועניינה של מצוות קידוש החודש היא, שיש
כוח לחכמי ישראל לשלוט על הטבע, ואומר הירושלמי שכשמעברים את השנה מעברים את המציאות
של כל חודש, חורף וקיץ וכו'. בזמן יציאת מצרים, כשהתחדשה הבריאה ונולד עמ"י, נולדה
הנהגה חדשה של הקב"ה, שמנהיג את העולם בדרך ניסית, וזו המהות של יציאת מצרים
- להראות שהעולם איננו הפקר. מיציאת מצרים ישנה הנהגה ניסית, ורק לנו היא נראית טבעית,
וכפי שכותב הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג, יב), שמטרת הניסים הגלויים היא שידע
האדם שגם ביום-יום העולם קיים באמצעות ניסים נסתרים. בנוסף לאמונה שישנה השגחה טבעית
של ד' בעולם, יש להאמין שקיימת גם הנהגה ניסית, דהיינו - השגחה פרטית על כל בשר ודם.
ההשגחה הפרטית
וביציאת מצרים נולדה האמונה
בהשגחה הפרטית, כפי שכתוב "אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות
כ, ב), שלכאורה לא
מובן למה ד' אומר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", והרי כעת, בהר סיני, ישנה
התגלות גבוהה יותר, כפי שכותב רש"י (דברים ד, לה ד"ה
הראת) שבהר סיני
פתח ד' שבעה רקיעים "וראו שהוא יחידי", אלא שביציאת מצרים למדנו שהאמונה
כוללת בתוכה גם את האמונה בהשגחה הפרטית, על כל אחד ואחד. וכתב הרמח"ל בדרך ד':
"רק המעשים הטובים של ישראל הם אלה שמשנים את פני הבריאה לטוב ולרע מפני שעליהם
במיוחד יש השגחה פרטית יותר משאר אומות העולם, ומכח זה שלעמי יש השגחה פרטית וממילא
האמונה בד' היא לא רק בו ובהשגחתו על העולם אלא גם השגחה פרטית".
ולכן דווקא ביציאת מצרים נאמר
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", לומר שכעת אתם שולטים על הטבע, וזו מעלתה של א"י,
"ארץ אשר ד' א-להיך דרש אותה תמיד עיני ד' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית
שנה" (דברים יא, יב). [בשום
מקום בתורה לא מוזכר ר"ה, אלא רק "יום הזיכרון ו"זכרון תרועה",
חוץ מפסוק זה, ביחס לא"י, ומכאן שבר"ה המקום שלנו הוא בא"י, ולא באומן...]. ולכן דווקא ביציאת מצרים,
קבלה כנסת ישראל מצווה זו, כי קידוש החודש מבטא את השליטה של ישראל גם למעלה מכוחות
הטבע.
ועי' בשו"ת שבות יעקב
ח"ג סי' מט שהעיר שלא רק נר חנוכה וד' כוסות בפסח הם פירסומי ניסא, אלא גם
קידוש היום, שהוא זכר לבריאת העולם וחידוש הבריאה יש מאין, מעיד על הקב"ה
שברא עולמו, ולמה מצינו פרסומי ניסא בנר חנוכה וד' כוסות, יותר מאשר בקידוש בשבת.
ולדברינו, הרי ביציאת מצרים נתחדשה האמונה לא רק במציאות ד', אלא גם האמונה בהשגחה
פרטית, וזו ניתנה רק לישראל, וע"כ פרסומי ניסא מיוחד הוא מעת יציאת מצרים –
על ההשגחה הפרטית שנלמדה ממנה. ובמורה נבוכים (ח"ג
פרק נא) כותב
שההשגחה הפרטית היא כפי הידבקו באלקיו, וע"כ גם גילויי ההשגחה הפרטית באים
אחרי דרגת "ויאמן העם" (שמות ד, לא), שנשתעבדו אליו ודבקו בו. וראה
במשך חכמה פרשת עקב (דברים י, כ) שזו מצוות "ובו תדבק" –
שיצייר האדם שהוא דבוק להשגחה העליונה מהשי"ת, ומרגיש השי"ת בענייניו
יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו, ע"ש היטב.
לאחר יציאת מצרים, לידת העם, שאלו
ישראל "היש ד' בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז). איך יכול להיות שהיה להם ספק לאחר
יציאת מצרים? כתוב במדרש שהיה ספק בקרבם האם יש השגחה פרטית. ומייד – "ויבא עמלק
וילחם עם ישראל" (שם שם, ח). עניינו של עמלק, כפי שמעידה התורה, הוא
"אשר קרך בדרך" (דברים כה, יח), שטועם שהכל מקרי, וכמו שכתוב שסיפר
המן "את כל אשר קרהו" (אסתר ו, יג), לשון מקרה. ולכן כששאלו ישראל
"היש ד' בקרבנו אם אין", כשכפרו בהשגחה הפרטית, מייד "ויבא עמלק".
הגמרא אומרת (שבת
לא ע"א) שלעתיד
לבוא שואלים את האדם האם "נשאת ונתת באמונה", ואמנם בישיבה מפרשים - האם
נשאת ונתת בלימוד האמונה, אך בפשט הכוונה היא האם עשית משא ומתן באמונה. והשאלה השניה
שנשאל האדם: "האם ציפית לישועה", ומפרש רש"י (ד"ה
צפית לישועה): "לדברי
הנביאים", ומוסיף הר"ן (ד"ה צפית לישועה): "בימיך!" והפלא
יועץ (ערך צפיה)
כותב שאין הכוונה רק לישועה הכללית, אלא גם על כל צרה פרטית שיש לאדם. אם שואלים זאת,
כנראה יש על כך ציווי, והיכן כתוב שיש לצפות לישועה מכל הצרות - הכלליות והפרטיות,
בימינו? עונה הסמ"ק (מצווה א) שלומדים זאת מהפסוק "אנוכי ד' אלוקיך
אשר הוצאתיך מארץ מצרים".יציאת מצרים זהו תהליך שלא נגמר, וממשיך עד לגאולה העתידה,
וא"כ מצוות "אנוכי ד' אלוקיך..." היא להאמין שהגאולה לא תיפסק, שד'
ימשיך את יציאת מצרים עד קיום דברי הנביאים בימיך. וא"כ, המצווה היא גם על
הישועה הפרטית, כדברי הפלא יועץ, כי מיציאת מצרים לומדים לא רק את האמונה כללית, אלא
את האמונה בהשגחה הפרטית, שהכל הוא נס נסתר.
כתוב "בעשתי עשר חודש"
– חודש שבט - "באחד לחודש הואיל משה באר את התורה" (דברים
א, ה), חודש שבט זהו
הזמן להתחיל את הלימוד בהתחדשות, ש"כל זמן מאיר בתכונתו", לכל זמן יש את
התכונה המיוחדת לו, וזו התכונה של חודש שבט.
ובעז"ה נתבשר כולנו בבשורות
טובות, שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה