יום חמישי, 15 בינואר 2015

פרשת וארא

וּשְׁמִי ה´ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם- פרשת וארא
 
(הרב יהושע שפירא)
 
בראשיתה של פרשתנו אנו למדים על אופני התגלות שונים של השי"ת: האחד לאבות הקדושים והאחר למשה רבנו. נתבונן במהות שמות ה´ השונים, ומתוך כך נעמוד על ההבדלים שבין עולמם של האבות הקדושים ועולמו של משה רבנו, וכיצד הללו מרכיבים ובונים יחדיו את בית ישראל. עריכה: שמואל מרצבך
 
 
 
שני מקורות לאומה הישראלית
 
פרשתנו פותחת בהנגדה בין שני "מקורותיה" של האומה הישראלית: האבות הקדושים ומשה רבנו. הבחנה זאת מתבטאת באופני התגלות שונים: בעוד שאל האבות הקדושים התגלה הקב"ה בשם 'א-ל ש-די', למשה רבנו הוא מתגלה בשם הוי'. "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה':  וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"[1].
ובכן: לא הרי משה רבנו כאבות הקדושים ולא האבות הקדושים כמשה רבנו. אולם מה היחסים בין אלו הצדדים: האם אחד מהם עיקר והאחר טפל? שמא אחד גדול ומשובח והאחר פחוֹת? ואמנם בדברי רבותינו מצאנו שדרשו את הדברים לשני הכיוונים ועסקו ב"מתח" הזה. ננסה לעמוד על פרטי ה"מתח" והכפילות הללו כפי שעולים מדברי רבותינו, תוך עיון במשמעות שמות ה' השונים.
 
שמות ה'- על תפאורה והקשר
 
אולם קודם העיון ביחס בין שמות ה' השונים ומה הם מביעים, ראוי להתבונן מעט במשמעות המושג "שם" ביחס להשי"ת.[2] ואכן, לכאורה לא מובן מהי המשמעות של ייחוס שמות שונים של הקב"ה: הלא הקב"ה הוא אחד ומה לי אם הוא מתכנה בשם כזה או אחר?
נראה, ששמות ה' אכן אינם מייצגים רק את עצם ההנהגה במצב מסוים אלא הם מתארים את המעטפת הכללית, מערכת היחסים שמתוכה הוא מנהיג אותנו. ה' מתגלה באופנים שונים ובהנהגות מגוונות, אולם המערכת הכללית, האטמוספרה, חשובה לא פחות ומשפיעה עמוקות על התמונה. כך יתכן ציווי אחד כגון מצוות המילה, ששתי משמעויות לו והוא יופיע פעמיים בתורה: ב"עולם" האבות[3] וב"עולמו" של משה רבנו[4].
 
משל נאה[5] שייטיב להבהיר את ההבחנה בין הנהגה ספציפית ובין מעטפת כללית אפשר להביא מתפקיד התפאורה בהצגה לעומת תפקידו של השחקן. בהצגה וכיוצא בה, חשיבות מרובה לתפאורה ולתאורה. תאורה כחולה לדוג' יוצרת אוירה של ריחוק ואילו תאורה אדומה יוצרת אוירה של חום וקירבה. כך גם התפאורה: המכלול שבתוכו מתרחשת ההצגה, חשוב מאד ומשפיע עמוקות, גם אם באופן בלתי-מודע על אופייה של ההתרחשות. לא עוד אלא שיתכן מצב שבו תוצג אותה התרחשות: אותו שחקן ישחק את אותה סיטואציה, אך ייווצר שוני עמוק רק בשל המרקע הלא-מפורש.[6] 
יתר על כן. יש מקום לומר כי ההקשר ("קונטקסט"), העולם שבתוכו מוצגת ההצגה, חשוב לאין ערוך מעצם ההצגה. בעוד שההתרחשות הישירה היא אכן חלק חשוב מההצגה אלא שהיא בבחינת פרט בודד, דווקא המרקע הלא-מפורש, ההקשרים הלא-מודעים, הם בבחינת כלל וחשובים הרבה יותר.
 
פרשתנו: מעולם אחד לעולם אחר
 
כשניקח בידינו את ההבחנה כי שמות ה' הם בעצם תפאורות שונות, נמצא גם כי בפרשתנו מתרחש למעשה מעבר מעולם אחד לעולם אחר. התפאורה בעולמם של האבות היא מסוג מסוים-שם א-ל ש-די ואילו בזה של משה רבנו היא מסוג אחר-שם הוי'. מעבר העולמות - שעליו, כאמור, מעידה התורה בפירוש - מתרחש בפרשתנו. ואמנם, בפרשת שמות עדיין מתקיים עולמם של האבות והתגלות ה' למשה היא רק הקדמה והכנה. משה רבנו אינו מנהיג עדיין את האומה הישראלית והדברים אך מסתבכים ונסוגים אחור. אולם בפרשתנו מתרחש המהפך. משה הוא השליט על הארץ ומנהיגה של המציאות. מכה הוא את מצרים באותות ומופתים. שם הוי' פועל ורודה במציאות.
אם אמנם יש קשר ויניקה בין שני העולמות, שהרי אי אפשר לבנים בלי אבות, בכל זאת ישנו כאן מהפך עצום כמו גם רגיש ועדין. עצום כתחלופת תפאורה ורגיש ועדין כמעבר תאורה שהינה באופייה "אמורפית" ו"אוורירית" ואינה מושגת אלא מתוך התבוננות. מעבר העולמות שבפרשתנו דורש אפוא מודעות והתבוננות מעמיקה.[7]
 
 
 
 
שלושה שמות, שלושה עולמות
 
לאחר שעיינּו מעט במשמעות מושג ה"שם" נשוב לענייננו, הלא הוא ההבדל שבין השמות השונים. תחילה נתבונן בפירושו של שם 'ש-די'.
בפירוש שם 'ש-די' מצאנו בדברי חז"ל שני הסברים. האחד:
"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו, שנאמר "עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ"[8] והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "אֲנִי אֵל שַׁ-דַּי"[9]: אני הוא שאמרתי לעולם די"[10].
והשני:
"אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני ואהיה לך לאלוה ולפטרון..."[11].
 
כשנתבונן בשני הפירושים הללו נמצא אותם סותרים. בעוד שלפי הראשון, מהות שם 'ש-די' היא צמצום והגבלה[12], הרי שלפי השני מהות שם 'ש-די' היא דווקא סיפוק והרחבה. הבריאה כולה מוצאת נחת רוח וסיפוק באלוקותו של הקב"ה ואין לה שאיפות התרחבות. כשנתבונן יותר, נבחין כי ההבדל מצוי כבר בשאלה כלפי מי מופנה ה'די' ומה משמעו. לפי הפירוש הראשון, ה'די' מופנה כלפי העולם ומשמעו הגבלה ועצירה. ואילו לפי הפירוש השני, ה'די' מופנה כלפי השי"ת ומשמעו סיפוק ומילוי- "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ"[13]. מה פשרן של אלו הכפילויות?
 
ואכן רבותינו[14] עמדו על הכפילויות הללו, ופירשו ששתי בחינות ישנן בשם 'ש-די'. הבחינה האחת- טמונה בפירוש הראשון, ואילו השנייה- בפירוש השני. הבחינה האחת היא בחינתם של אומות העולם, "שאמר לעולמו די". הבחינה השנייה היא בחינתם של האבות הקדושים- "שדי באלהותו לכל בריה ובריה". ע"ג שתי בחינות אלו מתרומם ורוכב שם הוי'.
בבחינה הראשונה, לאחר שנאמר לו 'די', נוח לו לעולם עם עצמו. הבחינה השנייה היא בחינתם של האבות הקדושים[15], שאצלם האלוקות נוכחת וממשית ואי אפשר בלעדיה. למעלה מהם עומד שם הוי'.
ובסיכום, שלושה שמות לפנינו, שהם שלושה עולמות-תפאורות המכוונים כנגד שלושה שלבים בבריאת העולם ובחירת ישראל: אומות העולם, האבות הקדושים ומשה רבנו וישראל. מה משמעותו של כל אחד מעולמות אלו, וכיצד מוסבר ההבדל בין הנהגת האבות הקדושים והנהגתו של משה רבנו?
 
בין אומות העולם לאבות הקדושים
 
בחינתם של אומות העולם כפי שלימדונו רבותינו שונה אפוא מבחינתם של אבות הקדושים. מה בין אלו הבחינות?
הבחינה הראשונה היא 'שאמר לעולמו די'. העולם שואף להימתח ולהתפשט לאין-תכלית ופתאום בא מישהו "זר", חוסם אותו, עוצר בתקיפות את התרחבותו ואומר לו: 'די'. אם נפתח את הדימוי הזה, אפילו "נאניש" אותו, נמצא את העולם בתסכול עמוק. העולם אינו מודע לכוונותיו הטובות של העוצר. אפשר שהוא כלל לא מודע לקיומו. אילו הוא מודע, תסכולו היה אף מחמיר: "אני שואף להתרחב והקב"ה בחששו שנגיע לשמיים מוריד לי את הראש". דבר אחד יודע העולם: עצוּר הוא מלהתקדם, עוצמותיו הגדולות חסומות. הכח הבלתי-גבולי הטמון במעמקי העולם נמנע אפוא מלבוא לידי ביטוי.[16]
שם 'ש-די' של האבות הוא ההיפך הגמור. כאן אין תסכול ומרירות. כאן אין עצירות ותחושת פספוס. "די באלוקותי לכל בריה ובריה". כאן כביכול אומר הקב"ה לעולם ולדרים בו: "חיפשתם התרחבות ואינסופיות ובצדק חיפשתם. אלא שבקשת אי-הגבוליות שלכם היא בעצם דרישת אלקים". פתע מתגלה שורשה של השאיפה והתסכול כמו גם האפשרות למימושה. התהלכותו של אברהם לפני השי"ת עושה אותו תמים. בקשת ההתרחבות באה לידי ביטוי והשְלמה בבקשת אלוקים. תחושת התסכול נרפאת. יש מענה לבקשת ההתפשטות. העולם נרגע מרתיחתו וכוסף וכלה אל השי"ת. זוהי בחינתם של האבות הקדושים. "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל ש-די הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים"[17].
אם כנים דברינו, מקום רב עמנו לברר מה התחדש אפוא אצל משה רבנו? מה נוסף על בחינת 'די באלוקותי לכל בריה ובריה'?
 
בין האבות הקדושים ומשה רבנו
 
רש"י מביא שני פירושים לפסוק המלמד על ההבדל בין האבות הקדושים ומשה רבנו:
"לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי...
ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה, שאמר משה "לָמָה הֲרֵעֹתָה"[18], אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם באל ש-די ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת "מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם"[19],[20].
מהפירוש הראשון משתמע, שמעלתו של משה רבנו גדולה ממעלת האבות. רק אל משה רבנו מתגלה השי"ת במידתו האמיתית.[21] אולם מהפירוש השני עולה ההיפך. בעוד שהאבות הקדושים אינם מבקשים לידע את שמו של הקב"ה, הרי שמשה מבקש זאת ואינו מתהלך עם השי"ת בתמימות.
 
עיון נוסף יגלה שמדובר בשני צדדים של אותה מטבע. כאמור, שני עולמות לפנינו. בעולמם של האבות, עולם הניסיונות, תיתכנה הבטחות שאינן מתקיימות. זוהי מהותו. האבות מתנסים שוב ושוב ועומדים בכך. לעומת עולמם, בעולמו של משה רבנו, לא יתכן כזה מצב. דבר מועט שאינו מתיישב עם ההבטחה האלוקית גורר בעקבותיו תלונה מיידית. "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"[22]. הניסיונות הנזכרים מעתה ואילך הם אך ורק ניסיונות של ישראל את הקב"ה. אלו דבריו של השי"ת למשה. "אכן, אתה פותח תקופה חדשה, עולם חדש, תאורה חדשה. בעולמך יש מקום לתלונה ולבקשת התקיימות ההבטחה".
אלו גם שני הפירושים הנזכרים לעיל בדברי רש"י. מחד, אכן מעלתם של האבות גדולה. שכן, אצלם אפשרית הבטחה ללא קיום. אולם ומאידך היא-היא. מצב כזה אפשרי רק משום שהתגלות ה' איננה במידתו האמיתית. כשמאיר אור ה' בצורה בהירה, כנבואת משה רבנו, או-אז אין אפשרות שההבטחות לא יתקיימו. כביכול, אין מקום לניסיון. משום כך, גם אין אפשרות להכרעה בשאלת העדיפות בין משה והאבות. כל אחד מהם מייצג עולם שונה ומשניהם יונקים אנו בשווה.  
 
בין 'אל-ש-די' והוי'
 
שם הוי' מגלה אפוא את אורו של השי"ת בצורה ברורה. "אספקלריה מאירה"[23]. הוא אינו אך פותר תסכולים ובעיות. אינו רק מעביר את האור אלא מאיר בעצמו. משֵם 'אל-ש-די' שבו יש בריאה יציבה וקיימת אך האלוקות מאירה בה ומספיקה לכל בריה ובריה, עוברים למצב שבו הכל מאיר ואין עוד מלבדו ית'.
עולמו של שם 'אל-ש-די' הוא אפוא עולם שבו הגבול הוא השולט. הבטחה ללא קיום נראה לעין, משמעה חסרון במתבונן בשל קוצר ראייתו וזמנו. מסך מבדיל -גם אם בהיר- עומד  בינו ובין ה'. לא כן בעולמו של שם הוי'. כאן אורו ית' מציף את הכל. הבטחות מתקיימות. הכל נראה לעין. הבלתי-גבולי הוא שולט ומתממש. מעין הדברים הללו מתבאר גם בדברי הרמב"ן, כי הניסים שנעשו בעולמם של האבות היו בדרך הטבע. ואלו שבעולמו של משה רבנו, הפכו את המציאות לגמרי: "וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה... והנה אמר האלהים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני ה' עושה כל"[24].
 
למעלה מזה. בעולמם של האבות דווקא אי קיום ההבטחות והניסיונות, הם גילוי האלוקות הגדול ביותר. הקרוב והמורגש אינו יכול להיות אלוקות. דווקא הלא-מובן, הפלאי, הרחוק והקשה הוא גילוי אלוקות. אילו היה מושג לך השי"ת, בכלייך ורצונותיך, הרי לא היה זה השי"ת כי אם עצמך הדל. רק ההתהלכות לפני ה' מעמידה את האדם באור נכון ומשלימה אותו. לולא האור האלוקי היה האדם חסר. חסר ומתוסכל, חולה ועצור. משום כך לא שואלים האבות דבר. מעטים ורעים היו ימיהם ואעפ"כ אין הם מתלוננים שהרי זהו כל רצונם: משהו מעבר לגבולות. משהו שירווה את צימאון ההתפשטות. בבחינה זו גדולה מעלתם של האבות מבניהם. אנו, וכך כבר בעולמו של משה רבנו, אין בנו כח לעמוד בכזה מצב.
 
שתי צורות
 
כתב מרן הרב זצ"ל באורות:
"צורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד.
לבירור זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, הסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים ג"כ פוליטיים ואקונומיים.
נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו העניינים ורוח האדם שקע כ"כ בכלל, עד שלא היה החול יכול להיעשות בסיס לקודש אלא א"כ יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת ע"י הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל"[25]
 
ביאור דבריו: ישנו מקום רב להתבוננות האם עמ"י בנוי כקומה נוספת ע"ג קומתם של אומה"ע. או שמדובר ביצירה חדשה לחלוטין שאינה קשורה כלל אל צורתם של אומה"ע. בירור זה צריך להיעשות ברבדי החיים השונים: מהגשמיים ביותר ועד הרוחניים ביותר.
 
כמדומה שדברינו לעיל אודות כפילות מקורותיה של האומה הישראלית,  הם מעין דבריו. האבות הקדושים קשורים באומות העולם. אף שבחינתם אינה זו של אומה"ע, מ"מ קשורה היא באותו השם- 'ש-די'. האבות הקדושים באים במגע רחב עם האומות ומתקנים אותם. כך נאמר לאברהם בפירוש: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ"[26]. כך גם ייחוסם המשפחתי: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים"[27]. בעולם שכזה, אין מקום לשאלות. בעולם שכזה אין מקום לתביעות. מידת הדין שבה נברא העולם היא השולטת והאדם אינו תופס בו מקום.
לעומתם, עולמו של משה רבנו, עולמה של ה'צורה הישראלית' המיוחדת, אין בו מגע נכרי כלל. כל כולו חידוש גמור ואין לו מגע עם החוץ. "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב"[28]. בעולם שכזה יש גם מקום לשאלות ולתביעות. יש גם מקום לעמדה עצמית. כאן משמש שם הוי' שעניינו מידת הרחמים, שבאה לאחר שהתברר כי העולם אינו יכול לעמוד במידת הדין[29].
 
ואכן, מבאר הרב, ישנו מקום רב להתבוננות על מה הוטבעו אדנֵי האומה הישראלית. האם אף היא מושתת על תביעת התפשטות המקבלת את סיפוקה בבקשת אלקים? מבוססת על תסכול עמוק המתמלא באלוקות הגזורה לפי מידות העולם? ושמא, אין בה מגע נכרי כלל. האומה מושתת על שם חדש לגמרי- שם הוי'. התסכול הראשוני אינו קיים בה, וגם דרישת האלוקים שלה אינה בבחינת 'די' מרפא. הארץ מאירה מכבודו ית' והגבולות נמסים ומתמוגגים.
 
הרב אינו מעלה מסקנה מוחלטת אלא מחלק בין רישא לסיפא, בין לכתחילה לבדיעבד, ואפשר שהם-הם הדברים: על שתי צורות הוטבעו אדני האומה הישראלית. על צורתם הראשונה של האבות הקדושים, הקשורים באומות העולם ומתקנים אותם; ועל צורתם השנייה של משה רבנו והנהגתו -דרך ניסי יציאת מצרים ונתינת התורה. על צורה המתייחסת לעולם כממשי ופוגשת אלוקות נבדלת המנהיגה אותו; ועל צורה המבטלת את העולם ומאירה אותו באור שלמעלה ממידותיו. הצורה האחרונה היא זו שבה יש גם מקום לעמידה ושאלה, מפני שכל המצוי משקף אך ורק את מערכת היחסים שבין הדוד והרעיה, ומשום כך יש כאן מקום להתקיימות ההבטחות.
 
'מין במינו' ו'מין בשאינו מינו'
 
לא עוד אלא שאי אפשר ללא שתי הבחינות הללו. מחד, שגבה מעלתו של שם הוי', שגבה הבחינה של הנבדלות ממוססת הגבולות. אולם מאידך, היכולת לתקן את העולם אפשרית רק בעולמם של האבות. מפגש מתוך עולמו של משה עם אומה"ע, אינו יכול לתקן אותם, משום שאין זו ה"שפה" שלהם. רק בעולמם של האבות, המתעלה כמובן על עולמם של האומה"ע, אך קשור עמו מאידך; רק בעולם כזה אפשרי הוא התיקון. ממש כעין מעלת רפואת 'מין במינו' המתעלה בצדדים רבים על רפואת 'מין בשאינו מינו'[30].
רפואת 'מין במינו' מצומצמת בתוך עצמה. החולה אינו יוצא מעצמו. מאידך, היא גם פנימית יותר ופועלת באופן עצמי. רפואת 'מין בשאינו מינו' הפוכה בדיוק. מחד, שגבה מעלתה בכך שהיא מביאה לחולה דבר חדש, אור חדש ממרחקים. מאידך, היא פולשנית ופעולתה חיצונית. תיקון הטבע אינו אפשרי רק בדרך פולשנית של אותות ומופתים החורגים מגבולותיו. אלו ממסמסים אותו ומוחקים אותו. לתיקון שלם נדרשים ניסי האבות ההולכים בדרך הטבע וחוקיו. מאידך, אילו יישאר העולם בגבולותיו, לא יחווה כלל אור חדש וייוותר בשפלותו. לכך נצרכים ניסיו של משה רבנו ההופכים את העולם וחוקיו ומגלים את אור ה' השורה בכל.
 
התלמיד והרב שעל שמם נקרא משה - 'רבינו', הם 'מין בשאינו מינו'. ההשכלה שמקבל התלמיד מרבו הינה עליונה ממנו וחיצונית לו. לעומתם, האבות והבנים הם 'מין במינו' והשפעתם עצמית הרבה יותר. "ברא כרעא דאבוה". שתי צורותיה של האומה הישראלית נצרכות איפוא זו לזו ובונות יחדיו את בית ישראל והשפעתו לדורות. מחד, הננו בני אברהם יצחק ויעקב ומאידך כולנו גם תלמידיו של משה רבנו.
 
יה"ר שנזכה להידבק בכל אחת מהדר

 
 
שיעורי הרב יהושע שפירא
 
 
[1] שמות ו, ב-ג
[2] ברוב המקומות בתורה מתבארת הנהגתו של הקב"ה במצבים שונים ובהתיחסויות מסוימות אך אין עיסוק בעצם העמדה של ההנהגה ומהותה. כאן ובעוד מקומות-מעט, יש עיסוק ישיר בעצם ההנהגה והעמדה וממילא מתבאר שהדבר עקרוני ונוגע באושיות העניין- ההבחנה בין האבות ומשה רבנו.
[3] בראשית יז.
[4] ויקרא יב, ג.
[5] שמענו משל זה מד"ר דניאל שליט נר"ו.
[6] לדוג' תיתכן סיטואציה שבה אדם נותן טבעת על ידה של אישה. בעולם אחד הדבר ייראה כמאורע משמח ומרגש. אולם ייתכן שמדובר במצב אחר: יתכן שמדובר בנערה שאביה המרושע השיא אותה לזקן נוכל וערמומי... יתכן גם שמקרה זה מתרחש בעולם אחר, שבו אין בכלל מושג של קידושין או מצב זה אינו מתקיים שם באמצעות נתינת טבעת.
[7] מעבר עולמות (או יותר נכון קיומם זה לצד זה בו בעת) נוסף מתרחש בפרק א' ובפרק ב' של ספר בראשית. אותו מאורע מתרחש בשני עולמות שונים ומשום כך מתואר גם בשני אופנים שונים לחלוטין- זה בשם 'א-להים' וזה בשם 'הוי' א-להים'. בדברים אלו האריך והרחיב הגרי"ד סולוביצי'ק (בספרו 'איש האמונה') בתיאורים רבים ויפהפיים - המסבירים במובן מסוים את כל עולמו הרוחני ואכמ"ל.
אולם בעוד ששם הדברים אינם מפורשים, כאן התורה מצביעה באופן ברור על המעבר. כאילו אומרת לנו: "שימו לב עד עכשיו הייתה הנהגת עולם א' ומעתה הנהגת עולם ב'" (עוד נראה שהמודעות לשינוי, הופכת אותו לדרמטי במיוחד. ע"ד מה שהיה אומר הרצי"ה על המשנה באבות (ג,יד) "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" - אמנם חביב אדם שנברא בצלם, אולם כאשר יודעים זאת, החיבה הופכת לחיבה יתירה").  
[8] איוב כו, יא.
[9] בראשית יז, א.
[10] חגיגה יב. ועי' בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת לך לך פרשה מו ושכל טוב (בובר) בראשית פרק כח. לפי שני הפירושים, מתבאר שהאות 'ש' איננה יסודית אלא תוספת וכך העירו כבר רבותינו.
[11] רש"י בראשית יז, א. ע"פ בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת לך לך פרשה מו, ג.
[12] מעין מהותו של שם 'א-להים' שעניינו צמצום והגבלה.
[13] דברים טו,ח.
[14] עי' בתורת מנחם ספר המאמרים מלוקט (על סדר חודשי השנה) ח"ב עמ' רמב (וארא תשל"ה), סה"מ תר"ל עמ' סב, סה"מ עטר"ת עמ' קפח, סה"מ תרפ"ד עמ' קצ, המשך תער"ב ח"א פקמ"א. על זו הדרך מוסברים גם הגילאים השונים שבהם (ע"פ מדרשי רבותינו) הכיר אברהם את בוראו ר' אוה"ת תצא ע' תתקלח לקו"ש ח"כ עמ' 19 ואכמ"ל.
[15] אצל אברהם אבינו, בחינה זו נתחדשה רק בברית המילה. קודם לכן, הכיר אברהם את בוראו רק בבחינה הראשונה.
[16]נראה שזהו גם ההבדל שבין שם 'א-להים' לשם 'ש-די'. שם 'א-להים' אינו מכיל בתוכו את שאיפת הבלתי-גבוליות ומהותו היא הצמצום.
[17] בראשית יז, א.
[18] שמות ה, כב.
[19] שם ג, יג.
[20] רש"י שמות ו, ג; שם ט. הכוזרי (ב,ב) הולך בדרך דומה, ומסביר שהצורך בניסים בעת יצ"מ היה משום הספק ולא בשל מעלתם.
[21] בדרך זו הולך הרמב"ם, ומבאר בכמה מקומות את מעלת נבואתו של משה רבנו.
[22] שמות ה, כב-כג.
[23] ואכן מצאנו בדברי מרן הרב הבחנה בין 'אספקלריה מאירה' ל'אספקלריה בהירה'.
[24] רמב"ן שמות ו, ב.
[25] אורות ישראל ה,ח.
[26] בראשית יז, ה.
[27] יהושע כד, ב.
[28] במדבר כג, ט.
[29] בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה ח.
[30] הרחבנו בעניין זה בשיחה לפרשת חקת תש"ע.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה