|
|
|
פרשת כי תבוא
ולקחת מראשית פרי
האדמה
|
רואים
שתחילת זמן הבאתם בעצרת, שבה מ"ת, אשר נקשרת לישראל, כמאמר חז"ל שהעולם
נברא בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתו', ובחג מתן
תורה לישראל מתאחדים שתי 'ראשיות' הללו בראשית ביכורים שבהם הדגשת הדרך במשנה בביכורים
[והתורה נקראת "דרך"], ובהם 'ראשית' תבואתו המצורפת ל'ראשית' דרכו. ונמצא
שרומזים ביכורים לבכורה של ישראל, ולעובדה שבשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם
[עפ"י הספר השמיעיני את קולך, וע"ע בס' נצח ישראל להמהר"ל פ' ג', ובס'
בית יצחק פ' כי תבוא].
גדר מצות ביכורים
החינוך [במצוה צ"א] כתב 'להביא ביכורים
למקדש והיא הפרי הראשון שמתבשל באילן שחייבים אנו להביאו שם וליתנו לכהנים עכ"ל.
לעומת זאת הרמב"ם [בסהמ"צ עשה קכ"ה] כתב וז"ל היא שצוונו להוציא
הביכורים ולהביאם למקדש. ובהקדמה להל' ביכורים כתב הרמב"ם 'להפריש ביכורים ולהעלותן
למקדש'. ונראה למתבונן שהראשונים חלוקים בענינה ומהותה של מצוה זו. החינוך מגדיר את
המצוה 'להביא ביכורים למקדש'. ומבואר כי עיקרה של המצוה הבאת הביכורים למקדש וליתנו
לכהנים שם, הרי שזהו התכלית והעיקר לכל מצוה זו. ומאידך הרמב"ם מזכיר את הפרשת
הביכורים והיינו דמעשה ההפרשה היא תחילתה של המצוה.
ובאמת בדבר זה נפלה פלוגתא גדולה בין מוני
המצות הראשונים, דברס"ג מנה מצוה אחת להפריש ביכורים והיא מצוה פ"א ומצוה
שניה להביא הביכורים והיא מצוה פ"ד, וכן ביראים סי' קס"ה מנה למצוה את הפרשת
הביכורים. ועיין ברשב"ץ [עשין קנ"ו] שהקשה, אמאי באמת שאר מוני המצות לא
מנו את הפרשת הביכורים למצות עשה.
אך מדקדוק לשון הרמב"ם כתב בס'
אהל מועד [עמ' תקט"ו] מבואר, דאכן תחילת המצוה היא ההפרשה של הפירות לשם ביכורים.
ונראה לומר שלדעת הרמב"ם ההפרשה היא עיקרה של המצוה ולאחר שהאדם הפריש וייחד את
ביכורי הפירות למצוה זו, שוב צוותה התורה מה הוא סדר הנתינה של הפירות וכיצד יש לנהוג
עמם כדי להביאם ליעודם. וכן מבואר ברמב"ן [כ"ו ב'].
מאידך החינוך סובר שעיקרה של המצוה היא
הבאת ביכורים לבית המקדש וליתנה לכהן ומעשה ההפרשה אינו אלא הצורה והדרך שעל ידה ניתן
לקיים מצוה זו. ויש להאריך בזה ועוד חזון למועד...
"תחת אשר לא
עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב"
מדברי הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל:
כתוב במסכת אבות פרק ו' 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה
ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא'. ושאלתי את הגאון
ר' ברוך רוזנברג זצ"ל, הרי רואים שיש כל כך הרבה צרות, אין פרנסה, אין בריאות,
אין נחת, כל מיני צרות וכו'. א"כ מה זה ואיפה זה 'אשריך בעולם הזה'. ותורף דבריו
היו כך, אמנם בן תורה לא מובטח שיהיה לו זה וזה אלו הם דברים שתלויים בעניינים של שכר
ועונש, וזה לפי זכויות ולפי חובות ויש חשבונות של גלגולים ושל דורות קודמים כך שאין
לומד התורה מובטח בכל העניינים שיסתדרו על הצד היותר טוב אבל האשריך, אשריך שאתה בן
תורה. והמצב הזה שאתה בן תורה זה מצב של שמחה תמידית ללא הרף אם חסר בשמחה חסר בבן
תורה. וכי מה משנה לך, יש אוכל, אין אוכל, יש פרנסה או אין פרנסה, יש בריאות אין בריאות
יש נחת או אין נחת.
והיה אומר, 'כשיש לי תוס' אני צוחק מכל
העולם'. ואז הוא אמר לי להסתכל במשך חכמה בפרשת כי תבא על הפסוק 'תחת אשר לא עבדת את
ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'. יש תביעה על כלל ישראל, ומדברים לכל כלל ישראל
ואומרים להם 'מרוב כל' וכי מה יש להם, אין אוכל, אין פרנסה, אין בריאות, אין שום דבר
ומהו 'מרוב כל'. וכאן אומר ר' מאיר שמחה [נפטר ד' אלול תרפ"ו] דברים כאלה שרק
ר' מאיר שמחה יכול לומר אותם, וזה לשונו: יתכן, דכמו דאיתא בברכות דף נ"ח דבן
זומא התבונן כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לחם חרש וקצר זרע עמד
וכו', לש ואפה ואח"כ אכל. ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני, כמה יגיעות יגע
אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש גזז ולבן וכו' ואח"כ מצא בגד ללבוש וכו' כן צריך
האדם להתבונן אל חסדי הבורא ב"ה על השתלמות השכלי אשר כמה יגיעות יגע וחקירות
ונסיונות עמל אברהם אבינו עד שהתבונן להרחיק הגלולים ולהשכיל אמיתת מציאות השי"ת
ויחודו והשגחתו והשארת הנפש. ואח"כ עמלו אבות הקדושים לעמוד על אמיתתו, ויגעו
אבותינו במצרים עד שנעשו ראויים לקבל תרי"ג מצוות ותורתינו הקדושה. והמה כולם
אורות בהירים ומזהירים את הנפש אשר בכל אחת מהם יוכל האדם להתדבק בצחצחות האמיתית הדבקות
להיחיד האמיתי. ומה שיגעו כולם אני מוצא כל אלו מתוקנים לפני.
מה צריך? ...... 'תחת אשר לא עבדת', זה תביעה לכל יהודי ויהודי.
יש לך 'רוב כל', מה אתה צריך עוד. ועכשיו ר' מאיר שמחה מתפרץ ממש. 'כמה צריך האדם הנלבב'
זה שיש לו לב 'להיות שמח ולהודות להשי"ת הטוב שזכוהו לכל זה וזה בשמחה ובטוב לב
מרוב כל' זהו מרוב הדיעות הצודקות והמשכילות המזהירות בשכל האלקי אשר זה יקרא הריבוי
מכל כמו שאמר על שלמה חכמה ותבונה הרבה כו' כחול כו' [מלכים א' ה' ט']. וכבר התבונן
החסיד בחובת הלבבות בשער הבחינה זה לשונו: והגדולה שבטובות שהטיב בהם הבורא לאדם כו'
היא התורה הנתונה כו' כו'.
עכשיו יש כאן ארבע שורות נוראות ב'משך חכמה',
שכל אחד ואחד צריך לחרוט על לוח לבו, שלא יסור ממנו אף פעם. הנה הוא אומר ע"ז,
'צריך האדם לשמוח ולתת שבח והודיה לה' יתברך מעומק לב', וכאן היה יכול ר' מאיר שמחה
לגמור את ביאורו לפסוק אבל הוא ממשיך ר' מאיר שמחה אמר מישהו, 'אם לא הצרות שיש לו,
הוא היה צומח רשב"א'. כך אומרים יש לנו מושג מה זה ר' מאיר שמחה, 'גאון הגאונים'
נורא נוראות שכל העולם חרד מפניו, ובכל זאת הוא אמר פעם למישהו בשברון לב, שאם לא היו
לו הצרות שלו, הוא היה צומח רשב"א. עכשיו נבין מה שר' מאיר שמחה ממשיך ואומר ע"ז
'צריך האדם לשמוח ולתת שבח והודיה לה' יתברך מעומק לב ולהתנחם בזה על כל מדוי לבבו
והמקרים המעיקים לו בשנות ימי חייו הספורים המועטים בעולם הנפסד והעובר'.
כמה מליארדים שוות שתי השורות האלה ב'משך
חכמה' פר' כי תבא אז 'אשריך וטוב לך' אם אתה בן תורה אמיתי ואתה יודע שאתה במצב של
'מרוב כל' אתה לא צריך להתייגע בחקירות הכל יש מונח לפניך כל האמיתיות הכל אורות מזהירים
צחצחות יש לך כל טוב בתורה ואתה בן תורה אמיתי אז אתה בכזאת שמחה עצומה ואתה 'מתנחם
בזה על כל מדוי לבבו והמקרים המעיקים לו בשנות ימי חייו' קשה סילוקן של חכמי ישראל
יותר מחורבן ביהמ"ק.
החילוק בדין שומע כעונה בין נשיאת כפים
למקרא ביכורים
בס' בית הלוי על התורה בחי' שבסוף חומש
בראשית כתב שלא אומרים 'שומע כעונה' בנשיאות כפים משום שצריכים שיהיה בקול רם, וזה
הכהן השומע הברכה מחברו ואינו אומר כלום בפיו לא עדיף מכהן המברך בעצמו בלחש שלא יצא.
והשיג עליו הנצי"ב בתשובות משיב דבר, דאף במקרא ביכורים הרי בעינן ג"כ שיהיה
בקול רם, ואעפ"כ מבואר במשנה [פ"ג מ"ז] שבראשונה כל מי שיודע לקרות
קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא, התקינו שיהיו מקרין את מי
שיודע ואת מי שאינו יודע כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע. וי"מ שכוונת מקרין היינו
שהיו מוציאים אותם באמירת ארמי אובד אבי ע"י שומע כעונה, הרי להדיא דשייך שומע
כעונה אפילו באופן שצריכים קול רם דחשיב כאילו גם אמירת השומע היתה בקול רם.
ואמר הגריד"ס בכונת הגאון בעל בית
הלוי, דשאני דין קול רם בנ"כ מדין קול רם שבמקרא ביכורים, דבנ"כ הכל תלוי
בגודל הקהל דכמו דבעינן לברכת כהנים שיהיה פנים כנגד פנים בכדי ליצור צירוף בין
המברך ובין המתברך [והשוה דברי הספורנו עה"פ קחם נא אלי ואברכם ועה"פ אעברה
נא ואראה], כמו"כ בעינן שיברך בקול רם בכדי שיוכלו כל הקהל המתברך לשמוע. ואם
יש שם קהל קטן וכולם סמוכים אצל הכהן סגי בקול רם פשוט באופן שישמעו כולם ואם הקהל
יותר גדול ועומדים קצתם בריחוק מקום מהכהנים בעינן שיגביהו את קולם יותר בכדי ליצור
צירוף זה שביניהם, ואיה"נ דשפיר אפשר לומר דע"י דין שומע כעונה חשיב כאילו
השומע גם קרא את פרשת מקרא בכורים בקול רם, ששם הוי גדר הענין דקול רם פרט באופן
האמירה וכל אופן האמירה עובר אל השומע מכח דין שומע כעונה. אכן דין קול רם דנ"כ,
שאינה הלכה באופן האמירה אלא ענין של צירוף המברך והמתברך, לזה כבר לא מצינו שיועיל
שומע כעונה, דסוף כל סוף הרי חסר הצירוף שביניהם עכ"ד [עי' בס' נפש הרב עמ' ש"ג מש"כ בזה עוד].
והנה החזו"א או"ח סי' כ"ט
הקשה על הבית הלוי מהא דשומע כעונה מועיל שנחשב לקריאה מתוך הכתב וקידוש על הכוס וא"כ
שיועיל ג"כ לקול רם. ובקה"י [ברכות סי' י"א] כתב סברא שבמצוות של דיבור
של אדם לחברו לא שייך שייקרא שהוא מדבר לחברו ע"י שומע כעונה כשהוא שותק,
דסוף סוף אין כאן דיבור לחברו. ולכן בברכת כהנים שה'קול רם' הוא שצריך להיות כאדם האומר
לחברו, בזה הוא שכתב ה'בית הלוי' שלא מהני על זה שומע כעונה.
ועפ"י סברא זו כתב הגרמ"מ
שולזינגר זצ"ל [משמר הלוי עה"ת פ' כי תבוא], דבמקרא בכורים שהיא מצוה של
דיבור לגבוה כדכתיב 'וענית ואמרת לפני ה' אלקיך', יסכים גם ה'בית הלוי' ששייך בזה שומע
כעונה אפילו אם בעינן קול רם, דענין שומע כעונה מועיל גם להתנאים דהמצוה כטענת המשיב
דבר והחזון איש הנ"ל וגם לקול רם, מלבד קול רם דברכת כהנים שהוא ענין דיבור לחבירו
שרק בזה שמענו לה בית הלוי שאומר שלא שייך וכמשנ"ת היטב בס"ד.
ובר מן כל דין, עוד יש לעיין בזה. דהנה
כבר עמד המנ"ח [מצוה תר"ו סוף אות א'] בהא דהרמב"ם לא הביא להא דמקרא
בכורים בקול רם רק בברכת כהנים כתב הרמב"ם דבעינן
קול רם ולא כתב המנ"ח טעם להשמטת הרמב"ם להא דסוטה [ל"ב ב'] דאמר רשב"י
דמקרא בכורים בקול רם. ואולי סובר הרמב"ם שיש מחלוקת תנאים בזה ואולי
הא דבבכורים מקרין אותה אם מתפרש על שומע כעונה הוי סתירה לדין קול רם ולכן השמיטו
הרמב"ם, אך צ"ב אם לא יסבור רשב"י להא דמקרין אותה, וכל זה צ"ת
עכ"ד.
"ארמי אובד אבי"
כתב הרמב"ם פ"ז מהל' חמץ ומצה
ה"ד וז"ל והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך
בדרש פרשה זו הרי זה משובח עכ"ל. וצ"ב מנא ליה הא? ואמר בעל אור שמח שהרמב"ם
מפרש דהא דדרשינן לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה, הוא מעין היקש לפרשת ביכורים שנאמר
בה וענית ואמרת, וא"כ למדנו שיש להרבות בדרש פרשת ביכורים של ארמי אובד אבי.
וביאר הגר"י הוטנר זצ"ל, שבאמת
פרשת ביכורים שייכת ליציאת מצרים, שהרי יסוד קדושת ביכורים שוה לקדושת בכור אדם ובכור
בהמה, וכל הלכות בכור נאמרו בפ' בא אחר מכת בכורות ויציאת מצרים ומה שלא נאמרה גם פרשת
ביכורים שם הוא מפני שהיא מצוה התלויה בארץ ולכן לא נאמרה עד ספר דברים בשעת הכניסה
לארץ ישראל עכת"ד ודפח"ח [הובא בהגדת מרבה לספר להרה"ג ר' יעקב דוד
המניק שליט"א].
"ולא
נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה"
כתב הג"ר יצחק הוטנר זצ"ל: "חייב
אדם לקבל פני רבו ברגל" - בודאי שאין שורש הדבר משום חובת כבוד הרב אלא שיש כאן
צורת קבלה של תלמיד מרב. מה טיבה של קבלה זו בסוף פ' כי תבוא נאמר 'ולא נתן ה' לכם
לב לדעת עד היום הזה'. ואמרו חז"ל [מובא ברש"י] שאין אדם עומד על סוף דעתו
של רבו עד ארבעים שנה ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה אבל מכאן ואילך יקפיד
ולפיכך ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו'.
ולמדים אנו מזה חידוש נפלא, כי יש אשר תורתו
של הרב תיעשה לגורם מכריע בחייו של התלמיד דוקא בזמן מופלג מן שעת הקבלה, שהרי מפורש
נאמר בחז"ל שאחרי ארבעים שנה משנת הקבלה יש מקום תביעה לקליטת הד"ת יותר
מאשר בשעה הסמוכה לקבלה. ויש לנו לדייק בלשונם של חכמים, שקראו לענין זה עמידה על דעת
הרב. ועלינו להגדיר בדיוק את תוכן המדרגה של עמידה על דעת הרב. ידועים הם הדברים אצלנו
בביאור דברי חכמים מפני מה תקנו הבדלה בחונן הדעת מפני שאם אין דעת הבדלה מנין והיינו
מפני שבלה"ק דעת ענינה התקשרות וחבור [והאדם ידע]. מוסר שורו לאינו בן דעת אין
זו שמירה – כלומר, מכיון שהשומר אין לו דעת איננו יכול להתקשר עם חובת השמירה המוטלת
עליו וממילא א"א לסמוך עליו וזו היא כונת הדברים שאם אין דעת הבדלה מנין, כי מי
שאיננו יודע להתקשר איננו יודע גם להפרד. קשר ופירוד הם שני צדדים של מטבע אחת.
וכאן אנו מגיעים לנקודת החידוש של עניננו. אפשר להבין היטב את הד"ת של הרב, אפשר
להשיגם היטב עד כדי הוספת חידושים בהם, ומ"מ העמידה על דעת הרב חסרה לגמרי. עמידה
זו פירושה הוא כשרון התלמיד המקבל להרגיש את התבור בין עצמיות
הרב ובין הד"ת שלו כשם שע"י כוח ההשגה מקבל התלמיד את חכמת הרב, כמו כן ע"י כוח
העמידה על דעת הרב הוא מקבל מן הרב את כוח חבור העצמיות עם החכמה. ואפשר למצוא סימנים
מובהקים של כוח העמידה על דעת הרב אצל המקבלים. לדוגמא יתכן למצוא מקבלים
בעלי השגה, בעלי הבנה, שקשה להם לשמוע פעמים ושלש את אותם הד"ת מפי הרב. רובא
דרובא זה מורה באצבע כי חסר להם הכשרון של עמידה על דעת הרב. וכמו כן, מי שחסר לו הכוח
של עמידה על דעת הרב, קשה לו השמיעה בשעה שאין הדברים מובנים לו על בוריים.
והנה שור בן יומו קרוי שור - ואילו באדם
מהלך ההתפתחות הוא ענין של זמן זמנים זמניהם מפני שכך היא המדה שהמרחק בין הבכח להבפועל
מתגדל הוא עם תוספת החשיבות של הענין הנידון. ומכיון שהקבלה האצילית ביותר היא קבלת
ד"ת מן הרב והפנים היותר אצילים בקבלה זו הם הפנים של עמידה על דעת הרב, לכן דוקא
בענין זה של עמידה על דעת רב גילו לנו חכמים ששעור המרחק בין הבכוח להבפועל הוא ארבעים
שנה, לא קאי אינש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין דהיינו ארבעים שנה משעת תחלת הקבלה.
נפלא הדבר למתבונן עד היכן מגיעים המעמקים בעבודת הנפש של קבלת ד"ת וקליטתם כל
מקבל שמעלה על דעתו שתועלת הקבלה כרוכה היא עם שעת הקבלה דוקא ואם בשעת מעשה התועלת
אינו מורגש שוב אין כאן מקום לתועלת כל עיקר הרי קבלה זו עומדת היא בציור שור בן יומו
קרוי שור מאחרי שהבכח והבפועל כרוכים הם זה בזה וזו היא הקבלה המיוחדת הגנוזה בקבלת
פני הרב ברגל. קבלת פני הרב ברגל איננה מתיחסת לקבלת ד"ת מסויימים מפי הרב אלא
שמתיחסת היא לכוח העמידה על דעת הרב וע"י קבלת פני הרב ברגל
מתעלה הוא התלמיד בהרגשת החיבור בין עצמיות הרב ובין דברי תורתו [אגרות וכתבים פחד
יצחק עמ' כ' – כ"א].
אילו בעל המחבר הגאון זצ"ל היה חי
הייתי מברר יותר מה ראייתו שקבלת פני רבו ברגל היא הניסיון "לעמוד על
דעתו" ולחבר בין חכמתו לעצמיותו. עכ"פ, למדנו יסוד חשוב: אין זה מספיק
לקלוט חכמת הרב אלא צריך גם לקלוט ולספוג את אישיותו הייחודית ולקשרה אל חכמתו. כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאלו
הוא עומד כנגדו [ירושלמי שבת א, ב].
לא רק עצם החכמה היא חשובה אלא גם אישיותו של החכם. מכאן מבינים אנו פן חדש בהקפדה
והדיוק של חז"ל בכל מקום לומר דבר בשם אומרו. תוכן הדברים הוא חשוב מאד אבל
חייבים לקשר את החכמה עם החכם.
תפיסה מהירה
עוד מצאתי בקשר למאמר חז"ל שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים
שנה, מכתב מופלא שכתב הגר"י הוטנר בקשר לרבו זצוק"ל: הנה אמרו חכמים לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין
שנין'. ולמדים אנו מזה 'אז כאפן צו שנעל די
דעה פון א רבי"ן איז נישט א גוטער סימן פאר א תלמיד" [לתפוס מהר מדי את
דעת הרב אינו סימן טוב לתלמיד].
בבחינה זו, הנני מכיר את עצמי עכשיו בתור
תלמידו של הרב נשמתו עדן, הרבה יותר מכל אלה שתפסו כביכול את תורתו תיכף בזיקה ראשונה.
אודה ולא אבוש כי לא תמיד היתה תפיסתי כל כך טובה וכוח הקליטה שלי לא פעל בנקל כלל.
אמנם עכשיו מדי התקרב הגבול של עמידה על דעת הרב, נתחדדו בפי כמה יסודות אשר בשעתם
הייתי מוכרח לדבר בהם מתוך גמגום. ועצם ההופעה של עמידה על הדעת לאחר זמן דוקא, מורה
הרבה יותר על ההשתרשות הנפשית מאשר התפיסה התכופה והקליטה הסמוכה התחדשות ההרגשה בתורתו
של הרב היתה מלפפת אותי בכל עת שהותי הפעם בארץ עכ"ד.
אנחנו חיים בדור של מהירות וחוסר
סבלנות. אנשים רוצים להשיג הכל מהר ובלי מאמץ [ראה ערך 'מיקרו-גל'...]. אין אדם
עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה מלמד שיש חיסרון וגריעותא בהבנה מהירה מדי ודווקא
הזמן הרב שעובר מאפשר ללימוד לחדור אל כלי הדעת הפנימיים. כדי לקנות דעת דרושים
סבלנות, מתינות, ואורך רוח. פעמים רבות, כאשר אדם קולט מהר מדי, סימן שלא הבין
באמת. עמידה פירושה התייצבות איתנה וחוזק. דרוש זמן רב עד שדעת רבו נותנת לאדם כח
העמידה.
הליכה
ועמילות
המהר"ל [בגור אריה] ביאר שעמלות בתורה מכונה 'הליכה' – 'אם בחוקותי תלכו'
- שתהיו עמלים בתורה, כי פלפולה של תורה, התהפכות הסברא רצוא ושוב, תנועת התרוצצות
הדעת בין קצוות הסוגיא, דומה במתכונתה להילוך שאדם מהלך ממקום למקום. לפ"ז
ביאר בס' אסופות מערכות [ויקרא עמ' ת"י] את מטבע הלשון 'אין אדם עומד על דעת רבו
עד ארבעין שנין', שמשעה שבאת הדעת ליציבות שבמסקנה הרי זו קרויה עמידה. והשגת ההבנה
הבהירה בדעת הרב מכונה עומד על דעת רבו.
לכוון לדעת הרב
חז"ל אמרו על רבי אליעזר שלא אמר
דבר שלא שמע מפי רבו [סוכה כ"ז:]. ואילו באדר"נ [פ"ו ס"ג] נאמר
שביום שנתמנה ר"א בן הורקנוס היה יושב ודורש דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, ואיך
יתכן, הרי סתם ר"א בתלמוד הוא ר"א בן הורקנוס [רמב"ם הקדמת פיהמ"ש]
והוא לא אמר מה שלא שמע מפי רבו. גם ישנו כלל, שאין ביהמ"ד בלא חידוש, ואם כן
איך יתכן לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, אתמהה. והסביר הגר"ח שמואלביץ
[שיחות מוסר מאמר כ"ג] בטוב טעם ודעת תבונות, כי בודאי חידש ר"א הגדול חידושים
רבים שלא אמרם רבו אלא שהיה בבחינת תלמיד מושלם כי מי שרק אומר דברי רבו לבדם אינו
אלא כמתורגמן בעלמא ולאו בכלל תלמיד הוא כלל שכן עיקר גדר תלמיד הוא זה שמכוון דעתו
לדעת רבו עד כדי שיודע מעצמו מה היה רבו אומר במקום הזה, וזה פי' שלא אמר דבר שלא שמע מרבו, כי בכל
דבר שמע דעת רבו והרגיש את הלך רוחו עד שהיה יודע מה היה רבו אומר במקום זה גם אם היו
אלה דברים שלא שמעתם אוזן מעולם שלא קיבלום בפירוש מפי רבו מ"מ בהיותו תלמיד יודע
היה להיות עומד על דעת רבו עכ"ד ודברי פי חכם חן. וכ"כ בס' לקט שיחות
מוסר [לג"ר אייזק שר ח"ב עמ' שי"ט] שעמידה על דעת רבו היא הכשרון
להבין מה היה אומר רבו במקרה שלפניו עיי"ש.
תשובה להשגה על מאמרי בשבוע שעבר
ראה אגרות משה [ח"ה עמ' קי"ג], הר צבי [חו"מ סי'
קכ"ד], קובץ תורה שבעל פה [י"ט במאמרו של מרן הג"ר עובדיה יוסף על
מבצע אנטבה בהלכה], אריכות בס' ועלהו לא יבול [שאלות שנשאל מרן הגרש"ז אוירבאך
זצ"ל], בס' התקופה הגדולה של הגרמ"מ כשר ועוד ועוד. קיבלתי הסכמה על עצם
הדיון מכ"ק מו"ר שליט"א. אינני יכול להתאים את השקפותיי לרוח כל
אחד ואחד, גם אם בודאי מרן הגרי"ז והאדמו"ר מסטמאר שניהם זצ"ל, לא
היו מרוצים. ואלו ואלו דא"ח. ומי שנפגע – עמו הסליחה. לא התכוונתי.... [אני
לא דואג שאאבד את שמי הטוב ויפגע בפרנסה שלי – כי בין כה אין לי, ב"ה]. אני
יכול רק לכתוב את האמת שקבלתי ממרנן ורבנן עפ"י הבנתי הדלה. ואם טעיתי בהבנת
דבריהם – ה' הטוב יכפר.
לקבלת העלון הערות ותרומות– ally.ehrman@gmail.com
שבת שלום ואורות אין סוף!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה