יום רביעי, 3 בספטמבר 2014

אורות הגבעה: כי תצא - מלחמות ישראל



 
 
 
 
 
 
 
אורות הגבעה
פרשת כי תצאמלחמות ישראל

















לזכות כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א
הקדמה




לרפואת ישי דב בן נרי שנפצע בעין בקרב
גיליון זה מוקדש לכבוד אחי וראשי, חריף ובקי, ומשנתו זך ונקי, פיו מפיק מרגליות, המחדש חידושים עמוקים ומשמחים, שלהבת אש קודש לעבודת הבורא יתברך, מפארי האברכים בשכונת רמת שלמה, הרב הגאון רבי דוד אברהם אהרמן שליט"א, לרגל לידת בנו-חביבו חיים יהודה נ"י. יה"ר שיגדל לתפארת הוריו היקרים וכל עם ישראל, ויתעבד לאילנא רברבי, ותמיד מתוך שמחת הלב ומנוחת הנפש, יחד עם אחיו ואחיותיו כן ירבו, אמן ואמן.

במאמר הזה, ננסה להאיר את כללי מלחמה מנקודת מבט תורנית, ומיעוטים הם העוסקים בזה. הרמב"ם הקדיש ספר שלם בי"ד שלו ל"הלכות מלכים ומלחמותיהם" וכנראה שנצטרך להתמודד עם מלחמות עד אשר נזכה לראות את מימוש הנבואה "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה." באשר לשאלה המעשית של גיוס בני ישיבה לצבא, גדולי ישראל כבר פסקו את פסקם, ואין ההכרעה בידי קטני קטנים כמוני אלא הדבר מסור לגדולי התורה והיראה שהכריעו מה שהכריעו. ח"ו ח"ו שהדיון בנושא מלחמת מצות, והשלכותיה לימינו, יתפרש כהטפה לבחורים להתגייס. מאידך, חיילים מתים. לאותם חיילים היו הורים, אחים, לפעמים גם נשים וילדים, והם מסרו את חייהם להגן עלינו. עדיני הנפש מתקשים לעכל את חוסר הרגישות לסבלם של אחרים, והעדר הכרת הטוב על מסירות נפשם, שרואים אצל אנשים מסויימים. חוסר הסכמה עם דרכם והשקפת עולמם אינו צריך למעט בצער ובאכפתיות של כל אחד כלפי אחינו בני אברהם יצחק ויעקב. העובדה היא, שהם נהרגו בתור יהודים המגינים על העם הנבחר והארץ הנבחרת. זה מקנה להם מעמד מיוחד בעם ישראל לדורות עולמים – עיין בסוף המאמר.

החלק הראשון של דברינו הועתק מהספר היקר "לאור ההלכה" של הג"ר שלמה יוסף זוין זצ"ל [בפרק על מלחמות]. קשה לא להתפעל מסגנונו המיוחד, מבהירותו, ומהיקפו. בהמשך, ניסינו לראות הרבה ממה שדנו ראשונים ואחרונים, אבל מחוסר מקום היינו צריכים להצטמצם. ואם הקורא החכם ישמע ויסף לקח – יהא זה שכרינו.    

מלחמת רשות ומצוה

ואין מוציאין למלחמת הרשות [כל מלחמה קרי רשות לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל - רש"י] אלא על פי בית דין של שבעים ואחד [סנהדרין גדולה]. בגמרא למדו הדבר ממלחמת דוד [ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע וכו']. ובדיני המלך נאמר שוב במשנה [סנהדרין כ:] ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד. נפסק הדין להלכה ברמב"ם "מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין וכו' אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". הרי שמלבד מלחמת מצוה שנצטוו עליה למשה מפי הגבורה ומלחמה שהיא על פי הסנהדרין הגדולה, כל מלחמה אחרת אסורה. ומתעוררת שאלה, אם הסנהדרין רשאים להוציא את העם למלחמה בעצמם מבלי המלך או ששניהם מעכבים הסנהדרין והמלך. עמד על השאלה התוספות יום טוב, והוכיח מתוך לשון המשנה בפרק ב "דבית דין של ע"א לבדם, אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך, דאי אמרת שאין למלך בזה שום מעלה אם כן למאי תנינן לה הכא גבי מעלותיו של מלך" אלא שנתקשה בלשון הרמב"ם שמשמעותו לדעתו שחובה היא למלך: אינו רשאי לעשות מלחמה בלא סנהדרין, אבל לא לזכות ויתרון. וא"כ אפשר גם בלעדיו. אולם ביין הרקח לרבי אלעזר רוקח מאמשטרדם דחה את הבנת התוספות יום טוב ברמב"ם: "בחנם בא לחלוק עלינו את השוין, דודאי זה אינו עולה על הדעת שיהיה העם רשאים לצאת למלחמה בלי רשות המלך. וגם לשון הרמב"ם משמע בהדיא כן". בשו"ת משפט כהן [סי' קמ"ה] כתב מסברת עצמו "כשם שצריכים למלחמת הרשות התנאי של בית דין של שבעים ואחד, כמבואר במשנה דריש פ"ק דסנהדרין, כן צריך גם כן דוקא מלך כמבואר במשנה דפרק ב' שם, ומוציא למלחמת הרשות ..." אף הוא מפרש כך כוונת הגמרא בסנהדרין "תנינא חדא זימנא, אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, איידי דתנא כל מילי דמלך תנא נמי מוציא למלחמת הרשות". פירוש, אף על פי שהצורך בבית דין של ע"א כבר נשנה בפרק ראשון אבל מכיון שהוצרך כאן בדיני המלך לשנות שדוקא מלך יש לו הכח להוציא למלחמת הרשות חזר עוד הפעם לומר שצריך סנהדרין גדולה. וראיה הוא מביא מהרמב"ם "ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין שהיא מותרת". הרי כיבוש מצרים יוכל להיות רק במלחמת הרשות היינו להרחיב גבול ישראל, ולכן באמת התנה הרמב"ם שיהיה על פי בית דין כדין מלחמת הרשות ומכל מקום כתב "מלך ישראל".

סוגי המלחמות

מצינו שבמשנה הוזכרו שלשה שמות: רשות, מצוה וחובה: ״במה דברים אמורים— שחוזרים מעורכי המלחמה - במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה, הכל יוצאים… אמר ר׳ יהודה: במה דברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאים…״. במה נחלקו? פירשו בגמרא: ״רשות דרבנן [מה שחכמים קוראים רשות] זו היא מצוה דר׳ יהודה [ר' יהודה קורא מצוה], מצוה דרבנן [מה שרבנן קוראים מצוה] זו היא חובה דר׳ יהודה [ר' יהודה קורא חובה]". ושוב שם: ״מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה (שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד - רש״י) דברי הכל רשות. כי פליגי למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו ("מלחמת מנע"), מר (ר׳ יהודה) קרי לה מצוה, ומר (חכמים) קרי רשות״.

 

וברמב״ם [הל' מלכים פ"ה]: ״אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה, ואיזוהי מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים (והיא החובה שאמרו בגמרא, וראה ב״כסף משנה״ ו״לחם משנה״ שם למה קראה הרמב״ם מצוה) ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העם כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות גדולתו ושמעו״.

סוג מלחמה חדש הכניס כאן הרמב״ם. מלבד שתי המלחמות של כיבוש ארץ ישראל ולהרחיב גבול ישראל, אף מלחמה אחרת – מלחמת התגוננות: ״עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם״. הרמב״ם כולל אותה בתוך הסוג של מלחמת מצוה, שאין צורך בה בנטילת רשות מסנהדרין.

ב״כנסת הגדולה״ תמה: בסוגיית סוטה מבואר, שמלחמה ״למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו״ נחלקו בה ר׳ יהודה וחכמים: לר׳ יהודה היא מלחמת מצוה ולחכמים מלחמת רשות. למה פסק אפוא הרמב״ם כיחיד נגד רבים?

אבל יפה כתב ב״שיירי קרבן״ על הירושלמי,, שדבריו תמוהים: ״מי איכא למאן דאמר דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם לאו מצוה היא, דהא אפילו ביחיד הנרדף איכא עשה ולא תעשה להצילו כדכתיב ׳לא תעמוד על דם רעך׳ וכתיב ׳והשבותו לו׳ זו אבידת נפש, והא דאמר בבבלי למעוטי עכו״ם דלא ליתי עלייהו, אין הפירוש כמו שהבין הרב בכנסת הגדולה דהיינו להצילם מיד צר שבא עליהם, אלא הפירוש שעושה מלחמה עם שכניו שיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם מלחמה, לכך עושה מלחמה עכשיו עמהם למונעם שלא יהיה בהם כח לבוא על ישראל״.

אף ה״לחם משנה״ הבין בדעת הרמב״ם, ש״עזרת ישראל מיד צר״ אין זו המלחמה ״למעוטי עכו״ם דלא ליתו״, שכן כתב, שהרמב״ם כלל המלחמה ״למעוטי עכו״ם״ בכלל ״להרבות בגדולתו (של המלך) ושמעו״, שהיא מלחמת רשות, ״דהכונה שייראו ממנו ולא יבואו עליו והיינו למעוטי עכו״ם דלא ליתו עלייהו״.

ב״בית הבחירה״ להמאירי כתב מפורש: ״לא נחלקו אלא שנלחמים עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבואו עליהם או שנודע להם שמכינים עצמם לכך שלדעת חכמים הרי זו מצוה, ולדעת ר׳ יהודה כל שלא באו רשות הוא״ (ונראה שיש כאן ט״ס: במקום ״חכמים״ צ״ל ״ר׳ יהודה״ ובמקום ״ר׳ יהודה״ — ״חכמים״). נמצינו למדים: כשהעכו״ם כבר באו, לדברי הכל מצוה היא. דברים מפורשים יותר כתב המאירי בסנהדרין: ״מלחמת הרשות ר״ל כל המלחמות שאינן לכבוש ארץ ישראל, והיא מלחמת שבעה עממין או שבאו האויבים על ישראל מאיזה צד, שכל אלו מלחמות מצוה הן… אבל שאר מלחמות שהוא עושה מעצמו מצד הרצון או כעס אויב, או להרחבת גבולו או לפרסם גבורתו, הרי אלו מלחמת הרשות״. [עי' קובץ תורה שבעל פה ל"א עמ' ע"ג והלאה].

אבל אם אין מסוגיית סוטה סתירה לדברי הרמב״ם, על כל פנים אף ראיה אין משם. נניח ש״עזרת ישראל מיד צר״ אינה בכלל ״למעוטי עכו״ם דלא ליתו עלייהו״, אבל היכן מצינו ש״עזרה״ זו מלחמת מצוה היא?

ואם מצד הסברא – אין דרכו של הרמב״ם במקרים כאלה לכתוב דין סתמי, אלא מקדים לו: ״יראה לי״. אלא שיפה כתב ב״מראה הפנים״ לירושלמי (סוטה, שם), שמקור מפורש להרמב״ם בירושלמי: ״רבי יהודה היה קורא מלחמת רשות (ב״פני משה״ מגיה: מצוה) כגון אנן דאזלין עליהון, מלחמה חובה כגון דאתיין אינון עלינן״. הרי ההבדל ברור: כשאנו הולכים עליהם — מלחמת רשות, כשהם באים עלינו — מלחמת חובה. ואת אשר ר׳ יהודה קורא חובה, קוראים חכמים מצוה, כמבואר בסוגיית בבלי שם.

ועדיין יש להבין: מצוה זו מה טיבה? המקור של ה״שיירי קרבן״ לא מספיק. להוכיח דינו של הרמב"ם גם מהבבלי. הנה שנינו בעירובין (מה,ע"א): "אר"י אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל וכו' באו על עסקי נפשות יוצאים עליהם בכלי זיינם ומחללים עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בכלי זיינם ומחללים עליהם את השבת". והנה כידוע הירושלמי (שבת פ"ב, ה"ה) קובעת שרק מלחמת מצוה מותר להתחיל בשבת אבל לא מלחמת רשות, ומתוך שאמרו שאפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללים את השבת, והרי זו עזרת ישראל מיד צר היא, שמענו שגם זו מלחמת מצוה. אמנם בעיר הסמוכה לספר בא"י היה אפשר לומר שכיון שהחשש הוא מצד שעל ידה יקל להם לכבוש את הארץ כמו שכתב רש"י, א"כ הרי זה מצוה מצד כיבוש וישיבת א"י. אולם הרי בגמרא הוסיפו על זה שדין זה קיים גם בנהרדעא שבבבל, ועי' רש"י שם שהוא משום שיש שם יישוב יהודי רצוף. שומעים אנו שאין הטעם דוקא מצד כיבוש הארץ, אלא עצם עזרת ישראל מיד צר היא מצוה ומלחמת מצוה שמותר להתחיל בה גם בשבת. ומכאן מקור לדברי הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר מלחמת מצוה היא

 

הבדלים בין דין הצלת נרדף לבין דין מלחמה

אבוא היום אל העין, לדון בשאלה אם יש דין מלחמת מצוה בימינו. והנה, עזרת ישראל מיד הצר הבא עלינו בודאי קיימת אלא השאלה היא אם היא מוגדרת כמלחמת מצוה על כל השלכתיה. וברור, שהנלחם נגד הגויים הבאים עלינו לכלותנו מקיים מצוה, דלא גרע מהצלת נרדף מהרודף. אלא שיש כמה הבדלים בין הצלת הנרדף לבין מלחמת מצוה. וכמו שמנה אותם בקובץ בית יצחק [י"ט עמ' ר"ס]:

א] רבים הפוסקים הסוברים, שאין חובה להציל את הנרדף אם יסתכן המציל [בניגוד לדעת הב"י חו"מ תכ"ו]. לעומת זאת, במלחמה כל אחד חייב להסתכן כדי להילחם ולמגר את האויב כי זה טבע המלחמה ואם התורה צוותה להילחם, מונח בציווי זה פקודה אלקית גם להסתכן [עפ"י מנחת חינוך מצוה תכ"ד וכ"ה בחי' הנצי"ב לקידושין מ,ה ובחי' הגרי"ז להפטרת בשלח עה"פ זבולון עם חרף נפשו למות וכ"ה בנחלת יצחק להג"ר זידל סעמיאטיצקי סי' ס"ט ובתשו' דבר יהושע אהרנברג ח"ב סי' מ"ח ובמפתחות ובס' מקדש מרדכי אילן עמ' רכ"ח רכ"ט ועוד]. אם לא נאמר כן, בטלו דיני מלחמות, שכל אחד יאמר "חיי קודמין" ויסרב לצאת למערכה. ומבט חטוף בתנ"ך יגלה שנלחמנו הרבה ולא הסתמכנו על הנימוק של "חייך קודמין" משום שבשעת מלחמה הוא אינו רלבנטי. ויש לציין לדברי האור שמח [רוצח פ"ז ה"ח] שכתב שאפילו בשביל הצלת רבים אין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה. והגרא״י קוק זצ"ל ב״משפט כהן״, מאריך הרבה בדבר ומבדיל בין רבים לרבים. סתם רבים, כל זמן שאין שם רוב האומה, דינם כיחידים, אבל להצלת כלל ישראל חייב אדם למסור עצמו בתורת הוראת שעה ו״מיגדר מילתא׳׳. ״לצורך כלל ישראל הדבר גלוי לכל שבית־דין יתירו לצורך שעה״ ולכן ״אין צריך אפילו ליטול רשות מבית־דין". שכנגדו חלק עליו ואמר שלא מצינו ״למיגדר מילתא״ אלא להציל ישראל מעבירה ולעשות סייג לתורה, אבל הרב האריך לחזק דעתו בדברים נכונים (״הדבר תימה שיסתפק שום אדם על כך אם הדבר הנצרך להצלת כלל ישראל לא נקרא למיגדר מילתא״). ואם אין לנו היום בית־דין סמוכין להתיר הוראת שעה, הרי ״הדבר מוסבר הוא שבדבר גדול כזה, הצלת כלל ישראל, שליחותייהו קא עבדינן״, כמו שמקבלים גרים מטעם זה. וכל זה בהצלת כלל ישראל שלא בתורת מלחמת מצוה.

בנוגע למלחמת מצוה, מלחמה של ״עזרת ישראל״, יש לדבר גם יסוד אחר – משפטי המלוכה. לא על דבר שהוא משום כבוד המלך בלבד יש משפט המלוכה, אלא ״כל דבר כללי הנוגע לאומה וגם כל תיקון של הוראת שעה לגדור בפני עושי עולה הכל הוא בכלל משפטי המלוכה״. והוא מוסיף: ״נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה״. ביחוד אם קם שופט לישראל ו״כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי, על פי דעת הכלל ודעת בית־דין, ודאי עומד הוא במקום מלך לענין משפטי המלוכה הנוגעים להנהגת הכלל״ (וראה שם בארוכה בביסוס הדברים בראיות). ראיה גדולה יש להוסיף לדברי הרב מלשון הרמב״ן (בהוספותיו לספר המצות, בסוף מצות לא תעשה): ׳׳מצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו…״. אולם, יש לדייק שכתב "דעת בי"ד" ובחירת מנהיגים היום לא נעשה עפ"י "דעת בי"ד". ועי' בדברי הגר"א וולדנברג זצ"ל [בס' הלכות מדינה ח"א פ"ה] שביסס את דברי המשפט כהן עפ"י החתם סופר והאברבנאל. ועי' בס' 'על גדות ים התלמוד' [פרק תקפו של שלטון עמ' קס"ו והלאה]. אמנם בשו"ת פאת שדך [סימן צ"א] כתב שלא שייך דינא דמלכותא כלל בבני פריצי עמנו, ועל כן אין לומר דין זה בכנסת שיושבים בה כמה שונאי דת". גם בשו"ת מנחת יצחק [ח"ז סימן קל"ח] כתכ 'יש לדון בכלל אם שייך במדינה זו דינא דמלכותא דינא, כיון שמשפטיהם לקוחים ממשפטי העכו"ם בעוונותינו הרבים'. אולם כבר הוכיח בשו"ת יחוה דעת [ח"ה סימן ס"ד] מתוס' כסנהדרזן [כ ב ד"ה מלך] שגם לגבי המלך אחאב שהיה מלך רשע נאמרה פרשת המלך ויש בו דינא דמלכותא כענין כרם נבות היזרעאלי. ועי' בקובץ תורה שבעל פה [כ"ה עמ' ע' והלאה] במאמרו של הגר"י גרשוני על מלחמת שלום הגליל בהלכה.

ב] המצוה להציל הנרדף בנפשו של הרודף קיימת דוקא באופן שאם לא יציל את הנרדף, יודעים בודאי או באומדנא קרוב לודאי שיאבד נפשו של הנרדף. וכן איתא בסנהדרין דף ע"ב - אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך, הרגהו. ואם לאו - אל תהרגהו וע"ש ברש"י שכתב "אבל מספק אל תהרגהו" ע"ע פסחים דף ב ד"ה הכי קאמר וז"ל ובלילה - אם מספקא לך כלילה וכו' יהי בעיניך כגנב ולא ניתן להורגו ע"ש. ואף דבמדין מחתרת מבואר דאזלינן בתר אומדנא, מ"מ צריכים אומדנא קרוב לודאי [עיין שו"ת כח שור סימן כ' ואגרות משה [חו"מ ח"ב ס' ס"ט ענף ב', שו"ת אחיעזר [חלק א' ס' כ"ג]. ואילו במלחמה מבואר בעירובין דף ס"ה דבעיר הסמוכה לספר יוצאים אפילו בשבת אפילו כשהעכו"ם באים רק על עסקי קש ותבן מטעם שאם לא יצאו אז הארץ נוחה ליכבש לפניהם ואף שאינו מן ההכרח וגם אין שום אומדנא שהעכו"ם יהפכו לרודפים הבאים על עסקי נפשות. הרי מוכח, שאע"פ שלא ששייך בזה דין רודף, מ"מ מותר לצאת לקראתם מדין מלחמה. אמנם עיין ביאור הגר"א [חו"מ ס' שמ"ח ס"ק ע"ד] שכתב לבאר דברי הרמ"א שפסק דמי שהתעסק בזיופים יכולים למסרו ורודף הוא וכו' ואף שאינו רק חששא כמו במסור וכן מחתרת וכיוצא עכ"ל.

הריגת חפים מפשע במלחמה

ג] בדין רודף, פשוט שמותר להרוג את הרודף בלבד כדי להציל את הנרדף, משום שאין אומרים "מאי חזית דדמא דנרדף סומק טפי, דילמא דמא דרודף סומק טפי". אבל אם בהצלת הנרדף כרוכה הריגת אדם אחר שאינו רודף, אסור להרוג אותו, ואדרבה אומרים "מאי חזית דדמא דנרדף סומק טפי" אולי הדם של העומד בצד סומק טפי. לעומת זאת, בשעת מלחמה יש צד לומר שמותר להרוג גם אנשים חפים מפשע המונעים בעד ישראל להצליח במלחמה, וכפי שקרה במלחמה האחרונה, שהרבה אזחרים נהרגו, וצה"ל חטף הרבה ביקורת בעולם על כך. המניע לביקורת פשוט למדי – אסור ליהודי להגן על עצמו, כי בין כה אין לו זכות קיום, וכאשר בא ערבי להרגו, הוא צריך להיכנע ולמות, עפ"ל. נראה מה אומרת התורה הקדושה בענין. הגר"א וייס שליט"א כתב תשובה בנושא, ונביא חלק מדבריו. 

הנה יש לעיין בזה מצד דין רודף, דכאשר אוכלוסיה אזרחית תומכת ברוצחים אלה, אולי חל גם עליהם דין רודף אחר חבירו להורגו שניתן להצילו בנפשו, ואף שאין הם רודפים אחרינו להרגנו בפועל, כבר כתבו האחרונים דגם ע"י גרמא רודף הוא והתורה התירה דמו, עיין מש"כ באחיעזר ח"א סימן י"ח ובדברי יחזקאל סימן כ"ו (ועיין מש"כ בזה במנחת אשר לב"ק סימן י"ג).

אך באמת אין זה נכון, דאף אם נניח דרודף ע"י גרמא הוי רודף, אין זה אלא ברדיפה ישירה אלא שאינו עושה מעשה הריגה, אך אין להוכיח מזה דגם רדיפה עקיפה יש בה דין רודף, ופשוט לכאורה דאנשים נשים וטף שאינם רודפים באופן ישיר אחרינו להרגנו נפש, אין בהם דין רודף אף אם הם תומכים בטרור ומעודדים את הרוצחים ותומכים בהם, ובפרט כאשר אפשר שבין ההרוגים יש קטנים שאינם בני דעת [א.ה. לדעתי, גם המבוגרים שם אינם בני דעת....] ואנשים תמימים שאינם תומכים ברוצחים אלה. [א.ה. לעומת פקפוקיו של הגר"א וייס שליט"א, לבעל השו"ת עמוד הימיני (סי' ט"ז פרק ג') היה ברור שאם האוכלוסייה נותנת מחסה לרוצחים, מעודדת ותומכת, חל עליה דין רודף עיי"ש. במציאות של המלחמה הנוכחית בעזה, יחול על אזרחים דין רודף בדיוק כמו לרוצחים עצמם. ויש עוד לדון מטעם אחר וא"א לפרש בכתב. ועי' בס' משנת פיקוח נפש (סי' מ"ו) אם מותר להרוג תינוק הבוכה כשמסתתרים מרוצחים].  

ולכאורה היה אפשר ליתן טעם אחר להתיר הריגת אזרחים כדי להכחיד את המחבלים ימ"ש, וזאת עפ"י דברי החזו"א המחודשים בסנהדרין [סי' כ"ה], דאם יש חץ שהולך להרוג אנשים רבים ויש בידנו להטות את החץ לצד שבו יש מעט אנשים, מצווים אנו לעשות כן כדי להציל את הרבים, ואף שפשוט דאין להרוג את היחיד כדי להציל את הרבים וכל העושה כן רוצח הוא וחייב מיתת בי"ד, ויתירה מזו למדנו בפ"ח מתרומות משנה י"ב "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" הרי דאף אם גם היחיד היה נהרג אילולי מסרנו אותו, אעפ"כ אין מוסרים אדם להריגה כדי להציל חביריו, וק"ו שאין לעשות כן כאשר היחיד לא היה כלל בכלל הסכנה, מ"מ חידש החזו"א דאין זה אלא כאשר מדובר במעשה אכזרי כגון מסירת אדם לרוצחים להמיתו אבל במעשה הצלה יש להציל את הרבים אף שבכך אנו גורמים למות המעטים.

ויש לדון לפי דבריו, שכאשר אנו יורים אל אלה היורים בנו טילים וכדו', מדובר במעשה הצלה שאין להמנע ממנו, אף אם בכך אנו הורגים אף אנשים החפים מפשע. אך גם סברא זו יש לדחות, דמלבד מה שדברי החזו"א מחודשים עד למאד, ולולי דבריו היה נראה פשוט דבשום פנים ואופן אין להרוג את היחיד כדי להציל את הרבים, נראה דאף אם נניח כדבריו, אין הנדון דומה לראיה, דהפצצת בית שיש בו אנשים חפים מפשע, אינו מעשה הצלה אלא מעשה הריגה, אלא שהתורה התירתו משום שהבא להרגך השכם להורגו, אך אם יהרוג אלה שכלל לא באו להרוג מה היתר יש להרגם, ועוד דמי לידנו יתקע שאנו הורגים את המעטים להציל את הרבים, ושמא במקרה מסוים הורגים אנו את הרבים כדי להציל את המעטים או שמא אין בזה הצלה כלל, ודו"ק כי קצרתי. [א.ה. סביר להניח, שהורגים מעטים כדי להציל את הרבים, וכל יחיד שם יעשה כל שבכחו להרוג את כולנו].

אמנם נראה בזה, דאף אם לא נמצא היתר לני"ד בדינים הכלליים של רודף והצלה, דיני מלחמה שאני, ובתורת המלחמה מותר לפגוע גם באזרחים חפים מפשע כשאי אפשר בלא"ה.

אמנם הלכה זו לא מצינו בדברי הגמ' והפוסקים, אלא בתנ"ך ובמפרשיו, וזאת משום שמאז חורבן בית מקדשנו וביטול מלכות ישראל לא היו שאלות אלה נוגעות למעשה ומיעטו לעסוק בסוגיות אלה של מלחמה ואופן ניהולה, ובהכרח נתבסס על מלחמות ישראל כפי שמבוארים בתנ"ך ובדברי המפרשים לדורותיהם בבואנו לקבוע מסמרות בסוגיא זו.

והנה נראה להוכיח מכמה מקורות שבשעת מלחמה אם אי אפשר לפגוע בלוחמים שבאו עלינו להרגנו אלא באופן שיפגעו ויהרגו אנשים תמימים, מותר לעשות כן, ובטעם הדברים נביא בס"ד שתי דרכי הבנה כפי שיבואר לקמן.

כתוב בתורה בפרשת וישלח (בראשית ל"ב ח') "ויירא יעקב מאוד ויצר לו" וברש"י שם "ויירא שמא יהרג, ויצר לו שמא יהרוג אחרים", ועי"ש במזרחי ובגור אריה למהר"ל, דאין הכונה שהיה צר לו שמא יצטרך להרוג את עשו אם לא ירצה בדורון להתרצות עמו, דאם כן הרי אמרה תורה הבא להרגך השכם להורגו, אלא שצר היה לו שמא יצטרך להרוג עמו גם האנשים שהיו עמו. והמזרחי כתב דאף שגם הם רודפים היו שבאו להרוג את מחנה יעקב מ"מ חשש יעקב שמא בסערת הקרב יהרגם אף ביכול להציל באחד מאבריו. והמהר"ל כתב דאף שמסתמא באו להרוג ולכן מותר היה לו להרגם מ"מ שמא לא באו כלל בכונה להרוג וא"כ הו"ל חטא בשוגג עי"ש.

ודבריהם דחוקים מאוד ולול"ד נראה דזה דרך המלחמה וכיון שמחנה עשו בא להלחם ביעקב מותר להשיב מלחמה שערה וכיון שניתן רשות להשמיד שוב אינו מבחין בין טוב לרע, ואף אם יהרגו חפים מפשע הקולר תלוי על צוארי האויב ולא צוארי המתגונן להציל נפשו, אך מ"מ הצטער יעקב איש תם שמא יהרוג חפים מפשע, עי"ש.

ויש להעיר בדברי המהר"ל בגור אריה דלכאורה סותר דברי עצמו באותה הפרשה (שם ל"ד י"ג) בהתייחסו לדברי הרמב"ם והרמב"ן שנחלקו במעשה דשמעון ולוי שהרגו את כל בני שכם שטימאו את דינה אחותם, מאיזה דין עשו כן, וכתב המהר"ל "ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות כגון ישראל וכנעניים…ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבאה ללחום על אומה אחרת שהתירה תורה….כיון דפרצו להם תחלה (כשטימאו את דינה) מותרים ליקח נקמתם מהם, וה"נ כל המלחמות כגון צרור את המדינים….ואע"ג דהיו הרבה שלא עשו, אין זה חילוק כיון שהיו באותה אומה שעשו הרע להם, מותרין לבא עליהם למלחמה וכן הם כל המלחמות".

ולכאורה מתבאר מתוך דברי המהר"ל דזה תורת המלחמה, שכל האומה נחשבת לגוף אחד וכל המשתייך לאומה שאנו נלחמים בה הותר דמו, דכיון שהתירה תורה להלחם באומה זו כל בני האומה כגוף אחד הם והותר דמם, ולכאורה נראה לפי דרך זו, דאף לכתחלה מותר להרגם ואין צריך להשתדל בהצלתם של אלו שלא חטאו דהותרה היא ולא כדחויה, אך לפי"ז סותר המהר"ל את דבריו בפרשה זו גופה.

ולכאורה צריך לומר באחד משלשה דרכים:

א. אף שאכן הותר דמם, וכן ביעקב אבינו מ"מ יעקב מרוב חסידותו וטוהר לבבו, הצטער על איבוד כל נפש שאין בו משפט מות ומדת חסידות שנו כאן, אך אין דרך זו נראית בכונת המהר"ל.

ב. דברי המהר"ל נאמרו רק במלחמה בין שתי אומות כמבואר בדקדוק לשונו דרק כשאנו נלחמים באומה כגון במלחמת מדין וכדו' הותרה דמם של כל בני העם, משא"כ ביעקב ועשו שאחים היו, אלא שעשו בא להרוג את יעקב וכיון שלא מלחמת עממין יש כאן לא הותרו דמם של החפים מפשע, ודברי המהר"ל לא נאמרו אלא במלחמה שבין שני עמים.

ג. לולי דברי המהר"ל נראה טפי, דאף שכך דרך המלחמה יש להצטער על הריגתם של החפים מפשע, אך כאשר אין ברירה ומנוס מותר לפגוע אף בחפים מפשע, ובני יעקב הצדיקים שמעון ולוי חשבו בלבם דלגודל עזות המצח של שכם בן חמור שהעיז לטמא את בת יעקב אין מנוס מלהרתיעם מלעשות כן, ע"כ דנו שיש להרוג כל זכר מבני העיר, ויעקב אביהם לא כן עמדו וכעס עליהם כמבואר בכתובים.

ומ"מ נראה דשתי דרכי הבנה יש ביסוד הלכה זו, הבנת המהר"ל דבשעת מלחמה אין אנו מביטים על היחיד, הפרט, אלא על העם כולו כאשר שתי אומות נלחמות זו בזו וכל בני העם כאיש אחד הם, ולולי דבריו היה נראה יותר, דדין מיוחד הוא בתורת המלחמה דיש להרוג את החיילים הלוחמים בנו אף כאשר יהרגו עמם אף מי שלא חטא, במקום שאי אפשר בענין אחר.

"ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך העמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלקי" (שמואל א' ט"ו ו').

ומפשטות הכתוב מבואר דיש להזהיר את החפים מפשע לסור מעל החוטאים החייבים מיתה ולאפשר להם לעשות כן, אך אם לא יעשו כן יש להלחם אף אם יהרגו גם הם, וכמו שאמר שאול לקיני שאם לא יסור מעם העמלקי יספה אף הוא עמו. אמנם מדקדוק הלשון משמע, דאף אזהרה זו שאמר שאול לקיני לא מעיקר תורת המלחמה היא אלא לפנים משורת הדין משום שעשה טובה עם ישראל, ולפי הבנת המהר"ל דההיתר לפגוע באזרחים תמימים אינו אלא משום דבני עם אחד הם וכל בני העם שנלחמים כאיש אחד הם, אפשר דמעיקר הדין נצטוה להפרישם דהקיני לא מבני עמלק היה, וצ"ע.

"ויהי עלי דבר ה' לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים א' כ"ב ח').

וכתב שם הרד"ק "ובאמרו דמים לרוב שפכת ארצה כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך כמו דם אוריה וזה לפני, גם בדמי הכהנים היה הוא הסיבה כמו שאמר הסיבותי כל נפש בית אביך, גם בדמי הגויים אשר שפך אותם שלא היו בני מלחמתו אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים ואעפ"כ לא נענש עליהם כי כונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים לא יחיה איש ואשה, אבל כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב מנעו מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עון ולעטרת תפלה כמו שמנעו להניף ברזל במזבח ובבית המקדש לפי שהברזל עושים ממנו כלי הריגה לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב"

ולמדנו אף מדבריו, דמעיקר הדין אין להמנע מהריגת הרוצחים אף אם החפים מפשע נהרגים עמהם, ומשום כך לא נענש דוד על דם רב ששפך, אלא שמ"מ מנעו הקב"ה מלבנות את בית הבחירה, דמ"מ יש בזה פגם מסוים של שפיכות דמים. וגם מדבריו יש להבין כפי שנתבאר לעיל דבודאי יש להשתדל במניעת הריגתם של אלה שלא פשעו ולא חטאו אך כשאי אפשר גם הם נספים עם אלא שבקרבם שמצוה להרגם, ודו"ק בכל זה.

ושו"ר בספרי (שופטים אות קצ"ט) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים" ומכאן שנצטוינו על רחמים במלחמה, אך שם באות כ' אמרו דבמלחמת מצוה "אף להרעיבה ואף להצמיאה ואף להמיתה במיתת תחלואים" עי"ש. ועוד יש להאריך בזה במה שיש להבחין בין ישראל לעמים ואכמ"ל עכ"ד.

גדרם של מלחמות תקופתנו

בתקופת מלחמת השחרור פנה הרב הראשי דאז הריא"ה הרצוג זצ"ל לה"ר משולם ראטה זצ"ל לקבל חוו"ד בנושא זה. לדעת השואל יש לראות במלחמת השחרור מלחמת מצוה משתי סיבות: א] עזרת ישראל מיד צר, ב] היא נועדה לקיום מצות כיבוש הארץ ויישובה. 

הר"מ ראטה [קול מבשר ח"א סי' מז] פקפק בסיבה השניה "בדבר זה צריכים להתיישב הרבה, כי הרמב"ן חושב למצוה לדורות כיבוש הארץ לרשת אותה ולהשתקע ולהתיישב בה בתור בעלים כמו בימי יהושע אבל אם כובשים עכשיו כפר ערבי במדינה ערבית או הבינלאומית כשטח סביבות ירושלים כתכנית של החלטת או"מ האחרונה שזוהי הדרישה והתקוה המאקסימאלית שלנו לעת עתה ואף אם נזכה שתבטל או"מ את החזרה ותקיים את החלטת החלוקה, הלא נהי' מוכרחים גם אחר הכיבוש לצאת משם ולמסור המקום לבעלים אחרים". [ויש לציין שמטרת המלחמה האחרונה לא היתה כיבוש עזה, מה שהיה אולי הופך אותה למלחמת מצוה לדעת הרמב"ן, שקבע שאף בזמן הזה יש מצוה לכבוש את ארץ ישראל 'ושלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות'. יש גם לציין לדיון באחרונים אם עזה נחשבת שטח ארץ ישראל, ואין כאן המקום להאריך].  

כן כתב בספר מרחשת [סי' כב ז] 'ואמרתי דודאי מצות ישוב א"י נוהגת בנשים כבאנשים אבל מצוה זו אינה מתקיימת בישיבה לבדה כי אם ג"כ בקנין קרקע בא"י וכמפורש בקרא 'וירשתם אותה וישבתם בה' שצריך ירושה וישיבה ובחדא מינייהו אין המצוה מתקיימת'. בשו"ת ישועות מלכו [יו"ד סי' ס"ו] הסביר שעיקר המצוה של הירושה והישיבה הוא שנהיה כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ושהארץ תהיה תחת ירושתינו ולא שנבוא ביאה ריקנית. ועיין במאמר מסירת שטחים מא"י כמקום פקוח נפש [להראשל"צ הר"ע יוסף שליט"א תחומין ח פרק ז] שקבע ע"פ דברי ישועות מלכו אלו ששטחי יהודה ושומרון שנכבשו במלחמת ששת הימים מאחר ואין לנו שליטה מליאה על כל הנעשה בהם לא נחשב זה לכיבוש גמור שציותה עליו התורה. והוסיף, שכיון שאין בידינו לגרש את הערבים משם ואפילו את האומות העובדות עבודה זרה אין בידינו להזיזם כל שהוא ממקומם וכל זה מיראת אומות העולם. לכן ברור שאין זה בכלל מצות כיבוש שעליו ציותה תורה לפי דברי הרמב"ן. ולכן לדבריו, אין עלינו להסתכן על החזקת שטחים אלה. והעיר בקובץ תורה שבעל פה [מ"ב עמ' ע"ז] שדבריו צ"ע שהרי יש פוסקים שרואים קנין בעצם כיבוש המלחמה, מה עוד שבאותם שטחים התיישבו יהודים רבים ובנו שם את ביתם בערים ובכפרים.

מלחמה מתמשכת

ועינא דשפיר חזי בס' 'בעקבי הצאן' [סי' מ"ב] שכתב, שאף שאין ערבים היורים המפציצים ומפגיזים בפועל, בכל זאת, עפ"י הלכה עם ישראל היום הוא במצב של מלחמה עם הערבים. שהרי בסוף הקיץ בשנת תש"ל ג"כ היו היהודים בארץ ישראל במצב של שלום בין מלחמה למלחמה וחטפו מחבלים ערבים שני מטוסים מלאים יהודים תיירים בחזרתם מא"י לארה"ב ולקחו אותם לירדן ואיימו להרוג את כולם [כדרכם "בקודש"....] ובין השבויים היה הגאון הר"ר יצחק הוטנר ז"ל ראש ישיבת רבנו חיים ברלין. ועלה אז על לב חבר מתלמידיו העשירים להגיש כמה מיליוני דולרים למשרד החוץ של ארה"ב שיעבירו הם הון זה לערבים המחבלים ימ"ש ע"מ שישחררו את רבם הגר"י הוטנר. ודנו אז הרבנים בדין המשנה גיטין מה דאין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם ובגמ' איתא הטעם דלא לגרבו ולייתו טפי. ולפי הטעם הזה אפילו ירצו הקהל לתת מעצמם יהיה אסור ולא רק שאין מטריחים על הציבור לחייבם לפדות בסכומים כה גדולים. אך עיי"ש בתוד"ה דלא לגרבו דבשבוי המופלג בחכמה מותר לפדותו אפילו ביותר מכדי דמיו, והובאו דבריהם בשו"ע יו"ד [סי' רנ"ב ס"ד] והיו מן הרבנים אז שהיו סבורים לומר שאף הגר"י הוטנר היה דינו כן כת"ח מופלג ואשר על כן יש לפדותו אפי' ביותר מכדי דמיו. וטען אז כנגדם הג"ר יעקב קמינצקי ז"ל שאין החשבון הזה צודק כלל, שכל הדין ההוא של פדיון שבויים אינו קיים אלא בשעת שלום אבל בשעת מלחמה א"א לומר שמחוייבים להפסיק מללחום ע"מ לפדות את השבויים בממון, שהרי ע"י כן נמצינו מסייעים לאויב באמצע המלחמה כי ע"י מתן הכספים הגדולים לאויב הלא יוכלו לחזק עוד יותר את מאמצם המלחמתי. ובשנת תש"ח הקימו ממשלת יהודים בא"י, ונלחמו בהם כל הערבים שסביבותיהם, ואף שכבר הופסקה האש זה כמה שנים, מכ"מ הערבים עדיין לא השלימו עם המדינה [חוץ ממצרים שעשו הסכם שלום עם ממשלת ישראל]. ונמצא שכל המלחמות וכל הפרעות וכל המלחמות שעורכים עד ימינו ועד בכלל, הכל המשך מאותה המלחמה הראשונה מלחמת השחרור, והיות שעם ישראל היה בשנת תש"ל במצב של מלחמה, אסור היה למסור הכספים למשרד החוץ של ארה"ב ע"מ למסרם למחבלים עכת"ד. [למעשה אנשי משרד החוץ מיאנו מלמסור כספים לערבים ולא היה על מה לפלפל בכלל. אבל ברוך השם הרב הוטנר יצא בשלום].

ועפ"י הדברים האלה היה נראה לומר דהוא הדין ובאמת ק"ו הוא בזה"ז שארץ ישראל עומדת היא במצב של מלחמה וכל הפרעות והמהומות שבימינו דינם עפ"י הלכה כהמשך מהמלחמה הראשונה, מלחמת השחרור, שהרי הערבים טוענים בפירוש ובפה מלא שהם רוצים את ירושלים ואת תל אביב ואת חיפה וכו' וכו' וממילא צריכים אנשי צה"ל לנהוג עם כל המשתתפים באלו הפרעות כמו שנוהגים בשעת מלחמה ממש, שאם יש צורך בכך, שיירו בהם ע"מ להרוג ואם יש צורך בכך כי לפעמים מן הנמנע לברר מי הם המחבלים המארגנים את הפרעות ואת המהומות רשאים וחייבים צה"ל להכות ואף להרוג כפי הדרוש לנצח במלחמה אף אחרים מאותה האומה שהם חפים מפשע וכמבואר בגור אריה למהר"ל מפראג לפ' וישלח. וכן נראה נמי לומר דהואיל והמצב כעת בארץ הוא מצב של מלחמה שאין להתחשב בסכנת נפשות של היחידים וכאשר הבאנו מדברי המנח"ח והנצי"ב ומדברי שאר המחברים עכת"ד.

והנה, מפשטות דברי הרמב"ם [מלכים ריש פ"ה] כדי להגדיר מלחמה כמלחמת מצוה, צריך מלך. נמצא שהיום שאין מלך, א"א לקרוא למלחמות ישראל נגד האויבים "מלחמת מצוה". אבל סו"ס, יש כאן הצלת כלל ישראל, ולהצלת כלל ישראל, חייב אדם למסור עצמו בתורת הוראת שעה ו״מיגדר מילתא׳׳ [כפי שראינו לעיל משו"ת משפט כהן]. ובכל מקרה, מצוה יש בדבר, לא פחות מכל מציאות שמצילים נפש, וכאן על אחת כמה וכמה שמצילים את כל תושבי ארץ ישראל, כי ידוע שכל מגמתם של איובינו היא להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מטף ועד נשים. וע"ע בקובץ המעיין [תמוז תשל"ח בתחילתו].

מעמדם של החיילים שנהרגו בשדה הקרב

הרמב"ם באגרת, כשהוא עוסק בעניין מדרגת הנהרגים על קדושת השם, כותב, 'דע, כי בכל מקום שאמרו בו חז"ל ייהרג ואל יעבור, אם ייהרג כבר קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל כבר קידש את השם ברבים, כמו חנניה מישאל ועזריה ודניאל ועשרה הרוגי מלכות ושבעת בני חנה ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם הרחמן ייקום נקמת דמיהם, ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם אפילו היו עוונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם. וכן אמרו ע"ה 'מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. מאן נינהו? אילימא רבי עקיבא וחבריו, כל שכן דאיכא תורה ומעשים טובים, אלא הרוגי לוד'.

המעשה של הרוגי לוד [עי' פסחים נ"א., תענית י"ח: וב"ב י"ב] היה בשני אחים שהיו בלוד פפוס ולוליינוס, [שמות לועזיים לא נהגו אז אצל ההולכים באורחא דמהימנותא], ומסרו נפשם על ישראל. בתו של המלך נמצאה הרוגה ואמרו היהודים הרגוה, וגזרו עליהם גזרה להשמידם, ועמדו שני אחים אלה, ואמרו, מה לכם על ישראל, אנחנו הרגנוה. והרג אותם המלך לבדם והיהודים נפדו. ועליהם אמרו חז"ל 'אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם' אע"פ שלא היו תלמידי חכמים. והנה עניין פפוס ולוליינום לא היה גזרה על דת שגזרו גויים על ישראל ומסרו נפשם לקיים המצווה ונהרגו אלא עניין של הצלת יהודים. הצלת כלל ישראל שבאותו הדור מחרב הגויים מפני עלילות דברים שהתאנו להם. והרמב"ם מגדיר זאת שנהרג על קדושת השם. אם כן, מהו קידוש השם הזה? מסירת הנפש עבור יהודים שלא ייהרגו. הרי שעצם ההריגה עבור הצלת נפשות של ישראל, אפילו אם העושים אינם תלמידים חכמים ואפילו כל העבירות בידיהם משמסרו נפשם על הצלת אחיהם בית ישראל קדוש יאמר להם והם למעלה מצדיקים גמורים ועולים במעלות קדושים וטהורים. נמצינו למדים מי שנהרג משום קיום מצות ישיבת ארץ ישראל ששקלוה חז"ל כנגד כל המצוות שהוא בכלל מקדש את השם ברבים שעצם ישיבתם של ישראל בא"י הוא בכלל קידוש ה' וגלות ישראל מעל אדמתם היא חילול ה' שאין למעלה הימנו, וכמפורש ביחזקאל [פרק ל"ו] 'ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי וגו' אשר חללתם בגויים אשר באתם שם...' [קובץ 'וחי בהם עמ' 49 עיי"ש ויש להאריך ואכ"מ]. 

"הקם תקים עמו" [כ"ב ד']

הרבה אנשים מתקשים לפתוח את לבם אל הזולת. קושי זה נובע מכמה סיבות אפשריות. אחת מהן היא שהאדם שקוע בעצמו, בבעיותיו, במצוקותיו, בחובותיו, בצער גידול ילדיו וכו' וכו'. בטעות חושב האדם, שאין לו את היכולת לעזור לחבירו, לגלות אמפתיה, להטות אוזן קשבת [שאינה נפסקת כל חצי דקה על ידי צלצול הפלאפון, שבעיני כותב השורות, ענייה לפלאפון בזמן שיחה עם הזולת היא פירצה גדולה בגדרי דרך ארץ וכבוד האדם ואכמ"ל] עקב טרדותיו האישיות. בא פסוקנו ומשמיט את היסוד של הנחה מוטעית זו. הענקת עזרה לחבר כוללת בתוכה גם עזרה עצמית. הקם תקים עמו – לשון כפולה. שני אנשים זוכים לתקומה. אתה מקבל תקומה יחד עמו. היטיב לכתוב זאת השפ"א 'הקם תקים עמו - כפי מה שאחד עוזר לחבירו, כענין אמרם הוי נושא בעול עם חבירו, כמו כן זוכה לתקן עצמו ליישר אורחותיו להיות לו תקומה, וזה הקם תקים עמו, והוא ענין יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עמו.' הגומל חסד עם חברו אינו מפסיד. באותה מידה שאתה מתמסר לעזור לחבר, עזרת לעצמך. יצר האגואיזם בוער בנו עד למאד. הדרך להתמודד עם היצר הרע לפעמים היא לדבר בשפה שלו. כשאתה מתבקש להיטיב עם הזולת, תגיד ליצר שאתה עושה טובה עם עצמך, אז זה בסדר, הוא יכול להניח אותך לנפשך..... דוגמה שכיחה במחוזותינו: טרמפים. רואים יהודי חרדי עומד בצד הכביש ומצפה לישועה. רכב ועוד רכב עוברים, ולא עוצרים. לממממממהההה???? זה מקרה קלאסי שזה נהנה וזה לא חסר ואיך ירדנו להתעלמות ממצוקת הזולת הנכנסת לתחום של מידת סדום. אם הנהג הנכבד היה מבין שכאשר הוא מעלה את חברו לרכב הוא בעצם "מעלה" את עצמו – לא היה מהסס. איך העולם היה נראה אם אנשים לא היו מסכימים לנסוע "על ריק" והיו עוצרים בכל תחנת אוטובוס להעלות נוסעים. הכרתי באופן אישי יהודי אחד כזה, וכן סיפר ידידי-אהובי הרה"ג ר' מרדכי בלס שליט"א על אביו ז"ל.

"ושבית שביו וראית בשביה אשת יפת תואר"

איתא בנועם אלימלך דבר פלא, דקאי על הנשמה. 'וחשקת בה' - שחושק להתעלות יותר. ויש להבין איך יתפרש לפי זה המשך הכתוב 'והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה', אלא שאחר כל זה לפעמים יש לאדם נסיון קשה, מחשבות רעות הסתרות הלב ואינו נמשך לטוב, וצריך להיות מוכן לשלוח הנשמה למסירות נפש, כרבי אלעזר בן דורדיא, וכשמוכנים למסירות נפש, יכולים להבקיע כל ההסתרות, וזהו 'והיה אם לא חפצת בה, ושלחתה לנפשה'. 'לא תתעמר בה' - היינו שלא לענות הנשמה. איתא בגמ' אין עימור אלא בגידולי קרקע, הנשמה היא חלק גבוה מן העליונים, חוצבה מתחת כסא הכבוד, ואין להשפילה לגידולי קרקע, לדברים פחותים וענינים גשמיים, תאות ממון כבוד וכיו"ב, 'תחת אשר עניתה' - היינו שאם כבר היתה לו נגיעה ברע בודאי צריך לחזור בו ולשוב בתשובה. 'ומכור לא תמכרנה בכסף' - שלא להחליפה בכיסופין אחרים [ספה"ק פני מנחם].

שבת שלום ואורות אין סוף!!!

לקבלת העלון ותרומות – ally.ehrman@gmail.com

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה