המנ"ח במלאכת דש הביא קושיית המשנה למלך [פי"א משבת ה"ה]
דאמאי איצטריך במנחות כ"א להביא פסוק ד'תקריב מלח' - אפילו בשבת, דמאי חילול שבת
יש בדבר, דמולח אוכלין אינו חייב משום מעבד. ותירץ, דבשר קדשים ואימורים שעולים על
המזבח ודאי צריכים מליחה להוציא הדם להרמב"ם [פ"ו ממאכלות אסורות הי"ב]
דדם אברים שלא פירש אסור. ואף אם נאמר דמותר, אולם לשיטת רש"י [חולין ק"ט]
דדם שבישלו ומלחו אסור מן התורה א"כ איך יכול להניח לשרוף אברים ואימורים, הלא
האש שואב הדם והיאך מקריב על גבי מזבח דבר האסור, הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל,
ובשלמא דם זריקה וחלב מצוותו בכך כמבואר במנחות [ו'], אבל אחר כך להקריב דם על גבי
מזבח ודאי אסור, וא"כ צריכים למלוח תחלה כדי להוציא את דמו, וא"כ הוי ליה
מפרק ועל כן כתבה התורה דמותר למלוח אפילו בשבת עיי"ש עכ"ד. וכ"כ
במקדש דוד [ט"ז א ל"ג ג] עיי"ש.
ויש
להעיר שלכאורה פשוט שכמו שכתב שבזריקת הדם אומרים שמצותו בכך, אפשר גם לומר בהקטרת
אברים עם הדם שמצותו בכך ואין פסול של ממשקה ישראל. שו"מ שכ"כ בעצמו
בסוף דבריו עיי"ש אבל עצם ההו"א קשה לדעתי. ועוד יש להעיר שבדיעבד
יוצאים אפילו בגרגיר אחד, ובודאי כמות כזו לא תספיק להוציא את הדם. ומצאתי שהעיר
בזה בס' הדרש והעיון [לג"ר אהרן לוין הי"ד פ' ויקרא עמ' מ'].
והנה כבר נגע ברעיון זה המרדכי בפרק כל הבשר [סי' תש"כ עיי"ש
הביאו אחרונים רבים] שכתב, דכל מליחה הצריכה בקדשים לכתחלה מעכבא בחולין, דבקדשים לא
בעי מליחה להוציא דם אלא למצוה, דהא קומצי מנחה נמלחין להכי לא מעכבא כמו בחולין וכו'
עיי"ש. הרי שגם המרדכי רצה לומר כן שטעם המליתה הוא כדי להוציא הדם, ודחי לה ממה
שמצאנו מצות מליחה גם במנחות, ושם לא שייך הטעם הזה. וק"ק שלא הביא המרדכי גם
ראיה מהא דסגי במליחה כלשהוא שהיא ג"כ ראי' אלימתא לסתור דהך מילתא דהמליחה היתה
משום הוצאת הדם.
ובס' הדרש והעיון כתב דאולי י"ל כיון דהא שכתב הרמב"ם דסגי
במליחה כ"ש הוא משום דמפרש מה שנאמר תקריב מלח תקריב - כל שהוא [כדאיתא מנחות
כ"א] היינו כל שהוא מלח וסגי גם בגרגיר אחד. אבל רש"י שם מפרש בענין אחר
כלומר דלא איכפת לן באיזהו מלח ימלח אם בסדומית או באיסתרוקנית, ולדידי' י"ל דגם
בדיעבד מעכבת המליחה ובעינן מליחה יפה. וי"ל דגם המרדכי ס"ל הכי ולכן לא
דחי מהא דסגי בגרגיר אחד דלדידי' אה"נ דבעינן מליחה יפה. ועיין בכ"מ בפ"ה
מה' איסורי מזבח מש"כ בזה.
ראה בספר חמדת ישראל [עמ' ס"ב] שהעיר שמפרק הוא דוקא כשעושה
בידים ולא כשמניח מלח על בשר והדם יוצא מאליו, וציין
למחלוקת המפורסמת בין המג"א והאבן העוזר אם יש בהעמדת עלוקה על העור כדי
למצוץ את הדם משום מפרק בידים, ולכאורה יהיה תלוי במחלוקת זו.
הרא"ש בפירושו לתמיד [לא א ד"ה קרע] בהא דתנן קרע הלב [דעולת
התמיד] והוציא את דמו כתב בזה"ל לפי כשהשה צמא גונחת בשעת השחיטה וממשכת את הדם
מבית השחיטה והוא הדם הקרוש הנמצא בלב והו"ל כדם שנשפך ולא נתקבל בכלי ופסול למזבח
עכ"ל. ותיפוק ליה דצריך להוציא הדם משום ממשקה ישראל דהא בעולה קריבים כל האברים
על גבי המזבח. ומוכח דאין פסול ממשקה ישראל בדם העולה על גבי המזבח, ודלא כסברת
המנ"ח.
ובס' בשבילי קרבנות [לג"ר שמחה בונם ליברמן זצ"ל סי'
כ"ה] האריך בזה וחקר אם דין ממשקה ישראל הוא פסול הקטרה בעצם או חסרון
וגריעותא בריצוי. והוכיח שפסול ממקשה ישראל אינו פסול הקטרה בעצם אלא חסרון
בריצוי, וא"כ בדם, שאינו נחשב אכילה ולחמו של המזבח, וממילא לא חל עליו שם
הקטרה, אין בו איסור ממשקה ישראל, שהרי אינו איסור הקטרה בעצם אלא רק חסרון וגריעותא
בריצוי דהקטרה וכיון שלא חל עליו שם הקטרה לית ביה כלל פסולא דממשקה ישראל
עכ"ד עיי"ש שהאריך. אלא שלא הבנתי – אם לא חל עליו שם הקטרה, אפילו אם
נאמר שיש איסור הקטרה בעצם, בדם יהיה מותר [כי אין זו הקטרה, כאמור], ולמה צריכים
להגיע דוקא לטעם דהוי חסרון וגריעותא בריצוי דהקטרה.
שו"ר שבס' זרע אברהם סי' י"ז חקר בדין משקה ישראל האם הוא דין
בהקרבן או דין בדבר המוקטר למזבח, והעלה דתליא במה שנחלקו הבבלי והירושלמי האם נוהג
פסול משקה ישראל בביכורים, דבזבחים דף פ"ח תניא שנוהג ובירושלמי פאה פ"א
בסופו נראה דאין בביכורים דין משקה ישראל והיינו טעמא משום דאף דביכורים אית בהו עבודת
תנופה וגם חשיבי כקרבן, מ"מ אינו קרב למזבח.
וכתב בס' חבצלת השרון [פ' ויקרא] דלשיטת הירושלמי יש לומר דלא נאמר דין
זה דבעינן דבר הראוי למשקה ישראל אלא ב'דבר הנאכל' לגבוה דדבר האסור לאכילת הדיוט נאסר
גם לאכילת גבוה וממילא דלא שייך פסול זה אלא לענין הקטרה דחלות שם אכילה עלה כמבואר
בכולא תלמודא דהקטרה חשיבא אכילת מזבח משא"כ בדם לזריקה שאין בו משום לתא דאכילת
מזבח, כי אם דמעשה זריקת דם על המזבח הוא, ממילא אין בזה דינא דממשקה ישראל. וזה
דומה למש"כ לעיל שהיות ולדם אין דין הקטרה, אין בו פסול ממשקה ישראל [בלי
צורך להגיע לחידוש שממשקה ישראל הוא גריעותא וחסרון בכוח הריצוי].
הר"מ [פ"א כלי המקדש ה"ג] כתב המור שבסממני הקטורת הוא
הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם והשיג הראב"ד וז"ל
אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקודש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה יעוי"ש.
וביארו האחרונים דכוונתו להשיג דאין זה ממשקה ישראל ובכס"מ תירץ וז"ל י"ל
דכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בושם מריח ריח טוב ביותר, למה יגרע.
ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קל"ז סק"ו כתב
ליישב דעת הר"מ, דכיון דחלב ודם קרבין הואיל ומצוותן בכך כמסקנת חכמים בחולין
דף צ', מעתה אף דם חיה טמאה הותר דהואיל ואישתרי אישתרי עי"ש והוא חידוש גדול
מאד.
ובס' חבצלת השרון כתב לחדש דאף דעת הר"מ דדין משקה ישראל ליתא אלא
בדבר הקרב למזבח וכדעת הירושלמי שהרי באמת הר"מ השמיט הך ברייתא דזבחים דבביכורים
יש דין ממשקה ישראל ובזרע אברהם סי' י"א סק"ז הביא די"ל דאף כוונת הברייתא
היא למנחת ביכורים ולא לביכורים [ועי' כתבי הגרי"ז מנחות דף סח בביאור המשנה שם
דאין ביכורים באין קודם לעומר]. מעתה נראה שמכיון דיסוד דין הקטורת אין עיקרו אלא לריח
ואין בה חלות דין אכילת גבוה כלל [כפי שהאריך להוכיח עיי"ש], א"כ מעתה נראה
דאין בקטורת פסולא בדבר שאינו ממשקה ישראל למש"נ דיסוד הפסול אינו אלא במידי דאכילה
דדבר שאינו עומד לאכילת ישראל פסול הוא לאכילת גבוה וא"כ בקטורת אין נוהג פסול
זה וניחא בזה דעת הר"מ שהיו מערבין בה דם בהמה טמאה עכ"ד. ע"ע בס'
דובב מישרים ח"א סי' קי"א.
בסוף דחה המנ"ח, דאדרבא אם מלח הר"ז פוסל דהוי כצלי ואיברים
שצלאן אין בהם משום ריח ניחוח. והעיר בס' מנחת דוד [להרה"ג ר' משה דוד
לפקוביץ עמ' ל"ו] דזה צ"ב טובא, דנהי דמליח כצלי מ"מ לענין דאין בהם
משום ריח - דכיון שצלאן תו לא מסקי ריחא כמש"כ רש"י זבחים מ"ו אי"ז
אלא בצלי ממש אבל לא במליח כצלי.
הנה בראב"ד רפ"ה דתמיד כתב דיש להמתין עד שישהו איברים במלח
כדי שיעור יציאת הדם ובכל ענין שהיו יכולים למעט בדם איברים היו עושין אם לא במקום
שא"א כגון בכבד כו' אע"פ שיכול להיות שאין קפידא בכך, אם היו מקריבין בלא
שהיה מ"מ היו שוהין עד אחר מליחה כדי לעשות מצוה מן המובחר עכ"ל הצריך לעניננו.
הרי דנקט דלא כמסקנת המנ"ח אלא דאפשר למלוח הרבה זמן אך גם לא כתחילת דבריו אלא
דאי"ז חובה אלא משום מצוה מן המובחר וצ"ב מאיזה טעם הוי למצוה מן המובחר
עכ"ד. וע"ע בס' סולם יעקב [סי' נ"ז] בס' שערי אבי-גדור [עמ'
קנ"ו והלאה] ובס' בינת ציון [במילואים בסוף הספר].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה