אי' בריש קידושין - בכסף ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר
וב"ה אומרים בפרוטה ובשו"פ. ובתוד"ה ב"ש - במס' עדיות תני ליה גבי
קולי ב"ש וחומרי ב"ה ואע"ג דאי קיבלה קידושין מאחר הוו ב"ש לחומרא
[כי היא מקודשת לשני] מיהו לאו להכי מיתשיל [לא על אופן כזה נשאלה השאלה בבית
המדרש], והיינו דאיתשיל בשלא חזרה ונתקדשה לאחר שבזה ב"ש לקולא שאם נתקדשה בפחות
משוה דינר מותרת לשוק.
והנה הפנ"י הקשה מהא דלקמן י"ב
א' אמר שמואל קידשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שו"פ
במדי, וא"כ ה"ה לב"ש בקידשה בפחות משוה דינר תהי' מקודשת, שמא שוה דינר
במדי. ואמאי מותרת לשוק במקדש בשו"פ לב"ש יעו"ש. ובשערי חיים תירץ
שפחות משוה פרוטה אינה נחשב ממון ומה ששו"פ במדי הוא מספיק ליצור חלות ושם
ממון. אבל לפי בית שמאי שצריך דינר, מה ששוה דינר במדי חסר משמעות לדידנו, כי אין
לממון אלא מקומו ושעתו עיי"ש שביסס את הדברים. וכ"כ בס' בד קודש
עמ"ס קידושין עיי"ש מה שתירץ עוד ועי' בס' זכרון שמואל [סי' מ"ט]
ג"כ על דרך זו. [ועי' בס' בירורי סוגיות לג"ר אליעזר דוד שפירא סי' ב'
שדחה מהלך זה וסלל דרך משלו עיי"ש באריכות].
כעין זה כתב ובס'
היקר "דבר מלך" [לג"ר דב מאיר קרויר זצ"ל עמ' ט'] תירץ שנחלקו
בית שמאי ובית הלל אם כסף קידושין הוא כסף שווי או כסף קנין. פרוטה היא סכום
מינימלי לקנין "פורמלי" וא"כ מסתבר שקידושין הוא כסף קנין.
וכנ"ל כדי ליצור שם כסף מספיק שבמקום אחר נחשב לכסף. לפי בית שמאי שמצריכים
יותר מפרוטה, מסתבר שהוא כסף שיווי, וא"כ אין לו אלא מקומו ושעתו עיי"ש.
וקשה לומר שכסף קידושין הוא כסף שיווי ואכ"מ.
הנה, איתא לקמן "התקדשי לי בשטר חכ"א
שמין את הנייר, אם יש בו שו"פ מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת". והקשה בפנ"י,
אמאי לא נחוש שמא הנייר ש"פ במדי? גם יש להקשות בהא דאיתא לקמן המקדש בערלה אינה
מקודשת. והקשו בתוס', אמאי אינה מקודשת, והא שרי להנות ממנו שלא כדרך הנאתה? ותירצו
דמיירי דליכא שו"פ אלא בכדרך הנאתו. וקשה, אמאי לא נחוש דשו"פ במדי אף כשלא
כדרך הנאתה.
והנה הר"ן כתב בשם הרמב"ן והתוס'
דאפי' אי ידעינן בודאי דהוי שו"פ במדי לא הוו קידושין גמורים כיון דבמקומו אינו
שוה, אך הוא עצמו ס"ל דהיכא דידעינן בודאי דשוה פרוטה במדי הוי קידושין מן התורה,
וביאר דבריו דכיון שהיא נתרצתה בהם ושוין פרוטה באיזה מקום הו"ל כאילו אמרה לדידי
שוה לי כדאמרינן לגבי חמש סלעים של פדיון בכור. וקשה הא סו"ס לא אמרה לדידי שוה
לי ואיך מהני?
וכתב הג"ר ניסן יבלונסקי
זצ"ל [שהיה ר"מ בסלבודקה מובא בס' אהל חייא עמ' של"ח] שמוכח, דהא דאמרינן
דמקודשת דשמא שו"פ במדי אינו רק משום דכיון דבמדי הוי שו"פ אית ליה דין כסף,
אלא הוא משום דכיון דהיא קיבלה הדבר בתורת קידושין, והרי אינה מתכוונת להתקדש אלא תמורת
שוה פרוטה וע"כ מדקיבלה מוכח דשוה אצלה מעות. ובזה ניחא מה דלא אמרינן גבי מקדש
בשטר שמא שוה הנייר פרוטה במדי דכיון דהיא סברה להתקדש בתורת שטר, א"כ אף דהם
שו"פ במדי מ"מ אין לנו הוכחה דהיא קיבלתו בתורת שו"פ. ובזה ניחא נמי
הא דבמקדש בערלה לא אמרינן ניחוש שמא במדי הוי שו"פ אף בשלא כדרך הנאתה ומשום
דהתוס' שם תירצו בתירוץ השני דהאשה סברה שיש לה להנות כדרך הנאתה וע"כ לא סמכה
דעתה וא"כ ניחא גם לתרוץ הראשון דכיון דהיא קיבלה הקידושין בתורת להנות ממנו כדרך
הנאתה משו"ה אף דאי היה בודאי שו"פ שלא כדרך הנאתו היתה מקודשת כיון דסו"ס
הוי שוה פרוטה מ"מ היכא דאנו באים מחמת דהוי שו"פ במדי בעען דמדקיבלה יהיה
הוכחה דשוה אצלה פרוטה והכא זה לא שייך כיון דהיא סברה להנות ממת כדרך הנאתו ובתורת
כן קיבלה הקידושין.
ולאור הנ"ל מתורצת קו' הפנ"י,
כיון דמאי דמהני שמא שו"פ במדי הוי רק משום דכיון דהיא קיבלה הדבר בתורת קידושין
והרי אינה מתכוונת להתקדש אלא תמורת דבר מה ומדקיבלה מוכח דשוה אצלה לכה"פ פרוטה,
וא"כ כ"ז הוא לב"ה דמקודשת בשו"פ וא"כ איכא הוכחה מדקיבלה
דהוי שוה אצלה פרוטה. אמנם לב"ש הא ליכא ראיה דשוה אצלה דינר כיון דמה דקיבלה
הקידושין הוא משום דשוה אצלה פרוטה אבל ליכא ראיה דשוה אצלה דינר [כי אולי היא
רוצה להתקדש בפרוטה]. וכ"כ בשו"ת אבני נזר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה