|
אורות
הגבעה
|
|
לזכות
כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א
|
|
לע"נ
יד"נ ר' יואל בן פנחס הלוי
|
|
לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה
|
פרשת במדבר
הקדמה
השבוע אנחנו נדון ביסוד של הרמב"ן שאהל מועד היה המשך של מעמד הר
סיני. ניגע גם בקצרה בדברי רש"י שנזקקו להביא שטר עדים על יחוסם. נעמיק קצת
בדברי רש"י שהמלמד בן חברו תורה כאילו ילדו. ומול סוף, "ממתק לשבת"
מדברי השפ"א זי"ע. אני מודה לכל הקוראים, ובמיוחד לתלמידי חכמים
שליט"א המאירים את עיני בהערותיהם המחכימות. ובנוסף, אודה לאלו שנתנו ויתנו
מכספם ומזהבם לממן את הוצאת העלון. יבורכו מן השמיים בכל מילי דמיטב!
יסוד
הרמב"ן – המשכן כהמשך מעמד הר סיני
הרמב"ן כתב בהקדמתו לס' במדבר וז"ל:
אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי התחיל עתה לסדר בספר הזה המצות שנצטוו בענין אהל
מועד. וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר
הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם, צוה והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקול יסקל, וצוה
ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו כאשר הזהיר שם פן יהרסו אל ה' לראות וגו' וצוה ושמרתם
את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח כאשר אמר שם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וכו' יעו"ש
בכל דבריו. משמע מדברי הרמב"ן שהמשכן היה ההמשך של מעמד הר סיני. ועיין
רש"י בתענית [כ"א: ד"ה אל מול ההר ההוא] שיסוד זה מבואר בלשונו.
וכן כתב הרמב"ן להדיא בתחלת פ' תרומה
[כ"ה א'] וז"ל: והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון כמו
שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וכו'. וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר
שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם וישכן כבוד ה' על הר סיני וכתיב
הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו. וכן כתיב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן וכו'
והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר
לו בהר סיני, וכמו שאמר במתן תורה מן השמים השמיעך את
קולו וגו' כך במשכן כתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר
אליו, ונכפל וידבר אליו להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת
ומשם מדבר עמו כי כל דבור עם משה היה מן השמים ונשמע מבין שני הכרובים כדרך ודבריו
שמעת מתוך האש וכו' והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין
סוד המשכן ובית המקדש וכו' יעו"ש בכל דבריו.
הרי עין רואה ואוזן שומעת שבמשכן עדיין
נמשך הדיבור למשה רבינו בדומה להר סיני, פירוש דענין מתן תורה נמשך לכל ארבעים שנות
הליכה במדבר והענין דמעמד הר סיני והדיבור למשה רבינו הרי נעתק מהר סיני ונמשך כל ענינו
לבין שני הכרובים המונחים על הארון. והרי מצינו דהארון לא היה מעכב בבית המקדש ובבית
שני לא היה ארון כלל. אמנם נראה פשוט דבמשכן שבמדבר ודאי דהוי לעיכובא וכמש"כ
הרמב"ן הנ"ל בריש דבריו דעיקר החפץ במשכן הוא הארון ומשום דמשם הוא דהיה
הדיבור למשה רבינו, והרי כמו"כ מצינו שנקרא המשכן בשם משכן העדות דעדות הרי הכונה
ללוחות הברית וכדכתיב בפ' תרומה כ"ח כ"א ואל הארון תתן את העדות אשר אתן
אליך ע"כ. וכן עיי"ש ברמב"ן שכתב בין דבריו וז"ל כי אל הארון תתן
את העדות אשר אתן אליך כדי שיהיה לי כסא כבוד כי אני אוועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם
ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים בעביר שהוא על ארון העדות עכ"ל יעו"ש
והיינו נמי דומיא דשעת מתן תורה בהר סיני דהיו שם הלוחות וניתנו אז חלק מן המצות הרי
כמו"כ בהמשך נתינת התורה היה צורך בלוחות דוקא
ולכך כל עיקר המשכן היה נקרא על שם הלוחות דהיינו משכן העדות ואשר לכאורה בלי הארון
והלוחות היה בזה עיכובא וכמש"נ. ועי' באבן עזרא [שמות כ"ט מ"ב]
שכמעט לא הקריבו קרבנות במשכן במשך שהותם במדבר, כמו שכתוב במקרא קודש "הזבחים ומנחות הגשתם לי ישראל ארבעים שנה במדבר?"
[עמוס ה' כ"ה], ואם לא היו קרבנות לשם מה היה משכן? אלא ע"כ כדי להמשיך
את מעמד הר סיני מבין שני הכרובים. ועי' בס' אור אברהם פ' במדבר שהביא כל זה
והוסיף להביא דעות מחז"ל שהיו שני "משכנות" במדבר, אחד לצורך
קרבנות והשני כדי לדבר עם משה רבינו עיי"ש ויבושם לך מאד. ועי' בקובץ ישורון
[ה' עמ' תקפ"ט במאמרו של הגר"ד כהן שליט"א] שמבאר דברי הגר"א
שכתב שעם ישראל בקשו ללמוד מפי משה, שאם היו ממשיכים לשמוע מה', היו צריכים לעמוד
במדרגה גבוהה "כל ימיהם". ולכאורה, מעמד הר סיני לא היה אלא לשעתו?
ולאור דברי הרמב"ן מובן היטב, שהמעמד ממשיך לתמיד, ואם היו שומעים אז ישירות
מה', המהלך של שמיעת ד"ת מפי הגבורה היה נמשך לעולם עיי"ש.
ואין ההמשך במשכן בלבד אלא גם במקדש,
כדברי הרמב"ן "והמסתכל יפה בכתובים
הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין סוד המשכן ובית המקדש".
לפ"ז כתב הג"ר שניאור קוטלר זצ"ל לבאר מה שדרשו חז"ל הובא ברש"י
שמות כ"א א' עה"פ "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - ולמה נסמכה
פרשת דיינים לפרשת מזבח? לומר לך, שתשים סנהדרין אצל המקדש. כיון שהשפעת התורה מן המקדש
היא יוצאת, נקבע מקומם של הסנהדרין אצל המקדש, וכמ"ש חז"ל תענית טז א 'מאי
הר המוריה' פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא, חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל. והנה
איתא בגמ' סנהדרין [פ"ו:] שלשה בתי דינים היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד
יושב על פתח המזרח ואחד יושב בלשכת הגזית. לפי"ז מוסבר היטב מדוע אמר משה
לזקנים בעלייתו להר 'שבו לנו בזה' [שמות כ"ד י"ד] ומה הדגש
"בזה"? אלא, היות וקדושת הר סיני זהה לקדושת המקדש, קבע משה מקום לישיבתם
של הזקנים במקביל למקום שבו ישבו כשביהמ"ק יעמוד על מכונו שכן מתנאי המקדש הוא
שבי"ד יקבעו את ישיבתם במקום אשר יבחר ה' ואילו משה עצמו נכנס לפני ולפנים למקום
ענן חושך וערפל מקום המקביל לבית קודש הקדשים שהכהן הגדול נכנס אליו ביום הכפורים.
הנה בתוך התפילה על הביהמ"ק אנו מתפללים
גם שאנו נראה את הבנין, "ותחזינה עינינו וכו'". וכן בתפילת "והראינו
בבנינו" נתיחדה הראיה בגוף הבקשה. וצריך להבין, אמאי התייחדה התפילה של בנין ביהמ"ק
באופן שאנו נראה את הבנין. והנה שנינו [ב"ב כ"א] דהושיבו מלמדי תינוקות בירושלים
כדכתיב 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. וכתבו בתוס', לפי שהיה התינוק רואה קדושה
גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה. וכ"ה
בר"מ [פ"ב הלכות חגיגה] שכתב כשם שהן באים להיות נראים לפני ה' כך הם באים
לראות הדר קדשו ובית שכינתו להוציא סומא שאינו רואה. ומבואר דמעלת עליה לרגל היא בראיית
הדר קדשו של הקב"ה בביהמ"ק. וכתב בס' בס' יקר תפארת [עמ' קכ"ב]
עפ"י דברי הרמב"ן הנ"ל, שמאחר שסוד ביהמ"ק הוא שעי"ז בא לידי
ביטוי מעמד הר סיני, מבואר הענין של ראית ביהמ"ק, דהלא כתוב במעמד הר סיני וכל
העם רואים את הקולות וגו' בעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי תחטאו שראיית הקולות היה
למען היראת שמים. ומעתה, כיון שביהמ"ק הוא בחינת מעמד הר סיני אז הנכנס לביהמ"ק
ורואה בהדר קדשו ובעבודת כהנים הוא בחינת ראית הר סיני שע"ז אמרה תורה למען תהיה
יראתו וגו' ומיסוד הרמב"ן יוצא שיסוד האבל על ביהמ"ק הוא אבלות על שנסתלק
ובטל מאיתנו מעמד הר סיני, וא"כ מבואר מה שמתפללים ותחזינה עינינו, ששוב נחזה
לראות בבנין ביהמ"ק והדר קדשו דהתפלה היא לראות מעמד הר סיני.
והנה בתוס' כתבו דע"י שראו עבודת המקדש
זכו יותר לת"ת. וצ"ב מה ענין ת"ת לעבודת מקדש וכן אנו מתפללים יה"ר
שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך ושם נעבדך ביראה כימי עולם, הרי
שנכנסה תפילה על חלקינו בתורה באמצע התפילה על ביהמ"ק. ולהמבואר, באמת ע"י
בנין ביהמ"ק זוכים לעמוד במעמד הר סיני ושוב לראות את האש הגדולה לבעבור תהיה
יראתו על פנינו לבלתי נחטא כענין שביאר מרן הגר"ש רוזובסקי עה"כ הביאני אל
בית היין, ובמדרש אמרה כנסת ישראל הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין בסיני ונתן
לי שם דגלי תורה ומצוות והיינו דהנכנס לבית היין מתבשם ומתשכר מריח המרתף "מווערט
פאר שיכערט פון די וויין", וזה היה במעמד הר סיני שהיה בית היין של תורה ומצוות,
שהעומד שם בלבד היה משתכר מהתבשמות. ובזה יש לבאר ענין כניסה בבהמ"ק שמקום הדר
זיוו בית היין ונתבשם בתורה ויראת שמים.
ומאז החורבן אין להקב"ה אלא ד"א
של הלכה, וביאר בנפה"ח [סוף ש"ד] שאלו הד' אמות המה הישיבות ואלו הלומדי
תורה המצפצפים ומהגים בה המה הם המקדש מעט יעוי"ש. ולהמתבאר הוא לפי דבלימוד תורה
יש בזה בחינה של מעמד הר סיני וזהו סוד המשכן וביהמ"ק לעמוד שוב במעמד הר סיני.
וזהו גם כל קיום היראת שמים שבנו להיאחז בחבלי הר סיני וזה גם ענין מאמר חז"ל
וכל בניך לימודי ד' ודרשו שזהו הת"ח שהם בנאים, די"ל שהם בונים את הביהמ"ק
שע"י תורתם נאחזים במעמד הר סיני יש בזה בחינה מסוימת של בנין ביהמ"ק וכמש"כ
הרמב"ן עכ"ד הס' יקר תפארת.
בתפילת נחם כתוב "ולכבוד אהיה
בתוכה" – והדברים מבוארים בס' שירת דוד [על סידור התפילה להרה"ג ר' אהרן
דוד גולדברג שליט"א עמ' רנ"א] על פי הרמב"ן וז"ל וסוד המשכן הוא
שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליהן בנסתר וכמ"ש [משפטים י"ד
ט"ז] וישכן כבוד ה' על הר סיני וכן כתיב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן וכו' והיה
במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני וכו' עיי"ש. ומתפללים שגם
לעתיד אותו כבוד יהיה בתוכו. וע"ע בס' משך חכמה [שמות י"ט י"ב]
דברים נשגבים.
שטר
ועדים על יחוסיהם
"ויתילדו על משפחתם" [א'
י"ח] - פירש"י: הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל
אחד ואחד להתייחס על השבט ע"כ. והרמב"ן כאן השיג עליו, וכתב, ואיננו נראה שיהיו צריכין
להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם אלא שכל אחד הביא שקלו לפני משה והנשיאים ואמר
אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וכו' ע"כ. וצ"ב דעת
רש"י, מדוע באמת צריך עדים לצורך היחוס, והלא אין זה עדות על ממון או על דבר שבערוה
שצריך שני עדים. ולכאורה הוא כעדות על איסורין דסגי בעד אחד וצ"ב. ובס' בד
קודש [לגרב"ד פוברסקי שליט"א פ' במדבר] כתב לבאר עפ"י הרמב"ם [פ"כ
מהל' איסו"ב ה"ב] דמעיקר הדין כדי להעלות אדם לכהונה צריך שיעידו עליו שני
עדים שהוא כהן ע"ש. אכן הר"ן [בפ"ב דכתובות דף כ"ה] השיג על הרמב"ם,
וכתב, דמעיקר הדין סגי אף בע"א, דע"א נאמן באיסורים.
ובאמת צ"ב דעת הרמב"ם שהרי זה
כשאר איסורים שע"א נאמן, והא דאינו נאמן ע"י עצמו הוא רק חומרא דרבנן כמבואר
בסוגיא שם ומשום שבח כהונה חשדינן למשקר. ונראה לבאר דעת הרמב"ם עפי"מ דאיתא
בספרי בפרשת שופטים דתניא לא יקום עד אחד באיש וגו' [דברים יט טו] להעלותו לכהונה ולהורידו
מן הכהונה מנין? ת"ל [שם] לכל עון ולא חטאת וכו' יעו"ש. והרי מפורש דנתרבה
מקרא דלהעלות לכהונה אין ע"א נאמן וצריך שנים. ומעתה שפיר י"ל כן בדעת הרמב"ם,
דנאמרה הלכה מסויימת דלהעלות לכהונה לא סגי בע"א אף שבמהות הענין ה"ה כאיסורים.
אכן בדעת הר"ן נראה דמפרש דברי הספרי
באופן אחר דיעויין שם בפי' רבינו הלל על הספרי, שפירש הא דלהורידו מן הכהונה דקאי על
המעיד שהוא בן גרושה. וזהו משמעות הלשון שמורידו מכהונתו והיינו שהוא דין מיוחד דלהורידו
מן הכהונה ולפסלו בחללות צריך שנים אבל במקום שהנידון הוא אם ישראל או כהן הוא, אין
זה עדות על ענין פסול והכשר בגופו אלא נידון של קדושת כהונה בלבד, והדר דינא שהר"ז
כשאר איסורים שעד אחד נאמן בהם. ופשוט לפי"ז, שגם הא דלממזרות בעינן שנים הוא
ג"כ מהך קרא דלא יקום וגו' שהוא דין הנאמר בכל עדות שהיא באיש בדיני הכשר ופסול
הגוף לקהל או לכהונה דבעינן שנים. אכן דעת הרמב"ם, דגם במקום שאינו ענין הכשר
ופסול אלא הנידון הוא מהו החפצא של איש זה אם הוא כהן או ישראל הר"ז גם נכלל
בהך מיעוט דלא יקום ע"א באיש. ומעתה נראה לבאר דבזה נחלקו ג"כ רש"י
והרמב"ן הכא לענין יחוס השבטים אם בעינן ב' עדים או דסגי בע"א והוא דענין
זה לדון אם אדם זה הוא משבט ראובן או משבט שמעון, הוא ג"כ עדות באיש, היינו אם
הוא משבט זה או משבט אחר, אם הוא ראובני או שמעוני, והוא נידון על החפצא של אדם זה
מאיזה שבט הוא. ומעתה לדעת הרמב"ם צריך ב' עדים בזה וכך ס"ל לרש"י הכא.
אכן דעת הרמב"ן היא כסברת הר"ן דכל שאין העדות להכשירו או לפוסלו אין זה
אלא כעדות שאר איסורים דעד אחד נאמן עליה.
ובאופן אחר אפשר לבאר מחלוקתם והוא דהרי
נידון זה אם הוא משבט ראובן או משבט אחר הר"ז נידון של ממונות ג"כ לענין
נחלות וכיו"ב שאר זכויות שיש לכל שבט ושבט בפנ"ע וא"כ צריך שני עדים
מחמת דיני הממונות הנובעים מעדות זו וא"ש דעת רש"י עכ"ד הבד קודש
וע"ע בכיוון זה בס' חבצלת השרון עיי"ש ותרווה נחת.
עוד צריך ביאור לשון עידי חזקת לידתם
ובשפתי חכמים כתב דחזקת לשון כבוד עיי"ש וצ"ב מה ענין כבוד לכאן? וכתב
בס' להרות נתן [פ' במדבר] דנראה עפ"י המבואר בירושלמי קידושין
[פ"ד ה"י] מנין שהורגין על החזקות, כתיב ומכה אביו ואמו מות יומת וכי דבר
בריא [ברור] הוא שזה הוא אביו? והלא חזקה היא שהוא אביו ואת אמר הורגין, אף הכא הורגין
עיי"ש. ומבואר, דהא דידעינן שפלוני הוא אביו אינו אלא מטעם חזקה שכך הוחזק שזה
אביו וסוקלין ושורפין על החזקות (קידושין פ.). [ועיין בבלי חולין י"א מנלן דאזלינן
בתר רוב? אתיא ממכה אביו ואמו דאמר רחמנא קטליה. וליחוש דלמא לאו אביו הוא? אלא לאו
דאמרינן זיל בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל עיי"ש. ומבואר, דמטעם רוב אתינן עלה.
אך י"ל דהך רוב גופא הוא מצד חזקת הטבע וכעין מה שכתבו תוס בכורות כ. ד"ה
רבינא דתשמיש דאדם לא חשיב רובא דתלי במעשה עיי"ש והיינו משום דטבע העולם כך הוא.
ועיין ס' בכור שור קידושין פ' בזה]. וזה שכתב רש"י הביאו עידי חזקת לידתם דאילו
היו הולכין בתר האם כי אז היה אפשר להביא עדים ממש שנולד מאם זו אבל מכיון דכתיב לבית
אבותם דהיחוס אזיל בתר האב, א"כ אין העדות מועלת רק מטעם החזקה שזה מוחזק לאביו
וכירושלמי הנ"ל והיינו עידי חזקת לידתם שהעידו שפלוני מוחזק לאביו של פלוני
עכ"ד. וע"ע בס' סוכת דוד עה"ת.
מלמד
בן חברו תורה
"ואלה
תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני" רש"י – ואינו
מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תודה, מלמד שכל המלמד בן חברו
תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. בס' גור אריה למהר"ל כתב וז"ל ואם תאמר, וכי לבני אהרן לבד
לימד, והלא לכל ישראל לימד ויהיו הכל תולדותיו? ויש לומר, דשאני ישראל, שהרי הקב"ה
ציוה לו שילמד להם תורה [דברים ד' י"ד] והתורה שניתנה למשה לא ניתנה אלא ללמד
לישראל תורה וע"כ לא שייך לומר שישראל הם בניו, שאלמלא לא היו ישראל לא היה תורה
ניתנה
למשה.
אבל מה שלימד לבני אהרן יותר ממה שלימד לישראל זה היה ממשה לבד ולא נצטוה מפי הגבורה
ללמוד להם יותר ובזה להם בפרט כאילו ילדם עכ"ד. ומבואר, דהא דאמרו חז"ל שהמלמד
את בן חבירו תורה כאילו ילדו נאמר
רק כשלימד
עם בן חבירו לפנים משורת הדין, אבל אם נצטוה על כך דומיא דמשה שנצטוה ללמוד עם כל ישראל,
לא נחשב כאילו ילדו . וקשה, הרמב"ם פסק [הל' ת"ת פ"א ה"ב] שכל
חכם מישראל מצווה ללמד תורה לכל ישראל, וא"כ כשלומד עם בן חברו, [ומה שמשה
לימד את בני אהרן], אין זה לפנים משורת הדין אלא מעיקר הדין.
וכתב
בס' להורות נתן [עמ' י"ג] דסברת המהר"ל ז"ל שייך רק במשה רבינו, דאי
לאו דמשה רבינו היה רוצה ללמד את התורה לישראל כי אז לא היתה ניתנת התורה כלל למשה.
נמצא שהתורה ניתנה למשה רק בתנאי שילמד את בני ישראל, ועל כן לא נחשב לגבי משה כאילו
ילד את בני ישראל, דהרי הא דהמלמד את בן חבירו תורה הוי כאילו ילדו היינו משום שהמלמד
הוא הסיבה לתורת התלמיד, ועל כן, הוי הרב בגדר אב שהוא הסיבה ללידת הבן. אבל במשה רבינו
אדרבה ישראל היו הסיבה לקבלת התורה על ידי משה רבינו ועל כן, לא שייך לומר דמשה רבינו
נחשב כאילו ילד את ישראל, דלאו משה רבינו הוי סיבה לישראל אלא אדרבה ישראל הויין סיבה
לתורה שבידי משה רבינו וכל זה שייך במשה כי לפניו לא היתה תורה אבל אחרי קבלת התורה
אע"ג דכל חכם מצווה ללמד עם תלמידים, מכל מקום, אף אם יארע שהחכם לא קיים את המצוה
ולא לימד תורה לתלמידים מכל מקום תורתו של החכם מתקיימת אצלו ואין תורתו מסובבת ממה
שהוא מלמד לתלמידים. ועל כן כשהוא מלמד לתלמידים, אע"ג שמקיים בזה מצוה, מכל מקום
נחשב כאילו ילדו, שהחכם היא הסיבה לתורת התלמיד והוא כאב שהיא סיבה ללידת בניו, דהא
אף אם החכם לא היה לומד עם התלמיד גם אז היתה התורה בידי החכם. נמצא דאין התלמיד סיבה
לתורתו של החכם. וגם בלא"ה משכחת לה שאין החכם מצווה ללמד את בן חבירו תורה והיינו
היכי שיש חכמים אחרים המלמדים את התלמידים תורה, ואף בלעדי חכם זה ילמדו התלמידים תורה.
נמצא דבכהאי גוונא ליכא חיוב דוקא על חכם זה ללמד את בן חבירו והשתא אם אעפ"כ
הזדרז חכם זה ללמד תורה עם בן חבירו הוי ליה כאילו ילדו עכ"ד. עי' עוד בדברי
המהר"ל בס' זאב יטרף פ' במדבר שביאר עפ"י דברי הגמרא אמר ר' יוסי בר' חנינא
לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, ומשה
נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך וגו'. ומסיק שם דתורה
ניתנה גם לישראל אלא פילפולא בעלמא ניתנה רק למשה ולזרעו והוא שנהג בה טובת עין ונתנה
לישראל וכתב בפי' הרא"ש דפילפולא בעלמא ענינה הבנה וחריפות והיינו כתבן לך כי
כל החכמה והשכל רמוזה בכתב התורה בצורת האותיות. וש"מ כתב שהם סודות התורה
וטעמיה והבנת דבר מתוך דבר. ואולי לבני אהרן לימד משה בעצמו את הפילפול, חריפות, הבנת
דבר מתוך דבר, וסודות. ואילו לבני ישראל מסר ע"י אחרים [עי' עירובין
נ"ד: ודוק]. ובהשפעת רב על התלמיד: הרמב"ם פסק [ת"ת ה' ח'] כל מלאכות שעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו.
וקשה, איזה קנין עשה הרב לתלמיד? הטעם הוא, כי אומן קונה בשבח הכלי, והתלמיד הוא
יצירת הרב, שכל הבנת התלמיד באה מרבו. ה' נקרא "קונה הכל", ע"י יצירת
העולם, ממילא העולם שייך לו, שכן יצירה הוא סוד הקנין, כמו שכתוב לה' הארץ ומלואה
וכו' כי הוא על ימים יסדה וכו' [עפ"י הגרי"ד]. עי' בס' אמרי ברוך [במדבר
מאמר ו'].
טעם הקרבה המיוחדת שזכו
בה שבט לוי
"והיו לי הלוים" שכל מי שהוא
מקרב אותי אני מקרבו. הם קרבו עצמן לי שנאמר 'ויאמר משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל
בני לוי' הן קרבו אותי ואני מקרבן [במבדר רבה א' י"ב]. כותב השפ"א
[במדבר תרל"א]: [וקשה, וכי רק בני לוי לא חטאו? אלא] כי וודאי היו בבני ישראל
כמה שלא חטאו בעגל, אך לא בנקל להיות מובטח ולומר לה' אני כשאלת משה רבנו ע"ה
מי לה' כו' [רק בני לוי התעלו עד שהתמסרו לגמרי לה' וענו לקריאת משה "מי לה'
אלי" ולכך לא זכו שאר בני ישראל אפילו אלו שלא חטאו]. ובני לוי היה להם חיזוק
זה כו' ובאמת כפי התחזקות אמונת האדם כן נעשה עמו. [השפ"א חוזר על יסוד זה
במקומות אין ספור. מידת האמונה של האדם קובעת את ההנהגה השמיימית איתו. ככל שמתחזק
יותר באמונה, כך רואה גילויים שאמונה זו אמיתית].
והוסיף השפ"א [שנת תרל"ג]:
כי באמת בכל אדם יש נקודה אמיתית ורצון אמת לה' יתברך ורק שנכסה ונסתר ברצונות אחרים
ועל זה כל היגיעה לבוא לאמיתות הרצון כנ"ל. וכן כתב מהר"ל כי כל האדם נברא
להוציא שלימותו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי הוא למצוא החיות בעצמותו שאין חסר לאדם
כלל. ויש בכל איש ישראל קדושה לאין שיעור רק להסיר הקליפות הסובבין ומכסין האמת
עכ"ד. רעיון מדהים – אין השלימות חיצונית לאדם אלא חלק מעצמיותו. התפקיד שלו
הוא להסיר את הכיסויים והמחיצות שבינו לבין הנקודה האלקית השוכנת בקרבו. ויש
להאריך.
שבת
שלום ואורות אין סוף!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה