יום חמישי, 12 בספטמבר 2013



לע"נ
ידידי האהוב
ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל
נלב"ע כ"ט תמוז ה'תשע"ג
תנצב"ה
 

אורות הגבעה                                                              יום כפור                                                                                   לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א                                                                                                                                                       לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה                                                                                                                                                                         בחסות:  מכון "אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם למעוטי יכולת. עברית ואנגלית. 0527175264
עניני תשובה

כתב הרמב"ם [תשובה א א] "כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להם במיתתם או בלקייתם עד שיעשו תשובה ויתודו", הרי שלא מספיק לקבל מלקות ונדרשת גם תשובה כדי להתכפר. אלא שבהלכות עדות [ב ה] מבואר שמלקות מועילה גם בלא תשובה. "כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בבית דין חוזר לכשרותו אבל שאר פסולי עדות שהן פסולין משום ממון שחמסו או שגזלו אעפ"י ששלמו צריכין תשובה והרי הן פסולין עד שיודע שחזרו בהן מדרכן הרע. מאימתי חזרת מלוין ברבית? משיקרעו שטרותיהן מעצמן ויחזרו בהן חזרה גמורה שלא ילוו ברבית אפילו לעכו"ם. מאימתי חזרת משחקין בקוביא? משישברו את פספיסיהם ויחזרו בהן חזרה גמורה שלא יעשו אפילו בחנם וכו'". הרי מבואר להדיא דלא בעינן וידוי עם חרטה על העבר ככל דינו בהלכות תשובה אלא אם רואים שמקבל ע"ע להבא סגי. וכן בחייבי מלקות חזינן דאם לקה סגי אעפ"י שבהדיא פסק הרמב"ם בריש הלכות תשובה דאין מלקות מכפרות בלי וידוי, וא"כ הול"ל בהל' עדות שצריך גם להתוודות. ומיהו בדין המלקות יש גזה"כ דכיון שלקה הרי הוא כאחיך, ומובן שבמלקות בלבד חוזר לכשרותו, כדבריו בהל' עדות. ומ"מ חזינן מזה, דגם בלי כפרה שייך שמ"מ לא יקרא רשע, שהרי בהל' תשובה מבואר שאין כפרה בלי תשובה ווידוי. וצריך להבין יסוד הדברים, מאי שנא חזרה לכשרות בדיני עדות דסגי במלקות מדיני חזרה בתשובה המחייבת תשובה ווידוי.
וברמ"א שו"ע חו"מ [ל"ד סכ"ט] איתא "וי"א וכו' אבל מי שגנב וגזל באקראי בעלמא, מיד שהחזיר מה שגנב וגזל הוי תשובה, ודוקא אם לא החזיר רק ע"י כפיית ב"ד לא מהני חזרה עד שיעשה תשובה". והב"ח חלק גם ע"ז וס"ל דאפי' אם החזיר בכפיית ביד נמי סגי. וע' קצוה"ח [סק"ב] דמוכיח מתוס' ב"מ [ה' ע"ב] כדברי הרמ"א. עכ"פ חזינן דאם החזיר מעצמו סגי בלי וידוי ובלי קבלה מפורשת כיון דבסתמא חזינן מזה דשוב אינו גוזל, ולב"ח אפי' בכפיה גמורה מדמה למלקות דעי"ז שוב הוה בכלל אחיך אעפ"י שרק בכפיית ב"ד נלקה. וקשה דהרי פסק הרמב"ם דוידוי מעכב בתשובה.
אשר נראה מוכח מזה, דדין תשובה לגבי כפרת העון וקיום מצות תשובה אינו אותו דין כמו לגבי לחזור להיות אדם כשר ולבטל ממנו פסול עדות דרשע. וצ"ב בטעם הדבר וגדרו. ואשקוטה ואביטה בס' ברכת אברהם [לגר"א ארלגנגר שליט"א מאמרים עמ' ק"ס] שכתב, דמצינו שם רשע מתחלק לכמה דינים שונים, דבפ"ג מהלכות תשובה ה"א, כתב הרמב"ם דמי שיש לו רוב עונות הוא רשע, ורוב זכיות הוא צדיק. ובהלכות עדות [פ"י] חזינן דמי שעבר פעם אחת על לאו שיש בו מלקות כבר נקרא רשע ונפסל לעדות. עוד מצינו בחז"ל דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע [קידושין נ"ט ע"א אישות ט' י"ז], ועד"ז המרים יד על חבירו נקרא רשע [סנהדרין נ"ח הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"ב] וכן בנדרים [ט' ע"א] כנדרי רשעים וכו', ומ"מ כל אלו אינם פוסלין לעדות. נמצא דאיכא רשע בדינו דהיינו רוב עונות, רשע בהנהגתו לגבי הלכות עדות, ורשע בלשון חז"ל דג"כ נקרא רשע ומי שקורא לו רשע אינו יורד לחייו. ולפ"ז נראה דהתשובה להפוך רשע לצדיק ואדם כשר אינה אותה תשובה כמו לכפרת עונות. דבהלכות תשובה הנדון לגבי כפרת העון, ובזה מעכב דיתודה ויתחרט משא"כ לגבי הלכות עדות הכל תולה בהנהגתו באשר הוא שם וכל מי שמראה שהנהגתו מעכשיו כהנהגת אדם כשר, כבר נעקר שם רשע ממנו אעפ"י שאת העבר לא תיקן, דרק לגבי עקירת החטא למפרע או כפרת החטא הוא דבעינן וידוי אבל לגבי להיות נמנה בין הכשרים תולה בהנהגה שמכאן ולהבא. ואם אין מדובר בעבירה ממונית, מספיק שילקה כדי להפקיע שם רשע. וגם בהרהור תשובה בלבד אינו מכפר על העבר אבל הוריד מעצמו שם רשע ולכן המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק, אפילו רשע, מקודשת מספק, דחוששים שמא הרהר בתשובה [קידושין מ"ט].
וראיה לדבר דבע"כ גדר של עדות צריך להיות אחרת מגדר כפרת החטא, דהא לגבי כפרה ס"ל לרמב"ם [פ"א ה"ב] דשעיר המשתלח מכפר גם בלי תשובה, ומ"מ להכשיר לעדות בעינן דוקא שישוב דלא סגי בכפרה אלא תלוי בהנהגה. וכן איפכא כמשנ"ת, דאי"צ וידוי לגבי זה אלא לגבי כפרה וקיום המצוה דתשובה אבל לענין להקרא אדם כשר ולבטל ממנו שם רשע בהנהגתו סגי בקבלה דהיינו הנהגתו עכשיו. ולפי הב"ח, סגי בכל תיקון דמכאן ולהבא דהיינו החזרת גזלה או מלקות עכ"ד הברכת אברהם עיי"ש מה שהאריך ועי' עוד בקובץ ישורון [א' עמ' רמ"ח והלאה] ובס' יד כהן [פ"א ה"א].
והרבה הצטערתי להבין דבריו. אם לגבי עדות תלוי בהנהגתו מכאן ולהבא, למה סגי במלקות? לפי הגמרא והרמב"ם, "ונקלה אחיך לעיניך" - כיון שלקה, הרי הוא כאחיך", משמע שבלי שום גורם אחר חוזר לכשרותו לעדות. ואולי כדברי הכס"מ [שנביא לקמן] שבסתמא ע"י מלקות נכנע לבבו ולא ישנה באיוולתו.    
וחמותי ראיתי אור, בפחד יצחק [יו"כ מאמר י"ב] שכתב עפ"י מה מה דקיי"ל שאבן של מצות הנסקלין והסייף של מצות הנהרגין טעונין קבורה. ויש לה אב בהנהגת עולמות של הקב"ה, שהוא מנהיג עולמו במדת "ותשליך במצולות ים כל חטאתם", כלומר מדת הדין שולטת בשלוחי הדין לאחר שעשו שליחותן. אותם שלוחי הדין שנשתלחו להעניש את המחויבים, כל מטרת קיומם איננה אלא לשם שליחות זו להעניש. וממילא אחרי שהם מפעילים את העונש, נפסקת זכות קיומם והם מתבערים ונידונים לכליה. וקבלנו מחז"ל, שמקור כחם של שלוחי הדין הוא-הוא אותו המקור עצמו של שלוחי הפיתוי וההסתה. הוא שטן, הוא יצר הרע הוא מלאך המוות. יורד ומפתה, עולה ומקטרג, יורד ונוטל נשמה. וכך ביסורים שהוא עונש, כח המעניש נידון לכליה, ויחד עם העונש נאבד מן העולם כח הרע, באותו תהליך שראינו אצל כלי ההמתה של בי"ד. נמצא דהיסורין מצמיחים פירות של מיעוט הרע והסובל את היסורין קורא על עצמו את הפסוק "על גבי חרשו חורשים". ומכיון דעל גבי היתה החרישה של מיעוט הרע, ממילא דגם הפירות של מיעוט הרע על גבי צמחו, וההנהגה הכללית עונה לו: כיון שנלקה הרי הוא כאחיך. עד כדי כך שאפילו לעדות ולשבועה הוא מתכשר על ידי חרישה זו שעברה על גבו. שאני יסורין שהן במערכת התשובה, שצריכין כוונה מיוחדת לכפרה עכת"ד עיי"ש מה שהאריך וינעם לך מאד. ומעתה בהיר ונהיר כיצד סגי במלקות בלבד, שבזכות המעטת כח הרע בעולם, הפסול לעדות חוזר לכשרותו. לעומת זאת, מערכת התשובה דורשת שיעבור החוטא תהליך התשובה בנוסף למלקות, וכדברי הרמב"ם בהל' תשובה [ועי' בס' נזר אברהם קריזר יומא סי' ז', שחילק אף הוא בין כשרות לעדות, שבמלקות סגי, לבין כפרת עון, שזוקקת תשובה. וכ"כ בס' פני מלך גוטליב עמ' ס"א].   
והנה בהלכות עדות משמע בפשטות שבמלקות סגי אף בלא תשובה כנ"ל, וכ"כ בלח"מ [טו"נ פ"ב ה"י] וכ"מ בפשיטות באחיעזר [ח"א סי' כ' ס"ק ו' בתוך דבריו עיי"ש בד"ה אולם]. ואילו בהלכות בהלכות טוען ונטען כתב "אם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה, יחזור לכשרותו". ומשמע לכאורה דבעינן דוקא תשובה עם המלקות כדי שיחזור לכשרותו וכך נקט באמת בפשט דברי הר"מ הכס"מ בהלכות עדות [פי"ב ה"ד] ועיי"ש שרימז בדבריו תירוץ, דהא דכתב הר"מ בהלכות עדות הנ"ל דא"צ תשובה לחזור לכשרותו היינו משום דבסתמא נקטינן שע"י המלקות גם נכנע לבבו לשוב משא"כ הר"מ בהלכות טוען ונטען הנ"ל איירי שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות עכ"ל. ויעוין בשו"ת מהרלב"ח [קונטרס הסמיכה עמוד ג' וד' בדפוס לעמברג] שהאריך בענין זה והביא ג"כ את הרמב"ם בהלכות עדות הנז' [פי"ב ה"ג ה"ד] וביאר דלעולם ודאי בעינן תשובה עם המלקות לענין לחזור לכשרותו אלא כיון שהוא בינו לבריות כיון שקיבל עליו העונש הנגזר עליו ע"י הבריות שהם הב"ד חוזר לכשרותו כל זמן שלא ראינו שחזר לסורו עכ"ל והיינו כדרך הכס"מ הנ"ל ממש, דבסתמא נקטינן דעביד תשובה בקבלת המלקות עד שנראה להדיא דעומד במריו. ונמצא דלשיטת הכס"מ והמהרלב"ח אין חוזר לכשרותו במלקות אלא משום דתשובתו בצדו דמסתמא שב משא"כ בלח"מ [פ"ב מהלכות טו"נ] משמע בפשטות דבמלקות סגי בלא תשובה. וע"ש שכתב דצ"ל דמש"כ הר"מ שם בהלכ' טו"נ שלקה ועשה תשובה רצה לומר או שעשה תשובה עכ"ל. וכן דעת האחיעזר בפשטות.
בס' היקר מפז 'לתשובת השנה' [עמ' ל"ז] הביא הנ"ל והוכיח מדברי המדרש למש"כ הלח"מ והאחיעזר וכ"ה המשמעות הפשוטה בלשון הר"מ בהלכות עדות, דבמלקות לחודיה חוזר לכשרותו אעפ"י שלא עשה תשובה. דהכי איתא במדרש תהילים מזמור ע"ט עה"כ 'נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידך לחייתו ארץ' וכי חסידים היו והלא כתיב 'סוסים מזוינים משכים היו איש אל רעהו יצהלו', אמר אסף כיון שנעשה בהם דין, חסידים היו. וכן הוא אומר 'והיה אם בן הכות הרשע', בתחילה נקרא 'רשע' ואחר שנקלה נקרא 'אחיך' שנאמר ונקלה אחיך לעיניך עכ"ל.
ויל"ע בסיום דברי המדרש שדימו דין נהרג ע"י עכו"ם לחייבי מלקות דכיון שלקה הרי הוא כאחיך, והלא בנהרג ע"י עכו"ם מבואר בגמ' סנהדרין [מז.] דאפילו שמת מתוך רשעו מ"מ הו"ל מיתתו כפרה ואילו בחייבי מלקות מפורש כאן בר"מ בהלכות תשובה דאינו מתכפר להם עונם עד שיעשו תשובה ווידוי וצ"ב.  וביותר תקשי דלכאורה זהו כל החידוש דאתא לאשמועינן במדרש דאעפ"י שהיו רשעים [כדמייתי מהפסוק מירמיהו] מ"מ כיון שנעשה בהם דין נתכפר להם וחסידים איקרו, וא"כ מה כוונת הדימוי לחייבי מלקות וצ"ע. ואמנם לפי"ד האחרונים הנ"ל בדעת הר"מ דבמלקות לחודיה חוזר לכשרותו וכן מדויק מלשון הר"מ בהלכות סנהדרין 'כל כי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך', מיושבים שפיר דברי המדרש דדימו לחייבי מלקות, דאף אמנם דבלא תשובה ווידוי אין המלקות מועילים לו לכפר עוונו מ"מ העבריינות שבו הופקעה ע"י המלקות בלחודיה דאעפ"י שלא עשה עדיין תשובה אמרינן כיון שלקה הרי הוא כאחיך כמבואר בר"מ בהלכות סנהדרין הנ"ל וזהו שדימו חז"ל לנהרג ע"י עכו"ם דנקרא חסידך אף אם לא עשה תשובה, ה"נ הכא נקרא אחיך לענין עדות ושבועה ע"י שלקה ואפילו שלא עשה תשובה ואה"נ דחלוקים בדינם דבמלקות לחודיה לא סגי לכפרת העוון עד שעשה תשובה ואילו בנהרג ע"י עכו"ם אפילו בלא תשובה הו"ל מיתתו כפרה וא"ש עכ"ד ה'לתשובת השנה'.
ואנכי חזון הרביתי בס' ואתה ברחמיך הרבים [עמ' ט"ז] שהעיר בלשון הרמב"ם, שהזכיר הרמב"ם מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות ולא הזכיר מחוייבי כריתות. ובפשטות מפני שמחוייבי כריתות בכלל מחוייבי מלקות הן וכדאיתא בגמ' מכות [דף כג] כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו ידי כריתתם שנאמר ונקלה אחיך לעיניך – כיון שלקה הרי הוא כאחיך. וכן פסק הרמב"ם [בפי"ד מהל' סנהדרין הל' ז'] כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא אחיך, אף כל מחוייבי כרת שלקו נפטרו מידי כריתתן ע"ש. ומעתה נראה לדקדק בלשון הרמב"ם דשאני מי שמחויב מלקות שלקה ממי שמחויב כריתות שלקה, דבמחויב מלקות שלקה כתב הרמב"ם חוזר לכשרותו אבל מי שמחוייב כרת שלקה נפטר מכריתתו אבל אינו חוזר לכשרותו עד שישוב ויחזור בתשובה.
והוסיף שם עפ"י מה  שכתב שם הרמב"ם בפ"א הל"א מתשובה 'כל מחייבי מיתות בי"ד אין מתכפר להן במיתתן עד שיעשו תשובה ויתודו'. אבל אצל חייבי מלקות כתב ומחוייבי מלקות ולא כתב כל מחוייבי מלקות דרק אלו שמחוייבי מלקות מחמת שעברו על לאוים שיש בהם כרת אין מתכפר בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו. אבל אלו שעברו על לאוים שאין בהם כרת שפיר פסק הרמב"ם בהלכות עדות כיון שלקה בבי"ד חוזר לכשרותו אף בלי תשובה במלקות לחוד דכתיב ונקלה אחיך לעיניך - כיון שלקה נעשה אחיך. ומקור נאמן דשאני מלקות דחייבי כריתות דבעינן תשובה עם המלקות אבל שאר לאוין גרידא מלקות לחוד מכפרות הוי מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות פ"ג דמכות שכתב שם בתחילת הפרק ואלו הן הלוקין וז"ל ראוי לך שתדע אלה העקרים הרבים שאזכרם בזה המקום, והם כי כל מחוייבי כרת בלבד או מיתה בידי  שמים ויהיה אותו חיוב בלא תעשה כשיהיה זה בעדים והתראה לוקה ואחר שנלקה ועשה תשובה נפטר מן הכרת וכו' ע"ש. וכן כתב סוף הפרק על המשנה כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן וז"ל כבר הקדמנו כי המלקות עם התשובה יכפר הכרת ע"ש אבל בשאר לאוים שמוזכרים שם שעונשם מלקות לא מזכיר שם הרמב"ם דבעינן תשובה.
ויש לציין מה שהק' הגרי"ז זצ"ל, למה צריך מקרא לחדש דכיון שלקה הרי הוא כאחיך, נילף מעצם הצווי לא יוסיף להכותו וכבר כ' הר"מ דכל המכה אדם כשר מישראל עובר בלאו, ואם צותה התורה לא יוסיף ש"מ דכשר הוא וקרינן ביה אחיך דאל"כ לא היה אסור להכותו? ביאר בנו הג"ר משולם דוד שליט"א דכיון דלקה אעפ"י שלא עשה תשובה מ"מ קרינן ביה אחיך, וזה למדנו מקרא דכיון שלקה הרי הוא כאחיך, אע"ג דלא עשה תשובה. אבל מקרא דלא יוסיף להכותו אפש"ל דמיירי במי שלקה ועשה תשובה דרק בו יהיה איסור להוסיף בהכאתו וקמ"ל דהאיסור הוא אעפ"י שלא עשה תשובה כיון שלקה הרי הוא אחיך ודו"ק.
וידוי על קרבן עולה
הנה הרמב"ם בהלכות תשובה פ"א ה"א השמיט "עולה" מרשימת הקרבנות שצריכים וידוי, וצ"ע מה שהשמיט הרמב"ם בהלכה זו וידוי גבי עולה, ובגמ' יומא [ל"ו ע"א] אמרו כיצד סומך כו' ומתוודה על חטאת עוון חטאת ועל אשם כו' ועל עולה עוון לקט שכחה ופאה ומע"ש. הרי דגם בעולה מתודה, וכ"כ הר"מ [במעשה"ק פ"ג הי"ד] וא"כ למה השמיטו כאן. ונראה דבגמ' זבחים [ז ע"ב] אמר רבא עולה דורון היא [ופירש"י שאינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכיפרה התשובה על העשה היא באה להקבלת פנים לרצות את המלך וכו' עיי"ש]. היכי דמי? אי דליכא תשובה, זבח רשעים תועבה, ואי דאיכא תשובה, ל"ל עולה? והתניא עבר על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלים לו? אלא ש"מ דורון היא ע"כ. מתבאר דחלוקה עולה מחטאות ואשמות, דיסוד קרבנם הוא קרבן כפרה על חטא וזהו יסוד חובת הבאתם משא"כ עולה אף שבפועל היא מכפרת על עשה [ומקבעא כמש"כ שם התוס' ד"ה עולה ועי' תוס' ב"ב מ"ח ע"א שמכפרת מקופיא] מ"מ יסודה לאו לכפרה באה אלא לדורון, וכפרה דידה ממילא קאתיא.  וכתבו עפי"ז אחרונים רבים [עבודת משא (לגרא"ש מאיר שליט"א עמ' נ'), קובץ שלחן מלכים (עמ' לד במאמרו של הג"ר יהושע גרודזיצקי), בס' לתשובת השנה (לגרי"י רפפורט שליט"א) עמ' כ"ה, ב'משנת יעקב' (לגר"י רוזנטל זצ"ל עמ' קח), בבית מתתיהו עמ"ס זבחים (לג"ר מתתיהו הירשמן עמ' נט) עי' בכל הספרים הנ"ל כל אחד ונוסח דיליה] דהנה כבר התבאר במנ"ח מצווה שס"ד דב' גדרים איכא, גדר ראשון "צדיק" וזה חל ע"י הרהור תשובה בלב. וגדר שני של "כפרה" וזה חל ע"י תשובה עם וידוי בפה דוקא. ומעתה נמצינו למידים, דחטאות ואשמות שיסוד הבאתם לכפרה וכל שלא התכפר בהם הבעלים צריך להביא קרבן אחר לחטאו, הרי הוידוי נצרך לעצם חיוב קרבנם, דבלי זה לא יכפר עליהם ואילו בעולה שאין יסוד דינה לכפר הרי אין נצרך בה הוידוי לכפרה ואף שיש גם בהבאת עולה דין להתוודות כד' הגמ' ביומא הנ"ל, מ"מ אי"ז משום דין הכפרה שיש בהקרבן, דגם בלא הכפרה מרצה משום שהיא דורון, רק הוא דין מ"ע בלבד להתוודות בזמן הקרבת הקרבן וכמו שכ' שם הר"ם במעה"ק דין וידוי בשלמים דהוא רק מ"ע דוידוי בהבאת הקרבן ולא כדי שהשלמים יכפרו בזה, וכמ"ש הר"ם דוידוי דשלמים הוא דברי שבח, ורק בעינן שהבעלים יעשו תשובה מקמי הבאת העולה. ואמנם כדי להפקיע מיניה שם רשע סגי בהרהור תשובה גם בלא וידוי וכדברי המנ"ח הנזכר. וזהו מה שדייק הרמב"ם הכא בהל' תשובה כשאיירי בדין הוידוי שתכליתו לכפרה וכתב דין הוידוי בקרבנות חטאות ואשמות שאין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתוודו, דבהני קרבנות שיסוד דינם לכפרה, הוידוי נצרך לכפרתם ומשא"כ בעולה ושלמים שיסוד קרבנם דורון אין דין הוידוי בהם לצורך הכפרה דהקרבן אלא דמ"מ יש מ"ע להתוודות בהבאת כל קרבן, וזהו מש"כ הר"ם בהל' מעשה"ק הנ"ל דמ"ע זו ישנה גם בעולה ושלמים, אך גם בלא וידוי בעולה ושלמים דורון נמי הוי ואינו מעכב.
על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון
הקשה השפת אמת [ליקוטים על יו"כ] וכן רבים אחרים, מה פשר הוידוי על אונס? אם היה אונס גמור, הרי אונס רחמנא פטריה, ואם לאו, מה מקום יש לוידוי זה, וכי בדעתו לרמות ח"ו, והרי לפני הקב"ה שהוא בוחן לבבות אומר כן? (ויש המפרשים שאונס הוא גם קצת חטא ויש בזה אריכות גדולה). אלא שהוידוי הוא על אותם פעמים שמדמה בדעתו לומר שאנוס הוא ובאמת אינו כן. וכן מצינו בדין נערה המאורסה, שאמרה תורה, שאם בשדה מצאה, אינה נהרגת, כי צעקה ואין מושיע לה אבל בעיר חייבת מיתה על דבר אשר לא צעקה. ויש להבין, למה מתחייבת מיתה רק על אשר לא צעקה והרי המעשה הוא אונס גמור. ואי' בשפת אמת [תצא תרל"ד] רעיון עמוק, שכשאפשר להוושע על ידי צעקה אין זה נחשב לאונס אלא למזיד. הקב"ה הוא היודע מהו אונס גמור אך האדם אינו יכול לדעת אם היה בגדר אונס או שהיה עליו להתחזק ולהיטיב רצונותיו, ועל זה יש להתוודות על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון [אוצר דרשות הפני מנחם עמ' ע"ג ועי' דרשות רבי יוסף נחמיה קורניצר עמ' ס"ה]. ויש שהסבירו שהכניס עצמו לאונס שאינו נחשב אונס [עי' גבורת יצחק על עניני אלול ר"ה ויו"כ עמ' רכ"ד]. ויש מפרשים שמדובר שנאנס אבל גם בלעדי האונס היה עושה ברצון ועל זה צריך כפרה [עי' דברות אריאל על מס' יומא עמ' שנ"ז]. ויש מפרשים שבידי שמים צריך כפרה על אונס [עי' דברי יוסף לגר"י כהן זצ"ל עמ' קמ"א]. ויש מפרשים שזה דין מיוחד ביום כיפור שצריך להגיע למצב של "תטהרו", ובדרגה עליונה זו, אפילו אונס נחשב לחטא [עי' בפחד יצחק יו"כ מאמר א' ובס' ואתה ברחמיך הרבים עמ' י' ובס' חבצלת השרון ויקרא עמ' רכ"ז] ועוד הרבה נאמר בזה ואין כאן מקום להאריך בזה.
שבת שבתון שלום ואורות אין סוף ביום הנשגב הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה. גמר חתימה טובה ושפע ברכות ממרום בכל הנצרך בגשם וברוח לנו ולכל בית ישראל ושנת גאולת עולמים אכי"ר!!!   
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה