|
אורות
הגבעה
פרשת עקב
לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא
שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות: מכון
"אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם למעוטי יכולת.
עברית ואנגלית. 0527175264
"ואכלת
ושבעת וברכת" - חיוב ברכת המזון
במאמר זה נתחקה אחר שורש חיוב ברכת
המזון, אופיו ומהותו. החינוך כתב שאמירת ברכת המזון בכוונה היא סגולה נפלאה
לפרנסה. יה"ר שדברינו יתרמו להגברת הכוונה וסגולותיה, ויהא השם הטוב בעזרנו. איתא
בברכות מ"ח, ת"ר ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת הזן, את ה' אלוקיך - זו ברכת
הזימון, על הארץ - זו ברכת בנין הארץ, הטובה - זו בנין ירושלים, אשר נתן לך - זו הטוב
והמטיב. ורבי חולק וסובר דהטוב והמטיב חכמים שביבנה תיקנוה. ומפשטות הסוגיא נראה דכל
ההזכרות והשבח הנזכרים בברהמ"ז חיובם מה"ת מדילפינן להו מקראי [ואף ברכת
הזימון ס"ל לכמה פוסקים דחיובו מה"ת] והא דאיתא [שם מ"ח] אמר ר"נ
משה תיקן להם לישראל ברכת הזן כשירד להם מן במדבר, יהושע תיקן להם ברכת הארץ וכו',
דוד ושלמה תיקנו להם ברכת בנין ירושלים ובנין הבית הגדול וכו' משמע דהם תיקנוהו, כתבו
שם הראשונים דבאמת כל ההזכרות הם מה"ת, אכן מה"ת אפשר לאמרו בכל לשון והם
באו ותיקנו לשון ונוסח ומטבע הברכה ע"ש ברשב"א וריטב"א.
ויש להסתפק בהא דאמרי דמה"ת חייב להזכיר
הזכרות הנ"ל, אי דינם מה"ת להיאמר בג' ברכות נפרדות דווקא כמו שאנו אומרים
או דמה"ת יוצא גם כאשר כוללן כולם בברכה אחת ורק חז"ל תיקנו ג' ברכות נפרדות,
ונפק"מ אי בברכת מעין ג' יוצא ברהמ"ז מה"ת.
אי' בברכות [ט"ז:]: ת"ר הפועלים
וכו' והתניא הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין ק"ש ומתפללין ואוכלין
פיתן וכו' ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה שתים. כיצד ברכה ראשונה כתיקונה, שניה
פותח בברכת הארץ, וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ וכו' [וכוללין שני ברכות באחת שברכת
הארץ ובונה ירושלים דומות - רש"י]. ואם רואים שהפועלים כוללים ברכת בנין ירושלים
בברכת הארץ מוכרח דמה"ת אינו מחויב בג' ברכות נפרדות והעיקר שיזכיר הג' עינינים
ובזה יצא ידי חובתו מה"ת. וכ"כ להדיא הרשב"א שם דף מו וז"ל אע"ג
דבונה ירושלים דאורייתא ואפ"ה לא מברכי לה פועלים לאו היינו עקירה, דהא מכלל כללי
בברכת הארץ אבל הטוב והמטיב עקרי לגמרי דלא מדכרי לה כלל ע"ש. ומבואר להדיא
בדבריו דמה"ת יוצא גם כשכוללין בברכה אחת.
ובתוס' [שם ד"ה וחותם] כתב "אע"ג
דמדאורייתא הם, יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית"
הרי ששיטת התוס' דכשכולל בונה ירושלים בברכת הארץ מיקרי עוקר דבר מה"ת, הגם שמזכיר
בנין ירושלים כיון שלא אמרה בפני עצמה מיקרי עקירת דבר מה"ת. ולדרכינו למדנו שיש מחלוקת בין הרשב"א ותוספות אם יוצאים בברכת
המזון בברכת אחת מעין שלש, לפי הרשב"א יוצא, כי מן התורה יוצאים כשכוללים הכל
בברכה אחת, ולדעת התוספות מה"ת צריך לברך שלש ברכות. אולם הבית יוסף [סימן קצ"א] כתב על
דברי התוס' דא"צ לעקור, דאין מנין ברכות שאחר המזון מהתורה וכדמשמע מהרמב"ם
בסהמ"צ שכתב שצונו לברכו אחר האכילה ולא הזכיר מנין הברכות ולדעתו אע"ג דדריש
בגמ' מקראי, אסמכתא בעלמא וכו' עכ"ל הב"י. אך הדברים תמוהים דא"כ אמאי מברך ב' ברכות דכיון
דמנין הברכות מדרבנן דמהתורה סגי בהודאה גרידא אמאי מברך ב' ברכות ומ"ש מברכה
שלפני' דאין מברך כיון שהוא מדרבנן מברכה שלאחרי' דמברך ויעוין לח"מ פ"ב
ברכות שהק' כן.
ובס' דביר הקודש [תפילה עמ' ער"ב]
כתב לבאר שהברכות דלאחריה אף דהמנין מדרבנן וגם הנוסח מדרבנן בכל אופן ע"י מתקיים
מצו"ע של תורה דברכת המזון ולכן התירו לפועלים לברך, אבל ברכה שלפניה, הרי אין
בזה כלל קיום של תורה, לכן אין מברכין ע"כ עיי"ש.
קושטא קאי, שיש סתירה בדברי הרשב"א,
דהרשב"א והרא"ש בדף מ"ח הק' דהאיך יכולה הגמ' שם לומר דמשה תקן ברכת
הזן, ויהושע תקן ברכת הארץ, ודוד ושלמה תקנו ברכת ירושלים, הא בגמ' מבואר דהוי דאורייתא?
ותי' דמדאורייתא יכול לומר הברכה באיזה נוסח שרוצה ומשה ויהושע ודוד ושלמה תקנו נוסח
קבוע להברכות והובאו בב"י [ריש סי' קפ"ז], וש"מ מדבריהם דמנין הברכות
הוא ג"כ דאורייתא אלא שאין נוסח הברכה דאורייתא. ובדף מ"ו רש"י כתב
שלפי רב ששת אין יחיד אומר עד הזן את הכל. והקשה הרשב"א דברכת הזן מדאורייתא
וא"כ כל יחיד ויחיד חייב בה. ומבואר דס"ל דכל שלשת הברכות הן מדאורייתא
[ועי' ב"ח (קצ"א) שלדעת הרמב"ם אין מנין הברכות מן התורה ואילו
לשאר ראשונים מנין הברכות הוא מה"ת]. וקשה, דלעיל ראינו דעת הרשב"א שמנין הברכות הוא מדרבנן ואילו כאן הא קחזינן שמנין הברכות הוא
מה"ת.
ותירץ בס' ברכת משה [פינקל סי' לז]
בהקדם קו'
הגליוני הש"ס להגרע"א ע"ד התוספות מהא דא"ר יוסף 'תדע דהטוב והמטיב
לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה', ולפי דברי התוספות לעולם י"ל דהטוב והמטיב דאורייתא
והא דפועלים אין אומרים אותה היינו משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ודומיא
דחכמים עקרו לדאורייתא בזה שתקנו דפועלים כוללים בנין ירושלים בברכת הארץ? ונראה ליישב
דברי התוס' בפשיטות, דהנה לפי המבואר מדברי התוספות דמנין הג' ברכות מדאורייתא אלא
דמשום פועלים עקרו לדאורייתא ותקנו לכלול בונה ירושלים בברכת הארץ יש לעיין דאם משום
פועלים עקרינן לדאורייתא א"כ אמאי לא תקנו שלא יצטרכו בכלל לומר בנין ירושלים?
וצריך לומר בזה, דלהני שיטות דס"ל דמנין הג' ברכות בברכת המזון הוא מדאורייתא
הרי נמצא דמדאורייתא תרתי דיני איכלל בג' ברכות דבהמ"ז, חדא לומר את עצם הענין
של ברכת הזן והארץ ובנין ירושלים. ושנית, דמלבד הזכרת עצם הענין בעינן גם לחתום בברוך
בכל אחת מהני ג' ברכות, ומעתה י"ל דמשום פועלים עקרינן רק להך דין דאורייתא דבעי
לחתום בברוך בכל ברכה וברכה אבל הך חיובא דאורייתא דבעי להזכיר את הענין של בנין ירושלים
לא עקרינן משום פועלים ולכן הוא דתקנו לכלול בנין ירושלים בברכת הארץ. ולפי זה מבואר
שפיר ראיית הגמ' דהטוב והמטיב לאו דאורייתא מהא דפועלים אין אומרים אותה, דהא חזינן
דחכמים עקרו משום פועלים רק להך דין דאורייתא דבעי חתימה בברוך ובבנין ירושלים אבל
הך דינא דבעי מדאורייתא להזכיר בנין ירושלים לא רצו לעקור ולכן כללו בנין ירושלים בברכת
הארץ, והשתא אם נימא דהטוב והמטיב דאורייתא א"כ אמאי תקנו דפועלים אין אומרים
אותה כלל והרי הך דין דאורייתא להזכיר את עצם הענין לא רצו לעקור וא"כ הוי להו
לכלול הטוב והמטיב בברכת הארץ אלא מוכח דהטוב והמטיב מדרבנן הוא ושפיר עקרוה לגמרי
משום פועלים ומיושב שפיר קושת הגרע"א.
ומעתה מתיישבים היטב גם דברי הרשב"א
הנ"ל, והוא דודאי מהא דהקשה הרשב"א ע"ד רש"י הנ"ל דהאיך יחיד
פטור מברכת הזן, והרי ברכת הזן מדאורייתא. מוכח דס"ל דמנין הג' ברכות
מדאורייתא הוא וכמו שביארנו לעיל ואדרבא משום כן הוא דהוקשה להרשב"א על הא דאמר
רב יוסף, דמוכח דהטוב והמטיב לאו דאורייתא מהא דפועלים אין אומרים אותה והרי גם ברכת
בנין ירושלים דאורייתא היא ואפ"ה פועלים אין אומרים אותה. ותירץ הרשב"א דכיון
שחז"ל תקנו לכלול בנין ירושלים בברכת הארץ א"כ אין זה עקירה גמורה של הדאורייתא
והיינו משום דחכמים עקרו רק להך דין דאורייתא דבעי לחתום בברוך בבונה ירושלים אבל הך
דין דאורייתא דבעי לעצם הזכרת בנין ירושלים לא עקרו דהא תקנו להזכיר בנין ירושלים בברכת
הארץ אבל הטוב והמטיב הרי עקרוה לגמרי משום פועלים, דהא פועלים אין מזכירין כלל להטוב
והמטיב וא"כ ראיה דהטוב והמטיב מדרבנן הוא ולכן עקרוה לגמרי משום פועלים
עכ"ד. [ולפ"ז גם
הרשב"א יודה שאין לצאת יד"ח ברכת המזון בברכת אחת מעין שלש]. וע"ע
בזה בדברי הגרש"ר בספר 'זכרון שמואל' והגרב"ד פוברסקי בס' בד קודש
[ברכות] מש"כ בקושיית הגליון הש"ס.
והנה לעומת סיעת הראשונים שסברי מרנן שמנין הברכות היא מדאורייתא
[הרא"ש הרשב"א ועוד], מלשון הריטב"א נראה שיש לדייק ההפך: "אבל ברכת המזון יש לה
קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו ולהזכיר הארץ וירושלים" [וכלשון
זו ממש כתב שם גם רבו הרא"ה] ומשמע שכל החיוב מהתורה הוא רק עצם הצורך לברך על
המזון ולהזכירו ולהזכיר את הארץ וירושלים אבל לא נאמר בתורה שצריך לייחד ברכה לכל דבר
ודבר בנפרד. [ולפי דבריו אפשר לצאת יד"ח ברכת המזון מדאורייתא בברכת אחת מעין
שלש].
ובביאור מחלוקתם כתב בס' טל חיים
[ברכות עמ' מה] שהראשונים הנ"ל מודים זה לזה שמן התורה יש חיוב להזכיר את המזון
ואת הארץ ואת ירושלים ולא נחלקו אלא אם מן התורה יש צורך לברך שלוש ברכות בדוקא או
שהתורה מצווה רק להזכיר את שלושת הדברים הללו אבל מבחינת מספר הברכות ניתן לברך רק
ברכה אחת. וביאור מחלוקתם הוא דפליגי בשתי הבנות במהות הברכה. הריטב"א הבין שעיקר עניינה של
הברכה הוא להודות לה' ואמצעי חינוכי להביא את האדם שלא להיות כפוי טובה על מה שהוא
מקבל מה', וכיון שכך אין שום תועלת בכך שהאדם
יברך שלוש ברכות שונות, דהעיקר הוא שהוא יזכיר את הטובות הללו ותו לא מידי. אבל התוספות
וסיעתם הבינו שהברכה פועלת במציאות ומגדילה את שפעו וטובו ית' וכמו שכתוב 'בכל המקום
אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך' [שמות כ' כ' ועיין רש"י שם שב'אזכיר' הכוונה
שיתן לנו להזכיר], וכיון שכך הרי שאם התורה אומרת לברך על שלושה דברים יש עניין וחשיבות
מיוחדת לברך על כל דבר ודבר ברכה בפני עצמה.
ניתנה ראש ונשובה לשאלה אם ברכה מעין ג' יכול לפטור ברכת המזון. יש
להביא ראיה מברכות ל"ז: כל שהוא משבעת המינים רבן גמליאל אומר שלש ברכות
וחכמים אומרים אחת מעין ג'. ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו,
והביאו לפניהם כותבות [תמרים] ואכלו, ונתן ר"ג רשות לר"ע לברך, קפץ
ר"ע ובירך ברכה אחת מעין ג'. א"ל ר"ג, עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך
בין המחלוקת, א"ל רבינו אע"פ שאתה אומר כן וחביריך אומר כן, לימדתנו
רבינו, יחיד ורבים הלכה כרבים, ע"כ. ואם נכון הדבר דברכה מעין שלש פוטרת, מאי
קאמר ר"ג לר"ע עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, והרי כך יפה לו לברך
מעין ג' שהיא פוטרת במקום ברכת המזון, ואדרבה אם יברך ברכת המזון קיים חשש לברכות
לבטלה, שמברך שלש ברכות במקום ברכה אחת מעין שלש וקי"ל ספק ברכות להקל,
משא"כ כשמברך ברכה אחת מעין שלש, ניצול מסלע המחלוקת וגם יצא יד"ח, אלא
ודאי שאין ברכה אחת מעין שלש פוטרת במקום ברכת המזון, וא"כ לר"ג הויא
ברכה לבטלה ולא יצא ידי חובתו, משא"כ אם היה מברך ברכת המזון היה יוצא ידי
חובתו לכו"ע דבכלל מאתיים מנה, ואע"ג דאנן קי"ל דשלש ברכות אינן
פוטרות ברכה אחת מעין ג', כתב הגר"א בשנות אליהו דמ"מ בתמרים דזייני שפיר
פטרי, כדאיתא בברכות (י"ב.) ובשו"ע [ר"ח סי"ז]. [ועי' ב'דברי
תלמוד' ח"ב עמ' י"א (לגרא"א קפלן זצ"ל) שהעיר מהמשנה
שר"ע אומר שעל שלקות אם הוא מזונו מברך ג', וא"כ אמאי לא בירך ג' אף כאן?
אע"כ שכאן לא אכלם לצורך מזון, והדרא קושיא לדוכתא עיי"ש].
ויש לדחות עפ"י דברי החקרי לב [יו"ד ח"א סי' פ"א]
שכתב להקשות דברי הגמרא, דמאי ס"ד דר"ג דקאמר לר"ע עד מתי אתה
מכניס ראשך בין המחלוקת, והרי פשוט שיחיד ורבים הלכה כרבים? ותירץ שלא הקפיד אלא
משום שהיה לו לר"ע להשתמט מלברך משום כבודו של רבן גמליאל. ולפי זה יש לדחות
ראיה זו, דאה"נ צדק ר"ע לדינא, ובאמת צריך היה לומר אחת מעין ג', אלא
שהקפיד ר"ג עליו מסיבה אחרת, שלא השתמט מלברך אלא אדרבה קפץ ובירך, דמשמע ללא
שהות וסירוב כלל, וכאילו ההלכה ברורה שאין לברך אלא ברכה מעין ג'.
ויש גם לדון מדברי התוס' [ל"ז.], וא"ת לר"ג דאמר שלש
ברכות וס"ל דמזמנים על שבעת המינים, אי ס"ל דברכה טעונה כוס וכו' ולאותו
המברך שצריך לטעום, צריך לברך פעם אחרת א"כ אין לדבר סוף? וי"ל דהיכא
שאינו שותה בקביעות רק מלוא לוגמיו, מודה ר"ג [שמברך מעין ג'], שאל"כ,
וכי לית לי' לר"ג ברכה אחת מעין ג' בשום מקום עכ"ד. ובשו"ת יביע
אומר [ח"ב סי' י"ב עיי"ש שהאריך בזה כדרכו בקודש] כתב לפ"ז
דלר"ג אין ברכה אחת מעין שלש שוה בשיעורה לברכת המזון, שהרי תמיד כשקובע
לאכול יש לברך על הז' מינים ברכת המזון, ורק כשאוכל דרך עראי וטעימה בעלמא מברך
מעין ג'. ומשום הכי הואיל ולא שוו בשיעורייהו אינו בדין שברכה מעין ג' תפטור במקום
ברכת המזון, שהרי תמיד כשקובע לאכול יש לברך על ז' המינים ברכת המזון, ורק כשאוכל
דרך עראי וטעימה בעלמא מברך מעין ג'. אבל לדידן שאין הבדל בשיעורים, ותמיד על ז'
מינים יש לברך אחת מעין שלש, בין על כזית בין על יותר, ותמיד על פת יש לברך בברכת
המזון, י"ל שאחת מעין ג' יכול לפטור ברכת המזון עכ"ד היבי"א. ולי
העני, לא ברור למה יש הו"א שהשוני בשיעורים יגרום לכך שאחת מעין שלש לא תוכל
לפטור, הרי סו"ס אותם "מוטיבים" ועניינים הנמצאים בברכת המזון,
מוזכרים גם בברכת אחת מעין ג', ואם אין צורך בשלש ברכות נפרדות בברכת המזון [כדעת
התוספות דלעיל], למה שלא תפטור אחת מעין ג' את ברכת המזון. ועיי"ש
ביבי"א שהביא מדברי הרא"ה בברכות ומדברי השטמ"ק בברכות שיוצא
בדיעבד בברכת אחת מעין ג' וכך הסיק הלכה למעשה. וע"ע מש"כ בחלק ח' סי'
כ"א ומה שדן שם לענין אי-הזכרת ברית ותורה בברכת אחת מעין ג'. ועי' מסקנה
שונה בשו"ת דברות יעקב ח"ב עמ' רכ"ח.
ראינו לעיל שתי דרכים – דרך אחת שכל שלשת הברכות הן מדאורייתא ודרך
שניה שהמוטיבים והיסודות של שלשת הברכות הם מדאורייתא אם כי אפשר לכלול הכל ביחד
ולא צריך לחלק לשלש ברכות שונות. שיטה שלישית היא שיטת הרמב"ן בהשגותיו על
הרמב"ם בסה"מ [שורש הראשון]. הוא סובר שעצם ברכת המזון הוא מדאורייתא
[כמו תפילה לשיטת הרמב"ם] אך היסודות שאנו מכניסים בה, ובודאי נוסח הברכה,
אינן אלא מדרבנן. וחיליה מדברי הגמרא בברכות [מ.] שבנימין רעיא בירך "ברוך
רחמנא מאריה דהאי פיתא" בלבד. לפ"ז כל היסודות הם מדרבנן והפסוק שהגמרא
הביאה כמקור הוא אסמכתא. ויש להקשות, דבשלמא ש"הטובה" זו אסמכתא אבל מה שנתחייבנו
לברך "על הארץ" הרי זה גופא דקרא ואיך אפשר לומר שזה אסמכתא. אלא ע"כ
צ"ל שהרמב"ן למד שמה שנתחייבנו לברך על הארץ היינו על פירות הארץ ואין ההודאה
על הארץ עצמה אלא על מה שיוצא מן הארץ והיא ברכה על המזון.
ואמר בזה הגרי"ד [דבריו הובאו
בקובץ 'ובלכתך בדרך' תשנ"ט עמ' 18] שמחלוקת זו אם יש חיוב לברך על הארץ או על
פירות הארץ תליא בשני התרגומים. בתרגום אונקלוס כ' על הפסוק ואכלת ושבעת וברכת ותיכול
ותשבע ותברך ית ה' א להיך על ארעא טבתא דיהב לך, ואילו בתרגום יונתן בן עוזיאל
כתב ותהוון זהירין בזמן דאתון אכלין ושבעין הוון מודין ומברכין קדם ה' אלהכון על כל
פירי ארעא משבתא דיהב לכון. יוצא איפוא שהרמב"ן מפרש כתרגום יונתן בן עוזיאל
שאין בתורה ברכה על הארץ אלא על פירותיה.
אמנם אמר הגרי"ד שיש חילוק גדול בין
שי' הרמב"ן לתרגום יב"ע אף שלשניהם הברכה היא על פירות הארץ ולא על הארץ
עצמה. יב"ע כ' "הוון מודין ומברכין", מה כוונתו בכפילות זו? הרמב"ן
בהשגותיו על ס' המצות כ' שמדאורייתא די בדבריו של בנימין רעיא בריך רחמנא מריה דהאי
פיתא בסגנון זה אין כל יסוד של הודאה שכן אינו משתמש בביטוי מודים אנחנו או נודה לך
אין כאן א"כ הודאה על הלחם. הביטוי ברכה וברוך כבר כתבו ר' חיים מוולאזין
ובעלי החסידות שזה ענין השפעה ברוך אתה ה' היינו הכרה באדנותו וכן כ' החינוך בפ' עקב
עיי"ש.
ולפי"ז לא מוזכר ענין הודאה בבהמ"ז
ולא שבח על החסד שעשה עמנו בנתינת המזון אלא הצהרה על הכרת אדנותו שהוא יוצר ומחדש
ומקיים הכל. ליב"ע הוון מודין ומברכין היינו שני יסודות האחד כדברי הרמב"ן
שיש חיוב לברך ולייחס לרבש"ע כל דבר ושהוא מקורו ומחדשו ומקיימו של העולם. אך
אין די בזה יש צורך גם להודות לו על הטוב שעשה לנו כשהוא נותן לנו כל מחסורנו. וזהו
שאמר מודין ומברכין לעומת הרמב"ן שדי בברכה.
לכאורה פשט הרמב"ן מונח במילים שבתורה
ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך השמר לך פן תשכח את ה' א
להיך וכו' פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה
לך וכו' ורם לבבך ושכחת את ה' א להיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים וכו' המאכילך מן
במדבר וכו' ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' א להיך כי הוא
הנותן לך כח לעשות חיל התורה אינה תובעת הבעת תודה מן האדם אלא הכרת מלכותו ובעיקר
שלא ייחס ההשגים לעצמו שלא יאמר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה מצוה זו וזכרת את
ה' א-להיך גנוזה בתרי"ג מצות במצות היראה ובהמ"ז יש בה באמת מצוה כפולה מצוה
פרטית של הברכה ומצוה כללית של יראת ה'.
לדברי הרמב"ן הברכה שלפני המזון והברכה
שלאחריה הן אותו יסוד, אף שהברכה שלפני המזון היא מדרבנן מ"מ היא שווה באופיה
לברכה שלאחרי המזון ושניהם אינם הודאה אלא הכרת מלכות ה'. שהרי הברכה שלפני המזון ודאי
אינה הודאה שעדיין לא אכל ואין לו על מה להודות. בשם ר' חיים אומרים שאמנם חייב שתהיה לאדם
מדת הבטחון, אך להודות על הטובה אינו חייב עד שהיא תתרחש בפועל למרות שממדת הבטחון
ברי לו שהישועה תבא. וכך אמר על הפסוק 'ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך', אני כ"כ
סומך ובטוח בחסדך עד כי אני כבר עתה שמח כאילו ישועתך כבר באה. ומ"מ לענין הודאה
ושירה, 'אשירה לה' כי גמל עלי' רק כאשר הישועה תתרחש בפועל וע"כ הברכה שלפניה
איננה יכולה להיות ברכת הודאה אלא הכרת אדנותו.
הגמ' בברכות [מ"ז] בברייתא הנ"ל
שחיוב בהמ"ז מדאורייתא אומרת "אין לי אלא לאחריו, לפניו מנלן, אמרת ק"ו,
כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כ"ש", ואם בהמ"ז היא ברכת ההודאה אינו
מובן הק"ו, אחר האוכל חייב להודות אך לפני האכילה עדיין לא נהנה ומה הק"ו
שחייב להודות, ועדיין חסר כי גמל עלי. אך אם נפרש כהרמב"ן שבהמ"ז הוא רק
הכרת האדנות מובן הק"ו, אם כשהוא שבע ויכול לתלות ההצלחה במעשי ידיו יש לייחס
הכל לבורא, כ"ש כשהוא רעב ומבקש עכ"ד הגרי"ד ועיי"ש שהוכיח
ששיטת הרמב"ם הסתומה היא כשיטת הרמב"ם וגם הסביר עפי"ד את הכותרת
של הרמב"ם להלכות ברכות "מצות עשה לברך את השם הגדול והקדוש אחר
האכילה". שבת שלום
ואורות אין סוף !!!
מסופר על הגאון רבי
יעקב קמנצקי זצ"ל, שלאחר שהתברר כי העישון מזיק לבריאות הכעיסו מאד עישון
סיגריות, ובמיוחד על ידי בחורי ישיבה שצריכים לומר עליהם 'מה נאים מעשיהם'. המעשנים, טען,
לא זו בלבד שהם עוברים על המצוה של ונשמרתם מאד לנפשותיכם, אלא הם מוסיפים לחטוא בכך שהם גורמים לעצמם
לשכוח את לימודם. בעצמו נהג לעשן בכמויות גדולות וחדל מן העישון בן לילה מיד לאחר שרופאו הזהירו כי הוא מסכן את בריאותו. לאחר
מכן ציין, כי מעולם לא הבחין כמה סתם העישון את חשיבתו. כאשר נשאל האם מישהו מחבריו לספסל הלימודים בסלבודקה נקרא להתגייס לצבא
הרוסי למרות מאמציהם הרבים להתחמק מצו הגיוס, השיב ר' יעקב "רק
אחד, החברותא שלימדני לעשן". הוא הבהיר את כוונתו כי ראה בצו הגיוס אשר אילץ
את חברו להימלט מליטא עונש בו לקה על שהמריץ אותו לעשן. [רבי יעקב עמ' 318]. הוא גם אמר שלולא העישון היה מגיע לדרגת חריפותו וגאונותו של הג"ר
אהרן קוטלר זצ"ל אבל לא זכה לכך עקב ההרגל המשחית והנפסד.
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה