יום שלישי, 9 ביולי 2013


אורות הגבעה                                                              פרשת מטות -  מסעי                                                                                                                                    לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א                                                                                                                                                       לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה                                                                                                                                                    בחסות:  שמעתתא בעי צילותא- עריכת מאמרים וספרים טל': 02-5870080
"איש כי ידר נדר" [ל' ג'] - מסירות מודעה בביטול נדרים


במאמרנו זה ננסה לברר וללבן סוגיית מסירת מודעא לביטול נדרים, הגדרים שנאמרו בזה, והשלכות מעשיות. והדברים נכתבים כמו תמיד עפ"י דברי רבותינו שמפיהם ומפי כתבם אנו חיים. יהא ה' הטוב בעזרנו לגלות נפלאות מתורתו הקדושה. אודה בפתח דברי לכל יקירי, תלמידי החכמים האהובים, קוראי העלון.  

א] בנדרים [כ"ג ע"ב] אי' והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמדו בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. שואלת הגמרא, אי זכור, עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה? אמר אביי, תני, ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר. רבא אמר, לעולם כדאמרינן מעיקרא [שמה שנאמר במשנה הוא "ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר" ללא תיקון, ומה שהקשית שאדרבה, אם זוכר את תנאו הרי עקרו וקיים את נדרו, ודאי כך הוא הדין, והמשנה שאמרה אם זכור את תנאו, תנאו קיים] הכא במאי עסקינן כגון שהתנה בראש השנה [שאם יעשה במשך שנה נדר על דבר מסויים לאוסרו עליו, יהיה בטל, ואם עשה נדר על אותו דבר מסויים, ובשעת הנדר שכח לגמרי שעשה תנאי, הדין הוא שהנדר בטל כפי שהתנה, אבל אם במשך השנה זכר שעשה תנאי, אבל שכח] ולא ידע במה [על איזה דבר מסויים] התנה, והשתא קא נדר [על אותו דבר מסויים], אי זכור [אם מזכיר את תנאו בפיו בשעת הנדר], ואמר על דעת ראשונה אני נודר [שאם התניתי על דבר זה שאני נודר בו עכשיו יהא בטל הנדר, ונזכר אח"כ שעל דבר זה התנה], נדרא לית ביה ממשא. לא אמר על דעת הראשונה אני נודר, עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפירקא אמר ליה רבא, תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא.

ונחלקו הראשונים אם רבא בא לחלוק על אביי ולשיטתו אם אינו זוכר את התנאי בשעת הנדר באמת הנדר קיים ורק כשהוא זוכר את התנאי אבל אינו זוכר פרטיו ודקדוקיו הנדר בטל. דעת הר"ן בנדרים שם [ד"ה רבא אמר] שרבא אינו חולק על אביי אלא מוסיף על דבריו וכל כונתו לפרש את הברייתא כלשונה 'והוא שזוכר את התנאי' [ובסוגריים כתבנו עפ"י דבריו] אבל התוס' [ד"ה ואת] פירשו דרבא אכן חולק על אביי ולשיטתו אם שכח את התנאי נדרו קיים עי"ש.

והנה מצאנו כמה דרכים בביאור ביטול התנאי מראש. אחת מהן כתב בהגהות רעק"א [ביו"ד סי' רי"א] דכיון שאינו זוכר התנאי בשעה שנדר הו"ל נדר טעות דאילו היה זוכר את התנאי מסתמא לא היה נודר. אך זה נסתר מדברי הגמרא לקמן [ע"ה:] ת"ש אמר להן ר"א ומה במקום שאין מפר נדרי עצמו משנדר, מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור וכו', ופירש הר"ן וז"ל: "כדכתיב לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו, מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור כדאמרינן [לעיל כ"ג:] 'הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמדו בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהא בטלין'", הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים בספר נכתבים, שהגדר הוא שמפר נדרי עצמו מראש, ואילו לדעת רבי עקיבא איגר התנאי הוא רק ההיכי תמצי איך שנדרו הוי נדר בטעות, שאילו היה זוכר לא היה נודר ואין כאן מיפר נדרי עצמו כלל. וגם הרי מבואר בגמרא הנ"ל דמה שהחכם עושה בהיתרו אחר שנדר, עושה האדם בתנאו קודם שנדר, ואילו לדברי הגרע"א התנאי הוא רק אופן איך שנדרו הוי נדר טעות ואינו שייך כלל להיתר חכם שעוקר את הנדר מעיקרו. ועוד הקשה החזו"א [יו"ד קמ"ג אות ה'] מהא דצריך להתנות בפירוש חוץ מנדרי תענית בשעת מנחה ואת"ל דאין הנדר בטל אלא משום דהוי נדר טעות הלא אנן סהדי דבודאי הוא רוצה בקיום נדרים אלה דהלא זו מצות התענית דצריך לקבל תענית עליו ובודאי לא הוי נדר טעות עי"ש.

וכתב בזה הגר"א ברמן זצ"ל, שהגדר דומה למה שביאר [בשיעוריו בסי' מ'] שבחלות שאלה לחכם, עושה שיחול בנדר דעת הנודר של עכשיו שלפי זה הדעת לא הוי נדר כלל מעיקרא ועי"ז הוא דמתעקר הנדר מעיקרא [ע"ש]. ולפ"ז נראה דגם בתנאי הוא כן, דע"י התנאי דמעיקרא, שכל נדר שאני עתיד לנדור יהא בטל, חל בנדר שידור אח"כ הדעת דמעיקרא שאינו רוצה בנדר ועי"ז הוא דמתעקר הנדר, אלא דאחר שכבר חל הנדר, צריכים לחכם שעי"ז יחול דעתו דאח"כ בנדר. אבל במקרה שעושה תנאי קודם שיחול הנדר, שוב לא צריכים חכם לזה אלא הוא עצמו עושה, שע"י תנאו דמעיקרא חל בנדר דעתו דמעיקרא שאינו רוצה בנדר ועי"ז מתעקר הנדר. ולפ"ז מתבארים דברי הגמרא [ע"ה:] שבתנאי חשוב מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור, דהוא עושה אותו דבר שהחכם עושה אחרי שנדר, וככל החיזיון הנ"ל. ועי"ש שהגמרא השוותה בין היכולת להפר נדרי עצמו בתנאי מראש, לבין הפרת נדרי אשתו, ואם כדברי המפרשים [רעק"א ועוד] שמסירת מודעה עניינה משום נדר בטעות, לא שייך ללמוד ממנה להפרת הבעל.   

ועיין בר"ן [ע"ה: ד"ה הא כדאיתא] :"היינו טעמא, דהיכא דאתני מעיקרא לא חיילי כלל, משום דכיון דשכח תנאו בשעת נדרו ה"ל נדר בטעות ולא חייל כלל". וצ"ב אמאי הוצרך הר"ן לומר משום טעות, דהרי בהיתר חכם מועיל ג"כ חרטה שאינו מדין טעות, וכיון הוא עושה מה שהחכם עושה אחר שכבר נדר, גם בתנאי לא נצטרך לטעות. וזה ודאי שאין כוונת הר"ן לטעות ממש וכדברי רעק"א הנ"ל [אם כי כך נקטו הרבה אחרונים], דא"כ לא צריכים לעקירת התנאי כלל. אלא נראה שיש בזה קצת ענין טעות, וכדלהלן: אחרי שנדר מועיל חרטה משום דאמרינן דהדעת האחרון שהוא מתחרט מהנדר [שחל בנדר ע"י החכם], הוא חזק יותר מהדעת דקודם [של שעת הנדר], ומשום הכי מתעקר הנדר. משא"כ גבי תנאי לבטל את הנדר, נימא איפכא, שהדעת שבשעת הנדר חזק יותר מדעת התנאי דמעיקרא, כיון דדעת הנדר הוא האחרון. ומשום הכי קאמר הר"ן דכיון ששכח תנאו בשעת נדרו הו"ל נדר בטעות, דמה"ט דעת התנאי שאין בו טעות עדיף, וע"כ עי"ז מתעקר הנדר. נמצא שה'מקצת טעות' מחלישה את כח הנדר, והתוצאה היא שהתנאי חזק יותר מהנדר. ומבואר בסוגיא שאם בשעת הנדר הוא זוכר את התנאי, עוקר לתנאו.

נבוא היום אל העין לבאר את שיטת הרמב"ם וז"ל [פ"ב ה"ד מנדרים] "מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהן או הרי הן בטלים וכיוצא בדברים אלו ואחר כך נדר, אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר, הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדר זה. ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע"פ שקיבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם. ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור. והראב"ד כתב 'יפה הורה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו וכו'" עיי"ש כל לשונו.

ובספר משמיע שלום [עמ' קל"ב] הפליא לבאר דבריהם, דהרמב"ם למד דיסוד הדין של התנאי דמהני לבטל את הנדר שידור אח"כ הוא לא מדין נדר טעות דגילה דעתו שאין רצונו בנדר אלא דהוא מדין ביטול דבתנאו פעל כאן חלות דין ביטול שהנדר יהיה בטל, וזה מבאר הרמב"ם ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם, דאם היה עכשיו תיכף אחר אמירת הנדר בתוכ"ד של הנדר מוציא חזרה בפיו דאז הרי היה מבטל את נדרו, וכיון דמדין ביטול קאתינן עלה, ודין ביטול נדר מצינן שהוא בעצמו תיכף אחר אמירתו חוזר בו, ולזה כתב הרמב"ם דגם כאן הוי נדרו בטל מדין תורת ביטול בזה שהקדים החזרה בפיו לפני נדרו והוי דינו כמו שהוא מבטלו עכשיו דאית ביה חלות ביטול. ויש כאן עוד דין נוסף בדברי הרמב"ם דס"ל דהחלות ביטול נעשה תיכף באמירת תנאו והחלות הזה פועל שלא יחול כאן עצם הנדר, דלכאורה מהות דין ביטול ביאורו דמבטל את הדבר שנעשה כבר, דהיינו דפעל כאן חלות ביטול באמירת תנאו והחלות הזה פועל לבטל את הנדר, דהנדר חל אלא דהחלות ביטול מבטלו, ולזה מחדש הרמב"ם דהחלות ביטול שפעל מכבר עושה שהנדר לא חל כלל, דלא יכול לחול כאן חלות נדר כיון דרכיב עלה חלות ביטול.

ובזה פליג ה'יש שמורה' להחמיר דס"ל דכל ביטול הנדר שבא ע"י תנאו הוא דוקא כשזוכר התנאי תוך כדי דבור, וסברתו היא משום דאה"נ דהחלות ביטול נעשה בעת אמירת תנאו אבל החלות הזו לא פועל שלא יחול כאן הנדר כלל אלא פועל כשאר דיני ביטול, דיש כאן חלות נדר והחלות ביטול מבטלו, וא"כ ה"ה הכא דעצם הנדר חל והחלות ביטול שעשה מקודם מבטלו, אשר לפ"ז שפיר מצריך דיהיה זכירת התנאי בתוך כדי דבור, דלבטל נדר שכבר נתהוה בעינן התרת חכם או פתח דאינו יכול לבד לבטלו ולזה בעינן הדין של תוך כדי דבור, דאז יכול אפילו הוא בעצמו לבטלו כדכתב הרמב"ם [בפ"ב מנדרים ה"ג] דאם חזר בו בתוכ"ד של הנדר בטל הנדר והוא משום דעד תוך כדי דבור לא נגמר חלות הנדר בשלמותו, וכיון שכן שפיר יכול לבטל את הנדר בתוך כדי דבור ע"י החלות שפעל אז, דמהני לזה שלא צריך להוציא עתה את החזרה בפיו וסגי בזכירת התנאי דרק בזכירת התנאי יכול לפעול חלות הביטול עכשיו דאחרת אין כאן הדין של חזרה בתוך כדי דבור וכיון דהדין ביטול הוא אחר חלות הנדר ואז צריכים חזרה בתוכ"ד. ועל זה פליג הראב"ד וס"ל דלא נעשה החלות ביטול בשעת אמירת התנאי וזה פועל עכשיו אלא דעצם חלות הביטול נעשה ג"כ אחרי אמירת הנדר וכל דינו הוא ביטול של תוך כדי דבור אלא דמצטרפת אמירתו מאז למחשבה בלב דהשתא, וכיון דכל עצם החלות נעשה עכשיו שפיר ס"ל להראב"ד דלא סגי בזכירת התנאי אלא דבעינן קבלתו וקיומו מעכשיו. ובזה פליגי הראב"ד והיש מי שמורה להחמיר, דהראב"ד ס"ל דבעינן קבלה מחודשת של ביטול כיון דעכשיו נעשה כאן החלות ביטול משא"כ היש מי שמורה להחמיר ס"ל דבעינן רק זכירת הביטול, כלומר הביטול דאז ולא בעינן קבלה מחודשת כיון דכל החלות ביטול נעשה כבר, ולכן בעינן עכשיו רק הסכמת הביטול שיפעל עכשיו עכ"ד המשמיע שלום. וע"ע ברשימות שיעורים [להגרי"ד נדרים עמ' ש"ל] ובשיעורי עיון התלמוד [שיעור מ"ב] ועוד ועוד. 

ב] החזו"א [נדרים סי' קל"ו לפרק ארבעה נדרים] הקשה כמה קושיות על הדעה שגדר מסירת מודעה הוא מדין נדרי טעות והסיק דענין הביטול ומסירת המודעא זהו משום שיש בכח אדם לשלוט על דיבורו דלעתיד כל שלא חזר בו בהדיא וקיים ביטולו וממילא אין בכח דיבורו שאומר אח"כ כלום עיי"ש עוד באות ה שכיון שהתנה מקודם שאם ידור יהיה בטל חסר בנדר ביטוי שפתים ואין בדיבורו ממש כל זמן שאינו מבטל את התנאי עיי"ש ולפ"ז ניחא דמטעם זה שייך כלל זה רק בנדרים ולא בשאר דברים עיי"ש. והוסיף החזו"א שלפ"ז גם אם יודע האדם בעצמו שהיה נודר את הנדר גם אם היה זוכר את התנאי אין בנדרו כלום וכן מטעם זה מועיל תנאי הביטול לבטל גם נדר לדבר מצוה ונזירות שמשון.

ובשערי יושר [פ"ה סי' כ"ב]  כתב לפרש דברי הר"ן שמסירת מודעא על ביטול הנדר מועילה מדין נדרי טעות אך כתב דמ"מ אין זה לגמרי מדין נדרי טעות שמותרים ממילא בלי התרה כלל כמו נדרי שגגות דעלמא שמותרים ממילא אלא התנאי לבטל נדרים מועיל מדין התרת נדרים, שנתחדש שקודם שחל הנדר יכול הנודר עצמו להיות החכם להתיר נדרי עצמו ע"י הטעות שבנדרו כמו שאחרי שחל הנדר חכם מתיר וטעות זו אינה טעות גמורה המועילה להתיר הנדר בלא התרת חכם. ובזה פירש שם הא דילפינן בגמרא בנדרים [עה ב] בק"ו דמה נדרי עצמו שלאחר שחלו אינו יכול להתירם בעצמו אפי"ה יכול הוא להיות חכם ולהתיר מקודם שחל ק"ו בבעל שהפר הנדר לאחר שחל בודאי שיכול להפר מקודם. וכ"כ בחדושי ההר צבי בנדרים שם לדייק עד"ז מדברי הר"ן שם דמה שמועיל תנאי לביטול נדרים יסודו מדין היתר נדרים דילפינן מקרא שאחרים מוחלים לו דתנאי דמקודם מהני שלא יחול כלל. והוסיף השערי יושר דעכ"פ לא עדיף הנודר עצמו מהחכם ולכך בעינן דוקא טעות שבלא כן כיון שחכם אינו יכול להתיר ה"נ הוא עצמו אינו יכול. ומטעם זה העלה השערי יושר שם דלא מהני מסירת מודעא אלא באופן שמועילה התרה כיון דילפינן להא דמהני מסירת מודעא מהתרה וכמו"כ לא מועילה מטעם זה מסירת מודעא לבטל נזירות שמשון כמו שהתרה לא מועילה בנזירות שמשון.  

ועי' בצפנת פענח בהל' נדרים פ"ב שרמז לביאור זה בדעת הר"ן וכתב ג"כ דמסירת מודעא הוי בגדר התרה ולא בגדר נדרי טעות גרידא והוסיף דהא דילפינן מלא יחל דברו שאין חכם מתיר נדרי עצמו היינו דוקא כאשר כבר חל הנדר אבל קודם לכן יכול להתירו הוא בעצמו. וציין לדברי המפרש [בדף צ א ד"ה אבל] שכתב בזה"ל "ומה דדרשינן מיניה הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו בזמן שחל הנדר קאמר". ובתחילת דבריו כתב הצפנת פענח שם דנפק"מ בנדון זה לגבי נזירות שמשון דלא מהני בה שאלה דה"ה דלא מהני בה מסירת מודעא עיי"ש.

ואנכי הרואה בס' מנחת אשר [מועדים עמ' צג] דשדא נרגי בדברי השער"י וכתב דהיתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו דכל דין היתר חכם למדו חז"ל מלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ויסוד גדר זה במה שאחרים חכם או בי"ד של ג' הדיוטות מתירין לו את הנדר אבל אין דין היתר נדרים שבו האדם מתיר נדרי עצמו, ולא ראיתי בכל אריכות דבריו יסוד איתן לחדש דיש בהלכה זו מגדרי היתר נדרים עכ"ד [והשגתו תחול גם על דברי הגר"א ברמן דלעיל]. ועיי"ש שכתב שהגדר הוא משום גילוי דעת מראש שלבו בל עמו אבל גם זה קשה להולמו שהרי הגמרא [ע"ה:] השוותה בין הפרת הבעל להפרת נדרי עצמו והפרת הבעל בודאי אינו משום גילוי דעת, כמובן ופשוט.

והברכת שמואל [הובא דבריו בשעורי הגרב"ב נדרים סי' ט"ו – ט"ז] ביאר בדעת הרמב"ם דגדר תנאי לביטול הנדר עניינו כמו חזרה תוך כדי דיבור מהנדר שהתנאי שהקדים לנדר הרי זה כמו חזרה מהנדר, וכתב דמטעם זה הביא הרמב"ם דעה שצריך שכשיזכור התנאי אחר הנדר יקבלו בלבו שאם היה סובר שתנאי לביטול הנדר עניינו משום נדר טעות א"כ לא היה צריך שיחשיב את התנאי אח"כ אלא כיון שהתנאי שהקדים לנדר הוא המבטל לנדר לכך צריך שאח"כ כשיזכור התנאי יחשיבו בלבו ועי"כ נחשב כאילו היה התנאי בתוך כדי דיבור של הנדר. [ועי' אריכות בסוגיא זו באוצר העיונים בסוף נדרים הוצאת 'מתיבתא'].

בית דין שקול בהתרת נדרים

ג] ומענין לענין באותו הענין – כמה דיינים צריכים לשבת בהרכב הב"ד להתרת נדרים? בנדרים [ע"ח.] אי' נאמר כאן 'זה הדבר', ונאמר להלן 'זה הדבר' בשחוטי חוץ, מה בשחוטי חוץ [האיסור כולל] אהרן ובניו וכל ישראל, אף פרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל [שכל ישראל ראויים להתרת נדרים], ומה כאן [בנדרים] ראשי המטות, אף להלן ראשי המטות. בפרשת נדרים למאי הלכתא [שכל ישראל ראויים להתרת נדרים], אמר רב אחא בר יעקב להכשיר שלשה הדיוטות. ואר"ח ואיתימא רבי יוחנן, ביחיד מומחה עכ"ד הגמרא. וכתב הרא"ש "להכשיר שלשה הדיוטות, דכל ישראל כשרין להפר נדרים, וב' ליכא למימר, מדאיצטריך ראשי המטות להכשיר יחיד מומחה, ותרי הוו ב"ד שקול, הלכך צריך שלשה, ואפילו לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין, ה"מ לממונא אבל לאיסורא מודה דבעי שלשה". אתה הראת לדעת לדעת הרא"ש דבהתרת נדרים יש פסול של ב"ד שקול.

אמנם, בר"ן רואים שרוח אחרת עמו, ושם בנדרים כתב טעם אחר להא דצריך שלשה הדיוטות בהתרת נדרים וז"ל "ביחיד מומחה דכיון דגז"ש מרבי הדיוטות, וראשי המטות ממעט להו על כרחך אית להו לקיומי תרווייהו, ראשי המטות ביחיד, והדיוטות בשלשה, וכי תימא תלתא מנא לך, כיון דמפקת ליה מחד אוקמה אתלתא כעין בית דין" עכ"ד. הרי לא כתב כמו הרא"ש שבית דין של שנים פסול משום דהוי ב"ד שקול הלכך צריך שלשה, אלא כיון דמפקת ליה מחד אוקמא אתלתא כעין בי"ד ומשמע דבהתרת נדרים שלשה הדיוטות הם רק "כעין בי"ד" ולא ב"ד ממש, ולכן אין בהן פסול של בי"ד שקול. וביסוד הדבר שאין פסול ב"ד שקול בהתרת נדרים כתב הגאון המופלא ר"ב ז'ולטי זצ"ל [משנת יעבץ סי' נ"ג] עפ"י מה שמבואר בנדרים [ע"ז.], דהתרת נדרים כשר אפילו במעומד, אפילו בקרובים, ואפילו בלילה, והיינו דכל פסולי בי"ד לא נאמרו בהתרת נדרים, וא"כ גם ב"ד שקול לא נאמר בהתרת נדרים, דלא גרע פסול בי"ד שקול, מפסול קרובים בבי"ד, עכ"ד ועיי"ש שהאריך. וע"ע בס' משנה הלכות [ח"ז סי' קנ"א], ובילקוט יוסף [ראש השנה עמ' קל"ד].

ולא המדרש העיקר אלא המעשה .....

פגישה הסטורית

 הרה"ח משה אירנשטיין מספרו "שליח ציבור" [חלק ראשון עמוד 109]: זכיתי להיות בעת שכ"ק אדמו"ר מוהר"א מבעלזא זצ"ל בא לביתו של כ"ק אדמו"ר בעל האמרי אמת זצ"ל מיד עם הגיעו ארצה. כשאני נזכר בפגישה ההיא נהיה בשרי חידודים חידודים. כ"ק אדמו"ר מבעלזא זצ"ל נכנס ועמו עוד שלשה מלוים, האמרי אמת זצ"ל ישב על כסאו מאחוריו, עמד הבית ישראל זצ"ל רחוק קצת יותר, עמד הלב שמחה זצ"ל בצד, עמדנו שלשה בחורים. כעשרה רגעים הביטו כ"ק אדמו"ר זצ"ל וכ"ק אדמו"ר מבעלזא זצ"ל זה בזה בלא לומר מילה. ההתרגשות בינינו היתה עצומה המתח היה גדול והרגשנו שהצדיקים האלה מדברים זה עם זה בלא לדבר בפה. האדמו"ר מבעלזא זצ"ל נענה ואמר הבחורים שלכם קידשו שם שמים ההתרגשות היתה גדולה מאוד, הצדיקים המשיכו בשתיקתם. פתאום נשמע קולו של הבית ישראל זצ"ל אומר "מה דהוי הוי כעת צריך להתחיל מחדש". את המתח שהי' בחדר באותם רגעים הי' אפשר לחתוך בסכין חד. היו מונחים פירות על השולחן, האמרי אמת זצ"ל שם לפני כ"ק אדמו"ר מבעלזא זצ"ל והלב שמחה זצ"ל שם לפני האמרי אמת. האדמו"ר מבעלזא אמר, אני אתן לאנשי והרבי יתן לאנשיו. לקח האמרי אמת ועירבב הכל יחד וחילקו שניהם לכולם. פגישה זו לא תסור מזכרוני לעולם, כל פעם שאני נזכר בה אני מתרגש מחדש כאילו הי' זה אתמול.    

      שבת שלום ואורות אין סוף!!!         


העלון בחסות מכון "אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם למעוטי יכולת. עברית ואנגלית. 0527175264
 
                  



 

 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה