אורות
הגבעה פרשת בלק לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר
מטאלנא שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות: שמעתתא בעי צילותא- עריכת מאמרים וספרים טל': 02-5870080
א]
קריאת שמע על המטה
"הן עם לביא יקום וכארי יתנשא לא
ישכב עד יאכל טרף" [כ"ג כ"ד]. רש"י – לא ישכב בלילה על מטתו, עד שהוא
אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד, קורא את שמע על מטתו, ומפקיד רוחו ביד
המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקדוש ברוך הוא שומרם, ונלחם מלחמותם, ומפילם חללים
ע"כ. הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים ברש"י נכתבין שמקור מצות
קריאת שמע על המטה נובע מפסוק בתורה וטעם הקריאה הוא כדי להלחם נגד המזיקין. נראה
בסוגיית הש"ס ומתוכה נפלאות מתורת השם.
א"ר יהושע בן לוי אע"פ שקרא אדם
קריאת שמע בבית הכנסת מצוה לקרותו על מטתו. אמר רבי יוסי מאי קרא? 'רגזו ואל תחטאו
אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה'. אמר רב נחמן אם תלמיד חכם הוא אינו צריך. אמר אביי
אף תלמיד חכם מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ד' א-ל
אמת ע"כ [ברכות ד:].
והנה, רש"י הקשה במשנה על מה
שקוראים בזמננו ק"ש לפני צאה"כ כחלק מהתפילה, והרי במשנה כתוב שחייבים
לקרוא ק"ש אחר צאת הכוכבים? והסביר שעיקר המצוה יוצאים בק"ש על המטה
והקריאה לפני צאת הכוכבים הוא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. והקשו התוספות על רש"י
דאותה ק"ש סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך ואם ת"ח הוא אינו
צריך ובדברי רש"י כתב הגר"י אריאלי [באר יעקב סי' ד' ובאותו כיוון צעדו
רבים אחרים] שריב"ל דאמר שם אע"פ שקרא אדם ק"ש בבהכ"נ מצוה לקרותו
על מטתו אמנם חולק ע"ז וסובר שאינו בשביל המזיקין דאם משום המזיקין לא שייך לקרותו
'מצוה' אלא שהוא מדינא הנלמד מקרא דרגזו ואל תחטאו. ובשבועות [ט"ו] איתא שריב"ל
אמר להני קראי להבריח את המזיקין ואח"כ גאני וזה לא הוי מצוה אבל ק"ש היא
מצוה.
ומיושב ג"כ הא דאיתא שם אע"פ
שקרא אדם ק"ש בבהכ"נ מצוה לקרותו על מטתו שאם הוא משום שמירה ממזיקים וכך
היא השמירה דוקא סמוך למטה מה שייך לק"ש שקרא בביהכ"נ, שהרי הגמרא
הדגישה בלשונה "אע"פ שאדם קרא ק"ש בבית הכנסת וכו'" ומאי
שייטא הקריאה בבית הכנסת לקריאה על המיטה, אלא הביאור הוא שקריאת שמע על המטה הוא חיוב
מדינא, ואע"פ שכבר קיים מצות ק"ש בבהכ"נ מצוה לחזור ולקרותו [אותו
סוג ק"ש שכבר קראת דהיינו ק"ש של חיוב ושל קבלת עול מלכות שמים] על מטתו.
וסובר ריב"ל שגם ת"ח קורא כיון שהיא מצוה.
ורב נחמן שאמר אם ת"ח הוא אין צריך,
בא לחלוק שסובר שהוא משום שמירה ממזיקין ות"ח אי"צ, וזוהי דעת הרמב"ם
שלא הביא שת"ח אי"צ שפסק כריב"ל שהוא מדינא וגם ת"ח חייב בזה.
[ויתכן גם שדעת רב נחמן היא שפטור מטעם אחר, וכדברי רבינו יהונתן וזה מצוה לקותו
על מטתו כדי שישכב מתוך דברי תורה, אמר רב נחמן אם תלמיד חכם הוא אינו צריך, דהא
עוסק דברי תורה תמיד ע"כ. הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל דבריו בספר נכתבים
שקריאת שמע הוא מדין שכיבה מתוך דברי תורה ורב נחמן הוסיף שתלמיד חכם שבין כה תמיד
לומד, פטור. ולפי פירוש זה רב נחמן אינו חולק על ריב"ל אלא מוסיף מסקנה
הגיונית עפ"י דבריו. וזה מתאים עם סגנון הגמרא, שהקדמת 'אמר' לשם מורה על
הסכמה ואילו הקדמת שם האמורא ל'אמר' מורה על מחלוקת וכאן כתוב 'אמר רב נחמן'. ועי'
בס' ברכת משה (פינקל סי' ג') שהסביר עפ"ז השמטת הרמב"ם. וע"ע בס'
עבודת משא (מאיר פ"ז מהל' תפילה הלכה א') ובחבצלת השרון על פרשת בלק שהפליא
בסוגיא זו כדרכו]. ויסוד לזה מש"כ רש"י בס' הפרדס סי' רע"ט שחתן פטור
מק"ש מיירי בק"ש שעל המטה אבל בק"ש דשחרית וערבית חייב וכך נהגו העם
עכ"ל מבואר להדיא שק"ש שעל המטה הוא חיוב גמור וחתן שעוסק במצוה פטור ממצוה
זו שמשום שמירה ממזיקין ל"מ עוסק במצוה ומשו"ז יקרא שאר פסוקים אבל מק"ש
פטור שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ועי' בה"ג סופ"ג כדבעי מגנא ואתחיל בקרית
שמע וקרא פסוקא קמא ונאנס בשינה יצא ידי חובתו מפרש לה על ק"ש שעל המטה וכתב "יצא
ידי חובתו' שהיא לשון המתאימה למצוה ולא להרחקת מזיקין. ועי' רא"ש ריש ברכות בשם
רב עמרם ז"ל שצריך לברך אקב"ו על קריאת שמע כשהוא קורא לפני מטתו וכ"כ
הטור בסי' רל"ה. ומיושבת בזה קושית התוס' דאותה ק"ש סמוך למטה אינה אלא כנגד
המזיקין שרש"י לשיטתו סובר שבאמת אינה בשביל המזיקין אלא מדינא ומצוה היא ושפיר
יכול לצאת.
ויש לעיין בק"ש שעל המטה אם הוא מדינא
אם יש בזה כל דיני ק"ש שיקרא בכונת הלב ושלא יקרא אפרקדן וכו' דאפשר שאפי' אם
הוא מדינא מ"מ ל"ד לק"ש דשחרית וערבית, וביותר לענין שלא להשמיע לאזניו
או הרהור בלבו יתכן שמהני ד'אמרו בלבבכם' כתיב בזה. [וע"ע דברי חמודות בפ"ג
סי' י"ד]. ובסי' רל"ט כ' הרמ"א 'ועי' לעיל סי' ס"ג אי מותר לקרות
כשהוא שוכב' וכתב המג"א והיינו דוקא בק"ש של חובה אבל אם כבר קראה אחר צאת
הכוכבים וקוראה על מטתו לשמירה מותר לקרותה שוכב וכו' ומפורש שאם הוא מדינא אינו קוראה
שוכב.
הנה רבי יהושע בן לוי שם במצות ק"ש
על המטה יליף מקרא 'רגזו ואל מחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה', ומקופיא משמע
ביאור הפסוק 'אמרו בלבבכם' היינו קריאת שמע שנאמר בה על לבבך על משכבכם היינו כפשוטו
בשעת שכיבתו לישון. אמנם ברש"י [שם ברכות דף ד] נמצא חידוש נפלא שכתב 'על משכבכם
- שנאמר בשכבך'. מבואר ברש"י דק"ש על המטה היא תקנת חז"ל בצורת קיום
מצות בשכבך לאורייתא שתיקנו חז"ל קיום נוסף לק"ש הראשונה שקרא כבר בביהכנ"ס
או בתפילת ערבית, שיחזור ויקראנה שוב סמוך למטתו. וזהו הביאור ברש"י 'אמרו בלבבכם'
היינו פרשת שמע, 'על משכבכם' היינו קיום דאורייתא דבשכבך, 'ודומו סלה' בשעת השינה.
בספר עינים למשפט הביא מתשובות הגאונים וז"ל "שכך אמרו חכמים צריך לקרות
על מטתו ואתי רב אסי ואסמכה אקרא רגזו גו' ועל משכבכם מה טעם כדי לקיים ובשכבך".
מבואר בתשובת הגאונים שטעם ק"ש על המטה הוא כדי לקיים ובשכבך והיינו שמצות ק"ש
על המטה שייכת למצות קריאת שמע של ערבית, והן הן דברי רש"י [וע"ע בספר
אוצרות ברכה עמ' צ"ז, שרשים במועדות (פרוילך השורש האחד עשר), אמרי יושר
(גריינמן) סי' ג', שפתי חכמים, חלקו של יקב (בלומנטל) עמ' כ"ג, מרבה ברכה
(המניק) סי' י'].
ותבט עיני בס' עוז ואורה [עמ'
ק"ד] שתהיה נפק"מ בין רש"י לתוס' בדין ק"ש על המטה האם גם נשים
בנות מצוות במצוה זו או לא. כתב המג"א [סי' רל"ט ס"ק ב'] וז"ל
ומה שלא נהגו הנשים לאומרה [דהיינו את ברכת המפיל] אפשר דס"ל כיון דאינו נוהג
אלא בלילה פטורין דהוי שהז"ג כמו שפטורים מקריאת שמע עכ"ל. כתב על כך במחצית
השקל 'ובספר אליה רבה חולק דאטו נשים לא בעי שמירה'. הרי דנחלקו המג"א והא"ר
האם נשים חייבות בק"ש שעל המטה דלהא"ר חייבות וטעמו דאטו נשים לא בעי שמירה
ואילו להמ"א פטורות מטעם דהוי מצוה שהז"ג. והדבר תלוי במחלוקת רש"י
ותוס', דלרש"י דדין ק"ש שעל המטה הוא כדי לקיים בשכבך נראה פשוט דאשה תהי'
פטורה דאין מצות ק"ש שעל המטה מטעם שימור מן המזיקין אלא כדי לקיים בשכבך וכיון
שזהו שורש החיוב אשה שפטורה ממ"ע שהז"ג תהיה פטורה ממצוה זו.
[ובפמ"ג כתב בדעת המג"א שפטורת מהמפיל משום דהוי זמן גרמא ובק"ש על
המטה הוא מדין תלמוד תורה, שיישן מתוך דברי תורה, ונשים פטורות מתלמוד תורה]. אך לתוס'
דדין ק"ש שעל המטה הוא מטעם שימור מן המזיקין גם אשה תהיה שייכת במצוה זו כמו
שכתב הא"ר דאטו נשים לא בעי שמירה. ויש עוד הרבה להאירך בסוגיא זו ומה שהלב
ושק הפנאי עושק. ע"ע במנחת אשר [פרשת בלק], אמת ליעקב [לגאון המופלא רבי יעקב
קמנצקי זצ"ל ברכות ד: ס:], גבורת יצחק [ברכות ד:], שיעורי מבשר טוב [ברכות
סי' ב'] ועוד ועוד.
ב] יודע
דעת עליון [כ"ד ט"ז] לכוין השעה שכועס בה [רש"י]
ג] הקורא ק"ש או מתפלל ומתחיל
בתוך הזמן וגומר אחרי סוף הזמן האם יצא ידי חובתו? דעת המג"א [פ"ט ד']
לענין תפילת שחרית שצריך לגמור תוך ד' שעות וכך פסק המ"ב [נ"ח
סק"ד] שצריך לסיים ק"ש בתוך הזמן.
בערוך השלחן [ק"י ה'] כתב דלא כהמג"א
ואם מתחיל להתפלל שמו"ע בתוך הזמן אע"פ שאינו יכול לגמור כולו בתוך הזמן
אפשר להתפלל מלכתחילה. והראיה לזה מדברי הגמ' במסכת ברכות [ז'] עה"פ וקל זועם
בכל יום [תהילים ז' ל"ב] וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים
ושמונה מאות ושמונים בשעה ואין כל בריה יכולה לכוון אותה שעה חוץ מבלעם הרשע וכו'.
וכתבו שם התוס' להקשות וא"ת מה היה יכול לומר בלעם באותו רגע מועט כשהקב"ה
זועם? ומתרצים ב' תירוצים: א] היה אומר כלם ב] מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה היה
מזיק אפילו לאחר כן, א"כ רואים שהולכים אחר ההתחלה. כן י"ל לענינינו דאם
מתחיל להתפלל בזמן תפילה אע"פ שמסיים אותה לאחר הזמן נקרא תפילה בזמנה. בשו"ת
ארץ צבי פרומר [סי' קכ"א] מביא בשם היהודי הקדוש מפשיסחא זי"ע שמי שהתחיל
להתפלל בזמן אע"פ שנמשכה תפילתו לאחר זמן חשוב כאילו התפלל כל תפילתו בזמן תפילה,
ומביא דברי התוס' הנ"ל שאם היה בלעם מתחיל לקלל באותו רגע היה מצליח אפילו שגומר
קללתו אח"כ שהרי קי"ל בתוספתא סוטה [פ"א] מדה טובה מרובה ממדת פורענות
ולכן מועיל גם לגבי תפילה. ועי' בשו"ת יביע אומר [ח"ז סי' לד] שהפליא
בזה כדרכו ובשו"ת מנחת יצחק [ח"ד סי' מח] בס' אבני שיש [פרץ עמ'
נ"ד שדן מכאן על מי שנאננס ולא תקע בשופר סמוך לשקיעה]. ועי' מה שכתב בזה
ידידנו האהוב הגאון ר' אליקום דבורקוס שליט"א [בשבילי הפרשה עמ' תנ"ח].
אכן, בס' אור אברהם [ברכות ס' מ"ח] הקשה על הערוך השלחן: הרמב"ם
כתב [סה"מ מצוה י'] שזמני התפילות בנויים על זמני הקרבנות, ופשוט שאי אפשר
להמשיך במעשה עבודת הקרבן לאחר זמנו, אפילו אם התחיל בזמן עיי"ש.
עוד העיר בס' חבצלת השרון בתרתי [עמ' תשצ"ד]: דכל דבריו מכוונים רק אם נימא דעיקר זמן
תפילה ניתקנה לפי שהיא שעת רצון ובזה שפיר יש לדמות הענינים שאם לשעת זעם סגי במה שמתחיל
בתחילת הזמן כ"ש דמידה טובה מרובה וסגי במה שמתחיל להתפלל בשעת רצון. אכן בפשוטו
זמן תפילה הוא דין בגוף התפילה שתהא בזמנה וזה מתקיים רק אם כל התפילה כולה בעצמה היא
בזמנה.
עוד יש להעיר בדבריו דהנה יש לחקור בעיקר
חובת תפילת שחרית מנחה וערבית האם כל התפילות שם תפילה אחת להן ועיקר חובת התפילות
היא להתפלל ג' פעמים ביום ערב ובוקר וצהרים אך באמת נראה דשם תפילת שחרית ותפילת מנחה
ותפילת ערבית הרי המה ג' שמות חלוקים של תפילה שנצטוינו להתפלל בשחר תפילה ששמה תפילת
שחרית ולפנות ערב תפילת המנחה ובערב תפילת ערבית וכפי שיבואר. ראיה לזה ממש"כ
המ"א סי' רל"ו סק"ג דמי שמתפלל תפילת מנחה בשעה שהציבור מתפללין תפילת
ערבית אי"ז נחשב תפילה בציבור כיון שהציבור מתפללים תפילת ערבית והוא מתפלל תפילת
מנחה [ועוד דהוי תרתי דסתרי], הרי מבואר מזה כמש"נ דתפילת שחרית
ותפילת מנחה ותפילת ערבית המה ג' שמות חלוקים של תפילות. ולפי"ז הרי ודאי שזמן
תפילת שחרית בעצמה היא רק בזמנה וזמן מנחה היא בזמנה וזמן ערבית היא בזמנה וכל שעבר
זמנה הרי אינו זמן לחפצא של תפילה זו ואין זה שייך רק לשעת רצון של התפילה וכמש"נ.
במחצית השקל סי' ו' סק"ו הביא בשם האריז"ל דמי שאומר תהילים ביחידות עדיף
שיהא אומרו אחר התפילה דכיון שהתחילו להתפלל בציבור אזי כל מה שימשיך אח"כ הרי
הוא בכלל השפע ועת הרצון של תפילת ציבור והוכיח לזה מדברי התוס' הנ"ל דהכל הולך
אחר תחילתו עכ"ד והנה כ"ז אמרו לענין עת רצון אך דין זמן תפילה בפשוטו הוא
הלכה מהלכות התפילה שתהא נאמרת כולה בזמנה וכמש"נ עכ"ד. וע"ע בס'
רץ כצבי [ח"א סי' ד'], שו"ת אבני חפץ [לג"ר אהרן לוין סי' כח
שהאריך בחקירה אם הולכים אחר התחלת הפעולה או גמר הפעולה], רביד הזהב [דיסקין עמ'
צט שגם דחה את הראיה מקללת בלעם לתפילה].
ג] קרבנות
בלק
לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות ואע"פ
שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב,
זכה ויצתה ממנו רות, שיצא ממנה שלמה שכתוב ביה אלף עולות יעלה שלמה ע"כ [סוטה
מ"ז]. הגר"ח מואלוז'ין [בספרו רוח חיים א
יג] כתב דבעצם העוסק שלא לשמה עונשו גדול אלא דכשעוסק שלא לשמה צריך ללמוד באופן ובכונה
שמתוך כך יבוא לדרגת לימוד תורה לשמה עכ"ד. וכאן הבן שואל, אם כנים דבריו, איך
מביאים ראיה מבלק שכל כוונתו היתה שלא לשמה ללא שום כוונה להגיע ללשמה?
וביאר הגר"ש אוירבאך [בס' אהל
רחל] שהלימוד מבלק אינו על אופן לימוד התורה דהוא ודאי שילמד תחילה שלא לשמה רק על
דעת שעתיד לבוא לשמה, אך מבלק מייתי ראיה גרידא על ערך השלא לשמה' שהוא כשלעצמו יש
בו גם מעלה ומעשה מצוה כשאינו לקנטר וכדו' דהיה מקום לומר כיון שהשלא לשמה הוא סתירה
גדולה לשלימות המצוה ראוי למשוך ידו מעשייה שלא לשמה ולזה הביא ראיה מבלק שהקב"ה
חפץ בכל אופן גם בדבר שכזה דחזינן מדהיה לו קיבול שכר ש"מ שגם במעשהו היה איזו
שייכות ואחיזה למעשה המצוה. ועל דרך זה ביאר גם בחי' הגרי"ז.
ועוד תירץ בס' הידות אהרן [קירשנבוים
עמ' רצה] דמימרא דרב יהודא אמר רב שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכו', שני
חידושים בה. א] שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אולם נוסף על כך יש חידוש שני, והוא שמותר
ללמוד שלא לשמה, כי היה מקום לחוש לבזיון התורה ללומדה שלא לשמה וחידש רב יהודה אמר
רב שאין לחוש לזה כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, ודבר זה מתבאר מדברי הרמב"ם בהקדמתו
לפרק חלק שכינה לימוד שלא לשמה 'הוללות על האמת' וכן הוא בפירוש רבינו גרשום בבא בתרא
דף כ"ה שמזלזל בתורה והוסיף וז"ל ולפי שידעו חכמים ז"ל שזה הענין עבודה
מאהבה ולשמה קשה עד מאד וכו' ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצוות
לתקות שכר וכו' הוא מה שאמרו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך
שלא לשמה בא לשמה עכ"ל הרי שהוראת היתר שנו כאן. ולפי זה נראה שמה שהתנה ברוח
חיים שיהיה הלימוד עם שאיפה להשיג מדריגת לשמה תנאי בהיתר ללמוד שלא לשמה הוא שרק באופן
זה הותר הלימוד שלא לשמה אבל עצם הדבר שמתוך שלא לשמה בא לשמה ללא תנאי נאמרו הדברים,
ועל זה ההוכחה מבלק שאכן משלא לשמה יוצא לשמה אבל אין כאן הוכחה להיתר ששנו כאן שהרי
מי התיר לבלק להקריב את הקרבנות.
אולם עיין מהרש"א הוריות דף י שהקשה מדברי הגמרא
לגבי בלק על מה שכתבו התוס' שעל הלומד לקנטר לא נאמרו דברי רב יהודה שלעולם יעסוק וכו'
ולהאמור אין מקום לקושיא שיש לומר שכוונת התוס' שלא הותר ללמוד לקנטר אבל אם עבר ולמד
יכול להיות שיבא לידי לשמה וכבבלק עכ"ד וע"ע גבורת יצחק [סורוצקין סוטה
עמ' קע"ז שתירץ דגוי שאני עיי"ש ובס' הסבא מסלבודקא עמ' ק"מ תירץ
שבעמקי לבו היתה בהקרבת קרבנות נקודה של לשמה ולא רק להרע לישראל].
והברקה מהאדמו"ר מקלויזנבורג
זצוק"ל - השבתי
פעם לאחד ששאלני עמש"כ רש"י אצל בלעם [במדבר כב כ] "אם לקרא לך וכו'
וסבור אתה ליטול עליה שכר קום לך אתם". היתכן דבשביל שיטול ממון כבר השתנה דעתו
של יוצר בראשית? ותכ"ד השבותיו עפ"י אמרת החידושי הרי"ם מדוע הפושעים
מנצחים במלחמתם נגד החרדים? היות וידוע דקושטא קאי ושקר אין לו רגליים והם נלחמים למען
השקר שלהם באמת, לכך יש להם קיום משא"כ החרדים נלחמים למען האמת בשקר ולזה אין
לו קיום. וכן בבלעם דמתחילה היה חשש דכונתו לקלל באמת וח"ו יהיה לזה אז קיום אבל
לאח"כ שהיה סבור ליטול עליה שכר וכל כונתו רק עבור בצע כסף בלבד, אז אמר לו הקב"ה
לך אתם שאז מובטח שלא יהיה לזה קיום.
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה שמספרים....
האדמו"ר הקודם מגור, ה'פני מנחם'
היה בן זקונים אצל אביו, ה'אמרי אמת' זצ"ל. אביו השגיח עליו, דאג לו לחברותות
וכדו' – וגם לספרי קריאה. בכל ערב היה נכנס ה'אמרי אמת' אל בנו לפני השינה, ושואל אותו מה למד ומה קרא באותו היום. אחד הספרים שנתן ה'אמרי אמת'
ל'פני מנחם' לקרוא היה ספר משלים מחכם ספרדי אחד. בכל פעם היה ה'אמרי אמת' שואל את
בנו מה היה המשל ומה לדעתו הוא הנמשל. אם היה הילד יודע היה אומר, ואם לא -
היה האבא אומר לו. אחד המשלים שקרא ה'פני מנחם' סיפר מעשה מיהודי שהיה חוכר אצל
הפריץ, ואצל הפריץ היתה חתונה לבתו. והיה היהודי, כמו כל הכפריים שתחת מרות הפריץ,
צריך להביא מתנה. דא עקא, שכסף מנלן? חשב היהודי הרבה עד שמצא עצה. הלך לחנות
גדולה של כלי בית, ושאל אם יש להם סט אחד שבור. ואכן, בחנות גדולה כזו מצאו סט כזה,
ותמורת סכום פעוט גם ארזו ונתנו לו את הסט. חשב היהודי בלבו, "מן הסתם אטיל
את האריזה בתוך כל האריזות, איזה ימים יעברו עד שיפתחו אותן, וכשימצאו את הכלים
שבורים יתלו שנשברו בדרך, ואני וביתי שלום". עבר שבוע, והיהודי שלנו נקרא
לבוא בדחיפות אל הפריץ. שם חיכתה לו הפתעה לא נעימה: "הלא תבוש,
מושקה!" – כועס הפריץ – "להביא לחתונת בתי כלים שבורים"? "חס
ושלום", היתמם היהודי. "שלמים הבאתי. שמא נשברו בדרך?" כעס הפריץ
עוד יותר: "עוד אינך מתבייש לשקר? הבט וראה! "קרא הפריץ למשרתו, שהביא
את האריזה אותה נתן היהודי. הביט בה היהודי וחשכו עיניו: אכן כלים שבורים, אלא
שבחנות טרחו וארזו אותם יפה יפה, כל שבר עטוף בנייר בפני עצמו… כשסיפר ה'פני מנחם' לאביו את המשל
באותו ערב, שאל אותו אביו: נו, ומה הנמשל? לא ידע הילד להשיב.ענה לו ה'אמרי אמת':
"אני אסביר לך. הקב"ה מחבב מאד לב שבור. אבל לא כשהשברים עטופים יפה
יפה"…
שבת
שלום ואורות אין סוף!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה