אורות הגבעה
פרשת ויקהל
– פקודי
לזכות מו"ר
ועט"ר הגה"צ האדמו"ר מטאלנא שליט"א
בעזרת הבורא יתברך,
נדון בנושא 'גמירות דעת' לאור דברי רבותינו. אודה לכל ת"ח היקרים תושבי
שכונתנו שהאירו את עיני בהערותיהם והברקותיהם על הגיליון הקודם.
בגמרא בשבועות
[כ"ו:] מבואר ששבועה בלב איננה חלה. "אמר שמואל, גמר בלבו צריך שיוציא
בשפתיו שנאמר 'לבטא בשפתים'. מיתיבי, 'בשפתים' ולא בלב, גמר בלבו מנין, ת"ל
'לכל אשר יבטא האדם בשבועה'" [לרבות שבועה במחשבה, וקשה על שמואל]. ומקשה
הגמרא על עיקר דברי הברייתא: "הא גופא קשיא, אמרת 'בשפתים' ולא בלב, והדר
אמרת 'גמר בלבו מנין' [משמע שאפשר בלב], אמר ר' ששת הא לא קשיא, ה"ק 'בשפתים'
ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא, גמר בלבו סתם [שהחליט שהשבועה תחול במחשבה
בלבד] מנין [שהשבועה חלה], ת"ל "לכל אשר יבטא". אלא לשמואל [שאמר
שצריך להוציא בשפתיו] קשה [הברייתא שהשבועה חלה במחשבה]. אמר רב ששת, תריץ ואימא
הכי, 'בשפתים' ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין [במקרה כזה אין
השבועה חלה כלל], גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין [שנאסר בפת חטין],
ת"ל 'לכל אשר יבטא האדם'".
והגמרא מקשה על
שמואל ממקום אחר: [נאמר בענין הנודר להביא קרבן] 'מוצא שפתיך תשמור ועשית' אין לי
אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, ת"ל 'כל נדיב לב' [הרי שמועיל נדר בלב
וקשה על שמואל]. שאני התם דכתיב 'כל נדיב לב'. ופריך, וניגמר מיניה? ומתרצת הגמרא שני
תירוצים, א] משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ב] שבועה
היא חולין וחולין מקדשים לא גמרינן.
והנה, בקידושין
[נ.] מסיקה הגמרא שדברים שבלב אינם דברים. הראשונים [הרמב"ן, הרשב"א,
הריטב"א, והר"ן] הקשו מנזיר [ב:] 'האומר אהא, ונזיר עובר לפניו, הרי זה
נזיר', ומכאן, שדברים שבלב הוו דברים אע"פ שלא פירש כוונתו בפיו. ותירצו
הרמב"ן הריטב"א והר"ן שכיון שאמר 'אהא' ונזיר עובר לפניו כאילו
פירש אהא כמוהו, שאלו הן ידות שריבתה תורה. הרשב"א דחה דבריהם דמ"מ מכלל
דברים שבלב לא נפיק, שאפשר שהתכוון לומר 'אהא בתענית'. ומכח זה חידש הרשב"א דדברים שבלב לא הוו דברים
הוא רק היכא דבא לבטל מעשיו אבל היכא דבא לעשות דין חדש, בכה"ג דברים שבלב הוו
דברים ע"ש. [ועי' גם בתוס' (כ"ו: ד"ה גמר בלבו) שכתבו
"ואזלינן בתר דברים שבלב שאין הפה מכחיש"]. עוד הקשה הרשב"א שנלמד
מתרומה שניטלת במחשבה, ומכאן הוכחה שדברים שבלב הוו דברים, ואין לומר דשאני התם
דרחמנא רבייה מדכתיב 'ונחשב לכם תרומתכם' שהרי מ"מ נלמד מזה לשאר מקומות.
אמנם משאר הראשונים
שהקשו מאומר אהא ונזיר עובר לפניו ותירצו שאלו הן ידות שריבתה תורה, מוכח שאינם
סוברים כמו הרשב"א ולדעתם גם כאשר הדברים שבלב אינם מבטלים מעשיו, אינם
דברים. [אבל עיין לגרי"ז גוסטמן זצ"ל בקונטרסי שיעורים קידושין סי'
כ"א שכתב ששאר הראשונים מודים לרשב"א שדברים שבלב שאינם מבטלים אלא
עושים דין חדש הוו דברים אלא שלדעתם במקרה של ידות לא צריכים להגיע לכלל של הרשב"א,
עיי"ש וינעם לך]. ולשיטתם קשה קושיית הרשב"א מתרומה, שנלמד ממנה בכל
מקום שדברים שבלב הוו דברים.
אמנם, קושיית
הרשב"א צ"ב, כמו שהקשה בשער המשפט [סי' צ"ח] דהרי להדיא איתא בגמ' [שבועות
כ"ו], דלא גמרינן מתרומה שחל במחשבה משום דהוו תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כאחד
ואין מלמדין. והגרש"ר דן בזה בכמה מקומות, ביניהם שיעורי רבי שמואל [קידושין
אות שעז] ע"ש ואכמ"ל.
ומציאה יקרה מצאתי
בס"ד בספר 'כצאן יוסף' [סי' ג', ונשתדל להוסיף קצת ביאור בכוונתו בסוגריים
וגם שיניתי קצת ממה שכתוב בספר באשר דומני שהעורך טעה בכוונתו ע"ש] שכתב הגר"ח
טעלזער זצ"ל ליישב שיטת הרשב"א בהקדם ביאור דברים שבלב, והוא דמשיטת ההו"א
של הרשב"א דאף היכא שאין הדברים שבפיו מבטלין דברים שבלבו אין בכח דברי המחשבה
שלו לפעול כלום - והר"ן ז"ל [קידושין מ"ט] נקט באמת שיטה זו - אנו למדין
דבר חדש, דמה שדברים שבלב אינן דברים לא משום שדברי פיו עולים בודאיותם על מחשבת לבו
ולפיכך מוכרע הדבר כפי שאמר בשפתיו וכגון בההוא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל [קדושין
מ"ט] שמחשבתו מתנגדת לסתמיות דבריו. אלא שכללו של דבר אחר הוא לגמרי, דאותו רצון
מוחלט שדרשה התורה לקיום כל דבר כהוצאת ממון מרשות לרשות וקביעות חלות של כל ענין אינו
מתגלה אלא באמירה שבפה כי אחרת היא החלטתו של האדם כאשר ידובב בשפתיו את חפצו מאשר
יצפין את רצונו בצפוני לבו, אשר אז הרי זה רק 'רצון למחצה' וחסרה עדיין ההסכמה השלמה
[הערת המעתיק: אולי זה סוד החיוב להשמיע תפילתו בשפתיו ולא סגי במחשבת הלב.
והדברים ארוכים ואכ"מ]. ולפי"ז אף היכא שאין הדברים שבלב מבוטלין ע"י
דברים שבפה נמי לא מהני.
בכדי להוכיח שאין
כלל זה דרוש, כלומר שגם מדת ההחלטיות המתגלית ע"י מחשבת האדם נמי דיה בדיני התורה,
הביא הרשב"א ראיה מהא דהאומר אהא הרי זה נזיר וכשנזיר עובר לפניו, ואם נניח שצריכים
דוקא דברים שבפה בכדי להטיל את הנזירות עליו, מה לן אם אנו מבינים שנתכוין לנזיר מ"מ
לא הוי אלא כוונת הלב ולאו כלום הוא. וראיה זו יש להביא גם מתרומה, דמחשבה מהני להפרשתה,
שאם לא כן, ואין מחשבה דיה לגלוי דעת ורצון, למה מועילה המחשבה. ואין להשיב שאני התם
דגלי קרא, וגם אין לפרוך דתרומה וקדשים הוי ליה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין,
דכאן לא מתורת למוד אתינן עלה אלא לידע אם דרשה התורה באילו הענינים התלויים ברצון
הבעלים רצון של אמירה, ומשום שאפשר שרצון המחשבה לא איקרי רצון כלל וכמבואר או שגם
רצון מחשבתו מספיק לגילוי רצון וכיון שאנו מוצאים שבתרומה וקדשים וגם בידות נדרים מועילה
גם המחשבה הרי שרצון מחשבתו מספיק החלט יש בו, וסרה תלונת בעל שער המשפט. משא"כ
בסוגיא דשבועות דהתם אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ומשום דכתיב 'מוצא שפתיך
תשמור ועשית', ורצתה הגמ' לומר, דהא דכתיב 'מוצא שפתיך תשמור', הוא לאו דוקא, שהרי
גם בקרבנות מיירי הכתוב של 'מוצא שפתיך' ואעפי"כ אמרה התורה 'כל נדיב לב' הרי
שמוצא שפתיך לאו דוקא וכמו"כ גבי תרומה שהרי אף תרומה בגדר נדר הוא, כלומר ע"י
קדושת פיו של האדם, שהרי תרומה ישנה בשאלה, וא"כ תרומה נמי בכלל מוצא שפתיך איתא,
ואעפי"כ כתיב בתורה 'ונחשב לכם תרומתכם' משמע שבמוצא שפתיך אף מחשבה בכלל, אף
אנו נביא נדרים ושבועות דכתיב בהו מוצא שפתיך ונימא שאף מחשבה בכלל. והגמרא דוחה דתרומה
וקדשים הוי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, דענין זה אינו אלא לימוד מדבר אחד לחבירו.
משא"כ בענין דברים שבלב שאם יוסכם לנו שמחשבת הלב אינה החלטיות נמרצה בדיני התורה
ואינה מועילה כלום בכל מקום שהיא. [כוונתו היא, אם הבנתי דבריו כהלכה, שאפשר ללמוד
מתרומה את העיקרון שדברים שבלב הוו דברים, ומחשבת הלב נחשבת לגילוי רצון לפי
התורה, והגמרא האומרת שאין ללמוד מתרומה שמספיקה מחשבת הלב בנדרים ושבועות,
מתכוונת לומר שא"א ללמוד שהפסוק מוצא שפתיך תשמור הוא לאו דוקא ומספיקה מחשבת
הלב גם לענין נדרים ושבועות, שהרי ילפינן מתרומה וקדשים [שגם להם מתייחס הפסוק] דסגי
במחשבת הלב וא"כ יש לנו שני כתובים
הבאים כאחד ואין מלמדין שהפסוק מוצא שפתיך תשמור הוא לאו דוקא. יוצא לנו, שבנדרים
ושבועות שיש פסוק מיוחד שנצרך דיבור, לא סגי במחשבת הלב. אבל העיקרון שבאופן כללי
דברים שבלב הוו דברים נשאר בתקפו]. עוד הקשה ב'שער המשפט' על הרשב"א, למה איצטריך
חידושא דידות [דחשיבא דיבור] כיון שדברים שבלב מהני היכא דליכא דברים שבפה
וא"כ לא צריך את ה'דיבור' שבידות. ולאור האמור, לא קשה מידי, דבנדרים השמיענו
התורה חידוש אחר שעיקר הענין הוא ביטוי השפתים ולא הוי ענין של גילוי רצון כאן אלא
שביטוי דברי נדר מציאות של הטלת איסור הוא, וכיון שכן לא דמיא לשאר ענינים שבהם גילוי
הרצון עיקר ואין הדברים אלא אמצעים לגילוי הרצון. [א"ה: נפלא מאד. בנדרים
ושבועות צריך דיבור בעצם מחמת ילפותא מיוחדת של 'מוצא שפתיך' ואילו בשאר
מקומות אין הדיבור משמש אלא כאמצעי לגלות את הרצון.] עכ"ד הגר"ח טעלזער.
ונמצינו למדים, שעל פי דין תורה מחשבה
ודברים שבלב בלבד הם ברמה של דעת הנדרשת לפעול חלות [וגם בנדרים ושבועת היה
מספיק לולא גזירת הכתוב של "מוצא שפתיך"].
מצינו דיון במק"א
על איכות הדעת הנדרשת. אי' במס' קדושין [דף ה' ע"ב] נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת
וכו' וכתב שם הרשב"א ז"ל "ואע"פ שהדברים מראים דלדעת מה שאמרה
לו נתן הוא וכמו שפירש דמי [שמכיון שהיא אמרה את מאמר הקידושין, ברור שהוא נתן לה
שו"פ על דעת קידושין] מ"מ העדאת עדים בעינן, דהמקדש בלא עדים אין חוששין
לקידושין, א"כ כיון שלא פירש כאן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קדושין,
אע"פ שהוא מוכח דלשם קדושין נתן כמו שאמרה, אפילו הכי אין כאן עדות שמיעה ולא
ראי' לשם עדות אלא שהן דנין כוונת הלב ואין כאן עדות, אבל בשהיו עסוקין באותו
ענין, כיון שהוא בעצמו התרצה בהן מעיקרא, הרי זה כאילו פירש עכשיו בשעת נתינה
דאדיבורא דנפשיה קסמיך ויהיב".
והנה לכאורה הדברים
סתומים וחתומים והביאור מאיתנו והלאה, דכיון שברור שהוא נותן לשם קידושין למה אין
כאן העדאת העדים. וצופה הייתי בס' שעורי דעת [למהרי"ל בלוך זצ"ל עמ' 40]
שביאר שאכן כן, ברור שהוא נתן לשם קידשין. השאלה הניצבת בפנינו היא אם הייתה לו
גמירות דעת לתת לשם קידושין, שהרי כדי לפעול קנין צריכים גמירות דעת. מחדש
הרשב"א, שמה שיוצר גמירות דעת הוא העדאת העדים. ואם יש אפשרות, ולו הקלושה
ביותר, לעד הנוכח באותו מעמד, להבין שנתן לשם מתנה, אין כאן גמירות דעת. המתבונן
בכחות נפשו של האדם יראה שאינו דומה תוקף גמירות דעתו של אדם במעשה הנעשה שלא
בנוכחות עדים למעשה שנעשה בנוכחותם עיי"ש דבריו המאירים ותצא נשכר. הרי
שבדיני קידושין רמת הדעת הנדרשת היא שיהיה ברור מעל לכל ספק לעדים שנותן לשם
קידושין. ולכן הם נקראים עדי קיום, שהם ממש מקיימים את הדבר, שהגמירות דעת של
המקדש נוצרת ע"י נוכחות העדים. נמצא, שבשונה למה שראינו לעיל בסוגיא בשבועות,
בדיני קידושין צריך רמה אחרת ויותר גבוהה של דעת כדי לפעול את הקנין.
והדרך נסקל מאבן ועכשיו סלולה וחלקה להבין גם דברי
הר"ן נדרים [דף ו] גבי יש יד לקדושין או אין יד לקדושין, שחקרה הגמ', כגון דאמר
לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחברתה ואת, מי אמרינן 'ואת נמי' קאמר לה ותפסי בה
קדושין או דלמא 'את חזאי' [את ראית שקידשתי אותה] אמר לה ולא תפסי בה קדושין. ופירש
שם הר"ן ד"ה או דלמא, דאע"ג דלא משמע הכי ויד מוכיח הוא דואת נמי קאמרה
כיון דאין יד, לא מהני הנך קדושין ואמרינן ואת חזאי קאמר ע"כ. וגם שם הדברים תמוהים
מאד, איך אפשר לתלות זה בזה, דאי אין יד לקדושין אז אמרינן דואת חזאי קאמר אע"ג
דמוכיח דואת נמי קאמר, דמ"מ הלא מבינים אנו מדבריו דואת נמי קאמר וא"כ מה
יתן לנו דין אין יד לקדושין להעמיס בשביל כך בכונתו דואת חזאי קאמר. ואם באמת דבריו
אינם ברורים ואפשר נמי לומר דואת חזאי קאמר, א"כ מה יועיל לנו אם נאמר דיש יד
לקדושין הלא מ"מ ספק הוא איך היתה מחשבתו. והאיר המהרי"ל בלוך [שם] שענין
זה מתבאר לנו רק עפ"י הדרך שאמרנו, דהא דבעי הגמ' אי יש יד לקדושין או לא,
אינו משום דמספקא לן בכוונתו, דודאי ואת נמי קאמר ואין ספק אצלנו בזה אלא השאלה היא
במדת גמירת הדעת הדרושה לפעול את הקדושין, דאינה דומה מדת ההחלטה שבלב המקדש כשמביע
החלטתו בדבור שלם וברור, למדת ההחלטה המובעת בלשון קלושה ובלתי ברורה. וזהו משום שטבע
האדם הוא כי בדבר המוסכם ומוחלט אצלו בוודאות גמורה, הוא מוציא החלטתו זו בלשון ברורה
ומסוימת ואם חסר בברירות מבטאו, אות הוא כי רצונו והחלטתו לא הגיעו לידי המדה השלמה
ואף כי הוא רוצה בדבר ומכוון לזה מ"מ אין רצונו בהיר. אמנם גבי נדרים חידשה לנו
התורה שדי לנו מדת החלטה כזו המובעת בדבור קלוש אבל בדין קדושין מסתפק הש"ס אי
סגי במדת החלטה כזו דגמרינן מנדרים או דלמא שאני קדושין מנדרים ובעינן החלטה גמורה
המתבטאת בדבור מפורט ומפורש, דאין יד קדושין, ובזה יוארו לנו דברי הר"ן, דבאמת
ואת נמי קאמר, מיהו אילו לא הי' אפשר לפרש דבריו דואת חזאי קאמר, הי' נחשב דבור זה
דבור גמור ומפורש אבל כיון דיש לפרש דבריו ג"כ דואת חזאי קאמר, לכן דיבור כזה
אינו דבור גמור, ואינו יוצא כי אם משום שההחלטה אינה גמורה ומושלמת לגמרי ע"כ
דברי המהרי"ל בלוך ודפח"ח וע"ש עוד מרגליות וינעם לך.
ואי אפשר לפרט את
כל ההשכלות של כל האוצרות הצרורות לנו באמתחתנו, כי רבים הן. ועומק פסיכולוגי אדיר
מבצבץ מתוך הדברים. בין היתר, לומדים את הדיוק האלוקי ברמת הכוונה הנדרשת כדי
לפעול חלות או קנין. בכחות הנפש של האדם יש אין-ספור רמות של 'הרגשים' וכוונות,
ואין רמה אחידה של כוונה הנדרשת בכל הנושאים כולם. בכל תחום חייבים לדון בגופו
ולברר מה רצון התורה. למדנו גם שדברים המובעים בצורה ברורה והחלטית, מגלים על רמת
שכנוע גבוה. כאשר עוסקים בחינוך ילדנו, ידע זה הוא קריטי, וד"ל. הערה אחרונה,
וההרחבה בה תמלא גיליונות רבים: בתחום המידות אדם צריך להיות מודע לכך שנפשו היא
כעין סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. נקח לדוגה את מדת "לב טוב".
בדרך כלל, מתארים אדם עם לב טוב כ"בעל לב טוב". אפיון זה יש בו מן
הרדידות. יש מיליוני דרגות בלב האדם של לב טוב או פחות טוב וא"א למצות את
האדם בתיאור חיובי או שלילי. "עקוב הלב מכל, אנוש הוא מי ידענו" [ירמיהו
י"ז, ה]. האדם הוא המורכב שביצורים וכדי להתחיל ללכת בכיוון של הבנת נפשו [שהיא
יסוד העבודה המוסרית, כמו שהאריך הגר"ש וולבה זצ"ל ועוד מבעלי המוסר]
צריך להיות מודע למורכבות שלו ולדקויות מידותיו, תחושותיו ונטיותיו. חוששני שדברי
לא יובנו כהלכה ע"י רבים, אבל אני בכל זאת כותב למעמיקים הצמאים לקרבת אלקים
אמיתית, בני עליה המועטים, שרידים אשר ה' קורא, בתקווה שדברי יביאו להם תועלת.
ובכתב לא ניתן להתפרש יותר לעת הזאת, ועוד חזון למועד.
שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה