יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

'קבלו עליהם את המיתה' - נוראות התשובה של עם ישראל

לזכות שמואל אלכסנדר בן נעכא גיטל לברכה והצלחה וכל טוב סלה!!
 
במאמר קצר זה נלמד על נוראות מדרגת התשובה שאליה הגיעו עם ישראל אחרי חטא העגל. והתקוה היא שגם אנו נלך בדרכי אבותנו ו'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה'.
 
אחרי חטא העגל כשחזר משה מתפילתו הראשונה נאמר על בני ישראל "ויתנצלו בני ישראל את עדים" [שמות פרק ל"ג פס' ו'] ותרגם אונקלוס 'תקון זיניהון' וביאר הרמב"ן שם בזה הלשון 'כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחילה. ואונקלוס שתרגם בעדי תיקון זין דעתו כדברי האומר בשמות רבה 'זינאות חגר להם' כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להינצל מכל פגע ומלאך המוות והם שמותיו של הקב"ה. והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל וזה עניין תשובה גדולה וחרטה בחטאם עכ"ל. מהרמב"ן הזה יוצאים יסודות גדולים וכמו שיבתאר [ועיין בס' בית היין בהערה כה בביאור דברי הרמב"ן].
 
הגר"ח שמואלביץ זצ"ל למד מדברי הרמב"ן הנ"ל [שיחות מוסר תשל"א מאמר י"ד] שויתורם של עם ישראל על הזכות להינצל ממלאך המוות נבע מתוך רצון למצוא עצות להילחם ביצר הרע והעצה בה בחרו הייתה 'יזכיר לעצמו יום המיתה' [כדאי' בפ"ק דברכות].
 
דהיינו עם ישראל הבין שאם יישארו חיים לעד ימשיכו להיגרר אחרי הרגלם וטבעם ולא יהיה בידם כלי להילחם בהרגל דהא קיימא לן שאחת מהדרכים שמביאות את האדם לתשובה היא זכירת יום המיתה שרואה ומבחין בחייו הקצרים ומבין שאם לא יתעורר לתקן מעשיו יצא מהעולם בלי להתכונן לעולם הנצחי. וכמו שכתב ר' יונה [בשערי תשובה ש"ב אות ז'] הדרך השני כאשר יבואו ימי הזקנה והגיעו ימי השיבה גם יזכור קיצו כי קרוב וישב אל ה' וירחמהו.
 
ובספר דולה ומשקה [עמ' 71] הוסיף שיש בזה הערה נוראה למתבונן, חיוב מציאת העצות להלחם ביצר הרע מגיע עד לחיוב של מסירות נפש כפשוטו.
 
ומעורר נוסף מצינו בזכירת יום המוות והוא מוגבלותן של אפשרויות ההתקדמות ללא קשר ישיר לדין של מעלה. דהיינו מי שזמנו מוגבל מבין שאם לא יזדרז יהיו דברים שלא יספיק לעשות ומדרגות שלא יעלה אליהן ומכוח זה מתעורר בו רצון עז יותר לעמול לתקן נפשו. מה שאין כן מי שחייו ללא גבול איננו דואג וטרוד למלא את זמנו בתוכן דאיננו מוגבל בזמן ותמיד יוותרו אפשרויות תיקון. כלפי מי שזמנו קצוב איבוד יום הוא איבוד אפשרויות ומעלות אלא אם כן הוא מנצל כל יום עד תומו וזוכה להתעלות למדרגת אברהם אבינו שהיה בא בימים שהגיע עם כל ימיו מלאים בעבודת ה' אל מותו.
 
אך זאת חשוב לדעת, שאין לראות ביום המיתה דבר שמייאש ומדכא אלא דבר שממריץ ודוחף לעלות מעלה מעלה עכ"ד.
 
עוד אפשר ללמוד מדברי הרמב"ן סמך לדעה שרשאי לאבד עצמו לדעת כדי לכפר על נפשו ואכמ"ל בזה. ושו"מ שהעיר בזה הג"ר דוד קאהן [תולדותן של אבות עמ' 231].
 
הג"ר יואל קלופט זצ"ל [דעת יואל מאמר כ"ד] הסביר שמדברי הרמב"ן למדים את ענין 'תמליכוני עליכם' בראש השנה, שהוא קבלת הדין ברצון.
 
ועפ"ז יתיישבו עוד כמה דברים: כתוב בספרים בשם האר"י ז"ל שבשעת קריאת שמע יקבל עליו ארבע מיתות בי"ד, וקשה, מה ענין ארבע מיתות בי"ד של חוטאים לקריאת שמע? יתר על כן מצינו בויכוח של נעמי ורות שאמרה נעמי יש לנו בתי קברות נפרדים לנסקלין ונשרפין ורות ענתה 'ושם אקבר', וקשה מאוד מה זה שייך לקבלת יהדות וגרות לחילוקי בית הקברות? ולפי דברי הרמב"ן האלו שתשובה גדולה היא קבלת הדין ברצון, על כן בשעת קבלת עול מלכות שמים חייב לקבל עליו את הדין ברצון והיא קבלת עול מלכות שמים כמו שביארנו. וכן בקבלת יהדות צריך לקבל עליו את הדין עד קצה העונש וזהו גם הענין של מסירות נפש בשעת נפילת אפים שמבואר בספרים עכ"ד הדעת יואל.
 
ויש להוסיף מה שהעיר בס' אשא עיני [עמ' רמט] שכאן כדין וכהלכה קבלו על עצמם מיתה שהרי אין כפרה לחילול השם אלא ע"י מיתה.יצויין שלדברי הספורנו [עי' דברים ט' ו'] עפ"י דיוק הכתוב, עיקר חטאם היה לא עצם עשיית העגל ועבודתו אלא קשיות ערפם ע"ש. וגם לפי דבריו ניחא מאד שהמוכן למות בעקבות חטאו בודאי שבר את קשיות ערפו.  
 
 
ויש לצרף דברי הכהן הגדול מדווינסק בספרו הגדול משך חכמה על הפסוק 'ויעמוד משה בשער המחנה' שכתב שאחרי שירד משה וצוה ללויים לעבור משער לשער ולהרוג הלא הלויים היו רק אחד ממאה נגד רבבות אלפי ישראל חלוצי צבא כי המה היו כשמונת אלפים. ובכל זאת הניחו אותם אלפי בנ"י ולא עמדו נגדם. אילו היה אצלם שום ספק במעמד הנבחר הזה לא עמדו על נפשם ונקהלו להשמיד הלוים לבלי יכלו להרוג בהם מספר גדול כשלשת אלפי איש. ומזה הוא נראה להדור יולד אחריהם כי לא הי' להם שום ספק במעמד הנורא רק כיון שירד משה מההר ידעו שהן חייבים מיתה וימיתם משה עפ"י צווי ללוים ושתו מימי העגל אף כי ראו שהמות כרוך בזה, שרצו שתהא מיתתן כפרה על חטאיהם ולכך זכו לחיי העוה"ב עכ"ד המאירים שמשלימים את דברי הרמב"ן.
 
ועכשיו מובנים דברי חז"ל [ע"ז ד,ב] שלא היו ישראל ראויים למעשה העגל אלא שחטאו כדי להורות דרך התשובה. והקשה בס' תורת שמחה [עמ' קב] שתשובה היא אחד מתרי"ג מצות ומה צריך יותר מזה? אלא שכאן לומדים את איכות התשובה, שהיו מוכנים למות כדי לכפר על עוונם ע"ש.
 
וע"ע בס' דברות צבי ח"ט [עמ' קי] בענין הכתרים.
 
עכ"פ, לדרכינו למדנו את גודל החרטה והמסירות נפש של בני ישראל מתוך רצונם העז לכפר על חטא העגל. וגם אנו בדלותנו יכולים להגיע לפסגות של תשובה אם כנים ואמיתיים אנו ברצוננו לחזור למקור מחצבתנו.
 
כתבתי בט"ו רם חשון התשע"ג
פה גלות ניו יורק
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה