יום שני, 22 באוקטובר 2012

עינוי יתום ואלמנה

לזכות הבחור החשוב שמואל אלכסנדר בן נעכא גיטל שיעלה בתורה ויראת שמים להיות כאחד הגדולים אשר בארץ.
הקדמה 
זכינו כבר לכתוב בנושא עינוי יתום ואלמנה אבל בגלל חומרת האיסור וחביבות יתומים ואלמנות בעיני השם יתברך, אמרתי אחזור ואשנה פרק זה. והא לכם מה שהעליתי במצודתי בדלותי וצרף למה שכתבתי במקום אחר.
 
"כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" [כג, כא-כב].
 
א] השוני בין מיתה זו לשאר חיובי מיתה בידי שמים
 
הרמב"ן בפירושו על התורה הקשה למה לא מנו רבותינו בכל חייבי מיתה בידי שמים בברייתא דאלו הן שבמיתה השנויה בסנהדרין [פג]? ותירץ שהטעם שאין זה כמיתת בנ"א בידי שמים שנא' בהם ומתו בו כי יחללוהו ולא תמותו אבל העונש בכאן שיהרוג אותם בחרב אויב או במלחמה וכו' עיי"ש.
מבואר מדברי הרמב"ן דשאני מיתה זו משאר מיתות ב"ד, שכאן יש מיתה מיוחדת של הריגה בחרב.
 והנה במנחת חינוך [מצוה ס"ה אות ח] כתב דתשובה על לאו זה הוא ככל עבירות שבין אדם לחבירו שצריך לרצות את חבירו אך אפילו ריצה את חבירו צריך תשובה לפני השי"ת ואפשר דהו"ל מן הלאוין החמורין כיון דעונשו מפורש והרגתי כו' דהוא מיתה בידי שמים א"כ צריך תשובה ויו"כ ויסורים עיי"ש והעיר בספר שפת הים [עמ' עדר] שמדברי הרמב"ן מפורש דהוי יותר חמור ממיתה בידי שמים וכיון שכל לאו שיש בו כרת ומיתה ביד"ש צריך גם יו"כ ויסורים, הוא הדין בלאו דלא תענו יתום ואלמנה דהוא עונש מיתה ממש אלא דמיתה זו אינו מיתה סתם אלא הריגה. וכן דבר פשוט שעל לאו זה נפסל לעדות דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתה אף דאינו מיתת ב"ד ואי"צ לטעם המבואר שם במנ"ח דהוא עבירה חמורה כיון דעונשו מפורש והוי יותר ממלקות עיין בדבריו, דלדברי הרמב"ן הוא לאו שניתן לאזהרת מיתה ממש ודו"ק.
 
ועי' בס' חבצלת השרון [פ' משפטים על פסוק זה] שהאריך להסביר שסתם מיתה בידי שמים הוא חלות דין שחלה על הגברא ולכן יש דין קים ליה בדרבה מיניה ואילו המענה יתום ואלמנה הוא בגדר עונש ונקמה וה' רב את ריבם והוא בעל דין שלהם ואינו שופט בעלמא כבסתם מיתה ביד"ש. ועפי"ז ביאר באופן נפלא את משל כבשת הרש [שמואל ב' פי"ב] שהעשיר היה חייב גם מיתה וגם ארבעה כבשים [כדין תורה שהגונב וטובח חייב ארבע] וקשה למה אין קלב"מ ויפטר מתשלום הארבע? אבל אם בין נבין שאין כאן חיוב מיתה רגיל אלא עונש מיוחד שהשם נהיה בעל דינו של היתום א"ש, שאין כאן חיוב מיתה החל על הגברא שיפטור אותו מתשלומין. [רבים התקשו בקושיא זו – עי' בס' משבצות זהב].
ומאלף לראות את לשונות המדרש [מובאות בס' 'תורה שלימה']: כל אלמנה ויתום, אין לי אלא אלמנה ויתום, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר כל - לא תענון. אם כן למה נאמר אלמנה ויתום? ממהר אני ליפרע על ידי אלמנה ויתום יתר מכל אדם שהאשה קובלת לבעלה בן קובל לאביו אבל אלו אין להם למי שיקבלו לו אלא לי בלבד [מכילתא דרשב"י]. 
כל אלמנה ויתום לא תענון - ר' יוסי אמר למה אוהב אלהים יתומים ואלמנות אלא שאין עיניהם תלויות אלא בו שנאמר אבי יתומים ודיין אלמנות לכך כל הגוזלן כאלו גוזל להקב"ה שהוא אביהם שבשמים והוא כועס עליו שנאמר 'וחרה אפי וכו''. הרי מפורש שיש כאן דין מיוחד שהשם בא להגנת היתום והאלמנה וממיט על המצערם עונש חמור, ואין זה סתם מיתה ביד"ש.
 
ועי' בס' הדר יעקב [ח"ה סי' יט] שהוכיח שרבינו יונה אינו בדעה אחידה עם הרמב"ן [ששונה מיתה זו מסתם מיתה ביד"ש] וסובר שאין חילוק מהותי בין חיוב מיתה זה לשאר חיובי מתיה בידי שמים שהרי קבע מיתה בידי שמים זו באותה קטגוריה עם מיתות בידי שמים אחרות כגון אוכל טבל וזר שאכל תרומה.
 
ב] רש"י: הוא הדין לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהוה
 
ז"ל המכילתא: כל אלמנה ויתום לא תענון אין לי אלא אלמנה ויתום שאר כל אדם מנין תלמוד לומר לא תענון דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אלמנה ויתום שדרכו לענות בהן דבר הכתוב.
רש"י כתב וז"ל הוא הדין לכל אדם אלא שדבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם עכ"ל. ובגור אריה למהר"ל מפראג כתב וז"ל הוא במכילתא ונ"ל לפרש דהכי פירושו מדכתיב 'כל אלמנה ויתום לא תענון' ולא כתיב 'לא תענון יתום ואלמנה' דהוי כמו כלל ופרט 'לא תענון' כלל 'אלמנה ויתום' פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל עכשיו דכתיב 'לא תענון' בסוף הוי פרט וכלל ומרבה הכל אלא דקשה לי למה הניח דברי ר"ע דהלכה כמותו נגד חבירו וסבירא ליה דביתום ואלמנה דבר הכתוב שמצוי לענותן לכך מזהיר עליו ביותר ולא שדבר הכתוב בהוה ועיי"ש דרצה לפרש דר"ע ורבי ישמעאל אינם חולקין אלא במשמעות הדרש לרבות כל אדם ומסיים 'אבל לא נראה לי פירוש זה דבהא פליגי הנך תנאי' ונשאר בקושיא. ובספר משנת חכמים ג"כ כתב כהגור אריה דדוחק לומר דלכו"ע ה"ה כל אדם ומשמעות דורשים איכא בינייהו וכתב דהרמב"ם באמת פוסק כר"ע דדווקא ביתום ואלמנה יש הלאו וכן החפץ חיים בפתיחה [לאוין טו] הביא שיטת הרמב"ם והסמ"ג [מצות ל"ת ח] והרבינו יונה דהלאו הוא רק ביתום ואלמנה. ובסוף מביא שיטת רש"י בפ' משפטים דה"ה בכל אדם ושיטת רש"י צע"ג למה לא פסק כרבי עקיבא מחבירו.
באור החיים על פסוק זה מבואר תירוץ לקושיתו של הגור אריה ולבירור שיטת רש"י שכתב וז"ל 'אם ענה תענה אותו' צל"ד למה הוצרך לומר תיבת 'אותו' ולא הספיק באומרו 'אם תענה' והדבר ידוע שחוזר על הסמוך. ונראה ע"פ מ"ש במכילתא לא תענון אין לי אלא יתום ואלמנה, שאר כל אדם מנין ת"ל לא תענון ע"כ וכפי זה יש אזהרה גם לשאר כל אדם מלא תענון, לזה אמר הכתוב 'אותו' פירוש אותו שמוזכר בפירוש הוא שעונשו שיהיו נשיהם אלמנות ובניהם יתומים אבל המענה כל אדם אין עונשו כל כך עכ"ל.
ולפי"ז מתרץ בס' 'שפת הים' את דיוקו של ה'גור אריה' דמה שרש"י מביא את לשונו של ר' ישמעאל היינו לגבי עיקר האיסור שמרבה כל אדם לאיסור עינוי אם הוא תשוש כח, אבל לא לעונש החמור שבזה קיי"ל כר"ע דזה רק ביתום ואלמנה ולפי"ז אפשר דרש"י ורמב"ם אינם חולקים לדינא, דהרמב"ם מדבר על עונש החמור דהוא דווקא ביתום ואלמנה ורש"י שכתב כל אדם תשוש כח הוא לאיסור בעלמא והר"מ לא דיבר מזה. אבל אין זה כפשטות דברי הרמב"ם וכמו שכתב המנ"ח באות א' שלדעת הרמב"ם הלאו שייך דוקא ביתום ואלמנה.
 
וראיתי בס' הדר יעקב [לגרי"ח סופר שליט"א ח"ג סי' ז'] שכתב: נתעוררתי בס"ד דלפי מה שפירש רש"י ז"ל שמה שאמרה תורה אלמנה ויתום לא תענון היינו שדבר הכתוב בהוה אבל כל איש ישראל בכלל, אם כן איך מצאנו ידינו ורגלינו בדבר שלפי זה כל המצער לאדם מישראל כגון שהקניטו או אונה אותו בדברים אפילו שאינו אלמנה ויתום הוא בגדר האיסור ועובר בלאו דלא תענון וממילא נמצא בעונש הנורא האמור לעיל רח"ל וחייב מיתה בידי שמים כדקיימא לן במענה אלמנה ויתום.
ולומר שהמצער והמאנה לאדם מישראל הוא רק נמצא בגדר הלאו והאיסור דלא תענון אבל אינו נמצא בעונש של וחרה אפי וגו' רח"ל ועונש זה לא נאמר אלא רק על המאנה אלמנה ויתום ממש צ"ע דזו מנין ומאן מפיס, עכ"ד.
קושטא קאי, שכך באמת כתב באור החיים הקדוש עפ"י דיוקו בפסוק. שו"מ שבהמשך דבריו הביא ה'הדר יעקב' את דברי האוה"ח הקדוש ויישב דברי רש"י על פיהם.
וחשבתי לדון שאולי לדעת רש"י אינו עובר המענה סתם אדם אלא רק אומלל כדוגמת יתום ואלמנה. וששתי כמוצא שלל רב כשראיתי שכך כתב הכהן הגדול מראדין [בפתיחה לספר חפץ חיים [לאוין טו].
 
יש להעיר שדברי רש"י 'ודבר מצוי לענותם' דומים מאד לדברי ר' עקיבא 'שדרכן לענות' מה שמאשש את התיזה שרש"י פסק כדברי רבי עקיבא אבל מצד שני פשטות דברי המכילתא שרבי עקיבא ורבי ישמעאל חולקים ורק לפי רבי ישמעאל בכל אדם הכתוב מדבר וא"כ רש"י פסק כרבי ישמעאל, עי' בס' נהרות איתן [לרבי אברהם רובין בשער הספר עמ' י"ח].
 
ג] שערי תשובה – לאו זה לא נאמר בכל אדם וכדעת הרמב"ם
 
בספר שערי תשובה [שער ג' אות כ"ד] כתב: ומי שיצעיק ויצער אלמנה ויתום, בין בגזל בין בעושק בין בהכלמה וכל מיני הצער חייב מיתה בידי שמים. וכן הדיינים שיש בידם להציל גזול מיד עושק ויתום לא ישפוטו משפט מות להם שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. פרוש והיו נשיכם אלמנות כנגד עינוי האלמנה ובניכם יתומים כנגד עינוי היתום מדה כנגד מדה והמצער כל איש מישראל אף על פי שלא נכתב בו העונשים האלה עובר בלא תעשה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו ואמרו רז"ל באונאת דברים הכתוב מדבר עכ"ל.
משמעות דבריו שס"ל כדעת הרמב"ם שאין לאו דלא תענון בכל אדם [ורק לאו דלא תונו איש את עמיתו].
 
ד] גם הנמנע מלהצילם מיד עושקם עובר
 
חידוש גדול מופיע בדברי רבינו יונה "וכן הדיינים שיש בידם להציל גזול מיד עושק ויתום לא ישפוטו משפט מות להם" שאף אם יש בידם להציל ולא הצילו עוברים. וכדבריו מצאתי באבן עזרא  שכתב "ואחר שאמר לא תענון לשון רבים אמר אם תענה כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה".
והוסיף בס' אז ישיר [עמ' שצג] לפי דברי המדקדקים שהביא המשך חכמה על הפסוק ולא ידעון אבותיך שתוספת הנו"ן משמעותה הקטנה, עיין שם. ולפי דברי הראב"ע מדוקדק מאד מה שכתבה כאן התורה לא תענון משום שבאה לכלול גם עינוי קטן דהיינו מה שרואה את האחר מענה יתום ואלמנה ואינו עוזר שאין שם אלא שב ואל תעשה ומכל מקום הזהירה התורה מזה עכ"ד.
 
אפשר גם לומר שבגלל רגישותם המיוחדת אפילו עינוי קטן נחשב לאיסור חמור. ועי' בס' שפת הים עמ' רעו-רעז שדברי האבן עזרא הם דלא כהח"ח שמשמעות דבריו שאם מצער אותם רק בגרמא אינו עובר.
 
ה] לחוס על ממונם
 
החינוך [מצוה ס"ה] כתב דחייבים לחוס על ממון של יתומים יותר מממון עצמו דמפני כן אמרו רז"ל שהבא ליפרע מיתומים לא יפרע אלא בשבועה משא"כ באחר עכ"ל.
ותמה המנ"ח ע"ז דהא דלא נפרע אלא בשבועה הוא גם ביורשים גדולים וזקנים. אבל העירו שמדברי החינוך עכ"פ יוצא דאף דבמצות ואהבת לרעך כמוך אינו חייב יותר מלעצמו מ"מ ביתומים ואלמנות חייב לחוס על ממונם יותר מבממון עצמו.
 
ו] גר שנתגייר
 
במנ"ח חקר כו"כ חקירות אם גר שנתגיירו בניו הקטנים עמו דעפ"י דיני התורה אין להם קורבות דכקטן שנולד דמו מ"מ אפשר דאינו עובר בלאו זה דיתום דהטעם דהם תשושי כח וכאן הא יש לו אב שעומד עבורו כרחמי אב א"כ אינו תש כחו י"ל דאינו עובר עליו דאינו נקרא יתום לענין זה הלאו. וכן עבד קטן הנולד מעבד ושפחה נהי דאין לו יחוס אחר האב מ"מ מהטבע דאב דהוא מרחם עליו אפשר ג"כ אינו בכלל לאו זה וכו'. וסיים שם דאין נפ"מ כיון דאין לוקין על לאו זה. [ועי' מש"כ בספר זכרון משה לרב הלל ליטווק עמ' מו]
 
ואשקוטה ואביטה בספר אורח נאמן [עמ' יג לג"ר מנחם נתן אוירבך זצ"ל] דהא נפ"מ לענין לפסול לעדות כמו שהמנ"ח בעצמו הניח בצ"ע שם וכ' דאף דאין בו מלקות מ"מ י"ל דמי שעבר על לאו זה נפסל לעדות כיון דעונשו מפורש יותר ממלקות הו"ל עבירה חמורה כמו שנפסל לעדות בלאו שנותן למיתת ב"ד כמ"ש באו"ת חו"מ סי' ל"ד עכ"ל.
 
ובספק המנ"ח אם הולכים בתר הטבע [ואם יש לגר אב ואם בטבע אינו נחשב יתום] או בתר הדין [ולפי הדין כבר אינם אביו ואמו] יש לחקור כמו"כ לגבי יחוד גר עם אמו שמטבע הדברים אין לו יצר כלפיה אבל מצד שני היא כבר איננה אמו [עי' בשו"ת אגרות משה אבה"ע ח"ד סי' סד ובס' נהרות איתן לג"ר אברהם רובין ח"ג עמ' שג]. וגם בדין יחוד עם הורים מאמצים שמצד הטבע אין כאן חשש אבל עפ"י דין אינם הוריו [עי' בציץ אליעזר וכעת איני זוכר איה מקום כבודו]. וכן בגר שנתגייר בנו עמו והאב בא במחתרת על בנו אם אמרינן דרחמי האב על בנו ואסור להרוג אותו. וכן ישראל שהרג את הבן אם האב נעשה גואל הדם שמטבע הדברים הוא בכלל "כי יחם לבבו". [ספר טוב הארץ עמ' 8]
 ובמק"א אחר הבאנו מדברי האחרונים שתירצו השגת הרמב"ן על הרמב"ם שמנה עינוי יתום ואלמנה ללאו אחד, וכעת ראיתי שדן בזה בספר משא בני קהת עמ' כד.
וע"ע בס' מנחת אלימלך ח"ב סי' לב ובמנחת חינוך מצוה ס"ה בהוצאת מכון י-ם עם הרבה הערות וציונים.
 
כתבתי במוצ"ש פרשת נח
פה גבעת זאב החדשה שכונת אגן האיילות
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה