חופת נדה
א] שיטת הר"ן
שחופה היא הכנסה לרשותו וגם אם נתיחד באיסור, חלה החופה
ב] שיטת הרמב"ם –
חופה היינו יחוד
ג] קושיות על
הרמב"ם – יש חופה לפסולות – נישואי כה"ג ביו"כ
ד]
תירוץ הב"י – בקטנה ונערה סגי במסירה ולא צריך יחוד הראוי לביאה
ה]
ביאור הגרנ"ט – חופת נדה פועלת בירושה וטומאה והפרת נדרים אבל לא להתיר ביאה.
ו]
המהלך של הגרד"ש
הר"ן
ריש כתובות הביא דיש המוכיחים ממה שאמרו בפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות משום שאינה
ראויה לנישואין דחופה היא יחוד ולכך א"א לשאת נדה משום דאסור לו להתיחד עמה וכל
חופה שאינה ראויה לביאה אינה חופה, ומכל מקום אם נתיחד עמה באיסור חלים הנישואין וכדמוכח
מהא דאיתא ביבמות נ"ו דיש חופה לפסולות. ועוד הביא הר"ן דיש אומרים דחופה
לאו היינו יחוד אלא הכנסה לביתו והוכיח כדבריהם מהא דאיתא לקמן "אלמנה מן הנישואין
כתובתה מנה" אף דיש עדים שלא נתיחדה עם בעלה, וחזינן דשייך נישואין אפי' בלא יחוד
והא דמבואר כאן בגמ' דנדה אינה ראויה לנישואין דמה"ט אין מעלה לה מזונות אינו
משום דאסור לשאתה אלא משום דאי אפשר לחייב את הבעל לכנוס אשה שאסור לו להתיחד עמה.
הרמב"ם
בפ"י מהלכות אישות ה"ב כתב "כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת
לבוא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ
שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה אבל אם היתה
נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין."
ומבואר
בדברי הרמב"ם דאפי' בדיעבד ל"מ חופה באשה האסורה עליו משום דבעינן יחוד הראוי
לביאה. וצ"ע הוכחת הר"ן מהא דיבמות דיש חופה לפסולות. וכן קשה קו' הר"ן
מאלמנה מן הנישואין דבאו עדים שלא נתיחדה, ומוכח דל"ב יחוד לנישואין. ו'הבית יעקב'
הקשה עוד ע"ד הרמב"ם מהא דאיתא ביומא י"ג דמעמידים לכה"ג ביוה"כ
אשה אחרת שמא תמות אשתו ולעבודת כה"ג ביוה"כ צריך שתהא לו אשה נשואה וכדכתיב
וכפר בעדו ובעד ביתו, ולא סגי במאורסת לו ואם מתה אשתו נושא את האשה האחרת ביוה"כ
כ"כ תוס' בשם הירושלמי. ולשיטת הר"מ היאך הועילו הנישואין ביוה"כ שהרי
אסור לו לבא עליה והו"ל נישואין שאינם ראויים לביאה.
עוד
הקשה הב"י מהמבואר לקמן מ"ח דאיכא מאן דאמר דאם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל
נכנסת האשה לרשות הבעל וחשובה כנשואה לכל הדברים וא"כ חזינן דלא בעינן כלל יחוד לנישואין. ותירץ הב"י דהתם מיירי בקטנה ונערה שנשאת
בע"כ מדעת אביה ולכך סגי במה שהאב מוסרה לשלוחי הבעל לנישואין דעי"ז יש כאן
הכנסה לרשות הבעל משא"כ בבוגרת דאינה נישאת בע"כ לא תועיל מסירה לשלוחי הבעל
משום דאין כאן כניסה לרשות הבעל ובזה מצריך הרמב"ם יחוד דוקא.
[והגרנ"ט
ביאר החילוק בין נערה לבוגרת בסגנון אחר דנערה דהיא ברשות אביה ממילא בזה שהאב מוסרה
לנישואין יש כאן מעשה של הכנסה לרשות הבעל משא"כ בבוגרת דהיא ברשות עצמה אין כאן
מעשה של יציאה מרשותה וכניסה לרשות הבעל.]
ולפ"ז
מיושבות כל הקושיות דהגמ' ביומא לגבי כה"ג ע"כ איירי בנערה, דבוגרת אסורה
לכה"ג ובנערה סגי במסירה לרשות הבעל ול"ב יחוד. וכן במה שהקשה הר"ן
מאלמנה מן הנישואין י"ל דהתם איירי בקטנה או נערה שנמסרה ע"י אביה ובזה משכח"ל
נישואין בלא יחוד.
אולם
עיקר חילוק הב"י צ"ע מלשון הר"מ דכתב בסתם דבעינן לנישואין יחוד הראוי
לביאה ומשמע דבכל גווני הדין כן, ואין חילוק בין קטנה לגדולה.
ומפורסם
בעולם הישיבות ביאור הגרנ"פ בשיטת הר"מ
דבנישואין איכללו תרי מילי א] מה שהבעל קונה אותה לדברים הכלליים, דהיינו ליורשה וליטמא
לה ולהפר נדריה. ב] לענין דברים שבינו לבינה והיינו דמשתעבדים
זה לזה שאינה יכולה לאסור עצמה עליו וכמו כן הוא אינו יוכל לאסור עצמו עליה ועוד דע"י
הנישואין מותר לו לבוא עליה דבהיותה ארוסה הרי היתה אסורה לבעלה. ועפי"ז באר שמש"כ
הר"מ דבעינן יחוד הראוי לביאה הוא רק לענין מה שהנישואין פועלים בדברים שבינו
לבינה דבזה איירי הר"מ בריש פרק י' מהל' אישות אבל לגבי הקנינים שהבעל זוכה באשתו
מודה הרמב"ם דסגי גם בהכנסה לביתו וכמו בכל הקנינים דאדם קונה ע"י חצר ונמצא
שגם בלא יחוד יש עליה שם נשואה לגבי שיורשה ומיטמא לה, וממילא משכח"ל שפיר אלמנה
מן הנישואין בלא יחוד, ולענין זה אמרו דיש חופה לפסולות. ולדברי הגרנ"ט אתי שפיר
לשון הרמב"ם דכתב "אבל אם היתה נדה וכו' לא גמרו הנישואין" ומשמע מלשון
זו דיש כאן נישואין אלא שאינם נישואין גמורים לכל הדברים. וכן ניחא מ"ש הרמב"ם
בהלכה ו' דבדיעבד אם ברכו ברכת חתנים בחופת נדה א"צ לחזור לחזור ולברך והיינו
דיש כאן חלות נישואין מסוימת דאם לא חלו הנישואין כלל אמאי א"צ לחזור ולברך.
אלא
שכבר העירו דבמגיד משנה בהלכה ב' נוקט דלדעת הר"מ אין חופת נדה קונה לא ליורשה
ולא ליטמא לה וזה להדיא דלא כגרנ"ט. גם עצם הפירוש מוקשה מאוד דהנה כתב הרמב"ם
דחופה היינו שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה 'והוא הנקרא נשואין בכל מקום', ומשמע
להדיא דחופה היא בצירופא דתרווייהו, הכנסה לרשות וייחוד וא"כ איך נחלקה לחצאין
לומר שיש מקצת חופה בהכנסה לרשותו בלבד. ועוד דברמב"ם שם בהל"ו פסק דאם עבר
ובירך ברכת חתנים על הנדה דאינו חוזר ומברך ולפי הגרנ"ט וכי חיילא הברכה על הקנינים
בלבד. ועי' עוד מה שהקשה בס' בכורי ראובן
עמ"ס כתובות עמ' יב, וע"ע בקה"י [ח"א סי' י"ח] ובספר דגל ראובן [סי' כג].
בשיעורי הגאון ר' דב שוורצמן זצ"ל [בס' א'] כתב לחלק בדעת הרמב"ם היפך דבריו דאדרבה הדין דחופה שאינה ראויה לביאה פסולה הוא דוקא לגבי זכויות הבעל באשתו הנשואה שיורשה ומיטמא לה ומפר נדריה אבל לענין להתירה לבעלה מודה הרמב"ם דאי"צ חופה הראויה לביאה וסגי בכניסתה לחופה ולהלן נתבאר מילתא בטעמא. ובאמת משמעות לשון הרמב"ם כדבריו שכתב בסוף ה"ב "ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין" משמע שחופה הראויה לביאה מעכבת עצם דין הנשואה שעדיין נקראית ארוסה וזה כמש"נ דהדין חופה הראויה לביאה היא כדי שתקרא נשואה לכל דבר ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה. עיי"ש שהאריך בזה בטוב טעם ודעת וגם כתב סברא נפלאה להסביר פשר החילוק בין היתר ביאה לקניני נישואין. וע"ע על דרך זו בקובץ רשימות שיעורים [סי' ד'], בס' גבורת יצחק על הרמב"ם [עמ' לח והלאה], בס' ביכורי ראובן [עמ"ס כתובות ב.], בס' שיעורי כתובות [להרה"ג ר' אלחנן מילר] סי' ג' שנעזרתי בו לכתיבת הנ"ל.
וע"ע בס' שיעורי
עיון התלמוד [לגאון רבי אבא ברמן זצ"ל] שהסביר את המח' בין הרמב"ם
לר"ן עפ"י מה שיסד בהתבסס על הרמב"ם שנישואין אחרי מתן תורה הוא
המשך של הדין נישואין לפני מתן תורה אלא שנתווסף הקדמת קנין קידושין אבל מצב
האישות שקיימת אח"כ הוא בדומה למה שהיה נהוג לפני מתן תורה. הר"ן סובר
שסגי בהכנסה לביתו ואילו הרמב"ם מצריך שיהיה גם יחוד ליצור את מצב האישות.
ועפ"ז יישב כמה וכמה דקדוקים וקושיות עיי"ש וינעם לך.
ועיין גם ביביע אומר
אבה"ע ח"ה סי' י' שהתיר לחתן לקדש כלה שפירסה נדה ע"י נתינת טבעת
על אצבעה בצירוף כמה סברות לקולא [זמן מועט, בפני רבים, שכינה שורה] עיי"ש. ובסוגיא זו יש אריכות גדולה במפרשי תלמודנו הקדוש ואני הצעיר קיצרתי ורק פתחתי את הסוגיא טיפה לגרות את הלומד להכנס לעיון מעמיק.
ח' באב ירושלים העתיקה תובב"א
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה