א] מה פירוש
ה'קמ"ל' בגמרא?
ב] מחלוקת רש"י
ושאר ראשונים אם מצא דם. לפי רש"י אינו נאמן ואילו לפי שא"ר נאמן
ג] לפ"ז
הקמ"ל אומר דקים ליה אבל אם אינו קים ליה אינו יכוך לאוסרה עליו.
ד] אם שאחד"א
הוא מדין נדר כשמצא דם אומרים שנדר בטעות. [ואם מדין נאמנות יותר פשוט שאינו נאמן
אם מצא דם שהרי יש הכחשה לטענה שלו].
ה] עוד ביאור
במחלוקת: לפי רש"י מציאת דם נחשב שגלוי לכל שטעה ואילו לפי שא"ר אפשר
לתלות בדם ציפור וע"כ אינו נחשב שגלוי לכל שטעה.
ו] הרמב"ם סובר
שאם מצא דם מ"מ נאמן. לדידיה ה'קמ"ל' בגמרא מתכוון לומר שגם אם לא
קי"ל אסורה עליו. סברתו שאין בכחנו לתת אמתלא לדבריו ולומר שלא התכוון לאסור
על עצמו.
ז] שטמ"ק –
רש"י סובר שגם בדלא קי"ל אמרינן שאחד"א ולפ"ז ה'קמ"ל'
אומר שאע"פ דלא קי"ל נאמן. אכן מלשון רש"י מוכח שלא כדבריו ורק
באופן דקי"ל נאמן.
האומר פ"פ מצאתי
נאמן לאוסרה עליו וברש"י שם "וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי
וכו' או שנאבדה המפה וכו' עיי"ש. ובהמשך הסוגיא שואלת הגמרא "מאי
קמ"ל [ר' אלעזר בדין זה] תנינא האומר לאשה קדשתיך [והלכו העדים ואינם נמצאים]
והיא אומרת לא קדשתני, היא מותרת בקרוביו [כיון שלדבריה מעולם לא נתקדשה לו ולא
נאסרה על קרוביו] והוא אסור בקרובותיה [מדין שויא, וא"כ מה חידש ר' אליעזר,
הרי כבר מצינו שאדם יכול לאסור אשה על עצמו]? מתרצת הגמרא, מהו דתימא התם ודאי קים
ליה [שיודע בודאות שקידשה], אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה [משום היותו רווק, כסבור
שמצא פ"פ ואינו כן, לכן היית מעלה על דעתי שאינו נאמן] קמ"ל [ר' אלעזר
שמ"מ אסורה עליו מדין שויא]. ויש לעיין מה בדיוק ה"קמ"ל" כאן.
האם הכוונה קמ"ל דבאמת קים ליה והיא זינתה תחתיו [אבל אם היינו אומרים דלא
קים לי' לא היה נאמן] או שמא קמ"ל דעל אף שאולי לא קים ליה, מ"מ אסורה
עליו מדין שויא. ונחזור לזה בהמשך אבל קודם נעיין בהשגת הר"ן על רש"י
בתחילת הסוגיא ש"טענת דמים אין לו".
וכתב הר"ן "נראה מדבריו דאי איכא דמים לא מתסרא, ואחרים
כתבו שאין הדמים ראי' דהא אפשר דדם צפור הכניסה ואפי' במשמש נמי אפשר דדם הצדדין הוא
דמ"מ איהו קים לי' דפ"פ מצא והכי מוכח בירושלמי עלה דברייתא דתניא בגמרא
כל שלא נהג במנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים דמה אנן קיימין בשלא פשפש ומצא היא
אומרת דם בתולים והוא אומר דם ציפור הוא הורע כחו וכו' ואמרינן עלה הדא דתימא שלא להפסידה
מכתובתה הוא אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה דאמר ר' הילא בשם ר' אלעי מצא פ"פ
אסור לקיימה משום ספק סוטה אלמא אע"פ שמצא דם אסורה עליו ותולה אותו בדם צפור
ואפי' משמש נמי נראה דאסורה דהא שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ותולה אותו בדם הצדדין
יעויי"ש בר"ן וכ"ה בחי' הרמב"ן ובשאה"ר ז"ל יעויי"ש
בדבריהם.
ומבואר
דנחלקו רש"י ושאה"ר היכא דמצא דם אי מהימן לאוסרה עליו דשאה"ר ס"ל
דמ"מ נאמן ומה שמצא דם תלינן בדם צפור וכו' ורש"י ס"ל דאינו נאמן דכיון
דמצא דם אמרינן דבודאי בתולה היא, וצ"ב דעת רש"י ז"ל דלכאורה הרי הוא
שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא דעל עצמו הוא נאמן כמאה עדים ואיך תהני ההוכחה מדם לבטל
הדין דשואחד"א?
והתשובה היא, שאנחנו
תופסים שאין הוא בקי ומבין בדבר ולכן אינו יכול לאוסרה עליו, וא"כ ה'קמ"ל'
אומר דקים ליה אבל כשיש הוכחה דלא קים ליה – אינו יכול לאוסרה עליו. וכך מתבאר
מדברי השיטה להר"ן עמ"ס כתובות דף ט' דכתב "... ונראה מדבריו [מדברי רש"י] דהיכא דאיכא דם לא מהימן
דכיון דאיכא דם לא קים לי' ופתח סתום מצא ומשום דלא קים לי' אמר הכי" יעויי"ש
דמתבאר דטעמא דאינה נאסרת הוא משום דאמרינן דלא קי"ל ולא שואחד"א בזה.
וכן
מתבאר ג"כ בחי' הרשב"א דכתב "וי"א
דדוקא כשלא מצא, הא מצא דמים לא וכו' ואע"ג דאיהו קאמר דמצא פ"פ לאו אדעתי'
איהו סבר דקי"ל ולא קי"ל דמילתא דלא קי"ל לאינשי
שפיר הוא והיינו נמי דאיצטריך לי' לר"א לאשמועינן בהא משום דלא קי"ל שפיר
ומיטעא טעי ולא מהימני אפי' לגבי נפשי' וכדאמרינן בסמוך מאי קמ"ל פשיטא ופרקינן
מהו דתימא מיקם הוא דלא קי"ל קמ"ל ודי לנו אם נאמר דקים לי' היכא דליכא מאן
דמכחיש לי' לטענתי' אבל במקום הכחשה לא. ולקמן נמי אמרינן מאי לאו דטעין פ"פ ודחינן
לא דקא טעין טענת דמים דאלמא מילתא דלא קי"ל לאינשי שפיר היא אע"ג דאיהו
טעין דקי"ל וכו' יעויי"ש. והן הן הדברים, שלפי אותה שיטה, אין הכונה דקי"ל
בודאות גמורה אלא דבד"כ קי"ל וזהו רק היכא דליכא הכחשה משא"כ כמצא דם אמרינן דהוי הוכחה דלא קי"ל, ולכן אינה נאסרת.
ודעת
שאה"ר דפליגי בזה על רש"י הוא משום דמפרשי דהא דאמרינן דקי"ל הוא בודאות
גמורה דנקטינן דכו"ע קי"ל ולכן ס"ל דנאסרת גם כשמצא דם דהא קי"ל
אלימא מההוכחה דדם דההוכחה מדם לא סגי להוכיח לנו דהוא לא קי"ל דאמרינן דהוא דם
צפור וכו', והיינו דיסוד פלוגתת רש"י ושאה"ר הוא במדת הקי"ל וההוכחה
מדם דרש"י מפרש דהקי"ל אינו בוודאות גמורה וממילא דההוכחה מדם אלימא להוכיח
לנו דלא קי"ל, ושאה"ר מפרשי דהקי"ל הוא בוודאות גמורה וההוכחה מדם אין
בכחה להוכיח לנו דלא קי"ל דאמרינן דהוא דם צפור וכו' וגם לדבריהם אילו לא הי'
במה לתלות הדם והי' הוכחה גמורה לא היתה נאסרת מטעמא דהוי אמרינן דהוא לא קי"ל
דמש"ה הוא דהוצרכו הראשונים למצוא במה לתלות הדם דבלא"ה כשישנה הוכחה ברורה
גם לדעתם היינו אומרים דלא קי"ל דלכו"ע שייך דלא קי"ל וכמוש"נ. עי' בהסבר זה בחי' הרי"ם אהע"ז סי' ס"ח סקי"ב,
ובקובץ רשימות שיעורים סי' י"ז.
והנה יש להעיר, דאם
שאד"א הוא מדין נאמנות, מובן שבאופן דלא קי"ל (לפי רש"י) או שאין
לו במה לתלות (לפי שאר ראשונים), אינו יכול לאוסרה עליו. אמנם, אם שאחד"א הוא
מדין נדר למה לא יוכל לאסור אותה עליו אפי' בגוונא דלא קי"ל או שאין לו במה
לתלות? ולכאורה ההסבר הוא שאנחנו נותנים פרשנות לדבריו שלא התכוון לאיסור באופן
דלא קים ליה או שנמצא דם דמוכח דלא קים ליה (לדעת רש"י) שהרי טעה, ונדר בטעות
לא הוי נדר. ודומה לאומרת טמאה אני וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת [כתובות כב.],
וה"נ הוי כעין אמתלא שאנחנו נותנים לדבריו [וחידוש הוא שיש בכחנו לתת אמתלא
ופרשנות לדבריו].
[ובבאר ציון [עמ'
קצב] ביאר אחרת שרש"י סובר שבראיית דם נחשב גלוי לכל שהיא בתולה ואילו
שא"ר סברי שמכיון שיש לתלות בדם צדדין או דם ציפור אינו נחשב גלוי לכל.]
הרמב"ם
[פי"א הי"ב] פוסק דאף במצא דם אם טען פ"פ מצאתי אסורה עליו, ולדעתו
הביאור ב'קמ"ל' הוא דאע"ג דלא קים להו אסורה מדין שאחד"א.
ובס' פשט ועיון כתב
דנחלקו בזה דלדעת רש"י יש כח בידינו לתת אמתלא לדבריו ולבטל דבריו ונימא דלא
קים להו ולא התכוון לאסור, ולרמב"ם רק הבע"ד יכול לתת אמתלא לדבריו
ואחרים לא, ולכן אסורה מדין שאחד"א.
בשטמ"ק
בד"ה נאמן לאוסרה עליו דכתב שם "ודע דלהכי ס"ל לרש"י דאינו נאמן
להפסידה כתובתה לר' אלעזר משום דכיון דאתי לאשמועינן דנאמן לאוסרה עליו אלמא דלא קים
לי' וכדפריך תלמודא מאי קמ"ל תנינא וכו' ומשני מהו דתימא התם דודאי קי"ל
אבל הכא מיקם הוא דלא קי"ל וס"ל לרש"י דבשלמא לאוסרה עליו אע"ג
דלא קי"ל מהימן לשוויי לי' חתיכה דאיסורא אבל להפסידה כתובתה לא מהימן אלא בטענה
ברורה לו ושמואל [דס"ל שנאמן גם להפסידה כתובתה] ס"ל דטענת פ"פ טענה
ברורה היא וקים לי' שפיר ולהכי מהימן אפי' להפסידה כתובתה וכו' יעויי"ש בשטמ"ק.
ומבואר
בדברי השטמ"ק דמפרש בדעת רש"י דס"ל דחידושי' דר' אלעזר הוא דנאמן לאוסרה
עליו אע"ג דלא קי"ל וזהו פי' הקמ"ל דנאסרת עליו אע"ג דלא קי"ל
[והבנתו בקמ"ל זהה להבנת הרמב"ם דלעיל. ובביאור הדבר י"ל ע"פ דעת
האחרונים דענין שואחד"א הוא מדין נדר דאדם יכול לאסור עליו דבר המותר מדין נדר
ולכן נאסרת עליו אפי' אי לא קי"ל [ולא אמרינן דהוי נדר בטעות]. ועכ"פ מבואר
בדברי השטמ"ק דמפרש בדעת רש"י דס"ל דנאסרת עליו מדין שואחד"א אפי'
אי אמרינן דלא קי"ל. ואולי שמואל סובר לפי רש"י דשאחד"א הוא מדין
נאמנות וכאן יש לו נאמנות מלאה שאנו תופסים דקים ליה ולכן נאמן גם להפסידה כתובתה.
ובעיקר
דברי השטמ"ק בדעת רש"י הנה מהסוגיא להלן בדף ט' ע"ב ומדברי רש"י
שם לא משמע כן דקאמר שם אביי אף אנן נמי חנינא וכו' ופירש"י שם "דטוען פ"פ
מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קי"ל". דמתבאר דטעמא דתיאסר עליו הוא משום
דאמרינן דקי"ל ואילו היינו אומרים דלא קי"ל לא היתה נאסרת עליו. וכן מתבאר
מדברי רש"י שם בדחיית הגמרא לא דקטעין טענת דמים דכתב דטענה מבוררת היא וליכא
למימר לא קים לי' אבל בפ"פ אימא לך לא קים לי" יעויי"ש דמתבאר להדיא
דהא דתיאסר עליו תלוי הוא בהענין דקי"ל דגם רש"י מפרש כשיטת שאה"ר דהקמ"ל
הוא דאמרינן דקי"ל והיינו משום דאי לא קי"ל אין כאן כלל הענין דשואחד"א
וכדמפורש להדיא בדברי הראשונים ז"ל דזהו הקמ"ל.
דלפי"ז
שפיר י"ל דטעמא דרש"י דס"ל דבמצא דם אינה נאסרת עליו הוא משם דבזה אמרינן
דבודאי לא קי"ל וממילא דהיכא דלא קי"ל אי"כ דינא דשואחד"א. [חלק הארי מהדברים מבוססים על הספר קובץ רשימות שיעורים סי' יז וע"ע
בס' דביר הקודש סי' יד ובסוכת דוד כתובות ט' ובחי' העילוי ממיצ'אט סי' נא].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה