עינוי יתום ואלמנה
החינוך [מצוה ס"ה] והרמב"ם [דעות פ"ו ה"י] כתבו וז"ל שברית כרת להם שנענים מצעקתם שנאמר שמוע אשמע וכו'. וכתב המנ"ח סק"ו נראה מדבריהם דברית כרותה הן ליתומים והן לאלמנות ובאמת בקרא כתיב אם תענה אותו וגו' אשמע צעקתו משמע דאיתום לחוד קאי דכתיב בלשון יחיד ובלשון זכר מוכח דאיתום דכתיב קודם לזה קאי. ובדרך מצוותיך הביא דברי הרמב"ן שהשיג על הרמב"ם שמנה יתום ואלמנה בלאו אחד והשיג הרמב"ן אפילו לפי דרכו של רבינו הו"ל למנותו בשני לאוין שהרי חילקן הכתוב באמרו אם תענה אותו וכו' וכן גבי שאור ודבש ע"ש ראינו בפירוש אם ענה קאי רק על אחד ובודאי על יתום קאי מדכתבו בלשון זכר, א"כ מנלן דבאלמנה ג"כ קאי, וצ"ע ע"כ לשון המנ"ח.
וחזי הוית בס' אמרי דוד [לג"ר דוד שליסל זצ"ל עמ' נ"ב] שהעיר על המנ"ח דמה שכתב להוכיח משום דכתיב בלשון יחיד ובלשון זכר בודאי איתום לחוד קאי הנה מצינו בפירוש פסוק אחר כעין זה ויקרא י"ז ואיש כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר, הנה חיה היא לשון נקבה וכתוב אח"כ לשון יחיד ולשון זכר דמו וקאי על חי' ועל עוף הרי מצינו שלשון המקרא כן הוא, א"כ אין מזה הוכחה [ועי' באור החיים].
ומה שהביא ראיה מדברי הרמב"ן דלא קאי רק על אחד נראה שלא ירד לכונת הרמב"ן, דהרמב"ן עה"ת כתב בפ' משפטים וז"ל ואמר אם ענה תענה אותו על כל יחיד מהם אמר, על כן כתב אחריו והיו נשיכם אלמנות בעונש האלמנה ובניכם יתומים בצעקת היתום עכ"ל. הרי לן בפירוש שהרמב"ן סובר דאם תענה קאי על תרווייהו היפך ממה שכתב המנ"ח בכוונת הרמב"ן.
וכונת הרמב"ן בהשגה שלו על הרמב"ם כונתו כך: דז"ל [במצות ל"ת רנ"ו] "שנמנע מהכביד על היתומים והאלמנות והוא אמרו יתעלה כל אלמנה ויתום לא תענון עכ"ל הרמב"ם, ואני אומר שאפילו נאות לדעת הרמב"ם ונאמר שהלאו שבכללות לא ימנו פרטיו אלא אחת אבל כאן נאמר שהוא לאו פרטי וימנו שתים שהרי חלקן הכתוב באמרו אם ענה תענה אותו וזה מדרש חכמים בכל מקום כיוצא בו ע"כ לשון הרמב"ן.
הנה כפי הנראה מבעל מנחת חינוך ובעל לב שמח על ספר המצות ומפרשת דרכים בדרך מצותיך שהם הבינו בדברי הרמב"ן שהשגה שלו כאן הוא כמו שהשיג על הרמב"ם במצות ל"ת צ"ח שהרמב"ם מנה שאור ודבש ללאו אחד והשיג הרמב"ן שהרי החמץ יש בו לאו בפני עצמו לא תאפה חמץ והרי לוקין עליו אחת וא"כ השני שהוא לאו של דבש לאו מיוחד הוא ג"כ ולוקה שתים עכ"ל שם. וע"כ הבינו הם שכוונת הרמב"ן הכא בהשגה שלו ג"כ כן היא כיון שכתב אם ענה תענה אותו בלשון יחיד ולא קאי רק על אחד א"כ שמעינן שעל אחד בפני עצמו לוקין א"כ ה"ה על השני והוי כאן נמי כמו שהיה לאו מיוחד ליתום משום דאותו לא קאי רק על יתום וא"כ ה"ה על אלמנה יש לאו מיוחד. אבל לדעתי אין זה כוונת הרמב"ן וכמו שהוכחתי לעיל מדברי הרמב"ן על התורה שכתב בפירוש דאותו קאי על כל חד וחד באמת. אבל לדעתי כוונת הרמב"ן ע"פ מה דאמרינן בפ' התכלת דרבי סובר כיון דכתיב הכנף מין כנף [היינו לבן] וכתיב פתיל תכלת ועל זה כתוב וראיתם אותו בלשון יחיד ש"מ עד דאיכא תרווייהו בחד [דהיינו לבן ותכלת] ורבנן אמרו דאדרבה על כל חד וחד קאי ולחלק בא דהוי שתי מצות וע"כ התכלת אינו מעכב הלבן. וכך כוונת הרמב"ן כיון דכתיב אותו לשון יחיד בא לחלק על כל חד וחד למימר מתרי לאוין המה, וזה שכתב הרמב"ן "ומצינו מדרש חכמים כה"ג" וזה נלע"ד ברור בכוונת הרמב"ן ודוק היטב. וע"ע בס' 'די באר' [שמות עמ' שס"א לגאון ר' דוד יצחק מן].
והנה, הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות הלכה י' כתב "חייב אדם ליזהר באלמנות ויתומים וכו' וכל המקללן או מכעיסו אע"פ שאין לוקין על לאו זה וכו'". והנה לא ביאר הטעם מפני מה אין לוקין על לאו זה.
ובספר פרשת דרכים [בדרך מצותיך ח"ד סי' ס"ה] כתב טעם בזה על פי סברת בעל החינוך דכל לאו שאפשר לעבור בלי מעשה אז אע"פ שעובר במעשה אכתי מיקרי לאו שאין בו מעשה, וא"כ ה"נ אפשר לעבור על לאו זה בלא מעשה אם יענה אותם בדברים לחוד, משום הכי לעולם לא לקי.
ובס' באר יהודה [לג"ר אברהם שלוזאוור] כתב דלכאורה מדברי הרמב"ם משמע דלא ס"ל כסברת החינוך הנ"ל דהרי פסק בקנה חמץ בפסח דלקי משום דעתה עובר במעשה אע"פ דהוי אפשר שיעבור בלא מעשה כשיש לו חמץ מקודם. וגם יש להעיר מדברי הה"מ בפי"ב מהל' שכירות שכתב בשיטת הרמב"ם לגמרי הפוך, דכל לאו שאפשר לעבור במעשה עובר גם כשלא עשה מעשה דלעולם מיקרי לאו שאין בו מעשה. וא"כ אמאי לא ילקה בלאו זה, שהרי אפשר לעבור במעשה [ולפעמים עובר במעשה ממש]?
ובקרית ספר כתב הטעם משום שעונשו מפורש בתורה שנאמר "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וכו'" [ואולי לזה רמז הרמב"ם עצמו במתק לשונו – בהלכות דעות]. ועיין עוד הסבר בספר משנת אברהם על הסמ"ג [להרב הגאון ר' אברהם פרייס מצוה ח'].
בס' די באר [שם] האריך מאד כדרכו בהסבר איסור זה, ונביא חלק מדבריו מחמת יקרותם. ראשית האריך להסביר האיסורים שנאמרו בפסוקים שקדמו לאיסור עינוי יתום ואלמנה והראנו לדעת שהכל יובן ביסוד אחד השזור בכולם, והמבט בהקשר הכללי יגלה נפלאות. בפסוקים י"ז י"ח נאמר מכשפה לא תחיה, כל שוכב עם בהמה מות יומת. והשייכות בין שני העניינים האלו תובן לאור דברי הגמרא [סנהדרין ס"ז:] שנקראו כשפים לפי שמכחישין פמליא של מעלה, עיי"ש. והיינו שכישוף הוא פעולה של עיוות הבריאה שמצד עצמה יש בה הסדר שנקבע בבריאת העולם ע"י פמליא של מעלה, והכישוף מעוות את הסדר הזה, והיינו מכחישין את הסדר שנקבע בפמליא של מעלה, וכ"ז מבואר בדברי החינוך מצוה ס"ב עיי"ש. וי"ל דמהאי טעמא כתיב מכשפה לא תחיה, ופרש"י אלא תומת בבי"ד, וקשה למה לא נאמר שחייבת מיתה, מה המשמעות "לא תחיה", אלא הכוונה שלא רק עונש מיתה יש כאן אלא כיון שהחיים בעולם הוא מסדר הבריאה, מכשפה המוציאה עצמה מחוץ לסדר אין לה זכות להיות בחיים, אלא לא תחי' ולא תהיה בסדר הבריאה. ואכן מבואר ברמב"ם [ל"ת ש"י ובפי"ד מהלכות סנהדרין ובחינוך מצוה ס"ב] שישנו לאו מיוחד על אי הריגת מכשפה בנוסף לביטול העשה שיש בכל חייבי מיתות ואולי זה מחמת הדין הנוסף שיש במכשפה שעיוותה את הבריאה. ומעתה מובנת השייכות והסמיכות בין שוכב עם בהמה ומכשפה, ששניהם הם עיוות הבריאה.
ולפ"ז נראה להסביר גם הסמיכות בפסוקים הבאים י"ט- כ' "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". זובח לאלהים יחרם, מבואר בסוגיא [סנהדרין ס:] דמיירי הקרא על עובד עבודה העשויה בפנים לע"ז, שחייב הוא על זה אע"פ שאינה כדרך עבודתה, שבזה כשאינה עבודת פנים אינו חייב כשאינו דרך עבודתה ע"ש. ויסוד החיוב ע"פ הראשונים הוא משום שמשתמש בעבודה שהיא מיוחדת לה' לשם ע"ז, והוא עיוות נורא, שלא רק שעבר על ציווי ה' כשעבד ע"ז אלא יותר מזה, השתמש בעבודה שיש בה חשיבות מיוחדת מחמת היותה עבודת פנים לה' ותחת זאת השתמש בה לע"ז. ומשום כך הפסוק נוקט בלשון 'יחרם' ולא לשון הריגה, דמעשה זה מבדילו [שזהו לשון חרם] ומפרישו ממציאות של בני אדם שמצד עצמן אין בהם מקום מקום לעיוות כזה, ולכן יש להוציאו ממציאות זו ע"י הריגתו, והיינו מש"כ 'יחרם'.
וענין זה ישנו גם בפסוק 'וגר לא תונה' וגו', דהנה במה שנאמר כאן בקרא איסור לאו מיוחד על אונאת דברים דגר ואונאת ממון דגר וכמש"כ רש"י ממכילתא, מבואר בגמרא בב"מ נ"ט: שהזהירה תורה בל"ו מקומות בגר מפני שסורו רע, וברמב"ם בפ"ח מהלכות עבדים הלכה י"א מבואר ענינו שהוא משום שהוא שפל רוח, ומצד זה מתבקש שלא יפגע בו, ובפרט מוזהר שלא להונות גר מי שמרגיש בעצמו את הפגיעה הבאה ע"י גרות, משום שהוא בעצמו היה גר. אבל מצד שני ישנו סוג של עיוות נפש, שדווקא הרגישות לפגיעה וההבנה בשפלותה, מביאה את האדם לפגוע בחלשים אחרים, וכלפי זה נאמר בפסוק 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' ואמרו בגמ' 'מום שבך אל תאמר לחברך', וענינו שאמירת מום לחברך אין לו מקום כלל, וכמו דמייתי שם בגמרא מהא דאמרי אינשי דזקיף ליה זקיפא בדיותקי' לא נימא לי' לחברי' לחבריה זקוף ביניתא [ופירש"י מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או לבן ביתו תלה לי דג זה, שכל שם תלי' גנאי הוא לו], דמיירי בדברים שיש בהם צער לעצמו, ומהאי טעמא אין כל מקום לצער את השפל רוח דגרות כשהוא עצמו נפגע מזה, שהרי עי"ז מזכיר את צערו ובזיונו שלו, וממילא שיש לזה מקום רק מחמת העיוות שנתבאר, שדווקא משום שישנו מום זה בו הרי הוא אומרו לחבירו. ובכך מובן הקשר לפסוק הסמוך 'זובח לאלהים יחרם', שהרי כנתבאר שניהם הם מעוות במה שהדבר שהוא סיבה שלא לעשותו, נעשה סיבה כן לעשותו.
ומעתה נראה במש"כ אם ענה תענה אותו, שביתום ואלמנה שצערן מרובה בכל אונאה שהיא מחמת חולשת מצבם בכלל, וכמבואר ברמב"ם בפ"ו מהל' דעות ה"י וברמב"ן כאן, מצד אחד מתחייב לא לענותם, אבל מצד שני ישנו עיוות שדווקא חולשתם מביאה לידי אונאתם כש"כ רש"י כאן, שלפי שהם תשושי כח מצוי לענותם, וזו תוספת בחומרת האיסור שבמה שהיה צריך להיות סיבה לאי אונאה, דוקא מביאה את האונאה, עכ"ד הספר 'די באר'. ושם האריך מאד באופן נפלא בענין זה כדרכו בקודש, עיי"ש וינעם לך.
ויתבאר לפי זה גם העונש המפורש בפסוק 'והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים' וכתב רש"י ממשמע שנאמר והרגתי אתכם איני יודע שנשיהם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות שלא יהיו עדים למיתת בעליהם ותהיינה אסורות להנשא, והבנים יהיו יתומים שלא יניחום ב"ד לירד לנכסי אביהם שאין יודעים אם מתו או נשבו.
והקשה בס' סוכת דוד [פ' משפטים לג"ר דוד קוויאט זצ"ל] מה אשמים הנשים והבנים שיענשו בעונש כה חמור, הרי הם לא עשו כלום? ותי' שאולי מיירי שראו ולא מיחו עיי"ש. אבל לפי הנ"ל אולי אפשר לומר שאה"נ אין זה דין צדק אבל מחמת שהוא עיוות את הדין הוא נענש באופן מעוות וגם בני משפחתו החפים מפשע יסבלו. וב'די באר' כתב להסביר שעצם העונש הוא מעוות, שלא יוכלו האלמנות להנשא שוב, והבנים לא יהיו רשאים לירד לנכסיו, ויובן ע"פ הנ"ל.
ויש לציין לכמה חידושי דינים: בספר שערי תשובה כתב [ש"ג אות כ"ד]: "ומי שיציק ויצער אלמנה ויתום וכו' חייב מיתה בידי שמיים. וכן הדיינים שיש בידם להציל עושק מיד עושק, ויתום לא ישפוטו, משפט מות להם שנא' כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים וכו'.
ומבואר שלא רק על עינוי יתום ואלמנה חייב מיתה בידי שמיים אלא כל מי שבידו להציל עושק מיד עושקו כגון הדיינים בכלל העונש. ועיין באבן עזרא ובחזקוני ובס' הדר יעקב ח"ה סי' כ' [ועי' בהדר יעקב בפרקים כ"א והלאה מה שהאריך בדין זה של עינוי יתום ואלמנה].
הרמב"ם [שם בהל' דעות] כתב שלא רק שיש איסור לענותם אלא חייב גם באופן חיובי לדבר איתם רכות, ולכבדם, ולחוס על ממונן יותר מממון עצמו [השווה לדברי הרמב"ם במצות ואהבת לרעך כמוך בפ"ו ה"ג שצריך לחוס על ממון חבירו באותה מידה שחס על ממון עצמו]. וצ"ע מה מקורו. ויש להעיר מהפסוק בתהילים 'יתום ואלמנה יעודד' הרי שהרוצה להדבק בדרכי ה' יעודד יתום ואלמנה בדברים.
רש"י על הפסוק [שמות כ"ב כ"ג] הביא שבעצם הלאו שייך בכל אדם אלא דיבר הכתוב אלא בהווה שהם תשושי כח והדבר מצוי לענותם. לפ"ד צריך להזהר במיוחד לכבד ולא לענות נשים, ילדים וזקנים שגם הם תשושי כח ומצויים באותה קטגוריה של יתומים ואלמנות.
הרמב"ם מגדיר יתום כמי שזקוק למבוגר לטפל בו, אבל כאשר מסוגל לטפל בעצמו כבר אינו נחשב ליתום. העיר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שהרמב"ם אינו מגדיר עד מתי אלמנה נקראת אלמנה ופשוט שהיא אלמנה לעולם. אלא שדנו האחרונים מה דינה אם נישאה שוב – עי' בהדר יעקב שציינתי לעיל. ואם נאמר שכבר פקע שם אלמנה, חקר בס' משנת אברהם על הסמ"ג [מצוה ח'] מה דינה אם נתגרשה, האם חוזר לה דין אלמנה.
ועי' עוד אינציקלופדיה תלמודית ערך אלמנה ושו"ת בנין אב ח"ב סי' נ"ו ו'משנת חיים' בפרשת משפטים.
ויה"ר שנזכה לשמח אומללי לב ומוכי גורל תמיד וכולנו ננוחם בנחמת ירושלים בב"א!!
ח"י באב תשע"א ירושלים העתיקה
החינוך [מצוה ס"ה] והרמב"ם [דעות פ"ו ה"י] כתבו וז"ל שברית כרת להם שנענים מצעקתם שנאמר שמוע אשמע וכו'. וכתב המנ"ח סק"ו נראה מדבריהם דברית כרותה הן ליתומים והן לאלמנות ובאמת בקרא כתיב אם תענה אותו וגו' אשמע צעקתו משמע דאיתום לחוד קאי דכתיב בלשון יחיד ובלשון זכר מוכח דאיתום דכתיב קודם לזה קאי. ובדרך מצוותיך הביא דברי הרמב"ן שהשיג על הרמב"ם שמנה יתום ואלמנה בלאו אחד והשיג הרמב"ן אפילו לפי דרכו של רבינו הו"ל למנותו בשני לאוין שהרי חילקן הכתוב באמרו אם תענה אותו וכו' וכן גבי שאור ודבש ע"ש ראינו בפירוש אם ענה קאי רק על אחד ובודאי על יתום קאי מדכתבו בלשון זכר, א"כ מנלן דבאלמנה ג"כ קאי, וצ"ע ע"כ לשון המנ"ח.
וחזי הוית בס' אמרי דוד [לג"ר דוד שליסל זצ"ל עמ' נ"ב] שהעיר על המנ"ח דמה שכתב להוכיח משום דכתיב בלשון יחיד ובלשון זכר בודאי איתום לחוד קאי הנה מצינו בפירוש פסוק אחר כעין זה ויקרא י"ז ואיש כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר, הנה חיה היא לשון נקבה וכתוב אח"כ לשון יחיד ולשון זכר דמו וקאי על חי' ועל עוף הרי מצינו שלשון המקרא כן הוא, א"כ אין מזה הוכחה [ועי' באור החיים].
ומה שהביא ראיה מדברי הרמב"ן דלא קאי רק על אחד נראה שלא ירד לכונת הרמב"ן, דהרמב"ן עה"ת כתב בפ' משפטים וז"ל ואמר אם ענה תענה אותו על כל יחיד מהם אמר, על כן כתב אחריו והיו נשיכם אלמנות בעונש האלמנה ובניכם יתומים בצעקת היתום עכ"ל. הרי לן בפירוש שהרמב"ן סובר דאם תענה קאי על תרווייהו היפך ממה שכתב המנ"ח בכוונת הרמב"ן.
וכונת הרמב"ן בהשגה שלו על הרמב"ם כונתו כך: דז"ל [במצות ל"ת רנ"ו] "שנמנע מהכביד על היתומים והאלמנות והוא אמרו יתעלה כל אלמנה ויתום לא תענון עכ"ל הרמב"ם, ואני אומר שאפילו נאות לדעת הרמב"ם ונאמר שהלאו שבכללות לא ימנו פרטיו אלא אחת אבל כאן נאמר שהוא לאו פרטי וימנו שתים שהרי חלקן הכתוב באמרו אם ענה תענה אותו וזה מדרש חכמים בכל מקום כיוצא בו ע"כ לשון הרמב"ן.
הנה כפי הנראה מבעל מנחת חינוך ובעל לב שמח על ספר המצות ומפרשת דרכים בדרך מצותיך שהם הבינו בדברי הרמב"ן שהשגה שלו כאן הוא כמו שהשיג על הרמב"ם במצות ל"ת צ"ח שהרמב"ם מנה שאור ודבש ללאו אחד והשיג הרמב"ן שהרי החמץ יש בו לאו בפני עצמו לא תאפה חמץ והרי לוקין עליו אחת וא"כ השני שהוא לאו של דבש לאו מיוחד הוא ג"כ ולוקה שתים עכ"ל שם. וע"כ הבינו הם שכוונת הרמב"ן הכא בהשגה שלו ג"כ כן היא כיון שכתב אם ענה תענה אותו בלשון יחיד ולא קאי רק על אחד א"כ שמעינן שעל אחד בפני עצמו לוקין א"כ ה"ה על השני והוי כאן נמי כמו שהיה לאו מיוחד ליתום משום דאותו לא קאי רק על יתום וא"כ ה"ה על אלמנה יש לאו מיוחד. אבל לדעתי אין זה כוונת הרמב"ן וכמו שהוכחתי לעיל מדברי הרמב"ן על התורה שכתב בפירוש דאותו קאי על כל חד וחד באמת. אבל לדעתי כוונת הרמב"ן ע"פ מה דאמרינן בפ' התכלת דרבי סובר כיון דכתיב הכנף מין כנף [היינו לבן] וכתיב פתיל תכלת ועל זה כתוב וראיתם אותו בלשון יחיד ש"מ עד דאיכא תרווייהו בחד [דהיינו לבן ותכלת] ורבנן אמרו דאדרבה על כל חד וחד קאי ולחלק בא דהוי שתי מצות וע"כ התכלת אינו מעכב הלבן. וכך כוונת הרמב"ן כיון דכתיב אותו לשון יחיד בא לחלק על כל חד וחד למימר מתרי לאוין המה, וזה שכתב הרמב"ן "ומצינו מדרש חכמים כה"ג" וזה נלע"ד ברור בכוונת הרמב"ן ודוק היטב. וע"ע בס' 'די באר' [שמות עמ' שס"א לגאון ר' דוד יצחק מן].
והנה, הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות הלכה י' כתב "חייב אדם ליזהר באלמנות ויתומים וכו' וכל המקללן או מכעיסו אע"פ שאין לוקין על לאו זה וכו'". והנה לא ביאר הטעם מפני מה אין לוקין על לאו זה.
ובספר פרשת דרכים [בדרך מצותיך ח"ד סי' ס"ה] כתב טעם בזה על פי סברת בעל החינוך דכל לאו שאפשר לעבור בלי מעשה אז אע"פ שעובר במעשה אכתי מיקרי לאו שאין בו מעשה, וא"כ ה"נ אפשר לעבור על לאו זה בלא מעשה אם יענה אותם בדברים לחוד, משום הכי לעולם לא לקי.
ובס' באר יהודה [לג"ר אברהם שלוזאוור] כתב דלכאורה מדברי הרמב"ם משמע דלא ס"ל כסברת החינוך הנ"ל דהרי פסק בקנה חמץ בפסח דלקי משום דעתה עובר במעשה אע"פ דהוי אפשר שיעבור בלא מעשה כשיש לו חמץ מקודם. וגם יש להעיר מדברי הה"מ בפי"ב מהל' שכירות שכתב בשיטת הרמב"ם לגמרי הפוך, דכל לאו שאפשר לעבור במעשה עובר גם כשלא עשה מעשה דלעולם מיקרי לאו שאין בו מעשה. וא"כ אמאי לא ילקה בלאו זה, שהרי אפשר לעבור במעשה [ולפעמים עובר במעשה ממש]?
ובקרית ספר כתב הטעם משום שעונשו מפורש בתורה שנאמר "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וכו'" [ואולי לזה רמז הרמב"ם עצמו במתק לשונו – בהלכות דעות]. ועיין עוד הסבר בספר משנת אברהם על הסמ"ג [להרב הגאון ר' אברהם פרייס מצוה ח'].
בס' די באר [שם] האריך מאד כדרכו בהסבר איסור זה, ונביא חלק מדבריו מחמת יקרותם. ראשית האריך להסביר האיסורים שנאמרו בפסוקים שקדמו לאיסור עינוי יתום ואלמנה והראנו לדעת שהכל יובן ביסוד אחד השזור בכולם, והמבט בהקשר הכללי יגלה נפלאות. בפסוקים י"ז י"ח נאמר מכשפה לא תחיה, כל שוכב עם בהמה מות יומת. והשייכות בין שני העניינים האלו תובן לאור דברי הגמרא [סנהדרין ס"ז:] שנקראו כשפים לפי שמכחישין פמליא של מעלה, עיי"ש. והיינו שכישוף הוא פעולה של עיוות הבריאה שמצד עצמה יש בה הסדר שנקבע בבריאת העולם ע"י פמליא של מעלה, והכישוף מעוות את הסדר הזה, והיינו מכחישין את הסדר שנקבע בפמליא של מעלה, וכ"ז מבואר בדברי החינוך מצוה ס"ב עיי"ש. וי"ל דמהאי טעמא כתיב מכשפה לא תחיה, ופרש"י אלא תומת בבי"ד, וקשה למה לא נאמר שחייבת מיתה, מה המשמעות "לא תחיה", אלא הכוונה שלא רק עונש מיתה יש כאן אלא כיון שהחיים בעולם הוא מסדר הבריאה, מכשפה המוציאה עצמה מחוץ לסדר אין לה זכות להיות בחיים, אלא לא תחי' ולא תהיה בסדר הבריאה. ואכן מבואר ברמב"ם [ל"ת ש"י ובפי"ד מהלכות סנהדרין ובחינוך מצוה ס"ב] שישנו לאו מיוחד על אי הריגת מכשפה בנוסף לביטול העשה שיש בכל חייבי מיתות ואולי זה מחמת הדין הנוסף שיש במכשפה שעיוותה את הבריאה. ומעתה מובנת השייכות והסמיכות בין שוכב עם בהמה ומכשפה, ששניהם הם עיוות הבריאה.
ולפ"ז נראה להסביר גם הסמיכות בפסוקים הבאים י"ט- כ' "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". זובח לאלהים יחרם, מבואר בסוגיא [סנהדרין ס:] דמיירי הקרא על עובד עבודה העשויה בפנים לע"ז, שחייב הוא על זה אע"פ שאינה כדרך עבודתה, שבזה כשאינה עבודת פנים אינו חייב כשאינו דרך עבודתה ע"ש. ויסוד החיוב ע"פ הראשונים הוא משום שמשתמש בעבודה שהיא מיוחדת לה' לשם ע"ז, והוא עיוות נורא, שלא רק שעבר על ציווי ה' כשעבד ע"ז אלא יותר מזה, השתמש בעבודה שיש בה חשיבות מיוחדת מחמת היותה עבודת פנים לה' ותחת זאת השתמש בה לע"ז. ומשום כך הפסוק נוקט בלשון 'יחרם' ולא לשון הריגה, דמעשה זה מבדילו [שזהו לשון חרם] ומפרישו ממציאות של בני אדם שמצד עצמן אין בהם מקום מקום לעיוות כזה, ולכן יש להוציאו ממציאות זו ע"י הריגתו, והיינו מש"כ 'יחרם'.
וענין זה ישנו גם בפסוק 'וגר לא תונה' וגו', דהנה במה שנאמר כאן בקרא איסור לאו מיוחד על אונאת דברים דגר ואונאת ממון דגר וכמש"כ רש"י ממכילתא, מבואר בגמרא בב"מ נ"ט: שהזהירה תורה בל"ו מקומות בגר מפני שסורו רע, וברמב"ם בפ"ח מהלכות עבדים הלכה י"א מבואר ענינו שהוא משום שהוא שפל רוח, ומצד זה מתבקש שלא יפגע בו, ובפרט מוזהר שלא להונות גר מי שמרגיש בעצמו את הפגיעה הבאה ע"י גרות, משום שהוא בעצמו היה גר. אבל מצד שני ישנו סוג של עיוות נפש, שדווקא הרגישות לפגיעה וההבנה בשפלותה, מביאה את האדם לפגוע בחלשים אחרים, וכלפי זה נאמר בפסוק 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' ואמרו בגמ' 'מום שבך אל תאמר לחברך', וענינו שאמירת מום לחברך אין לו מקום כלל, וכמו דמייתי שם בגמרא מהא דאמרי אינשי דזקיף ליה זקיפא בדיותקי' לא נימא לי' לחברי' לחבריה זקוף ביניתא [ופירש"י מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או לבן ביתו תלה לי דג זה, שכל שם תלי' גנאי הוא לו], דמיירי בדברים שיש בהם צער לעצמו, ומהאי טעמא אין כל מקום לצער את השפל רוח דגרות כשהוא עצמו נפגע מזה, שהרי עי"ז מזכיר את צערו ובזיונו שלו, וממילא שיש לזה מקום רק מחמת העיוות שנתבאר, שדווקא משום שישנו מום זה בו הרי הוא אומרו לחבירו. ובכך מובן הקשר לפסוק הסמוך 'זובח לאלהים יחרם', שהרי כנתבאר שניהם הם מעוות במה שהדבר שהוא סיבה שלא לעשותו, נעשה סיבה כן לעשותו.
ומעתה נראה במש"כ אם ענה תענה אותו, שביתום ואלמנה שצערן מרובה בכל אונאה שהיא מחמת חולשת מצבם בכלל, וכמבואר ברמב"ם בפ"ו מהל' דעות ה"י וברמב"ן כאן, מצד אחד מתחייב לא לענותם, אבל מצד שני ישנו עיוות שדווקא חולשתם מביאה לידי אונאתם כש"כ רש"י כאן, שלפי שהם תשושי כח מצוי לענותם, וזו תוספת בחומרת האיסור שבמה שהיה צריך להיות סיבה לאי אונאה, דוקא מביאה את האונאה, עכ"ד הספר 'די באר'. ושם האריך מאד באופן נפלא בענין זה כדרכו בקודש, עיי"ש וינעם לך.
ויתבאר לפי זה גם העונש המפורש בפסוק 'והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים' וכתב רש"י ממשמע שנאמר והרגתי אתכם איני יודע שנשיהם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות שלא יהיו עדים למיתת בעליהם ותהיינה אסורות להנשא, והבנים יהיו יתומים שלא יניחום ב"ד לירד לנכסי אביהם שאין יודעים אם מתו או נשבו.
והקשה בס' סוכת דוד [פ' משפטים לג"ר דוד קוויאט זצ"ל] מה אשמים הנשים והבנים שיענשו בעונש כה חמור, הרי הם לא עשו כלום? ותי' שאולי מיירי שראו ולא מיחו עיי"ש. אבל לפי הנ"ל אולי אפשר לומר שאה"נ אין זה דין צדק אבל מחמת שהוא עיוות את הדין הוא נענש באופן מעוות וגם בני משפחתו החפים מפשע יסבלו. וב'די באר' כתב להסביר שעצם העונש הוא מעוות, שלא יוכלו האלמנות להנשא שוב, והבנים לא יהיו רשאים לירד לנכסיו, ויובן ע"פ הנ"ל.
ויש לציין לכמה חידושי דינים: בספר שערי תשובה כתב [ש"ג אות כ"ד]: "ומי שיציק ויצער אלמנה ויתום וכו' חייב מיתה בידי שמיים. וכן הדיינים שיש בידם להציל עושק מיד עושק, ויתום לא ישפוטו, משפט מות להם שנא' כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים וכו'.
ומבואר שלא רק על עינוי יתום ואלמנה חייב מיתה בידי שמיים אלא כל מי שבידו להציל עושק מיד עושקו כגון הדיינים בכלל העונש. ועיין באבן עזרא ובחזקוני ובס' הדר יעקב ח"ה סי' כ' [ועי' בהדר יעקב בפרקים כ"א והלאה מה שהאריך בדין זה של עינוי יתום ואלמנה].
הרמב"ם [שם בהל' דעות] כתב שלא רק שיש איסור לענותם אלא חייב גם באופן חיובי לדבר איתם רכות, ולכבדם, ולחוס על ממונן יותר מממון עצמו [השווה לדברי הרמב"ם במצות ואהבת לרעך כמוך בפ"ו ה"ג שצריך לחוס על ממון חבירו באותה מידה שחס על ממון עצמו]. וצ"ע מה מקורו. ויש להעיר מהפסוק בתהילים 'יתום ואלמנה יעודד' הרי שהרוצה להדבק בדרכי ה' יעודד יתום ואלמנה בדברים.
רש"י על הפסוק [שמות כ"ב כ"ג] הביא שבעצם הלאו שייך בכל אדם אלא דיבר הכתוב אלא בהווה שהם תשושי כח והדבר מצוי לענותם. לפ"ד צריך להזהר במיוחד לכבד ולא לענות נשים, ילדים וזקנים שגם הם תשושי כח ומצויים באותה קטגוריה של יתומים ואלמנות.
הרמב"ם מגדיר יתום כמי שזקוק למבוגר לטפל בו, אבל כאשר מסוגל לטפל בעצמו כבר אינו נחשב ליתום. העיר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שהרמב"ם אינו מגדיר עד מתי אלמנה נקראת אלמנה ופשוט שהיא אלמנה לעולם. אלא שדנו האחרונים מה דינה אם נישאה שוב – עי' בהדר יעקב שציינתי לעיל. ואם נאמר שכבר פקע שם אלמנה, חקר בס' משנת אברהם על הסמ"ג [מצוה ח'] מה דינה אם נתגרשה, האם חוזר לה דין אלמנה.
ועי' עוד אינציקלופדיה תלמודית ערך אלמנה ושו"ת בנין אב ח"ב סי' נ"ו ו'משנת חיים' בפרשת משפטים.
ויה"ר שנזכה לשמח אומללי לב ומוכי גורל תמיד וכולנו ננוחם בנחמת ירושלים בב"א!!
ח"י באב תשע"א ירושלים העתיקה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה