יום ראשון, 8 במאי 2011

קרבן פסח כקרבן גירות


בענין קרבן פסח כקרבן גרות


מצוה מחודשת של מילה במצרים


במקרא קודש נאמר: "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה'" [במדבר ט' י"ד], וכותב רש"י "יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, ת"ל חוקה אחת". ותמוה, מה הס"ד שכל גר יביא קרבן פסח שהוא קרבן שקבוע לו זמן בי"ד בניסן בחג הפסח?


והנה, בשמות [י"ב ו'] כתוב "והיה הדם לכם לאות על הבתים" ומפרש רש"י "ונתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה", ויש לתמוה, למה נאמרה להם עוד פעם מצות מילה הרי כבר ניתנה לאברהם אבינו, ולמה הוצרכו לנתינה מחודשת של מצות מילה?


וצפייה צפיתי בספר הררי קדם [ח"ב עמ' קכ"ו] בשם הגרי"ד סולובייצ'יק, דמצות מילה דהכא אינה מצוה מחודשת של מילה וכמו שיבואר, דיעוין בסוגיא דכריתות [ט'.] דמשמע דמילה במצרים וכן קרבן פסח היה מטעם גירות, דאיתא שם, 'מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה' וכו', בשלמא מילה דכתיב ,'כי מולים היו כל העם יוצאים', אי נמי מהכא 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך', וברש"י שם 'בדמיך דם פסח ודם מילה', ומבואר מזה דהמילה שבמצרים היתה מילה של גירות דבה נכנסו לברית, ונראה דזוהי הנתינה המיוחדת של מילה במצרים, דמצות מילה של אברהם אבינו לא היה בה דין מילה של גירות, דהא במילה של אברהם אבינו גם מילת בני קטורה בכלל, והרי אינם בני ברית, אבל דין מילה של גירות ניתנה במצרים בלבד ולישראל לבדם.


פסח כקרבן גירות


ומעתה נראה דגם מה שכתב רש"י דם פסח, לאו היינו מצות קרבן פסח דעלמא, אלא שיש כאן נתינה נוספת של מצוה של דם פסח כקרבן של גירות, דהרי מתבאר בגמרא שם, דגם קרבן הפסח במצרים היה קרבן של גירות כמו המילה, וזהו שניתן להם במצרים דם פסח ודם מילה לאות על הבתים כמעשה של גירות, ועיין במכילתא פ' בא עה"פ "משכו וקחו לכם", משכו ידיכם מעבודה זרה, דהיינו שע"י הקרבן פסח היה קבלת עול מלכות שמים וניתוק מע"ז, וזה מבואר יותר להנ"ל, דהקרבן פסח היה מעשה של גירות וא"כ ע"י נמשכו מע"ז, ונמצא דהיה קבלת עול מלכות שמים ומילה וטבילה והרצאת דמים במצרים, חוץ מהרצאת הדמים דאיתא בגמרא כריתות שם, וכולם מעשי גירות המה, ויעוין עוד במכילתא [י"ב, כ"א] עה"פ "ויקרא משה לכל זקני ישראל", דהיינו 'שעשאן משה לבי"ד', ולכאורה צ"ב למה היה צריך לעשותם לבי"ד, אולם למש"נ י"ל דזהו משום דבמצרים נתגיירו ע"י הדם פסח ודם מילה, ולכן היה צריך לעשות בי"ד על הגירות ככל גירות דעלמא.


הסבר ההוה אמינא שגם לדורות כל גר יצטרך להביא קרבן פסח


ואשר ע"כ יתבאר הא דס"ד דגם לדורות כל גר יצטרך להביא קרבן פסח, שהרי קרבן פסח במצרים היה קרבן של גירות, וכשם שכל גר טעון מילה כשם שאבותינו נכנסו במילה לברית, כך כל גר יצטרך ק"פ לגירותו, וזהו שנתחדש בקרא דכי יגור אתכם גר דאין חיוב לעשות פסח לשם גירות, ולא ניתן קרבן פסח לדורות אלא בי"ד בניסן בלבד לכל ישראל כאחד, עכ"ד הנפלאים של הגרי"ד.


קרבן פסח כתחליף לקרבן גירות


והאיר ה' עיני ומצאתי ב'משך חכמה' חידוש נפלא שמתאים למה שלמדנו עד כה. דהנה המתגייר צריך שלשה דברים, מילה טבילה והרצאת דמים [דהיינו קרבן] כדאיתא במעילה [ח'.]. הקרבן צריך להיות או בהמת עולה או עולת עוף [שתי תורים או שני בני יונה]. וכה כתב המשך חכמה [שילבתי הערותיו של הרב קופרמן ממהדורתו]: "שאם עשה פסח עם הציבור, סגי בלא קרבן, ואוכל אח"כ בקדשים [בדרך כלל אסור לגר שמל וטבל לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו], כמו שישראל אכלו פסח [מצרים] בלא קרבן. ולכן אמר 'וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה', המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, והיה כאזרח הארץ', פירוש שמעתה יהיה ככל כשרי ישראל לכל הלכותיו בלא קרבן. ואם כי זה חדש ולא נזכר כלל [שעשיית קרבן פסח ע"י גר אינה תליוה בהבאתו את קרבן גירותו, ואף משחררת אותו מן הצורך להביא קרבן גירות, הלכה זו מדייק המשך חכמה מן הכתוב, וזאת ע"פ שיטתו (משפטים כ"ב, א-ב) "כך נראה לי לפרש פשט המקרא ואין סתירה לזה מדברי חז"ל"] רק כן משמע ממשנה סוף פרק האשה [פסחים צ"ב.], דערל גוי טובל ואוכל פסחו לערב ולא נזכר קרבן כלל".


הרי חידוש עצום מבעל המשך חכמה, שקרבן הפסח משחרר את הגר מהצורך להביא קרבן גירות, והביא ראיה נפלאה לדבריו מהא דמבואר בפסחים [צ"ב.] דגר שנתגייר בערב פסח, דב"ש אומרים טובל ואוכל פסחו לערב, ולא נזכר בגמרא כלל דצריך להביא קרבן להתירו לאכילת קדשים, ומשמע דגם בלי הבאת קרבן לגירותו אוכל פסחו לערב, ולכאורה הרי גר מעוכב מאכילת קדשים לדעת הרמב"ם, וע"כ מוכח מכאן דקרבן פסח הוא קרבן גירותו. נמצא שהיתה הו"א בחז"ל שכל גר יצטרך להביא קרבן פסח ובמסקנה שללנו זאת, אבל גם עכשיו למסקנה, אם יביא קרבן פסח הוא כבר לא צריך להביא קרבן גירות. סתם ולא פירש המשך חכמה מה ענין קרבן פסח לקרבן גירות ותפקידנו כעת לבאר זאת.


תנן במשנה ריש פרק שני דכריתות: "ארבעה מחוסרי כפרה וגו' ואלו הן מחוסרי כפרה הזב והזבה והיולדת והמצורע, רבי אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם וכו'". ובגמרא [ח:] ות"ק מאי טעמא לא תני גר? כי קתני מדעם דמישרי למיכל בקדשים, גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל. ופירשו בתוס' [ט. ד"ה צריך שיפריש רובע] דגר מביא קרבן להתירו בקהל, ועוד כתב בשטמ"ק בהשמטות דקודם שהביא קרבנו ביאתו פוסלת לכהונה. הרי לדעתם מתפרשת 'גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי למיעל בקהל' כפשוטו דבלא קרבן אינו כשר לבוא בקהל.


אכן הרמב"ם השמיט דבר זה ולא הזכיר לא בהלכות מחוסרי כפורים ולא בהלכות איסורי ביאה דאסור לגר לבוא בקהל עד אחר שהביא קרבנו, וז"ל [פ"א מהלכות מחו"כ הלכה ב']: "גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר יאכל בקדשים". אתה הראת לדעת ששיטת הרמב"ם היא שקרבן הגר אינו מעכבו אלא מאכילת קדשים, אבל משמעות דבריו שמותר לבא בקהל משמל וטבל ואפילו לא הביא קרבנו, וגם סובר שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל. והאיר בספר לחם חוקי [ח"ג עמ' קמ"ב] שכך פירש ההוא ד'גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשי' למיעל בקהל' שע"י קרבן נעשה כגר גמור ככל קהל כשרי ישראל. אבל לא מבואר מה חסר לו בגירותו קודם שהביא קרבנו דלא הוי גר גמור, ומה זו מדריגת כשרי ישראל של כל הקהל שלא משיגה כי אם בהרצאת דמים?


ובלחם חוקי כתב בזה דברים נפלאים כדלהלן: בפרשת נסכים [במדבר ט"ו י"ד] כתיב "כל האזרח בישראל יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחוח לה'", ותניא בברייתא במנחות [ע"ג:] 'אזרח' - אזרח מביא נסכים ואין עובד כוכבים מביא נסכים. ועוד כתיב שם "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם ועשה אשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה'". ושתי הלכות למדו מכאן, דשאני גר מעובד כוכבים והוא מביא נסכים כפשוטו של מקרא דאיירי בנסכים, ועוד דחייב גר להביא קרבנו שאינו נכנס לברית אלא בהרצאת דמים כמפורש בגמרא כריתות ובספרי זוטא. וגם דרשו בספרי זוטא "ועשה אשה ריח ניחוח לה'" מלמד שאינו רשאי לאכול בזבחים עד שיביא לאשים קרבן. באופן המבואר, דהך וכי יגור אתך וכו' ועשה אשה ריח לה' כאשר תעשו כן יעשה, שמעינן מיניה תלת, חדא דגר מביא נסכים, ועוד דנכנס לברית דוקא בקרבן, וגם אסור לאכול בקדשים עד שמביא קרבנו. ואף הלכה רביעית נשנית כאן בספרי, דאיתא שם "ככם כגר יהיה לפני ה'" למה נאמר? לפי שנאמר "והיה על מצח אהרן וגו' תמיד לרצון לפני ה'" אין לי אלא הציץ מרצה לישראל, לגרים מנין, ת"ל "ככם כגר יהיה לפני ה' תורה אחת ומשפט אחד" בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה. ודייק לפי זה בספר משך חכמה, דכאשר מביא הגר קרבנו והותר לאכול בקדשים אז מתחדשים בו שני דינים שלא כעובד כוכבים, דמביא נסכים וציץ מרצה לקרבנו. ויתכן לומר דבהנך תרתי נעשה גר גמור וככל כשרי ישראל, וזוהי כוונת הרמב"ם בהלכות מחוסרי כיפורים דלא הוי גר גמור וככל כשרי ישראל לאכול בקדשים עד שנכנס לתורת קרבן נסכים וציץ מרצה בקרבנו, והוא דוקא לאחר שהקריב קרבן גירות, עכת"ד המשך חכמה.


אך אכתי בלתי מובן מדוע דוקא בשתי הלכות הללו בהבאת קרבן נסכים ודין ריצוי ציץ בקרבנו, עולה גר למדרגת גר גמור ומדרגת כשרי כל הקהל וניתן לומר 'כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל לקהל'.


ריצוי ע"י ציבור


עיין בזבחים [מ"ה:] אין ריצוי ציץ בקרבן עכו"ם דאמר קרא "לרצון להם" ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה נינהו, ופירש רש"י, לאו בני הרצאה להקב"ה הם שאינו מתרצה להם. וצריכים לדעת דזה שיש ריצוי ציץ בקרבן ישראל דבני הרצאה הם וכתיב בהו לרצון להם, אין עיקר הרצון ביחידי ישראל רק בציבור של ישראל כמו שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחי פ"ק דברכות [ח.] "מאי דכתיב 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון', אימתי עת רצון? בעת שהצבור מתפללים". ועל כן לא שייך רצון ביחידי ישראל אלא כפי מה שמצטרפים לצבור דאז מתרצים עם הציבור, אולם אם מפקיעים עצמם ופורשים מן הצבור ה"נ מפקיעים עצמם מן הרצון שאין רצון אלא לצבור. ועכו"ם כולם מופרדים ואין להם צבור [א.ה. "יתפרדו כל פועלי און", "לתאוה יבקש נפרד"], והלכך לאו בני הרצאה נינהו ולא מתרצה להם הקב"ה. וגר שמביא קרבנו נאמר בו "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם ועשה אשה ריח ניחוח לה'" ותירגם אונקלוס "ויעבד קרבן דמתקבל ברעוא קדם ה'". כיון שקרבנו מתקבל ברצון על כרחך בקרבן זה מצטרף לצבור ונעשה בר הרצאה להיות בכלל דין ריצוי ציץ כדאמר בספרי "אין לי אלא הציץ מרצה לישראל, מרצה לגרים מנין ת"ל 'ככם כגר יהיה לפני ה' תורה אחת ומשפט אחד', בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה". והוא הדין איתא בכלל קרבן נסכים דכתיב בו "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחוח לה'", אשר גם כאן תרגם אונקלוס "לקרבא קרבן דמתקבלא ברעוא קדם ה'". וכל זה משום שבהקריבו קרבן גירות שהוא קרבן דמתקבל ברעוא, צירף עצמו לציבור שהן בני הרצאה ונתרבה לדין ריצוי ציץ ולהבאת קרבן נסכים שאף הוא קרבן דמתקבל ברעוא. והן הן דברי הגמרא 'כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשי' למיעל בקהל', כלומר, כל קרבן הגר הוא רק למיעל לקהל דהיינו לצרף עצמו לציבור, שבזה נעשה גר גמור וככשרי ישראל שהן בני הרצאה שהקב"ה מתרצה להם. וכפתור ופרח משנת הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל בספר משך חכמה כי בחידוש דין ריצוי ציץ והבאת קרבן משתלמת הגירות ועולה הגר למדריגת כשרי ישראל, שאין הגירות בשלימות ולא משיג הגר מעלת כשרי ישראל עד שמצטרף לקהל הצבור להיות בר הרצאה כמותם.

[א.ה. פוק חזי לשון קדשו של הנשר הגדול (פ"א מהל' מילה ה"ז) "גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה" ודייק מכאן בהררי קדם (ח"ב עמ' רס"ו) שמבואר מהרמב"ם שמהות מעשה הגירות הוא להכנס לקהל ישראל. ושא עיניך וראה גם בס' היקר זהב מרדכי ח"א לגאון ר' מרדכי אוליפנט עמ' שכ"ד, שביאר שכלל ישראל לפני מתן תורה היה להם דין חלות גירות באופן אישי לכל הדינים שנהגו אז, כגון להתחייב במצוות שנצטווה בהם אברהם אבינו לפני מתן תורה, וכן לענין יחוס שגוי הבא על בת ישראל הולד ישראל כמותה, אבל עדיין היה חסר להם הענין של קהל ה', דהחפצא של עם ישראל כקהל וכעם ה' לא נשלם אלא במתן תורה, ומשום כך כדי להכנס לעם ה' הוזקקו לגירות נוספת, עכ"ד. ויש להמתיק את האמור בידיעה שכמה פעמים בתורה יום מתן תורה נקרא 'יום הקהל' דייקא, עי' פ' עקב ט' י', י' ד', ופ' שופטים י"ח ט"ז ובס' זאב יטרף על ספר במדבר פרק ה' ופרק ו'.]


"כי עם קדוש אתה לה' אלקיך בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" [דברים ז' ו']. בך בחר וכו' תרגם אונקלוס ובכון אתרעי וכו' וכן בכמה דוכתי תרגם בחירה רעוא ורצון. ומקור הדבר בישעיהו [מ"ב א'] "הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי". הרי להדיא כי אין בחירה אלא רצון – בחירי רצתה נפשי! ופשוט הוא דזה שנאמר בישראל בך בחר ה' אקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה, לא היתה התחלתו אלא ביציאת מצרים וכמו שכתוב בתהילים [ק"ה מ"ג] "ויוצא עמו בששון ברנה את בחיריו". וממצרים יצאו בני ישראל כעם הנבחר ועם הנרצה לפני ה'. וקרבן פסח שהוא קרבן של יציאת מצרים ע"י נוצר קהל ציבור של כשרי ישראל ונעשו מקריביו בני הרצאה המתרצים לקונם, כדוגמת קרבן הגר דמתקבל ברעוא קדם ה' ובהקרבתו מצטרף הגר לעם נבחר ונרצה. ומשום כך גר שמל וטבל והביא קרבן פסח שוב לא צריך להביא קרבן גירות [לפי חידושו של המשך חכמה]. כי פסח במקום קרבן גירות הוי דשניהם מתקבלים ברעוא קדם ה', ושניהם מהווים קרבנות של הצטרפות לקהל הצבור הם, עכ"ד הספר לחם חוקי והבאנו באריכות מדבריו כי באמת הם נפלאים [וכתב עוד בזה עיי"ש], ושפתים ישק!!


קרבן פסח – יצירת תורת ציבור


וכהשלמה לדברי הלחם חוקי ראיתי לנכון לצרף את אורותיו של אדוננו בעל הפחד יצחק [פסח מאמר ל"ג] בהסבירו את ההבדל בין קרבן פסח לקרבנות צבור רגילים. שהרי הגמרא [יומא נ"א] מגדירה את קרבן הפסח כקרבן "דאתא בכנופיא" וע"כ כציבור דמי, ואיפה מונח השוני בינו לבין שאר קרבנות ציבור.


וזו לשונו הזהב: "תוכן הענין הוא דבברייתא דספור יציאת מצרים אמרינן אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ובודאי שאין הכונה בזה שגאולת אבותינו היתה הסיבה שגרמה לחרותינו היום אלא דגאולת מצרים הקיפה את כל הדורות בשוה. וכמו שמבאר המהר"ל דגאולת מצרים מתיחסת לכלליות כנסת ישראל. כלליות כנסת ישראל אין מובנה קבוץ כל הפרטים של האישים היחידים מבני ישראל, אלא שהענין הוא להיפך, דכלליות כנסת ישראל היא יחידה אחת אשר האישים היחידים הם חלקים ממנה.....


ודוקא כלליות כנסת ישראל שהיא יחידה אחת המקבצת לתוכה את כל אישיה הפרטיים היא שנגאלה ממצרים וממילא היא מקפת את כל הדורות בשוה. וכל אוזן שומעת תבחין נקודה זו בעומק אמריה של הברייתא, "לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים אלא אף אותנו גאל עמהם". כלומר לא בא בדרך סיבה ומסובב אלא את אבותינו ואנחנו בשוה. ונמצא, איפוא, דיחידת כלליות כנסת ישראל נוצרה בשעת יציאת מצרים. וגאולת מצרים היא היא שיצרה את הבריה הזאת אשר שמה הוא צבור כנסת ישראל, ועל כן קרבן פסח אשר הוא קרבן דגאולת מצרים הוא קרבן ציבור מסוג בפני עצמו. כי בעוד אשר כל קרבנות צבור, תורת צבור עושה אותם לקרבנות צבור, הנה הפסח עושה את הצבור ע"י תורת קרבן צבור שבו. פסח דאתא בכנופיא כקרבן צבור דמי. דכנופיא זו מצטרפת היא ליצירת שם צבור ע"י הקרבן פסח שלה. כי הפסח היא קרבנה של גאולת מצרים. וכשם שגאולת מצרים יצרה תורת צבור ישראל כמו כן קרבן פסח מחדש שם צבור על הכנופיא אשר הוא בא בה. ועל כן תורת צבור של קרבן פסח מסוג מיוחד הוא. פסח דאתא בכנופיא כקרבן צבור דמי, עכ"ל של הפחד יצחק והדברים מתוקים מנפת דבש צופים.


עכשיו מבינים אנו ביתר שאת, שקרבן הפסח, המאחד ומגבש את כלל ישראל ליחידה אחת, הוא גם מתאים ביותר להכניס את הגר לכלל ולצרף אותו לתורת צבור.


למה צריך פסוק למעט מל ולא טבל מקרבן פסח – הרי טרם זרקו עליו דמים?


והנה, הקרן אורה ביבמות [מ"ו: ד"ה ובכריתות] הקשה: "לר' עקיבא דליף [שם ע"א.] מתושב ושכיר לגר שמל ולא טבל [שאסור בקרבן פסח], ולמה לי קרא להכי, הא בלאו הכי כיון דלא טבל, ממילא לא נזרקו עליו הדמים שאין הזאה בלא טבילה, וכיון שלא נזרקו עליו הדמים, ממילא אסור הוא בפסח דבכלל קדשים הוא"?

ומסיק שם הקרן אורה: "ולפי זה משמע דהרצאת דמים [של קרבן הגר] לא מעכב בפסח, דדוקא משום דלא טבל הוא דאסור, אבל כל שטבל, אע"ג דלא הביא קרבנו מותר בפסח". אלא שהוסיף שם: "והדבר תמוה, מאי שנא פסח משאר קדשים דאסור [בהם] עד שיביא קרבנו"?


ועיני ראו ולא זר שהרב הגאון ר' משה צבי נריה זצ"ל [בקובץ כתלנו ב' עמ' 24 – בהוצאת ישיבת הכותל] תירץ קושייתו באופן מרווח ביותר עפ"י יסודו הבהיר של המשך חכמה, דאדרבה עצם השתתפותו של גר בקרבן פסח, במקום הרצאת דמים של קרבנו המיוחד הויא עומדת, ואחרי קרבן פסח זה מותר לו לאכול גם בשאר קדשים.


מפריש פסחו עד שלא נתגייר


ואף הלכה תמוהה ברמב"ם מתיישבת יפה לפי חידושו של המשך חכמה. הרמב"ם [פ"ד מהלכות קרבן פסח ה"ט] כתב כך: "המפריש פסחו עד שלא נתגייר – ונתגייר וכו' הרי זה מקריבו לשם פסח". ותמה הרוגוצ'ובר בצפנת פענח [פי"ג מהלכות איסורי ביאה ה"ה]: "והא לאו בר הפרשה הוא כלל, כמבואר בירושלמי פ"א דתרומות"? ותירץ: "על כרחך צריך לומר דהיינו [בגר שכבר מל וטבל, אלא] שזה קודם הבאת קרבן, דחייב במצות, ומכל מקום לגבי אכילת הקדשים אין עליו דין ישראל" וסובר הרמב"ם דאעפ"כ בר הפרשה הוא, ולכשיביא קרבנו יהיה ראוי גם לאכול מאותו קרבן פסח שהפריש לפני כן.

אכן, כתב הרב נריה, לפי המש"ח הדברים מרווחים ביותר, שבאמת מדובר לפני שמל וטבל, ועם זה בר-הפרשה הוא לגבי קרבן פסח זה, מכיון שמתחילה התכוון להתגייר, והפסח עצמו הוא קרבן-גיורו [והוא הדין בכל גר, אין הפרשת קרבנו חייבת להיות אחרי מילה וטבילה, אלא יכול להפרישו גם לפני זה].

והמשיך הרמ"צ נריה שגם לפי הרוגוצ'ובר וגם לפי המש"ח קשה להבין מאי טעמא דר' יוחנן בתלמוד ירושלמי [פסחים פ"ח ה"ב] דפליג וס"ל שהגר שהתגייר צריך להמנות על פסח אחר, כיון דס"ל דבעלי חיים נדחים, דלמה ידחה הפסח שהופרש כהלכתו ואיזה דיחוי היה כאן בשעת הפרשה? וצריך לומר, דר' יוחנן ס"ל שבשעת הפרשה צריך המפריש להיות ראוי לאכילת קדשים, וכיון שקרבן פסח לאכילה קאי, הרי כל שעדיין לאו בר-אכילה הוא, לאו בר-הפרשה הוא, ולכן הקרבן דחוי. אבל קרבן גיורו, כיון דלאו לאכילה קאי, שהרי עולה הוא, שפיר יכול להפרישו. ועוד אפשר לומר, שכיון שכך היא מצותו, תועיל הפרשתו אפילו לפני מילה וטבילה.


והגאון ר' מאיר אריק זצ"ל בספרו "טל תורה" בחידושיו על הירושלמי פסחים שם, הסביר ששיטת הירושלמי היא, שגם נכרי יכול להקדיש פסח, כיון דנכרי מביא שלמים, ופסח ראוי לשלמים [ולר"י שם בירושלמי בעלי חיים נדחים וצריך להמנות על אחר]. והסבר זה אמנם מיישב ומסביר לנו את דברי הירושלמי, ברם מה נעשה ביום שידובר בה לפי הרמב"ם שפסק כמאן דאמר בזבחים [קט"ז.] שבני נח מביאים רק עולות [מעשה קרבנות פ"ג ה"ג], והקדש שלמים אינו תופס לגביה?

וע"פ יסודו של המש"ח, סלולה לנו דרך העולה בית א-ל, שמדובר בגר שקרבן-הפסח שלו צריך לשמש גם כקרבן-גיורו, וניחא גם לרמב"ם, שהרי כתב בטורי אבן [חגיגה ד.] דמה שנאמר במתן תורה ויזבחו זבחים שלמים "משום דעל ידי קרבנות אלו נכנסו לברית ויצאו מכלל בן נח, ועל ידי זה נכנסו לקדושת ישראל. ובהכי אתי שפיר דלא פריך שם בזבחים על מאן דאמר לא הקריבו בני נח שלמים מהאי קרא דויזבחו שלמים, משום שע"י הקרבנות הללו יצאו מכלל בני נח" [ולדעתו כיוון גם באבני נזר יו"ד סי' שמ"ז].

ומיושבים הדברים גם בנידון דידין, כיון שע"י קרבן פסח זה, הגר יוצא מכלל בני נח ונכנס לקדושת ישראל, שפיר אלים הקדש למיתפס בקרבנו אע"פ שיש בו תורת שלמים, עכ"ד הרב מ"צ נריה.


קושיות על חידושו של המשך חכמה


אולם, כל מה שכתבנו היה מתוך הנחה שה'משך חכמה' צודק בחידושו שקרבן פסח מהווה תחליף לקרבן גירות. והנה הגר"ש עלברג זצ"ל [בקובץ הדרת מלך עמ' כ"ח והודפס גם בעוד מקומות], העיר כמה הערות על המשך חכמה ונביא אותם: ראשית כל כתב דיש להסתפק, הא דאמרינן דגר מעוכב בקדשים, אם זה דוקא בקדשי מזבח כיון דאינו ככשרי ישראל ואינו עוד ישראל גמור אסור לאכול בקדשים [כמו שכתב הרמב"ם], אבל כל זה בקדשי מזבח אבל קדשי במה שאני דאמרינן בזבחים קי"ג דאין כיהון בגדי שרת וכלי שרת בבמה, ובמשך חכמה פרשת בא מוכיח דפסח מצרים היה לו דין במה קטנה. ובפסחים [צ"ו.] בעי רבי זירא, אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו [שלא הוזכר בו מזבח – רש"י], א"ל ומאן לימא לן דלא שויסקי עביד [שצלאום בשר בשפוד - רש"י], ובמאירי שם כתב: בפסח מצרים לא היה מזבח שנאמר עליו שהיו אימורין קריבים, ויראה מכאן שצלאם בשפוד ושרפם לשם גבוה. ומצינו מחלוקת אי בפסח מצרים היו אוכלים האימורין או שורפים, דלדעת הר"ח שם היו אוכלים ולדעת המאירי היו שורפין אותן. ומכל הלין משמע דעל פסח מצרים לא היה דין אלא כמו במה קטנה. ועי' בירושלמי פסחים [פ"ט ה"ה] אית תניי תני אין דוקים ותבלולין פוסלין בו, ולחד מ"ד אין פסול מום בפסח מצרים, ולא היה פוסל בו אלא מחוסר אבר כמו קרבנות ב"נ.


ולפי"ז אם נאמר דגר מותר בקדשי במה גם בלי הבאת קרבן גירות, דקרבן מעכב רק לקדשי מזבח – אם כן, אין שום ראיה לומר דקרבן פסח מקדש אותו לישראל, ופסח מצרים היה קרבן גרות שלו, דאל"כ היאך אכלו את הפסח בלי קרבן גירות, זה אינו דפסח מצרים דהוי כמו קדשי במה, והכללים בקדשי במה שונים מהכללים הרגילים של קדשי מזבח, ושפיר אפשר לאכול גם בלי הבאת קרבן לגירותו.


אולם אין זה פשוט לחלק ולומר דגר מעוכב דוקא מקדשי מזבח ולא מקדשי במה, דהרי כמה דינים חמורים נוהגים גם בקדשי במה, כמבואר במשנה בסוף זבחים, "אבל הזמן הנותר והטמא שוין זה בזה".


למה הביאו קרבן גירות פעם נוספת


עוד העיר הגר"ש עלברג בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל במה שכתב האור שמח דקרבן פסח הוא קרבן גירות, ולכן נאמר בפסוק וכי יגור אתכם וכו' והיה כאזרח הארץ, וגר שעשה פסח הוי ככשרי ישראל, א"כ לכאורה צריך לומר דאין חילוק בין פסח מצרים לפסח דורות, שכמו דע"י עשיית ק"פ לדורות נעשה ישראל גמור הכ"נ נעשה ישראל גמור ע"י עשיית פסח מצרים. דאם הלכה הוא דפסח עצמו הוא קרבן גירות אם כן לכאורה אין לחלק בין פסח מצרים לפסח דורות. ולפי"ז יוקשה דמאי פריך הגמרא בכריתות [ט.] הרצאת דמים מנלן דכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, הא ע"י פסח מצרים נעשו ככשרי ישראל ולמה לי עוד פעם הרצאת דמים, הרי היתה להם כבר הרצאה בפסח מצרים.


והשיב הגר"ש, דיש לחלק ולומר כיון דפסח מצרים היה לו דין במה אין מקדש את הגר לישראל גמור עד שיהיה אפשר לו לאכול קדשי מזבח, דאין הכי נמי דקרבן פסח היה קרבן גירות זה דוקא בקרבן פסח של דורות, דהוא קדשי מזבח, אבל פסח מצרים דהוי רק קדשי במה, וא"כ לגבי הדין דיהא מותר לאכול הפסח מצרים מהני הקדושה דפסח מצרים, ומשום הכי הותר להם לאכול קדשים דקדשי במה, דהיינו הקדשים דקדשי במה, דהיינו הקדשים של פסח מצרים, אבל לקדושת ישראל גמור שיהא ראוי לאכול קדשי מזבח של קדשי דורות לא מהני הקרבן גירות דפסח מצרים. ולכן צריך הרצאת דמים נוספת, ומשום כך הקשתה הגמרא "הרצאת דמים מנלן".


לא היתה טבילה במצרים


עוד צ"ע מש"כ האו"ש להביא ראיה מפסח מצרים דהפסח בעצמו מקדש אותם לישראל והקרבן פסח היה קרבן גירות, שאם לא נאמר כן איך אכלו את הפסח, וקשה מאד, דהרי במצרים לא היתה אלא מילה כמש"כ הרמב"ם: מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו, מל אותם משה רבינו וכו', ועי' כריתות שם, טבילה מנלן דכתיב ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם, ואין הזאה בלא טבילה. אך לא מצינו שהיתה טבילה במצרים, וגר שמל ולא טבל אינו גר [יבמות מו:], וא"כ איך אכלו קרבן גירות הרי לא טבלו. ועיין שם בסוגיא ובתוס' [ד"ה כי פליגי]. ובתו"י [יבמות מ"ו: ד"ה רבי יהושע] כתבו דאע"ג דלא טבלו עד מתן תורה מ"מ כיון שמלו נפקו מתורת ערל כדי לאכול פסח, ואע"ג שלא היו יהודים גמורים עד שטבלו. ועיין היטב ברמב"ן וברשב"א שם, ומוכח מדבריהם דבפסח מצרים היה לו דין מיוחד שאכלו אע"פ שלא טבלו, הכ"נ י"ל לגבי חיוב קרבן גירות דאכלו אותו בלי להביא קרבן גירות אבל היתר אכילת פסח הוא לא משום דהפסח בעצמו הוי קרבנו, זה אינו, אלא משום דדין מיוחד בפסח מצרים דאפשר היה לאכלו באופן שמל ולא טבל ולא הביא קרבנו. דהא הקרבן פסח מהני רק שלא יצריך קרבן אחר לגירותו אבל בפסח מצרים חסר טבילה הוא, ועכצ"ל דפסח מצרים היה לו דין מיוחד, ואחר שמל אינו יותר ערל ויצא מכלל בן נכר והותרה לו אכילת פסח מצרים ושאני פסח דורות דבעי מילה וטבילה ובעי גם קרבן לגירותו כדי להתירו בקדשים, גם באופן שמביא פסח, לא כדברי האור שמח, עכ"ד הגר"ש עלברג ועוד האריך להוכיח כדבריו. ועיין עוד כמה קושיות חזקות על המש"ח בשו"ת השבי"ט ח"ז יו"ד סי' ט"ז.


סיכום


ראינו שיש הוה אמינא בחז"ל שכל גר יצטרך להביא קרבן פסח כחלק מהליך הגירות אבל במסקנה נדחה רעיון זה. למדנו את החידוש של המשך חכמה שאם הביא הגר קרבן פסח הוא כבר לא חייב להביא קרבן גירות [אם כי הוא יכול גם להתגייר ע"י הבאת קרבן גירות רגיל], והבאנו כמה קושיות על דבריו. והראינו את האופי המיוחד של קרבן פסח שמאחד את הצבור ליחידה אחת ומכיון שכל מעשה הגירות הוא הצטרפות לצבור של כלליות כנסת ישראל, אין יותר מתאים מקרבן פסח להכניס את הגר לכלל ישראל.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה